התעוררות הנקודה שבלב
לימוד חוכמת הקבלה כרוך בחקירת מערכת היחסים שבין אדם לבורא, לרבות כל מחשבות האדם ורצונותיו, ולמעשה כל מה שנובע מתוך השגתו של אדם, באותה המדרגה בה הוא שרוי. אפילו בעולמנו, עוד לפני היציאה לעולם הרוחני, קיימות מדרגות השגה. עוד בזמן ההכנה, האדם מתחיל להבין את הקשרים והיחסים בין המושגים הרוחניים, אף כי אין זה משתווה כלל, לתחושה ולהשגה האמיתיים.
כשנאמר ב"זוהר": "ושאל לרבי שמעון" הכוונה היא "עלה למדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, ושאל". בדומה לכך כשאומרים שהאדם נפגש עם רבי שמעון, הכוונה שהאדם עולה לרמתו של רבי שמעון, ולכן רואה ומבין כמוהו.
באופן כזה, לכל מדרגה רוחנית ניתן שם, ואם האדם מגיע אליה, הוא קרוי בשמה. אם הוא משיג רק חלק מאותה המדרגה הוא קרוי, למשל, "בינה". כך כולנו נקראים בניו של אדם, היות שכל אחד מאתנו הוא חלק של המדרגה "אדם", וחובתנו להגיע להשגה רוחנית של החלק הזה באופן עצמאי.
אדם העולה למדרגה מסויימת מרגיש את המתרחש בה. הוא משיג את תכונותיה, ולפיהן מגלה את הבורא. אם הוא יגיע למדרגה גבוהה יותר, תשתנה התמונה שראה במדרגה קודמת.
אין מדובר פה בבית קולנוע שמקרין 125 סרטים, סרט לכל מדרגה. קיימים רק אור עליון פשוט והאדם, שעולה למדרגה רוחנית מסויימת, ורוכש תכונות רוחניות מסויימות, באמצעות תכונות אלו האדם חש חלק מהאור העליון. החלק הזה קרוי עבורו "העולם".
כך, גם אנחנו חשים חלק זעום של האור העליון בתכונות האגואיסטיות שלנו, ומכנים את מכלול התחושות האלו "העולם שלנו".
קיים רק הרצון לקבל תכונות אלו או אחרות, של הבורא. מתוך התכונות הנרכשות, האדם רואה תמונה או דמות מסויימת. אנשים שונים משיגים אותן תכונות של הבורא, ולמרות ההבדל שקיים בין רצונותיהם, הם רואים אותה התמונה, מזוויות שונות, כמו בעולם שלנו, שבו מספר הדעות, הוא כמספר האנשים המתדיינים.
מחשבות ורעיונות שונים, מביאים כל אחד מאתנו להתבונן "בעולם שלנו" בצורה אחרת, ועם זאת התמונה הכללית נותרת זהה. כך הוא הדבר, גם לגבי החוויות שהן שונות מאדם לאדם, ולמרות זאת שוררת תמימות דעים, באשר לאופן ראייתם של הדברים.
אין ביכולתנו להבין איש את רעהו לפי התכונות שלנו, או הרצון שלנו לקבל, שכן כך אנו רק מתרחקים זה מזה. עלינו להבין איש את רעהו, לפי אותן תכונות של הבורא, שאנו משיגים במדרגות הרוחניות.
האדם הראשון נולד עם רצונות אלטרואיסטיים בלבד, כלומר עם "כלים דהשפעה". הוא טיפל בכל העצים בגן עדן שכן היה יכול להשתמש בכל הרצונות האלטרואיסטיים שלו. אם כך, כיצד היה יכול לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלו (כלים דקבלה), אם לא היו קיימים אצלו, וליתר דיוק, אם לא חש אותם בתוכו.
חטאו של האדם הראשון תוכנן מלכתחילה. הוא היה חייב לחטוא, לטעום מעץ הדעתולהתערבב עם הרצונות האגואיסטיים (כלים דקבלה), כדי שייווצר ערבוב של כלים דהשפעה, וכלים דקבלה. ולאחר מכן יתרחש תיקון הדרגתי של הכלים דקבלה.
למראית עין אין מדובר בחטא, שכן חטא מתכננים מראש, אלא בפועל מדובר ב"עבירה על החוק", אם מתוך ידיעה, ואם מתוך חוסר ידיעה. האם אדם ידע שהוא עומד לבצע עבירה? לא. האם הוא רצה לבצע עבירה? לא. אך האם הוא עבר על החוק? אכן, עבר.
