פרק 1 - חוקים ותהליכים רוחניים
שירו של האר"י
שאלה: שירו של האר"י, "עץ החיים", האם הוא אלגוריה או שלכל שורה יש משמעות מסוימת? האם האר"י התכוון בשורות הללו לעולם החומרי?
תשובה: אצטט תחילה את השיר עצמו, ולאחר מכן אפרש את משמעותו:
דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל,
אלא הכול היה מלא אור אינסוף פשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכול היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,
והוא הנקרא "אור אין סוף".
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות
ולהאציל הנאצלים,
להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו,
שהייתה זאת סיבת בריאת העולמות.
והנה אז צמצם את עצמו אינסוף בנקודה האמצעית,
אשר בו באמצע ממש,
וצמצם את האור ההוא,
והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.
ואז נשאר מקום פנוי, אוויר וחלל ריקני
מהנקודה האמצעית ממש.
והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת
בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.
באופן שמקום החלל ההוא
היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה.
והנה אחר הצמצום,
אשר אז נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקני
באמצע אור האינסוף ממש,
הנה כבר היה מקום,
שיוכלו שם להיות הנאצלים,
והנבראים, והיצורים, והנעשים.
ואז המשיך מן אור אינסוף קו אחד שלו,
מלמעלה למטה,
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם.
קודם ארבעה העולמות הללו
היה אינסוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,
שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו
ואין להם השגה באין סוף,
כי אין שום שכל נברא שיוכל להשיגו,
היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.
ועכשיו נבאר את שנאמר על ידי האר"י:
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים - המילה נברא באה מהמילה בר, "מחוץ ל", הכוונה "מחוץ לבורא". לכן נאמר "טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים" - פירושו "בטרם נוצר הרצון העצמאי". הרצון ליהנות ניתן על ידי הבורא, והוא אינו ניתן לשינוי. ומה ההבדל בין רצון לא עצמאי שנוצר על ידי הבורא ונמצא תחת שליטתו, לבין רצון עצמאי שאפשר לייחס לרצון הנברא?
ההבדל נקבע על פי הכוונה - אם הכוונה לרצון לקבל הנאה מקורה בבורא, במקרה זה הרצון עדיין אינו עצמאי. אבל אם יש כוונה "למען הבורא", רצון עם כוונה זו מוגדר כרצון עצמאי, כיוון שהבורא לא יצר רצון עם כוונה כזו. רצון זה נפרד מהבורא, ורק במקרה כזה הוא מוגדר כנברא.
אבל טמון כאן גם פרדוקס - אמנם הרצון הוא עצמאי, אך היות שהוא זהה לרצון הבורא "ליהנות לנבראיו", רצון הבורא ורצון הנברא תואמים, וזה אומר שאמנם הנברא הוא עצמאי, אבל דומה לבורא לפי פעולותיו, אופיו, תכונותיו, ולכן הוא קרוב לבורא עד כדי כך, שאנו אומרים שהם מאוחדים, מאחר שהם רק רוצים לתת זה לזה, ולכן בלתי ניתן להבדיל ביניהם.
ולהיפך, אם לנברא יש כוונה לקבל הנאה למען עצמו, אז הוא מנוגד בזה לבורא, ואף על פי שאינו עצמאי, הוא מרוחק מאוד מהבורא. לכן מה שחשוב זה לא גודל הרצון, אלא האם הוא מכוון להשפעה בדומה לרצון הבורא.
לכן אין צורך לדכא את הרצון באופן מלאכותי, לצום, להתנזר במנזרים ולהגביל את עצמנו רק במחשבות של מדיטציה - מה שחשוב זה לתקן את הכוונה, והרצון שיישאר חופשי כמו שהוא, מכיוון שרק לפי הכוונה נמדד המרחק מהנברא עד הבורא. ומטרת הבריאה היא שהנברא בכוחות עצמו יבין עד כמה הוא מרוחק בהתחלה מהבורא, ושיפרש את הריחוק הרוחני הזה כמשהו שלילי ושישתוקק להיות דומה לבורא, כלומר במקום כוונה "למען עצמי," הנברא ירכוש את הכוונה "למען הבורא". הבורא רוצה בכך, כיוון שרק במקרה כזה הנברא משיג את השלמות, את הנצחיות, את השלווה.
"היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות" - כלומר הרצון כבר נוצר. אנחנו מדברים על מעשה הבריאה בלבד, איננו מדברים על הזמן שלפני הבריאה, כלומר על הבורא מחוץ למעשה הבריאה ללא קשר לנברא, מכיוון שאנחנו משיגים אותו רק בתוכנו, בהקשר אלינו, בכל מה שאנחנו מקבלים ממנו.
לכן, אנחנו אומרים שהאור, כלומר הבורא בהתייחס אלינו, והאור הפשוט - הם אותו הדבר, כי אנחנו הרי לא מרגישים שום דבר מלבד האור, הוא יוצר אותנו, כלומר יוצר את הרצון שלנו, את תחושת העצמאות, והוא ממלא אותה. כאשר אנחנו אומרים שהאור מילא את כל המציאות - פירוש הדבר שהוא מילא את כל הרצון שיצר.
אם כך, למה אנחנו אומרים שזה קרה עוד לפני הבריאה? מכיוון ש"הנברא" פירושו תחושה של רצון עצמאי, תחושת פירוד וריחוק מהבורא, הנברא חש שהכול- בו עדיין מהבורא, שהוא פשוט ממלא אחר רצונו, וגם אם אינו חש כך, חוסר העצמאות שלו היא עובדה, רק שעדיין הוא לא מודע לה, וגם זה מעיד על חוסר עצמאותו של הנברא, שמתנהל כמו עובר ברחם אמו או כמו ילד קטן - בדיוק על מצב כזה מדובר - הנברא בינתיים נמצא במצב המתואר, ואור הבורא ממלא אותו עד תום.
"ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל" - מקום בעולם הרוחני נקרא רצון שלא קיבל מילוי. עדיין לא הייתה כאן תחושה של חסרון, של רצון ריקני ולא ממולא בתענוג, אלא כל הרצון היה מלא בתענוג ולכן: "אלא הכול היה מלא אור האינסוף הפשוט ההוא".
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים": מלכות דאינסוף - נכון לאותו הרגע, זה מצב הבריאה שמבינה, שבדרגה הזו היא אינה קיימת בבחינת נברא, בבחינת רצון עצמאי, אלא היא רק מקבלת. וכתוצאה מתחושת "הבושה" היא מחליטה לעשות את צמצום א', לסרב לקבל את האור לתוכה, ליצור סביבה במקום חמש ספירות - חמישה עולמות. עולם בעברית - מהמלה העלמה, הסתרה.
כאמור, מלכות רוצה להסתיר את עצמה מפני האור. לאחר שיצרה את העולמות, היא מציבה בהדרגה בתוך מרחב העולמות מסננים כלפי האור המקיף החיצוני, עולמות שעוצרים אותו כך, שבירידת האור מהבורא אל המלכות הוא ייחלש בהדרגה, כשהוא יורד דרך העולמות, ועד שיגיע למלכות הוא ייעלם כליל, ואז המלכות עצמה תישאר נטולת אור לחלוטין.
