בין הבורא לנברא

השאלה "מי אני?" קיימת בכל אדם, אולם כאשר לא ניתן להדחיקה עוד, משמעות הדבר, שהיא נשאלת על הבורא: "מי הוא?", כשאלתו של אברהם אבינו: "מי הוא בעל הבירה?". השאלה "מי הוא?" נשאלת משום שהבורא נמצא בתוך האדם ומהווה את המקור ל"אני" האנושי. ולכן, ככל שהאדם ינסה לענות לעצמו על השאלה "מי אני", התשובה לשאלה זו תוסיף להימצא בבורא, שכן ה"אני" של האדם הוא רק תוצאה ממנו.

כל רצונותיו של האדם, כל התנועות שלו, בעצם, כל מה שהוא עושה, נברא בידי הבורא. אנחנו איננו מסוגלים לקלוט את זה. כל מה שהאדם אומר, חושב, ואפילו מה שהוא אומר על הבורא ועל עצמו, כל אלה הן פעולותיו של הבורא. אם כן, היכן "אני"? אין שום "אני". הכול הוא תוצאה של הטבע, הנברא נתון לחלוטין בידי הבורא. הבורא מתלבש בתוך האדם, ואת כל המעשים הוא, הבורא, עושה. לכן השאלה "מי אני" יכולה להתקיים רק מחוץ לשליטת הבורא. האדם שונה מהבורא רק בכך, שהוא משתוקק להידמות לו, ולהגיע לדרגתו.

"הרצון לקבל" הוא במהותו הרצון של הנברא ליהנות, בהתאם לשפע ולתענוג הנמשכים מהבורא. אנחנו מרגישים אותו כרצון לקבל הנאה, והבורא רוצה שנתענג. אם האדם מרגיש סתם רצון לקבל, הוא אינו קרוי נברא, אלא זהו הטבע, ובגימטריה "הטבע"="אלֹה-ים"=68. כלומר אם הוא פועל לפי הטבע המנהיג אותו, הוא דומה לשאר הבריות שאין בהן אפילו ניצוץ של נשמה, "נקודה שבלב", שהיא חלק אלוקי ממעל.

מתי יכול האדם לומר שהוא "נברא", "נזר הבריאה", שנברא במיוחד על ידי הבורא, ולא כשאר הבריות על הארץ? רק כאשר על הרצון ליהנות שלו, יש כוונה רוחנית כיצד להשתמש ברצון זה. ודבר זה תלוי באדם עצמו.

הרצון שלנו לשתות, לאכול, לישון, להתחתן, להוליד ילדים, כל זה הוא מהטבע שברא הבורא. אי אפשר להתעלם מזה, ולא כל שכן לשנות את זה. עם זאת ביכולתי לבנות כוונה על הרצון לקבל שלי, לבנות דרך נכונה לשימוש ברצון הזה, ומידת הכוונה הזו, העמקות שלה, תלויה רק בי, ונקראת "נברא". אני צריך לחפש שיטה נכונה לשימוש בטבע שלי, ברצונות שלי. הטבע הוא מן הבורא, ותפקידי לדעת כיצד להשתמש בו. הנקודה שבלב היא היחס של האדם כלפי הטבע שלו, השימוש בו בתור רצון מתוקן עם כוונה של נתינה, הנקראת בקבלה "השפעה". והלב עצמו הוא רצונותיו של האדם, השאיפה לתענוגים בלבד.

כל מה שמחוץ לבורא קרוי נברא, מוגבל במסגרת הטבע, ומתחלק לארבע דרגות ולפי גודל הרצון לקבל: דומם, צומח, חי ומדבר (האדם). מתוך ארבע הדרגות, רק האדם מסוגל להשתמש בטבע, בעזרת כוונה מיוחדת שאותה הוא יוצר בעצמו והתכונה הזו קרויה הנקודה שבלב.

השלב הראשון, העֻבָּר, עביות דשורש, חל כאשר האדם מבטל עצמו לחלוטין, ומתמוסס בבורא. אחר כך, חייב הנברא, בהדרגה, להעלות את עצמו לדרגת המאציל, ולהתגבר בכוחות עצמו על הפער הקיים בינו לבין הבורא.

בעזרת הכוונה, האדם בונה, כביכול, את הבורא בתוך עצמו, ועם זאת, הוא מרגיש את ה"אני" שלו, משום שה"אני" שלו הוא הבורא. בהשגת הבורא, בהשוואת הצורה אליו, אנו משיגים את ה"אני" של עצמנו.

הבורא רוצה לברוא את הנברא כך שהנברא, בהשגתו יישאר עצמאי באמת, ובכך ישיג כביכול את דרגת הבורא פעמיים: פעם אחת את הבורא, ופעם אחת את עצמו, כמי שפועל כמוהו.

הרצון לקבל של הנברא שווה בגודלו לחלוטין, לרצון לתת של הבורא (הרצון להשפיע). הרצון לקבל אינו מתכלה, אינו אובד, והנברא נשאר עצמאי, בכך שהוא משתמש בכל רצונותיו על מנת להשפיע לבורא. בכך הם משתווים. המטרה היא שהנברא, אף על פי שנשאר כמות שהוא כרצון לקבל, ישיג שלמות אמיתית.