ברוחניות הקלקול לא מתרחש במקרה, אלא הכל נעשה במטרה מסויימת: לתקן את האגואיזם ולאחדו עם האלטרואיזם, על ידי ערבוב. אילו לא היה בכל רצון אגואיסטי, כלי, ניצוץ אלטרואיסטי שהופיע שם, דווקא ברגע של חטא האדם הראשון, לא ניתן היה לתקן את האגואיזם ולהתעלות רוחנית. לכן חטאו של אדם הוא הכרחי, וחיוני.
אנו נמצאים בחושך רוחני מוחלט. האור המקיף, מאיר מבחוץ, ומעורר את האגואיזם, את הרצון לקבל, אך אינו מסוגל להיכנס פנימה לתוך האגואיזם. וכך הוא מעורר את האדם לרוחניות.
כדי לעורר את האדם במידה נוספת, לאו דווקא לרוחניות, אלא לדרגת השגה אישית מסויימת, חייב חלק מהאור המקיף להיכנס, כביכול, לתוך האדם. לשם כך מעוררים בנשמה האגואיסטית בשלב זה, את ה"נקודה שבלב". נקודה זו הינה "מתנה" מלמעלה, והיא נקראת הנקודה האחרונה של אובייקט רוחני גבוה יותר, "נקודת האחוריים" של פרצוף יותר גבוה.
אם מתבוננים מלמעלה למטה, אין שום דבר פרט לכלי, למסך ולרשימות. אך אם מתבוננים מלמטה למעלה, ישנם שלושה קווים לנשמה: ימני, שמאלי ואמצעי. על האדם לגבור ולהשתלט בהדרגה על כל אחד מהם, ולאחד אותם בהתאם למאמציו. תהליך זה כולל את התגברות הרצון "למען עצמי" של קו שמאל, ואת היכולת להתמודד אתו בעזרת ההשפעה של קו ימין, ואת הקבלה של אור הבורא לתוך הקו האמצעי, המשלים בין תכונת הבורא לתכונת הנברא.
כאן קיימת אי-סימטריה מסויימת. מצד הבורא, הכל מובן וצפוי מראש, לרבות חטא האדם ותיקונו;הכול תוכנן לפרטי פרטים, ולכל דבר יש מקום. למעשה, הכל כבר נמצא בגמר תיקון. ואילו מצד האדםששהכל נסתר. והאדם טרם גילה את החוקיות הקיימת בנסתר. כדי להתקדם, עליו ללכת ב"אמונה מעל לדעת", כאשר הלא נודע לוחץ עליו, ומעודד אותו להשקיע מאמצים לגלות את הבורא, ולהיות בקשר רציף והדוק אתו.
אך משום שאנחנו נבדלים בתכונותינו מהבורא, ומפאת האגואיזם שבאדם, הריהו חושש, ואולי אף מפחד להתקשר לבורא, שכן אין הוא יודע מהו היצר הטוב, וכל שכןמהו אלטרואיזם טהור.
מצד הבורא אין שום שינוי. כולם נמצאים בגמר תיקון, ונהנים מאור הבורא. הדבר שמשתנה, הוא הסבל שאדם מתחיל להרגיש בשל האגואיזם שלו, ונסיונותיו לתקן אותו, מהנקודה הראשונית ועד עולם אין-סוף, כלומר מקבלה לנתינה.
אם אדם שנמצא בעולם שלנו, לא יקבל את הנקודה האלטרואיסטית הזו, את התכונה הרוחנית מלמעלה, אין לו שום אפשרות לבצע מעשה רוחני.
כתוב שברגע הלידה הרוחנית של אדם, נוצר בו "אחוריים נפש דקדושה", שמשמעותם מדרגה אחרונה של הנשמה עצמה, הנקראת "נקודה" בגלל הצמצום, וממוקמת ב"לב" האדם, כלומר בתוך האגואיזם שלו.
ללא נקודה זו, האדם נמצא בדרגת החי, כלומר כחיה, ורצונותיו לא יוצאים מעבר למסגרת העולם הזה. אנשים כאלה יכולים להימשך אחר תיאוריות שונות, או פילוסופיות רוחניות, ולכאורה, להתנבא על העתיד ואפילו להיות רגישים במיוחד. אך שום דבר אינו קושר אותם אל הרוחניות. שהרי רק הנקודה שבלב, מסוגלת להוציא את האדם מהמצב הגופני בו הוא שרוי, ולהביאו למצב רוחני. מבחינה חיצונית נראים שני סוגי אנשים אלה דומים, אך רק מי שנמצא בהתאמת תכונות רוחניות עם הבורא, כשהנקודה שבלב שלו כבר התפתחה לפרצוףיכול להבחין בהבדל ביניהם.