המצב הרוחני הזה של המלכות נקרא "העולם הזה", או "העולם שלנו", והוא המצב הנמוך ביותר והמרוחק ביותר מהבורא. מהמצב הזה המלכות תתחיל לעלות- באופן עצמאי עד לדרגה הרוחנית של הבורא. על מנת לאפשר את העלייה הזו, במהלך ירידת העולמות המלכות מערבבת את עצמה בתשע הספירות הראשונות (או בארבע הספירות, תלוי איך סופרים את ז"א), ויוצרת את עולם התיקון, את עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) - עולמות הקיום העתידי שלה עד לגמר תיקונה, תוך עלייתה מלמטה למעלה.
בעזרת יצירת העולמות, מלכות דעולם אינסוף, הנקודה המרכזית בבריאה, מחדירה את עצמה אל תוך תשע הספירות הראשונות, על מנת ליצור בהן את התכונות שלה, על מנת שיוכלו להשפיע עליה בהתאם לתכונותיה, בהתאם ליכולות שלה לעבור תיקון. המערכת החיצונית של התיקון מוכנה רק כאשר היא מקבלת את כל תכונות המלכות, את החולשות שלה ותכונותיה השליליות, וכמו כן את אפשרות התיקון על ידי החדרת המלכות אל תוך תשע הספירות הראשונות (אח"פ דעלייה).
לאחר מכן, המלכות אשר כבר נמצאת מאחורי כל העולמות, לא כנקודה המרכזית, אלא כמלכות דעולם האצילות (ההבדל ביניהם הוא בכך, שזו אותה המלכות, רק שהיא לא נמצאת מאחורי חמש הספירות, אלא מאחורי חמישה עולמות, ומסוגלת לשלוט בהמשך התפתחותה). כפי שקודם לכן היא יצרה את העולמות בכך שהשתלבה בתשע הספירות הראשונות, כך היא יוצרת עכשיו שילוב של תשע הספירות הראשונות בתוכה - והשילוב הזה נקרא אדם.
אדם חייב לעבור את אותם התהליכים שעברו העולמות - שבירה, ערבוב, גילוי, הפרדה, תיקון. לאחר השבירה והערבוב, חלקי האדם נופלים לדרגת "העולם הזה", או "העולם שלנו", ודווקא מהדרגה הרוחנית הזו, החלקים האלה של הנקודה המרכזית של הבריאה, מתחילים להיקרא "נברא", מכיוון שרק מהמצב הרוחני הזה והלאה, מתעורר בהם הרצון להתקרב אל הבורא, לפעול כנגדו - לתת לו, ולא לקבל, כפי שהוא יצר אותם.
וככל שהאדם ממשיך להתפתח, כלומר לתקן אחד אחד את החלקים שמרכיבים אותו הנקראים "נשמות", כך כל נשמה מקבלת כוח וזכות להיקרא נברא עצמאי - וכשכל חלקי האדם יעברו תיקון ויתאחדו שוב לשלם אחד, לאדם, לנשמה אחת, הנברא יהפוך אז להיות לגמרי זהה לבורא ועצמאי לחלוטין - וזו מטרת הבריאה.
הנקודה האמצעית
שאלה: מה הכוונה ב"צמצם את עצמו בנקודה האמצעית שלו"? האם פירוש הדבר שהוא יצר את העולמות? הרי האור נשאר בכל מקרה. ומה זאת נקודה אמצעית? איך להבין את המשפט הזה?
תשובה: משמעות הנקודה האמצעית היא שבה נוצר הרצון העצמאי החזק ביותר, שאינו נובע מרצונו של הבורא, ולכן היא נקראת הנקודה האמצעית. ראה את ההגדרה המדויקת ב "תלמוד עשר הספירות".
כללי הטבע הרוחני
שאלה: מהם החוקים הבסיסיים שאותם מוכרחים לשמור בחיי השגרה, עד שמגיעים להבנה עצמאית של משמעותם הרוחנית?
תשובה: חוקי העולם הרוחני הם חוקים שלפיהם פועלת ומתקיימת המציאות (כל העולמות, כל הבריאה, מלבד הבורא). רק חלק קטן מהחוקים האלה מתייחסים אל האדם באופן פרקטי, מכיוון שכל מה שמתייחס אל הבריאה בדרגות - חי, צומח, ודומם איננו חייבים לתקן, מאחר שאיננו חשים את הבורא בדרגות אלה.
לדוגמה - גם עכשיו אנחנו קיימים, נושמים וחיים כמו כל היצורים החיים. איננו אחראים על קיומנו ולא מוכרחים לתקן את עצמנו בדרגה הזו. קיים החומר, צורתו, צורתו המופשטת, מהותו - אנחנו מוכרחים להכיר, לרכוש ולתקן את כל מה שמתגלה לנו מתוך ארבע דרגות הגילוי האלה. כלומר החומר והצורה שבחומר. כמו כן, בנקודת המגע עם הבורא, אנחנו חייבים ליצור איתו קשר בשלושה פרמטרים בלבד והם: עולם, שנה, נפש.
לסיכום: האדם חייב לבצע רק את מה שהוא מבין במודע, ורק על הפעולות האלה הוא נושא באחריות. אבל אם מלמעלה נותנים לו הבנה והוא אינו משקיע מאמצים, או שהוא מתחיל לברוח ולהסתתר - שום דבר כבר לא יעזור לו.
כפי שנקבע מלמעלה, החישוב נעשה על פי מה שאנחנו חייבים לתקן, ולעליון ידוע בבירור למה אנחנו מסוגלים בדיוק, ועל הבסיס הזה מגיעים אלינו אותות התיקון, שאנחנו חווים בעולם הזה בצורת סבל. ואם אנחנו ממשיכים להתעלם גם מהאותות האלה, ליתר דיוק, לא מפרשים אותם נכון, אז מגיעים אלינו מלמעלה אותות בעוצמה חזקה הרבה יותר, וכך הלאה.
האור המקיף את כולנו
שאלה: איך מופיע האור העליון?
תשובה: יש שתי צורות של הופעת האור העליון:
א. כאשר אדם מקבל גילויים ברורים, ידע, והוא יודע שהוא מגלה את האור - הגילוי הזה נקרא האור הפנימי.
ב. כאשר אדם לומד, אבל האור נמצא מחוצה לו ומקיף אותו, כשהוא רק חש את השפעת האור, אבל לא את ההשגה של הדרגה הרוחנית הגמורה שלו, שממנה הוא נמשך - ההשגה הזו נקראת "אור מקיף".
אפשר לדמות אור מקיף לתחושה כוללת, שהאדם פתאום מגלה בצורת רצון רוחני. כמו מי שמחכה למשיח, ומאמין שהוא יופיע, ועם בואו יביא את האושר. הוא לא מסוגל לענות על השאלות מי זה המשיח ואיך בדיוק זה יקרה ומה בדיוק יקרה לו ולכל האחרים - הוא גם לא יודע מה בדיוק ייתן בית המקדש השלישי, מה ייתן לו מנהג הקרבת הקורבנות ומה תוסיף לחייו הופעת הכהן העליון. למאמין הרגיל אין בדיוק תשובות מוכנות לכל השאלות האלה, כיוון שהתשובה עצמה היא גילוי והשגה שמקבלים אך ורק מקבלת האור הפנימי, מהשגה רוחנית ברורה.
