אברהם מגלה הדרך

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: [...] וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן: ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען: [...] וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו: [...] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ:"

(בראשית יב, א'-ה'; ז'; י')

האם התורה מדברת על הגירה לארץ טובה, כלומר למצרים, אליה הבורא בעצמו מחייב את אברהם לרדת? מדוע הבורא בחר באברהם? שהרי אברהם היה באותו זמן כמו שאר התושבים שחיו באזור שמשתרע ממזרח לסוריה ועד נהריים. אברהם גם לא מייד ירד מצרימה. תחילה הלך עד בית-אל, הקריב קורבן לבורא, ובזה, כביכול, סיים את מסעותיו. אחרי זה נאמר שהיה רעב, ורק אז ירד למצרים. נשאלת השאלה האם הרעב הכריח אותו ללכת למצרים, או שמא הבורא הורה לו?

אם נתייחס לתורה כאל סיפור היסטורי, ניווכח שאין היא שונה הרבה מההיסטוריה של עמים אחרים. אך התורה לא עוסקת בעבר, אלא בנו עצמנו, בכל אחד ואחד מאתנו; היא באה לברר מי ומה אנחנו, ומה עלינו לעשות בחיינו. הבורא פונה רק אל האדם, ולכל אדם באשר הוא. באדם נכלל כל מה שקיים, בכל העולמות, וגם העולם שלנו נכלל בו. חוץ מהאדם קיים רק הבורא. האדם הוא נציגה של הבריאה, היקום וכל שאר העולמות.

הבורא פונה לאברהם, כלומר לתכונה מסוימת של האדם, אברהם, שמשמעותה "אב העם" (אב המון גויים) ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך לארץ אשר אראך" (בראשית יב, א'). "לך לך מארצך"כלומר, צא מכאן, מארצך. ארץ, מלשון רצון. לך לך, כלומר צא מהמצב בו אתה שרוי כעת, כנווד שחי וגר בין כל שאר העמים.

הבורא מתייחס לתכונה מסויימת של האדם, שנקראת "אברהם" ואומר לו:

התכונה הזו בך, היא כמו כל שאר התכונות, הנקראות "עמים" באדם. אני מבדיל בך את התכונה המיוחדת הזו, הנקראת אברהם. אתה חייב לצאת מארצך, ממולדתך, כלומר מהמצב שלך, להשתחרר מכל הרצונות שאתם נולדת. במילים אחרות, לצאת ממצב המוצא, מהמצב בו היית כשנבראת. מצב זה הוא לא טוב ולא רע, אבל אתה חייב לצאת ממנו. "ומבית אביך", הבורא נמצא בתוך הרצונות האגואיסטיים השורשיים שלך, ומהם אתה חייב לצאת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לאותו רצון שאני אראה לך. אתה חייב להגיע לרצונות שונים לגמרי ולתכונות שונות, שאראה לך. בהם אני אתגלה.

"אשר אראך", משמעו רצונות, שאותם הבורא יראה לו, ובהם הוא יופיע. הבורא מתגלה לאברהם רק כדי לחייב אותו לעשות את הדרך, שבסופה הוא יתגלה לפניו בשלמות. במצב זה כל הבריאה תופיע לפני אברהם, והוא ישיג תכונות הפוכות: נצחיות ושלמות ואת דרגת הבורא בעצמו.

הבורא מתגלה לכל אחד, וכל אחד מאתנו מרגיש או הרגיש ולו רק פעם בחיים, קול פנימי, כוח פנימי, רצון פנימי לחיות בצורה אחרת, לחשוב על דברים נצחיים ונחוצים יותר, לצאת משגרת החיים ומכל הזוטות ולאט לאט להתרומם מעליהם, ואיכשהו לזנק מתוכם.

אשר לאברהם, אין עניין לספר על אברהם כעל מי שחי לפני 5000 שנה, ושאותו מצא הבורא ואליו פנה. רצוי שנתמקד בתכונת אברהם, שנמצאת בכל אחד מאתנו; נבחן כיצד הבורא פונה אליה, ובאמצעותה מושך אותנו ואומר: "צאו מהרצונות שלכם, מהחומר שממנו נבראתם, ואשר בו חייתם תמיד ולכו לרצון אחר, אותו אראה לכם. הבורא לא מורה לאדם, שהוא צריך להתעלות רוחנית. אלא הוא אומר לו, שהוא חייב תחילה לרדת למצרים, היינו לתחתית המדרגה של הרצונות האגואיסטיים שלנו, העזים ביותר.