הבורא לא יכול היה לברוא נברא לא מושלם. הוא חייב היה לברוא נברא השווה לו. איך לעשות זאת? לברוא נברא, ולתת לו אפשרות להשיג את דרגת הבורא בעצמוזה קרוי שלמות. ואז מופיעה הרגשה ברורה, שחוץ מהבורא ומהנברא אין עוד דבר. הנברא מגלה בעצמו שהוא אינו קיים ללא הבורא, וכך גם הבורא אינו "בורא" כל עוד אין נברא, כמו שבעולם שלנו אימא נקראת "אימא" רק כשיש לה ילד.

אם כן, אפשר להיכנס לרוחניות, רק בתנאי שיש רצון לרוחניות. אבל מהיכן לקבל אותו, בלי לדעת אפילו מהי רוחניות? נניח, שדוחפים אותנו מעט, כדי לעורר בנו עניין ורצון ברוחניות, אבל בסופו של דבר, למען האמת, אנחנו איננו יודעים שום דבר. אילו ידענו, והיינו רוצים זאת במידה מסויימתהיה לנו קל יותר.

כל זה נסתר מאתנו, ובכוונה. משום שאילו היינו נכנסים לרוחניות עם הרצון לקבל שלנו, לעולם לא היינו יכולים לשנות את הרצון הזה. כדי להיכנס לרוחניות, צריך לרצות אותה. אבל "לרצות" פירושו, קודם לדעת, לנסות, להרגיש: "הו, כמה זה טוב!" ואז, כשיקחו ממך את הרוחניות, תתחיל לרצות בה. כי קיים חוק: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו". כדי להשיג רוחניות, יש לפנות אל הבורא בבקשה, בתפילה מיוחדת, לגלות את הרוחניות, אבל למען הרצון להשפיע, ולא לשם הנאה עצמית. אחרי כן, יש להשתמש ברצון הזה בצורה נכונה, בהדרכה נכונה של מקובל במסגרת לימודית.

כלומר, קודם כל, צריך להשתוקק מאוד לרוחניות. הרוחניות אינה ניתנת לאדם כבחירה, אלא היא נמשכת מהבורא. כעת מגיע זמן, שבו יותר ויותר נשמות מוכנות לרוחניות ומגלות סימני רצון אליה. האדם פועל תמיד לפי הרצון שלו. לפני לימוד חוכמת הקבלה, מוליכים את האדם מלמעלה, ואחר כך, כאשר האדם פותח ספר, הבורא, כביכול, דווקא מתחיל להתרחק ממנו. הדבר דומה לתינוק, שאמו מלמדת אותו ללכת. בתחילה היא מחזיקה בו, ואחר כך היא מתרחקת ממנו צעד צעדששהולכת אחורה, בזמן שהוא הולך לקראתה. באופן כזה, האדם מתקדם לרוחניות, בעודו רוכש יותר ויותר עצמאות.

עלי להסתמך אך ורק על הרגשות שלי. רק באמצעותם אני יכול לפעול; כי הם מגדירים את גבולות ה"אני" שלי. לא אוכל לממש את רצונותיי ללא בסיס כלשהו. ולכן המעשים של האדם צריכים להיות בהתאמה למצב שבו הוא שרוי. וכאשר הוא ישיג רוחניות, זו תהיה כבר הרגשה אחרת של ה"אני".

האדם הולך ומגלה שהרגשותיו הפנימיות הן תוצאה של פעולות הבורא, אך בעצם, הוא והבוראחד הם, ואין שום סתירה ביניהם. שניהם רוצים אותו הדבר. אין אפילו סיבה ומסובב. דבר זה קרוי "אחדות המדרגה". אך אנחנו חייבים לפעול בחיים לפי מה שאנחנו באמת. מצד אחד, אנחנו קוראים מאמרי קבלה נפלאים על העבודה הרוחנית, שבהם "הוא ושמו אחד", ומצד שני בחיים הרוחניים שלנו, אנחנו חייבים להתנהג לפי אותה הדרגה שבה אנו נמצאים כרגע.

שום דבר ברוחניות אינו נעלם, ובלשון אחרת: "אין העדר ברוחניות", כלומר, כאשר באמת משהו עוזב אותי, באותו זמן הוא נשאר בי, אף על פי שאינו שרוי עוד בהרגשה הנוכחית שלי. "אין העדר ברוחניות" פירושו, שכל מצב שעובר, נשאר ונאגר בנשמתי עד לגמר התיקון, כאשר למעשה אני שרוי או בדרגה הכי גבוהה, או הכי נמוכה יחסית. שאר המצבים אינם מורגשים, ואני אינני מסוגל אפילו לדמיין אותם לעצמי. היצר הרע של האדם צריך לדעת, שהגאולה שלו באה רק מלמעלה, ואז האדם מתקדם.