במסך קיימת תחושה שהאירועים הללו טובים, הכרחיים ומועילים, אבל איש אחד לא יכול לתרגם את התחושות האלה שבתחום הרגש לשכל ולהבנה. כל התחושות הללו שמתעוררות בתוך האדם אינן מודעות, ונקראות "אור מקיף". התחושה הזאת נוצרת על ידי "אור מקיף" חלש, שנמצא סביב כל אחד.
אבל עד שהאדם לא יזכה לקבל אל תוך עצמו, אל תוך הכלים האלטרואיסטיים המתוקנים שלו, את השלמות, את האור שהוכן לו, האור הזה מקיף אותו ומאיר לו מרחוק. האור הזה מוכן להיכנס אל תוך האדם ברגע שהוא מתקן את כוונות הקבלה שלו על מנת שכולן יהיו למען הבורא.
אך גם בזמן שאין לאדם עדיין כוונות מתוקנות בכלים שלו, כלומר אין לו רצונות נכונים לקבל הנאה רוחנית, בכל זאת יש לו כוונות אגואיסטיות שהתפתחו במהלך לימודי חוכמת הקבלה, ומקריאת השמות של הגופים הרוחניים, ועל ידי השימוש הנכון במונחי חוכמת הקבלה, שכמובן, יש להם קשר רוחני לנשמת הלומד היות שכל הנלמד נמצא בתוך האדם ורק בינתיים נסתר ממנו, ולכן אינו יכול לחוש בזאת.
בתיקון הרצונות שלו ובהתנתקות מהאגואיזם האדם הופך את האורות הנסתים,- המקיפים והבלתי-מוחשיים, לאורות שהוא חש אותם בפנים, בתוך הרצונות שלו. אבל כל עוד לא תיקן את הרצונות שלו ואת הכוונות שלו להנאה עצמית, האור העתידי מקיף אותו ומאיר לו מבחוץ.
הואיל שהכול נמצא בתוך האדם, הכול קיים בתוכו אך עדיין נסתר ממנו, ובמהלך קריאת השמות והמונחים המתאימים, כלומר חלקי הנשמה שלו, ה"אני" הרוחני הפנימי של האדם, הוא מקבל מרחוק, פעם אחר פעם את האור המקיף החלש, שגם אם אינו חש אותו, הוא גורם לו בהדרגה לתקן את הכוונות האגואיסטיות שלו. על ידי זה האור המקיף מכין בעצמו את הרצונות הדרושים לו, על מנת להיכנס לתוכם.
נשמותינו היו בדור הקודם
שאלה: כיצד האגו, הרצון ליהנות, משפיע על המציאות?
תשובה: דבר אינו נוצר במציאות מלבד הרצון לקבל, הרצון לקבל הנאה, הרצון ליהנות. הבריאה היא הביטוי החיצוני לרצון הזה בעולם שלנו. הרצון לקבל נברא על ידי הבורא, בעזרת אור הבורא. לכן הבריאה חשה את האור הזה כתענוג. ולהיפך, היעדר או חוסר האור הבורא מורגשים על ידי הבריאה כסבל וייסורים (כאב, מחלות, רעב, מוות).
כלומר, כולנו מורכבים רק מתחושות חיוביות או שליליות. המוח שלנו נועד רק לעזור לנו לשרת את התחושות שלנו, לסווג ולהכיר אותן כחיוביות או כשליליות, להבין את מקורן ואת הדרך להגיע להרגשת נוחות מקסימלית, וזאת היא תמצית הפעילות שלנו בחיים האלה.
בטבע הדומם הפעילות מתמקדת בשמירה על המבנה ועל ההרכב שלו. בצומח - בצמיחה, בחי - בגדילה, במשפחה - ביחסי מין ובתנועה. בנוסף לכל אלה האדם שואף גם לעושר, לשליטה ולמושכלות. אבל ביסוד כל השאיפות האלה נמצא הרצון הבסיסי לקבל הנאה. המוח האנושי הוא רק מכשיר עזר והתפתחותו תלויה אך ורק בעוצמת הרצון שלנו. לכן ככל שהאדם רוצה יותר, ככל שהוא סובל יותר, כך הוא מוכרח להתפתח יותר, להחכים ולהמציא.
אם מקטינים את עוצמת הרצון באופן מלאכותי, מרגישים פחות ייסורים. אם מגדילים אותו בצורה מלאכותית, מרגישים יותר סבל. כל הדתות והאמונות, כל שיטות למיניהן - יוגה, מדיטציה וכדומה, מתמקדות באמצעים להקטין, להגביל ולדכא את עוצמת רצון הגוף, ובזה הן מושכות את האדם, ובדיוק לשם כך הן נוצרו. האדם מקטין את הרצונות שלו באופן מלאכותי - האדם מרגיש טוב יותר, האדם סובל פחות.
אבל האנושות אינה עומדת ואינה דורכת במקום, בכל דור חדש יורדות אל העולם הזה נשמות של הדור הקודם, אבל עם רצון גדול ומפותח יותר (אל האור, אל הבורא), לעומת שאר הבריאה, המתוכננת אחרת. התפתחות האנושות מתקדמת בדיוק לעבר התגברות הרצון, האגואיזם. כל ההתפתחות שלנו מתמקדת בכך, ומשפיעה גם בכל רמות הטבע האחרות, מכיוון שהיא תלויה ומוגדרת ברמת האדם, ולכן גם מתרחשים שינויים, אבולוציה, בחי, בצומח ובדומם.
רק באדם הרצונות מתגברים מדור לדור, מכיוון שלפי התכנון המקורי של הטבע, של הבורא, עליו להגיע לרצון ליהנות מהבורא עצמו, מהאור שיצר את האדם. ולכן כל הדתות והשיטות תיעלמנה, אנחנו צופים זאת היום בבירור, מפני שהן לא תוכלנה לספק ולשרת את כל הצרכים האנושיים, את הרצונות שלנו, ובעזרת שיטות דיכוי הרצונות הן לא תוכלנה לעזור לאדם להשיג שלמות ושלווה.
הואיל וחוכמת הקבלה אינה מתבססת על דיכוי הרצון, על ההגבלה, על ההתנתקות מהחברה, ועל ניהול של שגרת חיים מיוחדת כמו חיים במנזר או נידוי, היא תעלה ותופיע כדרך היחידה להשגת רוגע, שלווה, אושר, גם בחיי היום יום, במושגים הגשמיים שלנו. אחרת הסבל והייסורים ימלאו את חיי האדם עד תום, ויכריחו אותו לחפש ישועה. לכן נאמר, שבדורות האחרונים דווקא חוכמת הקבלה תהפוך למדע היחיד המועיל באמת - הרי מה דוחף את האדם לפתח את המדע, את האמנות ואת כל היתר אם לא הצורך למלא את עצמו, להגשים את עצמו, את הרצון שלו ליהנות?
כאשר האדם יפתח את הטבע הרוחני שבו, הוא יוכל לקחת חלק פעיל בניהולו, ומלמעלה הוא גם יוכל להשפיע על מה שמתרחש בעולם שלנו. לכן רק חוכמת הקבלה מעניקה לנו הזדמנות לעסוק לא בנבואות חסרות תכלית ולא ביד הגורל הבלתי נמנעת, אלא באפשרות לקחת שליטה על החיים שלנו. זאת הסיבה שבחוכמת הקבלה יכולת הנבואה אינה מפותחת כלל, ולא רק שלא נחשב ראוי לעסוק בנבואה, אלא גם איש מהמקובלים הגדולים לא עסק בה, ואצל הנביאים הנבואה נעשתה רק בציווי הבורא.