הבורא לא אומר לאברהם, שהוא צריך לשאוף למעלה, כדי לעבור לרצון האחר, בו הבורא יתגלה לפניו ואותו הוא יוכל למלא. כלומר המצב מושלם ביותר של אברהם, יגיע כאשר הוא יעבור את שלב מצרים. הוא אפילו אינו אומר, שהוא חייב לעבור את מצרים. אלא הוא אומר, לך לשם! זהו ציווי בלתי סביר. הרי מדובר באדם רגיל מן הישוב, החי את חיי היום-יום שלו בחיק משפחתו, עובד למחייתו כרועה צאן, וכדי להגיע למצב הרוחני, הוא מוכרח לפתע לעבור מצבים ירודים ביותר, שנקראים "מצרים". האדם לא מעונין לרדת מצרימה, הוא בונה מזבח, ומודה לבורא על זה ששם לבו אליו, ואז הוא נשאר במקומו. אברהם אמנם נודד לבית-אל, שם נדמה לו שהוא מתקרב לבורא, אך הבורא מגרש אותו משם.

אברהם נדד לבית אל, כאדם הכמה לרוחניות. אברהם מתחיל להימשך אל הספרים העוסקים בנושא, מעיין בהם, וייתכן אף שיגיע לקבלה. שם יהא נדמה לו שזהו בית האלֹה-ים, כלומר בית-אל. בזמן שהוא מעלה עולה לה', וכשהוא מתחיל, על ידי בירור עצמי לדעת, מה באמת דורשים ממנו החיים, ומה דורש ממנו הבורא, ואפילו הקול הפנימי שלו, לפתע הוא חש רעב.

הוא מתחיל להרגיש רעב אמיתי בהעלותו עולה, ובעסקו בפנימיות עצמו, יחד עם התקדמותו הרוחנית. הרעב הזה כל כך גדול, עד שמגרש אותו למצרים. כלומר, בעת הקריאה הראשונית של הספרים המונחים לפניו, האדם מתחיל להרגיש יסורים הולכים וגוברים, המלויים ברעב רוחני גדול יותר. הוא מתחיל לראות את עצמו, ברגשותיו הפנימיים, יותר ויותר שפל וגס, והעולם נראה לו פעוט, עד כדי כך, שהרגשה זו, זהה להרגשה בזמן הירידה למצרים, היינו לרצונות הכי שפלים.

זמן הרגשת האדם את עצמו, הוא שלב טוב וחיוני להתפתחותו. ואין חשיבות כלל לטיב ההרגשה, אם גרועה ואם טובה, גבוהה או שפופה. בלעדי השהייה במצרים, בהתאם להוראתו המפורשת של הבורא, אין האדם מסוגל להשיג רצונות נכונים. רצונותיו של אדם קטנים מאוד, ואף כאשר ימתח את קצה גבול יכולתו, הם יכולים להביא את האדם עד בית-אל בלבד, כלומר לעסוק בתורה הידועה והמוכרת, ולהרגיש כמי שנמצא כבר בבית האלֹה-ים, וכביכול כבר מוכן למענו גן העדן והעולם הבא. למעשה אין הדבר כך. התורה רואה צורך, להביא את האדם קודם כל עד להכרת הרע, עד להרגשה שהוא אגואיסט גמור, ושכל רצונותיו הפכיים לחלוטין לרוחניות. אם הוא עובר את המצב הזה, מבין אותו ומכיר אותו, ולא רק מפני שכך כתוב בספרים, הריהו קולט ומבין שגם בו זה נמצא. כדי להגיע להכרת האגו, האדם חייב לעבוד על עצמו דווקא בצורה רגשית, באופן מוחשי, ורק כך הוא מתחיל לשאוף לתיקון של עצמו. כלומר, הכרת האגו העצמי כרע, היא שלב ממושך ביותר.