לעתים עלולה נקודה זו להימצא בתוך לב האדם במשך גלגולי חיים רבים, אך ללא התפתחות. אם הנקודה הזאת אינה קיימת, האדם יכול לשבת שנים אחדות בקבוצה, וללמוד קבלה, לרשום הכל ולשרטט גרפים, אך לא מעבר לזה. יכול להיות שהוא מגיע לקבוצה, כדי להיות מורה לקבלה, ולהתגאות בידע וכד'. אך אם אין בו רצון עז לאיחוד עם הבורא, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב, והקבוצה עצמה תפלוט אותו מבחינה רוחנית, החוצה. כלומר, הכל תלוי בקיום הנקודה בלב האדם.
כאשר שאלתי את המורה שלי, אם ניתן לרכוש נקודה שבלב שאיננה קיימת, השיב לי כי אם האדם נכנס לקבוצה, ורואה כי הכל בה מושפע מרצון אחד, רצון למצוא את הבורא, וכי האנשים הגיעו מרחוק, ומדברים רק על זה, ולומדים מפי מורה ממקורות אמינים, אזי נדבק אותו אדם ברצון הכללי, אף כי הוא יודע, שאין בו את הנקודה הזו. ידוע שרצון עז במיוחד, מסוגל להביא להופעתה של נקודה שבלב. כך גם קבע האר"י.
כדי שרצון של אדם בודד, יתכלל בתוך הרצון המאוחד של קבוצת הלומדים, צריך רצון זה להיות בשל באופן מוחלט ללימוד הקבלה, כי אפילו כשהנקודה הזאת קיימת, היא שונה בתכונותיה מאדם לאדם. ידוע למשל, כי רבי יוסף קארו חיבר את שולחן ערוך, עבודה שלא תסולא בפז, אך בזמן שיעורי הקבלה אצל האר"יהוא ישן, משום ששיטת האר"י לא התאימה למבנה נשמתו.
מובן מאליו, שהיו אנשים שהבינו בקלות ובטבעיות את קבלת האר"י (הקבלה הלוריאנית), והיו שלא הבינו אותה כלל, והתקשו להתנתק משיטתו של הרמ"ק (רבי משה קורדובירו 1570-1522 נחשב לגדול המקובלים בצפת עד הגיעו של האר"י הקדוש לצפת). האר"י הביא עימו שינוי מהותי בשיטת לימוד הקבלה, ובעזרתה ניתן כיום, ללמוד את הקבלה מצד הכלים, הנפשות, כלומר מלמטה. הקבלה בשיטת הרמ"ק, לעומת זאת, עסקה בלימוד העולם מצד האורות, כלומר מצד הבורא. ואילו אנחנו כיום, לומדים אותה מצד המסך, המסייע בהתפשטות האור. מחברו של ספר זה, מספר כי למד קבלה לפי מקורות שונים, אך לא מצא תשובות, עד אשר מלמעלה הראו לו את ספרי האר"י ובעל הסולם.
"מדרגה עליונה" היא הבורא, המצב העתידי. ואילו "המדרגה התחתונה" זהו הנברא ומצבו הנוכחי. כל המדרגות נפתחות כאילו היו מניפה מקופלת שנמצאת בתוך האדם ואז נפרשׂת, כלומר, מתגלות בו בהתאם למידת התקדמותו.
מהו זמן? האם זהו מושג חי? האם הזמן משתנה? כיצד משתנה? האם הוא קיים מחוץ לאדם או אולי בתוכו? האם לכל מדרגה שעון משלה?
מושג ה"זמן" הוא תוצאה של פעולת הקליפות. עד שהאדם לא נותן לבורא הסכמה מלאה, על כל ההתרחשויות והאירועים העוברים עליו, הוא חש את "הזמן". הזמן נעלם לאחר תיקון מלא, כלומר גמר תיקון פרטי של נשמת האדם, כשאין צורך לשנות שום דבר, והכל נמצא במנוחה מוחלטת.
מושג הזמן נולד עם גילוי החיסרון במלכות דאין סוף. לאחר שהמלכות צמצמה את עצמה בצמצום א', נוצר מקום ריק המיועד לתיקון. הצמצום בוצע, מכיוון שחיסרון מנוגד לשלמות, והניגודים לא יכולים להגיע מיד למכנה משותף, והוא זה שיצר את ה"זמן" וה"מקום" בעולם שלנו. שני הניגודים הללו יכולים להתקרב זה לזה באמצעות שינוי המקום או הזמן. לפני צמצום א' לא היו לא זמן ולא מקום.
אילו היו ממציאים שעון מיוחד, שהיה קשור ללב האדם, ניתן היה לראות את ציר החיים הרוחניים של נשמות בני האדם, כלומר את השתנות המצבים הרוחנייםהעליה בדרגות. לעומת זאת השעון המצוי מראה לנו זמן של הדומם, שלא משתנה על ציר החיים הרוחניים ומשקף את קצב ההתקדמות הרוחנית של הדומם (העולם שלנו) לעבר מטרת הבריאה.