היום אנחנו אפילו יכולים לראות את התא המשפחתי נהרס בגלל התגברות הרצון. התפתחות הרצון של האדם בדורנו עולה כבר קצת מעל לרמה האנושית-גשמית, וזה גורם לכל מסגרות החיים להשתנות מיד, בקשרים עם אנשים אחרים ובמגע עם הסביבה. כל זה קורה בדיוק כפי שנאמר בספר ה "זוהר", שהחל מהדור הזה ההמונים יתחילו להשיג את העולם הרוחני.
לכן האדם כבר לא יהיה מסוגל לחזור בשום אופן לישן והטוב - ואם הוא שואף לכך, הרי יצליח רק באמצעות של שינוי רצון נוסף, וכל זה אפשרי רק בעזרת חוכמת הקבלה. אישאפשר יהיה להמשיך להקטין ולדכא את הרצונות, מכיוון שהחוק העליון של ההתפתחות לא יאפשר לאדם להרוג את עצמו, אלא יכריח אותו לסבול, אבל לחפש מילוי - להתמלא באור.
בקשה להתגלות הבורא
שאלה: מה יכול לעשות האדם למען התגלות הבורא ומה תלוי בו כדי להביאה?
תשובה: ישנם חוקי יסוד ברוחניות:
א."אין עוד מלבדו": אין כוח אחר שמשפיע על משהו בעולם הזה, גם לא האדם. כל מה שנדמה לאדם שהוא מבצע באופן עצמאי ובכוחות עצמו, או שאתמול עשה בכוחות עצמו - הכול נעשה על ידי הבורא. באדם תלויה רק ההבנה וההשתלבות בכוח הזה, או ביצוע הדרישות בכפייה. אבל במקרה כזה האדם חש סבל וייסורים, במידת חוסר המודעות והריחוק מהבורא.
ב.רצון הבורא הוא שהאדם יגלה אותו ויתאחד עמו - זו המשמעות היחידה שניתנה לפעולת כל העולמות ולכל ההשגחה.
ג.האדם אינו מסוגל להתקרב אל הבורא בכוחות עצמו, הואיל והתקרבות לבורא מהווה התרחקות מהאגואיזם. ההתקרבות אפשרית רק אם הבורא מתגלה לאדם, ועל ידי גילוי גדלותו של הבורא האדם יכול להתקרב אליו. לכן אפשר לבקש רק דבר אחד - לקבל כוחות על מנת להתקרב אל הבורא, על מנת שיתגלה, כי אחרת אין כוחות לעבור את הדרך הזו.
ד.בקשה להתקרבות רוחנית נקראת תפילה, אם תופשים אותה לא כאגואיסטית, אלא כפעולה רוחנית הדדית.
קצב התיקון תלוי באדם
שאלה: האם נכון להגיד שקיים יחס השפעה הדדי בין השורשים לענפים? או שמא הקשר הוא רק מהשורשים אל הענפים?
תשובה: בעולם שלנו איננו רואים את התכונות הרוחניות בצורתן הנקייה, יותר נכון את תוצאות ההשפעה הישירה שלהם, אלא רק לאחר שהתערבבו כבר בינן לבין עצמן. לכן בעץ אתה רואה לא רק את איכות הקשר משורשים לענפים, אלא גם את הקשר ההפוך, מהענפים לשורשים, שנובע מהעובדה שכל הטבע שלנו הינו תוצאת הפיתוי והחטא, והערבוב בין טוב ורע.
לכן צריך כל הזמן לתקן את הרע לטוב, ואת זה ניתן לעשות רק כאשר התחתון מודע לצורך בשינוי, והוא מבקש את השינוי על ידי העלאת מ"ן, כאשר העליון תלוי לגמרי בתחתון. לכן אנחנו רואים את העליון כעליון, ואת התחתון כקובע את קצב התיקון של עצמו.
תכונות הבורא השבורות
שאלה: מהי הדרך שבה האדם רוכש את תכונות הבורא?
תשובה: האגואיזם הוא הנברא היחיד. כפי שנאמר: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" - "אני יצרתי את האגואיזם, והתורה ניתנה על מנת לתקן אותו". על מנת לתקן את היצר הרע, צריך להחדיר אליו את חלקיקי תכונת הבורא, תכונת ההשפעה - אלטרואיזם. כל זה מושג בצמצום א' - הבורא נסתר מהנברא, מהאגואיזם, כדי לא לשלוט בו בעצם נוכחותו. הבורא משאיר ריקנות, שנשלטת על ידי האגואיזם, עד שמחדירים בו תחת לחץ את תכונות הבורא (תכונות הבורא משבירת הכלים). אבל תכונות הבורא האלה שבורות, כלומר גם הן רכשו צורה חיצונית אגואיסטית. איך?
תחילה נוצר רק הרצון לקבל הנאה. כאשר הרצון הזה מתמלא באור הבורא, הוא מקבל רצון ליהנות לבורא. אבל איך הוא יכול לתת - אם לנותן יש רצון לתת, והוא רק נהנה מהנתינה? אז הרצון לקבל הנאה, מקבל, ובזה הוא מהנה את הנותן.
כתוצאה מהקשר בין הרצון לקבל לנותן, נוצרה הפעולה "לקבל על מנת ליהנות לנותן, ולא למען עצמי", כלומר נוצרה פעולה עם כוונה, במקום רק פעולה, שהייתה גם קודם לכן.
משמעות שבירת הכלים - במקום "לקבל למען הבורא", נוצר בנברא רצון "לקבל למען עצמי". אבל העיקר הוא שברצון לקבל נוצרה הכוונה, ועכשיו נשאר רק לתקן אותה.
שילוב הרצון עם הכוונה - לא משנה איזו כוונה - זה כבר שלב ראשון בדרך לתיקון, מכיוון שההכרה בכוונה שלך, הכרת הרע - זו תכונה שמאפיינת רק את האדם, ולא את בעל-החיים.
כלומר, בעולם שלנו, התכונה שיש לנו היא לקבל הנאה רק למען עצמי. אבל אם אנחנו לומדים את חוכמת הקבלה (ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), מתחיל להאיר לנו האור העליון המקיף את נשמתנו ( "אור מקיף") ותחת השפעתו, בהדרגה, אנחנו מתחילים להכיר את ההבדל בין הכוונה שלנו "למען עצמי" לבין הכוונה של האור המקיף "למען אחרים", ובדרך זו אנחנו מגלים את "יצר הרע" שלנו (הכרת הרע). התיעוב לכוונה "למען עצמי" דוחה אותנו ממנה, ואנו בהדרגה רוכשים את הכוונה "למען הבורא", בדומה לכוונה שלו "למען הנברא".
ברגע שאנחנו מתחילים לרכוש את הכוונה הזו, אנו מתחילים לחוש את העולם העליון, את כל מה שנמצא מחוץ לחמשת החושים האגואיסטיים הטבעיים שלנו. כשאנו חיים בתוך התחושה החדשה הזו, אנו נעשים דומים לעולם החדש הזה שמתגלה בפנינו, לשלמים המרגישים שלווה מוחלטת וכולי.