גלות מצרים לא מיועדת לאברהם, אלא ליעקב ולמשפחתו (יוסף ואחיו) שירדו למצרים. הגלות היתה אמורה להימשך 400 שנה, אך בפועל נמשכה פחות. בעל הסולם כתב בספרו "פרי חכםאגרות", שבגלל שלא המתינו וישבו במצרים, הוכרח כל העם שיצא ממצרים לשבת בגלות הבאה, זו הנמשכת כבר 2000 שנה, דווקא בגלל, שהם לא מילאו את ישיבתם במצרים עוד כמאתיים שנה. כדי לחוש מי אתה ומהן התכונות שלך, יש להרגיש, לפחות במקצת, את הרוחניות. אדם חייב לחוות את הרגשות הללו עד תומם, ועל הרגשות להיות מבוררים עד הסוף. ובבוא העת, אדם זוכה ליציאת מצרים.

"אברהם" אינו אלא השלב הראשון. כאשר אדם מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, הוא מתחיל להרגיש את עצמו גרוע יותר טרם התחיל בלימודיו, אבל הרגשה זו חולפת. המשמעות: הכניסה ההתחלתית הזו למצרים היא קטנה, ולאחריה שוב חוזר אברהם אל בית אל. בכניסה השניה למצרים אברהם מקפיד לצרף אל כל משפחתו. כלומר, הוא בשלב, שבו כבר צבר רצונות רבים, וכבר יש בו הכרה ברורה של הדרך בה הוא חייב להתקדם לקראת רוחניות. בשלב זה הוא כבר נמצא בדרגה מסויימת של התפתחות רוחנית, וקליטה של כמות מסויימת של כתבים קבליים, שבלעדיה הדבר לא ייתכן. רק אחרי זה הוא זוכה לירידה למצרים.

אברהם הלך מארצו ומולדתו מיד, אולם הגיע רק עד בית אל ולא עד מצרים, שאליה ביקש להגיע. רק על ידי רעב ניתן להכריח את האדם להתקדם.

כאשר אדם נמצא ברצונות האגואיסטיים שלו, כל מהותו היא "ארצך, מולדתך, ובית אביך". הוא לא מסוגל לצאת מהמצבים האלה, כך לפחות הוא חושב, זה הטבע שלו, והוא לא מתאר לעצמו שאפשר לחשוב אחרת, וודאי שלא לפעול אחרת. אנחנו לא מסוגלים לתאר את מה שלא קיים בנו, את מה שאבותינו מעולם לא הרגישו ואף לא אנו בהווה או בגלגולים הקודמים.

לחלץ אותנו מהמצב הזה ולקדם אותנו אל כיבוש רצונות חדשים, כיבוש מצרים, לגלות בתוכנו את הרצונות האלו שחבויים בנו עמוק מאוד, ניתן רק על ידי "רעב" רוחני אדיר. את הרעב ניתן לפתח ולהעצים רק בקבוצה, עם רב וספרים מיוחדים במינם. במידה שקוראים את הספרים, אפילו לא בסדר הנכון, קל לטעות ולסטות מהדרך הנכונה, ופירוש הדבר הוא עצירה לזמן מה בהתפתחות הרוחנית. חייבת להיות השגחה תמידית של הרב-המדריך ובירור תמידי של האדם, אם הוא הולך נכון. ואם הוא דורש רק רוחניות, הבורא עצמו דוחף אותו קדימה על ידי הרעב.

"אברהם" היא תכונה רוחנית, שהיא כביכול הבסיס לכל תכונות האדם. זוהי תכונה רוחנית כללית של האדם, שאליה, כדבר ראשון, פונה הבורא. לחוכמת הקבלה באים אנשים, לא מפני ששלחו אותם אליה, אלא מפני שאליהם פנה הבורא תחילה; התחיל לדחוף אותם ועורר בהם רעב. רק אז הם החלו להתקדם. כמו שנאמר "אהבה ורעב שולטים בעולם".

הרגשה של החיסרון במשהו, רק היא מושכת את האדם. ההרגשה הזאת נקראת אברהם, ואליו פונה הבורא ואומר: "אתה רוצה להשביע את הרגשות שלך ולהשיג את האמת? אם כן, אז עליך לעבור מהרגשה זו לרגשות לגמרי אחרים, שנקראים מצרים. היינו, אתה חייב לבדוק מי אתה באמת, ולחקור את הרצונות האגואיסטיים מבפנים. על ידי תיקונם, תשיג אותי, ובהם, ברצונות, אתגלה לפניך". הבורא מתגלה דווקא באותם רצונות, הנקראים מצרים. אחרי כן הם מיתקנים.

