מטרת הבריאה
בין הבורא לבין העולם שלנו קיימים חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. מתחת לעולם העשיה נמצא המחסום, ולמטה ממנו העולם שלנו. מטרתנו, בעודנו בעולם הזה, היא להשיג את דרגת הנשמה שבעולם אין-סוף, כלומר להשיג בתוך נשמתנו, המלובשת בגוף של העולם הזה, את היחוד המלא עם הבורא. בכל מדרגה רוחנית, משתנות בהדרגה תכונות האגואיזם לתכונות הבורא, עד שהאגואיזם כולו מתחלף באלטרואיזם, ותכונות נשמתנו נעשות זהות לתכונות הבורא.
בעולם שלנו פועלות שתי תכונות של אגואיזם: "לקבל על מנת לקבל", ו"לתת (להשפיע) על מנת לקבל". העולמות הרוחניים בנויים על התכונות "להשפיע על מנת להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע". המשימה הראשונה, למי ששואף "לעבור לעולם אחר", היא לצמצם את השימוש ברצונות של עצמו, דבר הקרוי בקבלה "צמצום א'", כלומר להפסיק לפעול באגואיזם, ברצונות אגואיסטיים.
אין ביכולתנו לשנות את תכונת ה"רצון לקבל" שלנו, שהוא הדבר היחיד שברא הבורא. אבל, אפשר וצריך לשנות את הכוונה שברצון, מ"לקבל למען עצמי" ל"לקבל למען הבורא". מכאן, שפעולת הרצון "לרצות לקבל" כשלעצמה, אינה משתנה, אלא משתנה רק כוונתו של הרצון.
לכן, השיטה לשינוי הכוונה, המלמדת איך לקבל על ידי שינוי הכוונה, שאותה אין איש רואה, והיא נסתרת מכולם, נקראת "חוכמת הקבלה", "חוכמת הנסתר". חשובה המחשבה שבשורש כל מעשה, וחשובות המטרות, שהאדם רוצה להשיג במעשיו. וכל 125 מדרגות הסולם הן מידות התיקון ההדרגתי של כוונת הנשמה, מ"קבלה למען עצמי" ל"קבלה למען הבורא".
חמש דרגות הרצון לקבל, מהרצון החלש ביותר (כתר), עד לחזק ביותר (מלכות), ערוכות מלמעלה למטה, מהבורא לנברא, והן חמשת העולמות.
אור הבורא נחלש בעברו דרך העולמות, ובכך נעשה מתאים להיקלט ברצונות האלטרואיסטיים החלשים ביותר. כאשר הנשמה מקבלת מלמעלה את אור התיקון, היא מתחילה לשנות את כוונתה: הכוונה "לקבל למען עצמי", משתנה לכוונה "לקבל על מנת להשפיע לבורא", הנקראת לתת.
הנשמה, אחרי שהיא מחוללת את "צמצום א'" על כל רצונותיה, מגיעה ל"קו המחסום". בכך הגיעה לסירוב גמור לפעול באגואיזם, אך "לקבל על מנת להשפיע" (לקבל למען הבורא), עדיין אינה מסוגלת.
כאשר הנשמה מתקנת את הכוונה שלה לתת בדרגת ה"כתר", פירוש הדבר שהיא מסוגלת להתגבר על האגואיזם החלש ביותר שלה, וכן היא מסוגלת שלא לקבל כלום, ולבטל את עצמה כלפי האור העליון. בדרגה זו, הנשמה נכנסת לעולם העשיה, העולם הרוחני הראשון שנמצא מעל המחסום. ואם הנשמה יכולה להתגבר על האגואיזם שלה, בזמן שמאיר בו "אור החוכמה", היא מתעלה לדרגת עולם היצירה.
ככל שהנשמה מגבירה את יכולתה להתמודד עם כוח גדול יותר של אגואיזם, כך היא מתעלה בכל פעם לדרגה הרוחנית הבאה, עד שלבסוף היא מגיעה לעולם אין-סוף. נשמה היא ישוּת רוחנית, שמהותה מתגלה רק אחרי מעבר המחסום ובמדרגות שמעליו.
בעולם הרוחני עוסק אדם ברצונות גלויים, שאינם עוטים לבוש כלשהו, מלבושי העולם שלנו. מקובל הנמצא בעולם הרוחני, חדל לחקור את העולם שלנו, ורואה בו ענף שצמח באופן טבעי משורשים רוחניים. הוא מעוניין לראות דווקא את השורש, שממנו צומחים כל הרצונות והסיבות, ולא את התוצאה שנמצאת במדרגה הנמוכה ביותר, ואינה מתוקנת. אדם העולה לעולמות הרוחניים מחליף את כל הרצונות הגשמיים של העולם הזה, ברצון שמכוון לעבר הבורא: כשם שקודם רצה ליהנות מכל דבר בעולם שלנו, כך הוא רוצה כעת ליהנות מהבורא בצורה אגואיסטית, ועל זה נאמר: "עד שלא מניח לי לישון".