בעולם שלנו האגואיזם נקרא - "גויים", "אומות העולם". כוונות "למען הבורא", שנפלו אל תוך האגואיזם כתוצאה משבירת הכלים, נקראים "עם ישראל". אבל הכוונה עצמה אינה מתוקנת - במקום "למען הבורא", היא הפכה "למען עצמי". תחילה יש לתקן את הכוונה, ורק לאחר מכן מתקנים את הרצונות - "אומות העולם".
השכינה - אם כל הנשמות המתוקנות
שאלה: ישנם חוקים בעולם הזה שמשקפים שורשים רוחניים, וישנם מנהגים שנוספו על ידי בני-אדם. האם יהדות לפי האם זה מנהג או חוק שמשקף את מבנה המערכת הרוחנית? ואם כן, מהם השורשים הרוחניים הללו?
תשובה: מנהגים עתיקים של עם ישראל מתבססים אך ורק על שורשים רוחניים, ובניגוד לחוקים הרגילים, יש להם בדרך כלל גם שורש רוחני עליון. הכול נולד מהנוקבא - מלכות של עולם האצילות, ומז"א.
ז"א בהתייחס למלכות, נקרא הבורא (הקדוש ברוך הוא). מלכות - השכינה שמולידה ומזינה את כל הנשמות שעברו תיקון במסך. כלומר היהודים קשורים למילה "ייחוד" - ייחוד עם הבורא, ולעומתם הנשמות שעדיין לא עברו תיקון במסך, נקראות אומות העולם.
באופן טבעי, ההצבה בעולם שלנו היא שונה, מכיוון שכולם אינם מתוקנים וללא מסך, היהודים - במידה רבה יותר מעמים אחרים, ולכן הם מוכרחים לעבור את התיקון ראשונים. כלומר במשמעות הרוחנית של המלה - אנחנו הלא מתוקנים הגדולים ביותר, כלומר הגויים הכי גדולים, אנחנו מרוחקים מהבורא יותר מאשר אומות העולם. כולנו גויים וכולנו מוכרחים לעבור גיור רוחני - לרכוש מסך, כוונה לשמה, רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו.
אבל מכיוון שיחס השורשים הרוחניים והענפים שלהם בעולם שלנו לא תלוי בקיום או בהיעדר המסך, אנחנו נוהגים לפרש בעולם שלנו את יהדות האדם ללא התייחסות למידת התיקון שלו על ידי המסך. יהדות האדם אינה נקבעת לפי קיום המסך, אלא לפי האם - המלכות - שבעולם העליון, שהיא המעניקה לאדם את המסך.
המעבר לדרגת יהודי (מהמילה ייחוד, איחוד) - מסמל איחוד רוחני עם הבורא, והוא אפשרי רק על ידי רכישת המסך.
הפרה של חוקי הטבע
שאלה: אם לבורא אין שום רצונות אגואיסטיים אלא רק רצונות אלטרואיסטיים, נשאלת השאלה - למה האדם נענש כאשר אינו הולך בדרך התיקון?
תשובה: האדם אינו מקבל עונש; הענישה אינה קיימת כלל, אבל כמו בעולם שלנו, אם אנו לא מצייתים לחוקי הטבע ומזלזלים בהם, אנחנו מזיקים לעצמנו עד כדי סכנת מוות - כך גם בעולם הרוחני, העונש הינו פועל יוצא של הפרת חוק רוחני כלשהו. החוק העיקרי הינו אלטרואיזם אבסולוטי, ומכיוון שאנחנו מפירים אותו, אנחנו נמצאים בחושך, הרחק מהבורא, ובמידה שאנו שומרים את החוק הזה - אנו יוצאים מהחושך ומתקרבים אל הבורא.
אין כפייה ברוחניות
שאלה: מה פירוש המונח "כפייה" בעולם הרוחני? האם אדם אחד רשאי לכפות על אדם אחר לבצע פעולות רוחניות?
תשובה: פעולה רוחנית היא פעולת נתינה, פעולה רצונית. בלתי אפשרי לבצע פעולה כזו אם הכוונה לא כנה ואמיתית. היא קיימת רק כאשר הכוונה הזו חשובה ויחידה, ואם קיימת מלבד הכוונה הזו כוונה נוספת, פירוש הדבר ששתי הכוונות האלה אינן שלמות, ולכן אינן קיימות מבחינה רוחנית.
אם פעולה בעולם שלנו אפשרית שלא בהתאם לכוונה, הרי בעולם הרוחני הכוונה היא הפעולה, ולכן לא ייתכן שהכוונה לא תהיה תואמת לפעולה. האדם אינו מסוגל לשנות את הכוונות שלו, אלא אם כן יבחר לחיות בחברה מסוימת, תחת ההשפעות הערכיות של אותה סביבה. הוא נכנס אל תוך הסביבה הזו במודע, בכוונה לקבל את התכונות הרוחניות שלה, והחברה עוזרת לו לתקן את הכוונות שלו. או שבאופן לא מודע הוא מקבל את הכוונות האלה מסביבה שבמקרה נתקל בה. שים לב והקפד על כך גם בחינוך ילדיך.
הואיל והכול תלוי אך ורק בחברה, בסביבה שבה האדם נמצא, ובכך, כפי שכותב בעל הסולם, האדם מממש את מהות חופש הבחירה היחיד שלו, כל אחד חייב כל הזמן לבחור לעצמו סביבה רוחנית מתאימה חדשה ולהימצא בה, בהתאם למטרה הסופית שלו, ובהתאם לדרגה הרוחנית שאליה הוא שואף. כלומר, אם אנחנו מקימים קבוצת תלמידים ששואפים להתקדם ולהתפתח רוחנית, אנחנו מוכרחים כל הזמן לשנות את ההרכב שלה בהתאם לצרכים שלנו, על מנת שתשפיע עלינו ותיצור שאיפות רוחניות חדשות ההכרחיות להתקדמות.
בהתאם לכך, כל אחד מאיתנו, אם הוא רוצה להתקדם, להתפתח, מוכרח להשקיע את מרב המאמצים על מנת לקבל את המקסימום מהקבוצה, מהסביבה. לכן חייב כל אחד להציב את הקבוצה במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלו, כמשהו מיוחד ועליון, מעל לכל שגרת החיים שלנו, וכל חבר בקבוצה צריך להיראות בעיניו כאדם גדול והחשוב ביותר בעולם. רק אז הוא יהיה מסוגל להשתלב בקבוצה ולהזדהות עם הערכים שלה, השאיפות והמטרות שלה.
אם לדבר על כך שאין כפייה בעולם הרוחני, הכלל הזה בא לידי ביטוי במדויק בעצם העבודה הרוחנית העצמית של האדם. כלומר, הכלל הזה קיים רק עבור אנשים, שבאופן מודע מחליטים להימצא בסביבה רוחנית חדשה שתשפיע עליהם, ולצורך כך מקימים בעצמם את הסביבה הזו. כל האחרים בכלל אינם מסוגלים להבין, שיש להם החופש והיכולת ליצור בתוכם שאיפות מסוימות, מאחר שהם ניזונים בצורה מקרית ושקרית מכל מיני דעות וטענות, ומתפתחים לא "בדרך התורה", אלא "בדרך הייסורים".
