לפעול מעל לטבע
אין לאדם חופש בחירה, כל עוד לא ירכוש כוחות רוחניים, שבאמצעותם יוכל לפעול למעלה מהטבע. חופש בחירה הוא החופש לפעול בניגוד לרצונות האגואיסטיים. אז ורק אז, האדם חופשי בהחלטותיו.
האור היוצא מהבורא, ברא בארבעה שלבים, רצון ליהנות, שהוא הנברא היחיד. נברא יחיד זה מתחיל בהדרגה "להתגשם", עד שמגיע לעולם שלנו. כאן הוא מתנפץ להמוני חלקיקים, וכל חלקיק קרוי "נשמה". במדרגות העליה, משנות הנשמות בהדרגה את התכונות שלהן. לשם כך קיימת מערכת הנהגה מיוחדת המעבירה ללא הרף את הנשמות ממקום למקום, כדי שיעזרו זו לזו, ישלימו זו את זו, ויתוקנו בכללותן.
כל ספרי הקודש, התורה והקבלה, נכתבו בידי אנשים העולים במדרגות רוחניות, וממדרגות אלו הם כותבים לנו הנחיות. רבים עברו במדרגות אלו, אך קיימים תנאים מסויימים, ולפיהם לא כולם רשאים לכתוב. ישנם רק שלושה מקובלים שהשיגו את המדרגה האחרונה וקיבלו רשות בפועל, לתאר את השיטה: רבי שמעון, שחיבר את ספר "הזוהר", האר"י, והרב אשלג ("בעל הסולם"), שכתב פרושים לספר "הזוהר" ולספרי האר"י.
כל הספרים האלו כתובים, בצורה המאפשרת לאדם הקורא בהם לעלות, ולהשתוות לרמתו של הבורא בכל תכונותיו. במידה שהאדם משיג את תכונות הבורא, לא חלות עליו עוד הגבלות כלשהן. הוא נעשה חופשי. אור הבורא הוא אמנם יחיד, אך אדם המשתווה בתכונותיו לבורא, הופך להיות בעצמו מקור האור לאחרים.
ספרי הקבלה ממעטים להתייחס לעליית האדם במדרגות מלמטה למעלה, אף כי עבורנו זהו הדבר החשוב ביותר לצורך ההתפתחות הרוחנית. נושא זה ניתן ללמוד מתוך מכתבים ששלחו מקובלים, ומתוך מאמרים שכתבו. כל אלה הם למעשה חומר נלווה, מועט, לדאבוננו, לספרים עצמם. נתח מרכזי בספרים (ספר "הזוהר", כתבי האר"י ו"תלמוד עשר הספירות") מוקדש ללימוד השתלשלות המדרגות מלמעלה למטה.
הסיבה לכך היא, שכל החומר הזה צריך לתת לאדם דחיפה ראשונית ותו לא, שתסייע לו בהשגת המצב הקרוי "העולם הזה". לאחר השגה ראשונית זו יוכל האדם לצאת דרך המחסום אל העולם הרוחני. כשהאדם יימצא בתוך העולם הרוחני, כל הספרים הללו, המספרים על השתלשלות מלמעלה למטה, בניית העולמות, הפרצופים והספירות, הופכים להיות לו כדפי הנחיות לעליה מלמטה למעלה, שלמעשה, היא אותו הדבר כמו ההשתלשלות.
לאדם שנמצא בדרגה רוחנית כלשהי ולומד לפי "תלמוד עשר הספירות", על תכונות מדרגה רוחנית גבוהה יותר, אין זה משנה כלל, אם הוא לומד על השתלשלות העולמות מלמעלה למטה או על העליה מלמטה למעלה. החשוב הוא, שילמד את תכונות המדרגה הגבוהה יותר, ראשית, כדי לדעת, אל מה יש לשאוף ולהשתוות, ושנית, מה עדיין לא תיקן בתוכו.