בהדרגה, הארה קטנה של ה"אור המקיף" שנמצאת תמיד סביב האדם, מתחילה להאיר לו, עד שבעזרתה, מתגבר רצונו לרוחניות על כל שאר רצונותיו, ולבסוף בעזרת אותו מאור, הוא עובר את המחסום ומקבל את הכוונה לתת, להשפיע.
רק אורו העליון של הבורא מסוגל לחולל באדם דבר, שייתן מענה לכל מאמציו של האדם להשיג רוחניות, ויביא אותו למצב, שבו הרצון לרוחניות יגבר בו עד לדרגת "שלא מניח לו לישון", בעודו משתיק את כל יתר רצונותיו.
כל הנשמות עוברות את אותם שלבי ההתפתחות, אך שליחותה של כל נשמה בעולם הזה היא שונה, ושונה היא גם המהירות, שבה עושה כל אחת את דרכה.
כל מחשבה, כל רצון, כל תנועה של אדם כלשהו בעולמנו, ניתנים לו לשם מטרה אחת ויחידה: לעלות ולהתקרב לרוחניות. אולם לרוב, חלה בנו התקדמות זו בצורה טבעית, בתת מודע, בדרגות החי, הצומח והדומם שבאדם.
הכול נקבע מראש, ותוכנן לפי מטרת הבריאה. חופש הבחירה של האדם מסתכם בכך, שהוא מסכים לכל המתרחש בו, ומתחיל להבין לאיזו מטרה מכוון הכל, והוא עצמו רוצה להיות שותף פעיל במה שעובר עליו. כל המחשבות והרצונות של עולם אין-סוף חולפים באדם, אבל רק אותן מחשבות, שמתאימות לדרגה הרוחנית שבה הוא נמצא, הן שנקלטות. עדיין אין הוא מסוגל לחשוב על גילויים כלשהם, אבל הוא יכול להעלות את רמת ידיעותיו, ואת יכולתו לחוש את העולם העליון. לפתע הוא מתחיל לצפות למשהו משוכלל, רחב היקף, ובכך הוענקה לו ממעל יכולת להרגיש תחום מורכב יותר של המרחב הרוחני.
מכאן נגזר תחום ההשפעה של האדם, ונבנית השקפת העולם שלו, על המציאות שבה הוא חי. כאשר תבוא ההתפתחות העתידית שלו, יתעוררו באדם מחשבות עמוקות יותר, וגם קשרים חדשים בין עצמים ותופעות שקיימות במציאות. הכול תלוי ברמת ההתפתחות, שהיא המגדירה את התחום הנקלט בתוכו, אותו חלק מעולם אין-סוף, שהאדם ירגיש בו.
כדי להשתוקק לרוחניות, לעורר על עצמך "אור מקיף", להיות שותף בביצוע מחשבת הבריאה, ולקצר את הדרך, שבה מוביל אותך הטבע להשגתה, אין עוד דרך מלבד לימוד בקבוצה, ובהדרכת רב מקובל. התכונות האגואיסטיות עומדות כמחסום בינינו לבין העולם הרוחני, ורק האור שמאיר, יעזור להחליף תכונות אגואיסטיות באלטרואיסטיות.
האור המקיף ממיר את הרצון שלנו לקבל, לרצון לתת, ובכך הוא מעביר אותנו את המחסום. אנחנו אומרים כי איננו רוצים עוד דבר מהגשמיות, אלא רוחניות בלבד. אילו ידענו, שמעבר המחסוםמשמעו שינוי מהותי, ומעבר מתועלות אישיות למחשבה ודאגה לזולת, היה כל התהליך נחסך מאתנו.
הדבר החשוב ביותר הוא מעבר המחסום. מעבר למחסום אנו פוגשים ב"ים האור". את הדרך שאחרי המחסום, הנשמה כבר יודעת בעצמה, מאחר שקיבלה את האור, והוא שמלמד אותה את הצעדים והפעולות, ומשמש לה כמפה ומדריך. על כך כותבים המקובלים בספריהם. זהו אור הבורא המאיר לנו רק באותו שיעור, שגדלות הבורא בעינינו היא מעל הרצון האגואיסטי שלנו. בזכות זה אנו מקבלים אפשרות לרכוש לאט-לאט, את התכונה של האור עצמו: לתת, להשפיע.