הרשות לרפא - מלמעלה
שאלה: נאמר שניתנה לרופא הרשות לרפא. האם הרשות הזו מתייחסת רק למקצוע הרפואה, או שהיא ניתנת גם לשופט לשפוט וכך גם ליתר המקצועות?
תשובה: ההשגחה העליונה כוללת גם את העולם הזה, וקובעת בעולם שלנו מידה מסוימת של חופש. לו יכולנו לראות עד כמה כל הפעולות שלנו מוגדרות מראש ומכוונות מלמעלה, הן היו מאבדות כל משמעות ותוכן.
בכל המקרים בחיינו קיים רק חופש בחירה אחד - היכולת לבחור באופן עצמאי את הסביבה (חברה) שממנה אנחנו רוצים להיות מושפעים, ולקבל חשיבות של מטרה זו או אחרת, ובהתאם למטרה אנחנו בוחרים את הסביבה שלנו. כל היתר מתנהל לפי כללים מוגדרים שנקבעו מראש.
כאשר אנחנו ממלאים אחר הכלל הזה, אנחנו משלבים את ההשגחה הכללית עם ההשגחה הפרטית, מה שנקרא - השגחה לפי קווים, הוי"ה - אלוקים. כלומר, אנחנו בוחרים ברופא, מקשיבים לדעה שלו, ואת התוצאה רושמים לזכות הבורא, וצריך לבחור ברופא הטוב ביותר. כך גם במקרה של שופט, כפי שכתוב בתורה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק".
הבריאה לא נעלמת
שאלה: כאשר הנברא ידמה לבורא ויתאחד איתו, האם הוא לא ייעלם?
תשובה: לולא המסך, התמלאות הבריאה באור הייתה גורמת להיעלמותה, אך דווקא התמלאות על ידי המסך מאפשרת לבריאה להישאר עצמאית, דומה ושווה לבורא.
מנוחה מוחלטת או מהירות אינסופית?
שאלה: להבנתי, הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. במקביל ידוע שהוא רוצה להעניק לנו את הרגשת המצב הזה. באהבתו לבריאה שלו הוא דואג לנו, מתקן אותנו. אבל זה לא מצב של מנוחה מוחלטת, הרי דאגה לא מרגיעה.
תשובה: מנוחה - כאשר בתוך האדם לא קיימות כמה שאיפות, אלא רק שאיפה אחת, ורק היא בלבד דוחפת אותו לפעול, וכאשר אין כוחות מנוגדים של טומאה, אלא הכול מתוקן ואפשר לעבוד ללא הפרעות במלוא העוצמה. לכן תנועה אינסופית שמקורה בתחושת חסרון ה"נתינה לבורא", מהווה בעצם מצב של מנוחה מוחלטת. ובעיקרון - זו היא התנועה המהירה ביותר, מכיוון שאין הפרעות. לכן מנוחה מוחלטת ומהירות אינסופית למעשה זהים, זה המצב שבו הכול מתמזג כתוצאה מתיקון מלא, ונעלמות ההפרעות של הטומאה.
מקריות קיימת רק כשאין ידע
שאלה: האם ישנה מקריות או שקיים מנגנון כלשהו הקובע את הבעיות והצרות שעוברות עלינו?
תשובה: במערכת הנוקשה והמדויקת של היקום, אין שום מקריות במובן שלנו. כל דבר הוא פועל יוצא של השלמות, הכול נמצא בשלמות, ורק בחושים שלנו נתפש כלא שלם. לכן רק מנקודת המבט שלנו משהו יכול להתרחש במקרה, ויכולים לקרות בהפתעה אירועים בלתי צפויים.
כשאדם משיג את ההבנה של מבנה היקום, הוא מגלה את קשרי הגומלין בין כל הגורמים המרכיבים את היקום, ובשל כך מבין עד כמה כל אחד מהם תלוי באחר, אז הוא מגלה שאין שום מקום למקריות או לאירועים אקראיים, שיש להם מקום בחוסר הידע וההבנה שלנו.
גילויים מפתיעים בנוגע לזמן
שאלה: ב"ספר היצירה" מדובר על הנביא יחזקאל. איך ייתכן שאברהם כתב את הספר, והרי בזמן כתיבת הספר עוד לא היה כלל נביא כזה?
תשובה: תחושת הזמן הינה תולדה של העולם שלנו. התחושה הינה תוצאה של עליית הנשמות בסולם המדרגות הרוחניות, מלמטה מהמדרגה הרוחנית של העולם הזה, למעלה, עד להשתוות עם תכונות הבורא. בעולם הרוחני המקובלים נעים באופן חופשי בכל המדרגות, כאילו נעים בזמן הרוחני, כמו שאנחנו נעים בדרכים. גם בעולם שלנו, זמן הינו מדד כמו שאר נקודות הציון, רק שאנחנו תופשים אותו כך יחסית אלינו. גם בעולם הפיזי שלנו עוד יהיו גילויים מפתיעים בנוגע לזמן. כל מי שיוצא אל העולם העליון, מתנתק מהתפישה הארצית של התורה, ולא מפרש את הכתוב בה במסגרות ובמדדים של העולם שלנו.
אין זמן ברוחניות
שאלה: "כל המאורעות נולדים קודם בעולמות הרוחניים ולאחר מכן יורדים אל העולם שלנו". "לאחר מכן" מסמל מרווח מסוים בזמן, אבל אנחנו יודעים שאין מושג כזה בעולם הרוחני. איך לקשור זאת עם שאיפות רוחניות?
תשובה: מונח הזמן בעולמות העליונים, שאין בהם זמן, מקום ותנועה - הוא סימן לעקביות המאורעות. בעיקרון, כך זה גם בעולם שלנו, אלא שאנחנו חשים את העקביות הזו כתופעה פיזית ממשית, אבל היא אינה קיימת גם בעולם שלנו. הזמן נמצא אך ורק בתוכנו, כמו כל הפרמטרים האחרים שאנחנו מכניסים אל תוך "האור העליון שמקרין על הכול".
הכול קיים ואנחנו רק מגלים
שאלה: האם כל מה שמתגשם או יתגשם בעתיד בעולם שלנו, קיים כבר בעולם האינסוף בצורת רשימות שפשוט מתממשות, או בצורה של אובייקטים "מוכנים מראש"?
תשובה: בעולם העליון הכול קיים בצורתו השלמה והמוכנה, ושום דבר אינו משתנה כתוצאה מהפעולות שלנו. באמצעות הפעולות שלו, האדם פשוט נכנס למצבים רוחניים שכבר קיימים, ומתאחד בכל מדרגה עם ה"אני" העליון שלו.
לפרוץ את מחסום המוגבלות
שאלה: האם ישנה ספרות על טבע המקריות, מנקודת מבט של חוכמת הקבלה?
תשובה: ישנם מקורות רבים, כל הספרות האמנותית מדברת על מקריות, וכך גם כל המדע הארצי המוּכר לנו, כיוון שהם מסתמכים על ניסיונם או על תחושות שלא יוצאות מעבר לגבולות העולם הזה, ולכן לא מסוגלות להעניק תחושת הבנה של חוק המציאות הנצחי והאבסולוטי, שאין בו מקום לשום מקריות. לפיכך, טבע המקריות היא מגבלה פנימית עצמית שלנו, והיא קיימת באופן סובייקטיבי אך ורק בתוכנו, ובהתייחס לשכל הגשמי שלנו.