"עולם" הוא מצב נשמתו של אדם, המשתווה במידה כלשהי לבורא, ובמידה הזאת, נשמתו מלאה באור. "העולם הזה" הוא מצב הנשמה, שלא נמלאה בשום דבר. "העולם הזה" הוא רק מושג. עולם הוא מצב מלכות, כלי, נשמה. מצב הנשמה, הקרוי "העולם הזה", פירושו שהנשמה ריקנית לגמרי, ומצוייה בחושך מוחלט. מצב "העולם הזה", שאינו קרוי עדיין "עולם רוחני", למרות זאת הוא תודעתי, כביכול רוחני, כי למעשה זהו מצב על סף הכניסה לעולם הרוחני. במצב זה, לאדם יש כבר הבחנה ברורה באשר לרוחניות, מה היא, ומי הוא, והוא מכיר בשפל דרגתו ביחס לרוחניות.
השלב המשמעותי בהתפתחות האדם הוא זה, שבו הוא עושה את הדרך ממצבו הנוכחי למצב "העולם הזה", שהוא, במילים אחרות, לרדת למצרים ולחוש מצב זה באופן חד וברור. לאחר מכן ידחוף האדם את עצמו, באמצעות כוחותיו בלבד, ממצב "העולם הזה", אל העולם הרוחני. ברגע שבו אדם נכנס לעולם הרוחני, כל בעיותיו נמוגות כלא היו, שכן כעת מאיר הבורא במישרין לאדם. האדם רכש קשר הדוק עם הכוח העליון, נמצא אתו במגע ישיר ומתקשר אתו, ממש כשם שאנו מתקשרים זה לזה בעולם שלנו. כל השאלות שהתעוררו בו במדרגת העולם שלנו, ושבהן התחבט ארוכות, מתבררות בבת אחת.
בכל דרגה מתווספות שאלות נוספות, שכן שאלה היא כלי. כתגובה לשאלות אלו באות תשובות, ידע וכוחות. מתחילת המדרגה הרוחנית התחתונה ביותר ואילך, אין עוד בעיות. כתוב במקורות, "נשמת אדם תלמדנו". כלומר, נשמת האדם עצמה מלמדת אותו כיצד להתקדם. שוב אין הוא שרוי בחושך, וכעת כביכול מנווט עצמו ברחבי המדינה הרוחנית בעזרת מפה ומצפן.
מצב "עולם" בא מלשון העלמה, שהיא הסתרה, והוא מצבה הפנימי של הנשמה. חוץ מהנשמה, מה"אני" שלי, ומהבורא שנמצא מסביבי ובתוכי, לא קיים דבר. כל מה שנדמה לי שקיים סביבי, הוא רק השתקפות של התכונות הלא מתוקנות שלי בחושים. אילו היו תכונותי מתוקנות, לא הייתי מרגיש דבר מלבד אור רוחני נקי, מילוי הכלי באור. זהו המצב בעולם אין-סוף.
"עולם" הוא מצב ביניים, שבו הנשמה מתוקנת חלקית, ולפי מידת התיקון מרגישה את הבורא. במידה שאינה מתוקנת, היא מרגישה שיש סביבה משהו המנוגד לבורא ביכולות, בכוח, ובהשפעה, משהו הקרוי "סטרא אחרא" (כוחות טומאה). במקרה זה, הנשמה נמצאת כביכול, בין שני כוחות: טומאה וקדושה.
במצב זה הבורא נגלה ונסתר לסירוגין, מפני שלא ניתן להרגיש הסתרה אם אין גילוי מסויים, כפי שאין לדעת שאתה שרוי בחושך, בלי לדעת שיש אור.
לפי מידת הגילוי האדם מרגיש את הבורא ולפי מידת ההסתרה הוא מרגיש כוחות הטומאה האגויסטיים. אם בעולם שלנו יש הסתרה מוחלטת של הבורא, האדם מתמלא לגמרי בכוחות המנוגדים לבורא. כוחות אלה, לרבות האגואיזם שלנו, הם זניחים בהשוואה לכוחות הטומאה הרוחניים.
ככל שהאדם מטפס בסולם הדרגות הרוחניות, וככל שהבורא מתגלה אליו, כך גדלים גם הכוחות המנוגדים לבורא. כוחות מנוגדים אלה נמצאים לכל אורך הדרך, מהעולם הזה ועד עולם האצילות. הכוחות הקדושים (כוחות הבורא), והכוחות הטמאים (כוחות הסטרא אחרא), נמצאים במקביל אלה לאלה.