איך אפשר לשנות מחשבה רעה על הבורא למחשבה טובה עליו? קודם כל יש להבין שהיא רעה, ולהכיר בה ככזו, כדי שהאדם יגיע למחשבה על תיקונה. את הרע הזה אפשר לראות רק באור הבורא, בגדלותו. כל עוד לא מאיר אור הבורא לאדם, האדם הוא עיוור. תחילה סבור האדם שכל מחשבותיו טובות, אבל הוא נמצא בעולם הזה, מתחת למחסום, בחושך, ולשם לא מגיע האור.
כאשר מאיר על אדם האור המקיף, הוא מתחיל לראות את מהותו האמיתית; התהליך הזה נקרא "הכרת הרע". לפני שמאיר לו האור, האדם משתדל להצדיק את עצמו; ובעיני עצמו הוא תמיד צודק. אבל בהשפעת אור הבורא האדם מכיר את הרע שבו, וזה מניע אותו לבקש עזרה מהבורא, שהוא מקור ההארה הזו.
אם בקשתו של האדם אמיתית, ישנה הבורא את טבעו של האדם. אלא שבתהליך זה, הרצון לקבל אינו משתנה. משתנה רק הכוונה שלו מ"למען עצמי" "למען הבורא", והשינוי הזה נקרא "נתינה". באופן זה, תכונות האדם משתנות בהדרגה לתכונות הבורא, בכל אחת מ-125 דרגות הסולם.
בכל מדרגה כזו מתקיימים כמה תהליכים:
א.מתעוררת הכרת הרע, ההכרה עד כמה אני יותר גרוע מהבורא בקו שמאל שלי;
ב.נערכת בדיקה, איזו עזרה אני זקוק לקבל מהבורא, מקו ימין שלו;
ג.אני מעמיד את קו ימין מול קו שמאל, תוך כדי בדיקה, כמה אני מסוגל לקבל מקו ימין, מה שקרוי לעבור לקו אמצעי;
כתוצאה מהפעולות הללו, נעשה חלק נוסף מהרצון שלי דומה לבורא, ואני יכול לעבור למדרגה הבאה; וכך בכל מדרגה ומדרגה, עד שכל תכונותיי ישתוו לתכונות הבורא.
את מעשיו של האדם קובעים ומאפיינים רצונותיו. בלעדיהם אי אפשר לעשות מעשה. לדוגמה, אני יודע, שמחר אני חייב לקום מוקדם, ולכן היום אני הולך לישון מוקדם. האם זה בניגוד לרצוני? לא.
אף אחד ושום דבר בעולם הזה לא מסוגל לפעול בלי רצון קודם, ובלי מילוי הרצון בתענוג, שהוא האנרגיה, הכוח המניע.
לפעמים נדמה לנו, שאנחנו עושים משהו נגד הרצון שלנו, אך אין זה כך. אנחנו פשוט עושים חשבון, שעדיף לעשות דווקא כך ולא אחרת, גם אם נדמה לנו שזה בניגוד לרצון כלשהו. אם יש בחישוב הזה תועלת, האדם מוכן לסבול דברים, אפילו לא נעימים ולא רצויים.
על ידי בחירתו ברצון מסויים, האדם הופך את הרצון הזה לקרוב אליו, ויכול לממש אותו. לעולם, ובשום פנים ואופן, אף אחד מאתנו לא מסוגל לנקוף אצבע בלי לקבל כוח מניע, או מבלי שיהיה לו רצון משלו לכך.
לאדם העושה משהו טוב לאדם אחר, נדמה שהוא עושה מעשה זה ללא כל טובת הנאה לעצמו. אבל אם ירד לעומק דעתו ומחשבתו, ייווכח שכל זה נעשה אך ורק לשם מטרה אחת: לעשות טוב לעצמו, ואך ורק לעצמו, וכל השאר הוא הונאה עצמית.
אם נתחיל ללמוד קבלה, נוכל להיווכח, שכל אחד מאתנו הוא אגואיסט מוחלט, וחוץ מעצמו, אין הוא נותן דעתו על איש, גם לא על ילדיו. בשלב זה, עדיין כל מערכת המחשבות של האדם בנויה על אשליה, ונדמה לו שאפשר לעשות משהו למען מישהו אחר. לתת לאחר, אפשר, רק בתנאי שיחד עם זה האדם מקבל משהו בתמורה. אין מקום להתבייש בכך. זהו הטבע שלנו. או שמקבלים לשם תענוג, או שנותנים כדי להרוויח מזה משהו.
הדבר היחיד שאליו צריך לשאוף הוא להחליף את התכונות שלנו בתכונות הבורא.
הקבלה מלמדת איך לקבל את האדם כפי שהוא נברא. אל לו לאדם, להגיב בשנאה או ברוגז על התכונות שלו, או של אדם אחר. אמנם קשה לו להיות במגע עם העולם החיצון, ואולי אין לו סבלנות לאגואיזם הקטן באנשים שבהם נתקל, אבל כל אדם נברא, כפי שהיה צריך להיברא, ויש להשתדל לעזור לזולת לשנות את התכונות הקיימות אצלו, לתכונות אלטרואיסטיות.