אני מאחל לך לפרוץ את מחסום המוגבלות, ולגלות את מהות המציאות האמיתית, מחוץ לגבולות הזמן, התנועה והמקום, מחוץ לשלוש המגבלות הללו של תחושת העולם שלנו. הכול אבסולוטי ולא מקרי.
תחושות הבורא - כמו תחושות הנברא
שאלה: "...כל מה שאדם חש, מרגיש, כל מה שהוא וכל הדברים שבו, מקורם בבורא. לכן אם האדם חש משהו, הוא חייב להבין שגם הבורא חש אותה התחושה..." איך יכול הבורא, שהוא שלם ומושלם בכל פעולותיו, לחוש את תכונות הנברא, שאינו שלם ואינו מתוקן?
תשובה: הבורא מתלבש בנברא, ועל הבסיס הזה בונה את יחסו כלפיו. על מנת להתקשר עם המדרגה התחתונה, חייבת המדרגה העליונה לצמצם את עצמה לממדי המדרגה התחתונה, כלומר לקבל את תכונות המדרגה התחתונה. רק באופן כזה ניתן ליצור קשר (ראה "תלמוד עשר הספירות" פרק ט', מכתב בספר "פרי חכם - אגרות", דף ע' ואילך).
טבע החוקים הרוחניים
שאלה: נאמר שאי אפשר בשום אופן להשפיע על העולמות הרוחניים בפעולות פיזיות, ולא משנה כמה "רעות" יהיו. האם העבירה היא תוצאה של נפילה אצל האדם?
תשובה: להימצא בעולם הרוחני - פירושו להתאים את עצמך, להבין באותה המידה ולקבל כטבע את החוקים הרוחניים של אותה דרגה רוחנית שבה אתה נמצא. אתה פשוט מתחיל לחוש את טבע הדרגה הזו, והטבע הזה הופך גם לטבע שלך. לכן, כפי שכיום אתה לא מסוגל להתנתק מהטבע שלך, כך גם לא תהיה מסוגל להתנתק מטבע הדרגה הרוחנית שאליה תעלה. וכך בכל פעם.
ובכל פעם, העלייה לדרגה הרוחנית הבאה והחלפת הטבע שלך - זהו נס שאפשרי רק עם עזרה מלמעלה, מדרגה רוחנית גבוהה יותר. בלי הצד האחורי של הדרגה הגבוהה יותר, לעולם לא תשאף לעבור תיקון ולהגיע למשהו גבוה יותר, ולא תהיה מודע לעצם הקיום של דרגות רוחניות גבוהות. האדם שואף קדימה תחת השפעת האור העליון, הצד האחורי של דרגה רוחנית גבוהה יותר.
הואיל ומטרת הבריאה היא להעלות את האדם לדרגה רוחנית של הבורא, על מנת שיהפוך דומה לבורא בתכונותיו, כל ההשפעות עלינו בעולם הזה הן תוצאה של תוכנית המציאות היחידה הזו. לכן אדם תמיד יכול להתקרב אל הבורא יותר ויותר, הוא לעולם לא מתרחק, אף על פי שבתחושות הסובייקטיביות שלו הוא יכול לפעמים לחוש כאילו הוא נופל שוב לתחתית התהום.
הואיל והאדם תמיד מתבסס על הדרגה הרוחנית הנוכחית שלו ועל קרינת האור עליו, תחושת אחורי דרגה רוחנית גבוהה יותר, כל הפעולות, באופן בלתי תלוי, מכוונות ממנו אך ורק לעלייה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ולכן בעולם הרוחני אין מושגים כמו "חטא", "נפילה" וכולי. בהבנה הגשמית שלנו כך נקראים מצבים רוחניים פרטיים הכרחיים, כמו למשל הימצאות זמנית בקו השמאלי, תחת השפעת כוחות הרע, על מנת לקבל את הרצונות שלהם ולאחר מכן לתקן את הכוונה ובעזרת זה לעלות.
תפישה יחסית
שאלה: האם העולמות הרוחניים, בהתייחס לעצמם, מהווים ערכים מוגדרים וסופיים או שגם הם יכולים להתפתח?
תשובה: אנחנו יכולים לטעון על קיום משהו אחר רק בהתייחס אלינו, כפי שזה מתבטא בעזרת החושים שלנו. אנחנו חשים את קיום הבורא, את קיום העולמות הרוחניים והאוכלוסייה שלהם (דומם, צומח, בעלי-חיים וטבע האדם). מחוץ למסגרת החושים שלנו, כאשר אנחנו לא חשים, קיים רק עצמותו, משהו ניטרלי בהתייחס אלינו. כיוון שאם כבר מדברים עלינו, המשהו הזה, בהתייחס אלינו, נקרא הבורא, ויש לו צורה ברורה ושלמה לחלוטין.
קשרי סיבה ומסובב נוצרו במחשבת הבריאה
שאלה: האם אפשר בעזרת חוכמת הקבלה להפר סיבה ומסובב (סיבה ותוצאה) בעולמנו, ואם כן, איך אפשר לעשות זאת?
תשובה: עם או בלי חוכמת הקבלה, לא ניתן בשום פנים ואופן להשפיע על סיבה ומסובב (קשרי סיבה-תוצאה), מכיוון שהם נוצרו במחשבת הבריאה עוד לפני הירידה לעולם שלנו, במטרה לקרב את כל הנבראים אליו, להשוות אותם אליו, כלומר למצב היחיד של הטוב. על בסיס המחשבה הזו התפתח הנברא עצמו - האגואיזם המוחלט.
אי אפשר לשנות את ההכרח בדרך של ייסורים או בדרך של חוכמת הקבלה, להכיר בשפלות האגואיזם, הטבע ההתחלתי של האדם, ולהכיר בגדלות המטרה - "השתוות הצורה" (השתוות התכונות), כלומר תיקון האגואיזם - תיקון הכוונה "למען עצמי" ל -"למען הבורא", "איחוד עם הבורא". אפשר באופן מודע לזרז את הדרך אל המטרה, ולקבל את הדרך הזו לא כסבל וייסורים, אם היא מנוגדת לאגואיזם שלנו, אלא מתוך מודעות שזו הדרך הטובה ביותר, ואז התיקון והייסורים עצמם יתקבלו כדבר הכרחי ורצוי.
טבע המלאכים
שאלה: מה הם מלאכים?
תשובה: ישנם כוחות רוחניים בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר, שבהתאם נקראים היכלות, רוחות, מלאכים, נשמות. לכל הכוחות והגופים בעולם שלנו יש שורשים רוחניים מתאימים בעולם העליון, שנותנים להם חיים ואת מזונותיהם. מלאכים בעולם הרוחני הם בדרגת חי. מכאן אתה יכול להבין, שמלאכים פועלים רק על פי טבעם, אין להם כוח רצון וחופש בחירה עצמיים.
חיים בלי נשמה מחוץ לעולמנו
שאלה: איך מתייחסת חוכמת הקבלה לאפשרות של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ? האם אנחנו לבד ביקום? האם בתורה מוזכר משהו בנושא?
