דבקות במטרה
הענקת שם לאדם, נעשית בקבלה בהתאם לרצון לקבל של אותו אדם. כך למשל, אם לאדם יש רצון להשיג את הבורא, להרגיש אותו, להידבק בו, ייקרא שמו "ישראל", גם אם עודו בתחילת הדרך, ואינו רואה את הבורא או יודע לאן פניו מועדות. אבל החשוב מכל הוא הרצון. כאשר האדם מממש את רצון הבורא, הוא נקרא "מקובל" או "בעל השגה", על שהשיג מדרגה רוחנית מסויימת. בהדרגה מתחיל האדם להבין, שמלבדו ומלבד הבורא אין איש. אישה, ילדים, קרובים, עבודה, חבריםכל אלה הם הבורא, הניצב מאחורי הדמויות השונות. התגלות הבורא לאדם נקראת "השגה".
ככל שהדבר מתחיל להיות יותר מובן לאדם, כך יש לו מדרגת השגה גבוהה יותר, עד אשר מתגלה לו, שכל מה שמסביב הוא הבורא; ואז הוא רוכש השגה חשובה עוד יותר, והיא שכל הרצונות שבו, המחשבות, התחושות, השאיפות, גם הם הבורא. ובסופו של דבר, היכן האדם? האדם הוא מי שמרגיש את כל זה בתוכו, ומגיע למסקנה סופית שאין עוד מלבד הבורא. התגלות ההרגשה הזו נקראת "דביקות בבורא".
מהו בעצם, ההבדל בין הבנה להרגשה? האדם נברא כבריאה שמרגישה. והיא מרגישה, לא חושבת. השכל שלנו מתפתח כך, שיוכל להשיג, להבין את מה שאנחנו מרגישים. ילד, למשלהרצונות שלו אינם גדולים, והשכל שלו מפותח בהתאם לזה. יליד היערות נזקק לשכל, רק במידה בה הוא צריך להשיג את מבוקשו.
ככל שהאדם מבקש יותר, כך הוא נעשה חכם יותר, משום שהשכל צריך לדאוג לכך, שנשיג את מבוקשנו. השכל הוא תולדה של התפתחות הרצון. רצון חזק הוא מפתח להתפתחות השכל.
לפיכך אין צורך לדאוג להתפתחות השכל, אלא רק להתפתחות הרצון. אדם הלומד את חוכמת הקבלה לא צריך להיות חכם, די אם ירצה וירגיש את הנרצה. את העולם הרוחני לא ניתן לראות בשכל, אלא רק להרגישו על ידי הנשמה.
האדם צריך להיכלל ביסורים של כל העולם, לחוש אותם, להתנסות בהם, ואחר כך בכלים המתוקנים שלו, לקבל אור השייך לעולם כולו. ובכל פעם שבה נודע לו לאדם, על סבלו של מישהו אחר, הוא צריך להצטער, לאו דווקא משום שסבל זה לא הגיע אליו, אלא משום שבני האדם אינם מקבלים את היסורים הללו כהתגלות הבורא, כי הכלים שלהם אינם מתוקנים עדיין. הם אינם מבינים בצורה נכונה את השגחת הבורא על הנבראים.
האם אנחנו צריכים להצדיק את הבורא כאשר מרגישים רע? חוכמת הקבלה קרויה חוכמת האמת. אדם הלומד אותה, מרגיש בהדרגה את האמת בצורה עזה יותר ויותר. הוא לא יכול לעשות שקר בנפשו מול הבורא. מתגלה לו, שההרגשה שבלבו היא האמת היחידה.
ההרגשה הרעה כשלעצמה, מעידה על כך, שהאדם מאשים בזה את הבורא. עם הבורא אנו מדברים באמצעות הלב, ואין צורך במילים. הרגשה טובה כשלעצמה, מהווה הכרת תודה לבורא. לכן, כדי להכיר תודה לבורא, אני צריך תמיד להיות בהרגשה טובה.
אנחנו צריכים להשתכנע, שכל הרע שיכול להיות בעולם שלנו, מתקבל כרע רק על ידי הנשמות הלא מתוקנות שלנו. לכן, אין ברירה, אלא להתעלות רוחנית, ולתקן את הכלים שלנו, כך שכל הרע, שאנו עדים לו, יתקבל כטוב.