הבורא אמר לאברהם להביט בכוכבים שבשמיים, והבטיח לו כי זרעו ועמו יהיה ככוכבים שבשמייםגדול וענק. הכוכבים הם ניצוצות של אור חוזר, עליהם נשברה הנשמה הכללית. ניצוצות אלו, אוסף האדם בעת עבודתו הרוחנית, עם עלייתו מהעולם שלנו למעלה. האדם מלקט את הניצוצות בפנימיותו, מתקן אותם ובעזרתם מתעלה. לכן הניצוצות, שהן נשמות זעירות העולות למעלה, נקראות "כוכבים". ולכן הבורא הבטיח לאברהם שאם ילך בדרך זו, כל אלהיהיו שלו.

לאותו אברהם, במדרגה אחרת, אפשר לקרוא "נביא". נביא הוא אדם, שהשיג מדרגה, שבה הוא נמצא בחיבור ישיר עם בורא. יש נביאים, שרק "מדברים" עם הבורא, היינו נמצאים בקשר עם הכח העליון בדרגה שנקראת "דיבור". זהו הקול הפנימי של האדם, אשר נכנס במגע ברור עם הבורא. יש נביאים ש"רואים" ו"שומעים", יש נביאים שרק רואים ואחרי זה שומעים. בספר נביאים, ניתן לראות עד כמה קשריהם עם הבורא מגוונים; באיזו צורה ומתי הוא מתגלה לפני הנביאים, ובאיזה שלב אדם מסוגל להגיע לדרגה מסויימת של נבואה.

דרגות הנבואה, כמו כל הדרגות של אבותינו, הן בתוך האדם. כל אחד מאתנו חייב לעבור את כולן, בהיותו בעולם שלנו. עלינו לעבור את כל הדרך המצויינת בתורה, מתחילתה ועד סופה. התורה מביאה לנו את כל התוכנית הזאת, ומספרת אותה בצורה מיוחדת. אפשר לקבל את דברי התורה כסיפור היסטורי, או כתמונות מסיפורי חיים שגרתיים, וזה, כמובן שגוי. התורה כולה היא "שמותיו של הבורא", והספר הזה אינו "ספרות". כל מה שנאמר בתורה חייב להיות מושג על ידי האדם, מתחילתו ועד הסוף, ואז האדם מגלה בתוך עצמו את הבורא בשלמות, ומגיע עד לנקודה הסופית של התפתחותו, מה שמהווה מטרת הבריאה ומחשבת הבורא מראשיתה.

ספר היצירה

על הדרך הזו ועל "שמותיו של הבורא" כתב אברהם בספר יצירה. ספר זה כתוב בקיצורי לשון. ושם נאמר בפשטות: "בל"ב נתיבות חוכמה נברא העולם הזה; בצורה גלויה, חצי גלויה והסתר גמור". כדי להבין כהלכה את המשפט הראשון, את המשנה הראשונה מספר "היצירה" יש ללמוד כמה שנים. כאמור, הספר הזה נכתב בקיצורי לשון, כביכול בצופן. הוא כתוב, למי שנמצא באותן הדרגות הרוחניות, ולא לאדם שחי במסגרת חמשת חושיו בלבד.

שאר מקובלים, במיוחד הקרובים לזמננו, פונים בכתביהם ישירות אל הדור שלנו. ככל שהדור יותר רחוק מהדור בו נכתב ספר קבלה מסויים, כך יש לספר יותר זכות להתגלות. בדור שלנו, החל מהאר"י, יש הוראה ישירה מלמעלה לגלות הכל וללמד את כולם. בהתאם לצו רוחני זה, כתובים הספרים בשפה קלה יותר, כך שהצורך בפירושים פוחת. בכל מקרה, עדיין נדרש מורה. בלעדיו אתה לא יכול להבין דבר, אף כי החומר בהיר במידה מספקת.

נניח שהבורא פונה אליך, לתכונה מיוחדת שלך, שנקראת אברהם. אותו קול פנימי, שאתה חש, שכאילו פונה אליך, קרוי "בורא". לנסות לברר את זה, את הקולות הפנימיים, את עצמךלכך קוראת התורה ולא יותר.