תשובה: מצד אחד, אין דבר שיפסול קיום של דומם, צומח, חי ואפילו של מדבר בר תבונה בחלקים אחרים של היקום שלנו. העניין הוא, שמציאותה של נשמה, התיקון שלה והשגת הבורא - מקור החיים היחידי, קיים רק כאן, בעולם שלנו. אפשריות צורות חיים אחרות, ללא נשמה, אבל מקובלים לא לוקחים אותן בחשבון, מאחר שהן לא קיימות מבחינה רוחנית. גם נתונים אחרים מעידים על כך שאנחנו בודדים בעולם הזה... אבל אין זה נושא המחקר של המקובלים, כפי שמקובלים לא עוסקים במדעי כדור הארץ.
שמות - מהות העולמות הרוחניים
שאלה: לכל דבר יש שם המבטא את השורש שלו ואת מהותו. האם אפשר להגיד שאדם שעולה לדרגה רוחנית חדשה, מגלה ומבין את עולמות הרוח לפי השמות שלהם, וכך מגלה את שורש כל העולם הרוחני במקור שלו?
תשובה: שם העצם הרוחני מבטא את התכונות שלו. זה לא שלשם עצמו יש כוח רוחני מסוים, אלא, כמו בעולם שלנו, השם בדרך כלל מבטא את המהות, את ייעוד העצם הרוחני, ולא יותר מכך. ההבדל הוא רק בכך, שהבנת התכונות של העצם הרוחני ושל השם שלו - הם אותו הדבר.
שמות לכל הקיים ניתנו על ידי אדם הראשון
שאלה: האם יש משמעות לכתיבה מדויקת של הספירות, או שזה רק עניין של דקדוק? האם חשוב לכתוב "מלכות" ב-כ' ולא ב-ח'? כתר - ב-ת' במקום ב-ט'?
תשובה: המקור של צורת כתיבת האותיות בעברית וצירופן למילים מוסבר בספר ה "זוהר" וב"תלמוד עשר הספירות" על גבי עמודים רבים. ביקום פועלים תשעה כוחות הבינה - האותיות א עד ט. תשעה כוחות ז"א - אותיות מ-י עד צ. ארבעה כוחות של המלכות - אותיות ק, ר, ש, ת, וחמישה מסכים מסיימים - אותיות סופיות "מנצפכ" - ם, ן, ץ, ף, ך.
קיימים כללי החלפה הדדיים של אותיות, שתואמים לשינוי התכונות של האובייקטים הרוחניים. בעל הסולם מסביר זאת אינספור פעמים במכתבים שלו בספר "פרי חכם - אגרות". אבל זו דרגה גבוהה מאוד של חוכמת הקבלה, ורק מי שנכנס אל עולם האצילות, מסוגל לזהות את השורשים של ההתהפכויות האלה.
השמות הללו ניתנים על ידי המקובלים, כפי שנאמר שהשמות לכל הקיים ניתנו על ידי האדם הראשון, בהתאם לדרך שבה המקובלים משיגים (תופשים בחוש) את שורשם - שורש בעולם העליון והענף שלו - ביטויו בעולם שלנו. רק הם, האנשים שנמצאים בשני העולמות, מסוגלים לתת שמות נכונים לאובייקטים רוחניים, לפי הביטוי שלהם בעולם שלנו או לפי התכונות הרוחניות שלהם - צירוף האותיות.
מכל האמור לעיל, ברור שאיננו רשאים לשנות שום שם, אלא מוכרחים להיצמד אליו במדויק כפי שניתן לנו.
מלבד זאת, כפי שכותב בעל הסולם בפסקה האחרונה של "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" - "סדר הלימוד של תע"ס", ראשית יש לזכור היטב את ההגדרה של כל מושג ומלה, ורק לאחר מכן ללמוד את הטקסט, אחרת הבנת הטקסט לא תהיה בהתאם למשמעות האמיתית שלו, אלא לפי ההרגל שלך לפירוש המילים ומשמעותן על פי העולם שלנו: "...והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל את מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בעניין מחמת השִכחה. וכמובן שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבוא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח ידו מהלימוד לגמרי".
במקרה כזה אלה שאינם יודעים עברית, נמצאים ביתרון על אלה שיודעים עברית, מכיוון שהם מקבלים את המלה בעברית כמונח, כשם של אובייקט, או ככוח רוחני. לעומתם המבינים עברית, אותה המלה גורמת להם מיד לאסוציאציה מהעולם הזה, דבר שיכול רק לבלבל אותם. רק מי שכבר נכנס לעולם העליון משתחרר מההפרעה הזו, מכיוון שהוא כבר מבין מה הוא קורא.
אם מתעוררת השאלה, איך בעצם יכול האדם להגיע לעולם העליון, אם אולי הוא לומד את ספרי חוכמת הקבלה בצורה לא מדויקת - דע, כי את הספרים הללו לומדים לא בשביל לרכוש ידע, אלא כדי למשוך את האור המקיף. ובכלל לא חשוב באיזו מידה ועד כמה האדם יודע באופן מדויק את הטקסט, אלא רק ההשתוקקות שלו להשגת העולם הרוחני מושכת את האור המקיף, אשר מושך את האדם אל העולם הרוחני.
השגחה פרטית וכללית
שאלה: מה ההבדל בין השגחת הבורא הכללית לבין השגחה פרטית?
תשובה: בהתאם למושג - השגחה פרטית או אישית, היא השגחה על כל נשמה בנפרד, על התעלותה הרוחנית. העלייה הכללית של כל האנושות לדרגת הבורא מתרחשת רק בסוף 6000 השנים של זמן התיקון, שהחלו בשנת 1995. השגחה פרטית שאינה תלויה בזמן, היתה ותהיה בהתאם להנהגה מיוחדת של הבורא, למי שצריך ובזמן שצריך. למה? - זה מתבהר למי שמשיג את הבורא.
השמש, הירח, והכוכבים שבתוך האדם
שאלה: רצונו של כדור הארץ - זהו כוח המשיכה. על פי רצונו של מי מסתובב כדור הארץ?
תשובה: האופן שבו סובב כדור הארץ אינו מוגדר על ידו, אלא על ידי יחסי הגומלין שלו עם השמש והירח (כאשר "שמש" - הינה ז"א, ו"הארץ" - מלכות, ו"הירח" הינו תכונות "הארץ" ביחס ל"שמש"). אם כדור הארץ יתוקן במלואו, הירח יהפוך להיות דומה לשמש, ללא הבדלי מופע. קיים הסבר מפורט על כך "בתלמוד עשר הספירות", ובכלל בכל ספרי חוכמת הקבלה. יחסי הגומלין של שלושת הגופים האלה מוסברים גם בפרק "קטרוג הירח", בספר ה "זוהר".
הקבלה דנה בכל השאלות האלה. נשאלת השאלה בשביל מה צריך ללמוד את כל זה, אם העיקר היא התעלותו הרוחנית של האדם, ולא הבקיאות שלו בתנועת השמש ורכיבים אחרים של היקום? אנו לומדים נושא זה אך ורק על מנת לברר לעצמנו את המבנה הפנימי שלנו, לפי העיקרון "מהתחתון נלמד את העליון". העזו לחלום, הסתכלו על הכוכבים ועל הספירות שבתוכנו - הרי כל מה שמחוצה לנו - זו רק השתקפות דוממת של הפנימיות שלנו.