עלינו לדאוג רק לכך, שבתיקון הכלים ובעליה לדרגה רוחנית, שממנה יוצא כל השפע, נראה עד כמה הבורא הוא טוב בשבילנו ובשביל כל העולם. אדם העולה במדרגות העולם הרוחני הראשוןעולם העשיה, הנקרא "כולו רע" עדיין מקבל את המתרחש כרע. ולכן האדם נקרא "רשע". בהמשך, בכניסתו לעולם היצירה, הנקרא "חצי רע וחצי טוב"ששהוא רואה את כל המתרחש פעם כרע ופעם כטוב, וכביכול נמצא ביניהם, ואינו יודע בדיוק איזה ציון לתת למתרחש.
עולם הבריאה נקרא "כמעט טוב". כאשר האדם, בתיקון הכלים שלו עולה לעולם הבריאה, הוא מרגיש יותר ויותר, שהבורא רוצה אך טוב למענו. אדם הנמצא בעולם זה, עולם הבריאה, נקרא "צדיק לא גמור". כאשר האדם מגיע לעולם האצילות, הנקרא "כולו טוב"שם הוא רואה טוב ללא שום זכר לרע. לכן אדם הנמצא בעולם האצילות נקרא "צדיק". כל זה נעשה, כדי שהיסורים יכריחו את האדם לעלות יותר ויותר גבוה.
בכל מצב ומצב, הרגשת האדם היא היחס שלו לבורא. עד שהאדם יעלה למדרגות הגבוהות ביותר, יחסו לבורא לא יכול להיות טוב לגמרי, והוא לא יכול להצדיק לחלוטין את הבורא. יחס טוב לגמרי לבורא, ייתכן רק בעולם האצילות.
אדם לא צריך להישאר במצבו הרע הנוכחי, אלא להשתדל לצאת ממנו, אבל לא לפני שהוא בוחן ומנתח את מצבו. רק אחרי כן, צריך הוא להשתדל לעבור למצב טוב. אבל האדם לעולם אינו יכול לבחון את מצבו בעת שהוא כבר נמצא בו, אלא רק במעבר למדרגה חדשה, בהיותו בטוח, שהוא באמת נמצא במצב חדש, אחר, יוכל לבחון ולנתח את מצבו הקודם.
למשל, ילד בן עשר, שהתרגז על הוריו, משום שלא רצו לקנות לו אופנוע, אינו מסוגל להעריך נכונה את מצבו. וכי מה הוא מסוגל להבין חוץ מהעלבון שמרגיש? מאוחר יותר, בהיותו מבוגר וחכם יותר, הוא יכול לבחון את כל מה שהתרחש אצלו לפני שנים. בעיקר צריך אדם לצאת מהמצב, שבו הוא מאשים את הבורא, למצב אחר, טוב יותר.
כבר נאמר, שהבורא ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו. אין זה אומר, שעכשיו הוא רוצה להיטיב לנו, משום שסבלנו לפני כן. הבורא עשה את המעשה ללא חישובים, ובלי קשר לכמות היסורים שהאדם סבל. האנושות עשויה לסבול עוד אלפי שנים. מידת הסבל רק מעוררת באדם רצון לתיקון, אבל הסבל כשלעצמו, לעולם לא יביא לתיקון. רק תיקון עצמי מביא לטוב.
כמו שכתוב ב"הקדמה לספר הזוהר" מאת בעל הסולם, אות ו':
[...] וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם.
ויש להתבונן, כיוון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מידת רצון גדול עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו.
עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה.
הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד.
אם אני רוצה לאכול קצת, אני נהנה מהאכילה לפני מידת רצוני. אבל אם אני רעב מאוד, האכילה גורמת לי הנאה רבה. משום כך הבורא, ברצותו להיטיב לנו ככל שרק ניתן, ברא בנו רצון גדול לקבל את הטוב הזה, בהתאם לטוב ולעונג שחשב לתת לנו ליהנות מהם. עם זאת, אנחנו סובלים לאין שיעור כאשר רוצים להשיג משהו, אך לא יכולים לספק את רצוננו.
