עולמות בי"ע
הזווג להולדת עולם הבריאה נעשה בבינה דאצילות, ולכן מתפשט עולם הבריאה במקום ז"א דאצילות.
עולם היצירה, שנולד אחרי עולם הבריאה, מתפשט למטה ממנו, במקום מלכות דאצילות. פרצוף מלכות דאצילות מתלבש רק על ד' ספירות נהי"מ דפרצוף ז"א, כך שרק ד' ספירות ראשונות של פרצוף מלכות, ספירות כח"ב וחסד, נמצאות באצילות, מול ד' ספירות נהי"מ דז"א. ספירות גבורה, תפארת, נהי"מ דפרצוף מלכות נמצאות למטה מהפרסא.
לכן, כשנולד עולם היצירה, התלבשו ד' הספירות הראשונות שלו על ד' הספירות הראשונות של מלכות. ואילו ו' הספירות האחרונות שלו התפשטו במקום ו' הספירות הראשונות דמקום בי"ע. מקום בי"ע כולל ל' ספירות. בעתיד, לאחר חטא אדה"ר, ירדו עולמות בי"ע למקום זה. המקום, שמסתיימות בו ו' הספירות האחרונות דעולם היצירה, נקרא "חזה דמקום עולם הבריאה". שם יהיה לאחר חטא אדה"ר חזה דבריאה.
לאחר שנולד עולם היצירה והתפשט במקומו, מולידה מלכות של אצילות את עולם העשיה. הוא מתפשט למטה מעולם היצירה, היינו מחזה דמקום עולם הבריאה עד חזהדמקום עולם היצירה.
החזה של מקום עולם יצירה נקרא "חזה דמקום עולמות בי"ע". במקום זה מסתיימת התפשטות עולמות בי"ע. למטה מחזה דמקום עולם היצירה ריק מאור. במקום הזה, מחזה דמקום בי"ע ומטה, עד הסיום, נמצא המקום של הקליפות, הנקרא "מדור הקליפות". למטה ממנו נמצא מקום שנקרא "נקודה דעולם הזה".
"מקום" ברוחניות משמעותו "רצון". "נקודה דעולם הזה" זה רצון לקבל (להנות) על מנת לקבל (לעצמו), רצון להנות מתענוגים בלבושים של העולם הזה, בלבושי מין, כבוד, שליטה, קנאה. הקליפות נמצאות יותר גבוה, מפני שרצונם לקבל תענוג מהבורא, כנגד הקדושה.
בתורת הקבלה מדברים תמיד כלפי האדם המשיג. לכן, מי שמשיג שרצונותיו רק לקבל על מנת לקבל ולא להשפיע, עליו אפשר להגיד, שהוא משיג, שנמצא במצב שנקרא "העולם הזה". אבל מי שלא משיג, שכל רצונותיו הם רק לקבל על מנת לקבל, לא נמצא במקום (ברצון) הזה. הוא נמצא עוד יותר למטה (עוד לפני הגילוי הזה), במקום (ברצון) שנקרא "העולם שלנו", שבו נמצאים אלו, שהם בחוסר הכרה (ברצונות שלהם), שלא מרגישים את חוסר ההכרה שלהם.
כל האנושות נמצאת בדרגת "העולם שלנו", בחוסר הכרה. מהמדרגה זאת מתחיל להתפתח הרצון לקבל שבאדם. ההתפתחות היא ע"י הטבע, שדוחף את כולם, בכח הדין הקשה, לתיקון.
כל ההיסטוריה של אנושות היא התפתחות, דור אחר דור, של הרצון לקבל, ע"י ג' גורמים : תאווה, כבוד וקנאה. הסבל מביא את האדם ואת האנושות כולה להחלטה לצאת מהרצוןלקבל, מפני שהוא הסבה לכל הסבל.
אלו, שהרצון לקבל שבהם הגיע להתפתחות מספקת, מקבלים מלמעלה דחף לרצות את מה שמעבר לעולם הזה. לפי דחף זה מתחיל האדם לחפש מקור תענוג למילוי הרצון החדש, עד שמגיע למורה הנכון. לפעמים לוקח חיפוש זה שנים, ולעיתים לא נגמר במשך כל החיים. אבל אם ה' מביא את האדם למקום שבו לומדים קבלה, כמו שקרה איתי, זה כבר סימן, שנותנים לו מלמעלה הזדמנות לתקן את נשמתו ולהגיע למטרה.