כל מה שהוא למורת רוחנו, ונעשה על אף רצוננו, מורגש כיסורים, כמו שנאמר בתלמוד, אם אדם הכניס ידו לכיס, והוציא משם מטבע שונה מזה שחיפש, הוא כבר מרגיש יסורים. כל דבר בחיים, שאינו תואם את רצוננו, וכל מצב רוח רע, מחלה, וחוסר רצון לעשות דבר זה או אחרכל אלה הם בעצם יסורים.
אלא שכל מה שנעשה הוא לטובתנו, ובצורה כזו או אחרת, הכול מקדם אותנו להשגת מטרת הבריאה. אפשר להרגיש טוב, צרוף ומושלם, רק לאחר מעבר המחסום. קודם מעבר המחסום, במסגרת התחושות המעוותות שלנו, הטוב נדמה לנו כרע, והמתוק כמר. והכול נראה עדיין כיסורים בעינינו. כך הדבר, משום שהאור אינו ממלא את הנשמה, כי עד שהרצונות לא ירכשו כוונה אלטרואיסטית מתאימה, נשאר האור בחוץ.
כל עוד האדם לא מתקרב לרוחניות, הרצון לקבל הוא עבורו "מלאך החיים", אבל על ידי חוכמת הקבלה, הוא מושך עליו את האור המקיף, ולאט-לאט מבין, עד כמה רצונו לקבל לעצמו מפריע לשינוי הטבע האגואיסטי לאלטרואיסטי. הוא נוכח לדעת, שהרצון האגואיסטי הוא האויב האמיתי של התקדמותו הרוחנית, ובכך "מלאך החיים" הופך ל"מלאך המוות".
את תהליך הכרת הרע, מתחיל האדם מתוך האגואיזם שבו; הכרת הרע נובעת מתכונות האור, שהאדם החל לחוש בתוכו. מתעורר בו רצון עז להיחלץ מ"אזיקים" אלה, שהם הרע עצמו. מאחר שהאדם עצמו אינו מסוגל להשתחרר, הוא זועק בייאוש לעזרה מהבורא, וזוכה לעזרה שביקש, אם בקשתו כנה, והיא אכן כל רצונו.
מי שרוצה להתקרב לרוחניות, חייב לעבוד כמו כולם, להקים משפחה, להוליד ילדים. בשעות שבהן הוא פנוי מעבודה ומהתחיבויותיו למשפחה, הברירה בידו היא לבלות מול מסך הטלוויזיה, או לשקוד על השגת מטרה רוחנית.
ההבדל בין גבר לאישה בעולם שלנו נובע מן היחסים בין החלק הזכרי והנקבי שבנשמה. בעולמנו השקפת העולם של הגבר ושל האישה שונה זו מזו, ויש שוני בין אופני ההתחייבויות והמטרות של השניים.
בעולם הרוחני, החלק הזכרי והנקבי של כל פרצוף-נשמה רוחניים, משלימים זה את זה: החלק הנקבי תורם את הרצונות שלו, והחלק הזכרי את המסכים שלו, ובסופו של דבר, שילוב שניהם יחד מביא להשגה של אושר ושלמות, שתוצאתם היא התגלות של אור הבורא.
במערכות היחסים האגואיסטיות שבינינו, שבהן צועד כל אחד בדרכו, תיקונו של זה, בא על חשבון האחר. ברוחניות הכול קיים באותו פרצוף, בגוף אחד, במקום בגופים נפרדים. כל אובייקט שבעולם הרוחני יכול להתקיים, רק אם הוא משלים אובייקט אחר, למען צורך משותף. מכאן, שעל פי הקבלה, יחסים אמיתיים בין המינים, ומשפחה אמיתית, יכולים להיווצר רק בין נשמות שרוצות להיתקן רוחנית, ואז בהתאם לתיקון שהן תעבורנה, היחסים האגואיסטיים בתוך המשפחה ייהפכו לאלטרואיסטיים.
גם האישה יכולה להתקדם בעולמות רוחניים. בהיסטוריה שלנו היו נביאות גדולות, שהיו נשים מקובלות, והגיעו לעולמות רוחניים גבוהים מאוד. הרוחניות היא עניין פנימי של כל אחד. אסור לספר על כך לאדם אחר, ויש להסתיר בקפדנות מה שכל אחד מרגיש כלפי הבורא. כל זה כדי שלא יקלקלו זה לזה את הדרך הפרטית השונה. רק בהשגת גמר התיקון יתגלה הכל לכולם, מכיוון שלא יהיה עוד מקום להפרעות של קנאה, הנובעת מאגואיזם.