כיצד להגדיל את הרצון שלי לרוחניות? שאלה מורכבת מאוד. כל עוד לא עברנו את המחסום, איננו מסוגלים להרגיש רוחניות. מתעוררים בנו רק רצונות אנושיים להנאה עצמית, ומשום כך, כאשר אני מתחיל לחוש רגשות שבאות מהרוחני, אני מבין שזה רע, ומרגיש רע. ולא זו בלבד שאיני מתקרב לבורא, אלא אני אף מתרחק ממנו. קודם לכן חשבתי, שאני לא כל כך גרוע. האם זה אומר שהייתי קרוב יותר לבורא? ועכשיו, זה שאני מרגיש את עצמי רע, האם הבורא הוא הדוחף אותי לאחור או להיפך, הבורא מושך אותי אליו?
ההתפתחות שלנו היא באמצעות תחושות שליליות. כל עוד אנו אגואיסטים, ולא תוקנו הכלים שלנו, הבושה עוזרת לנו להיִתקן יותר מכל. שהרי מה מאפשר לאדם להישאר בן אדם, אם לא בושה. דברים לא נעימים מכוונים אותנו מהר יותר לדרך הנכונה, מאשר דברים נעימים וטובים, שלרוב מקלקלים אותנו עוד יותר.
לסבול מהאגואיזם קרוי לשנוא אותו, בידיעה ברורה שהוא בתוכך. השנאה, תחושה שלילית, מרחיקה אותנו ממקור היסורים, היא מעוררת באדם מצב רוח טוב לשם התקדמות והשתוקקות להתקרב אל הבורא.
אדם מכיר בכך שאינו מסוגל להחזיק מעמד מול העבירה, אפילו אם הוא יודע עליה מראש. בכל זאת הוא שואף לקראתה, ומכל מקום, כשהוא רואה שהיא מתקרבת, אינו נוקף אצבע כדי להתרחק ממנה, אלא נעצר וממתין לה. כל זה שייך לתחום התיקון. כשלעצמנו, כל מה שאנו יכולים וצריכים לעשות, הוא ללמוד לקח מכל מכשול וטעות בכל שלבי הדרך. אפילו אם לפעמים נדמה לאדם, שהוא מתגבר על מצב כלשהו, בעוד רגע יתברר לו שאינו מסוגל להזיז אפילו אצבע.
יתר על כן, "עבירות וחטאים" אינם קיימים בעצם. את המצבים האלה, הקרויים עבירות או חטאים האדם חייב לעבור לשם הכרת טבעו, אשר נוצר בידי הבורא, לשם הרגשת הנחיצות בתיקון העצמי. אם כך יתייחס האדם לכל המתרחש, הרי בכך הוא עושה מעשה לקראת התיקון.
לדוגמה, חטא האדם הראשון: הבורא ברא נשמה עם מסך נוגד אגואיזם, ובהמשך נתן לנשמה תענוג, שגבר על כוח התנגדותו של המסך. כתוצאה מכך, הנשמה לא יכלה להחזיק מעמד מול השפע, קיבלה אותו בְּעל מנת לקבל, ונמצאה חוטאת. "חטא" הוא קבלה בְּעל מנת לקבל, במקום קבלה על מנת להשפיע, האדם הראשון קיבל על מנת לקבל.
הנשמה בנויה מעשר ספירות, המתחלקות לפנימיוּת ולחיצוניוּת. החלק המתוקן נקרא פנימיוּת, וזה שעדיין לא תוקן, נקרא חיצוניוּת. אור הממלא את החלק הפנימי של הנשמה, גורם לנו להרגיש את עצמנו. החלק החיצוני, שאינו מתוקן עדיין, נותן לנו את הרגשת העולם הזה, הסובב אותנו. מכאן נובעת ההרגשה של משהו שנמצא מסביבנו, מחוצה לנו. האמת היא, שכל מה שנמצא מסביבי, נמצא בתוכי. הכלים הלא מתוקנים שלנו, הם שיוצרים סביבנו מציאות מדומה. אבל מי שנכנס לרוחניות, מיד מתחיל להרגיש שהמציאות היא מדומה.
באיזה שלב אנחנו מתחילים להרגיש צורך בבורא? בעת שהוא עצמו גורם לנו לכל מיני יסורים ויחד עם זאת, נותן לנו להבין שהוא עומד מאחוריהם. אותה שעה אנחנו זועקים אל הבורא לעזרה. במצב שלנו, כל הסבל מרוכז בנקודה שבלב, שבה מורגש החושך. דווקא בנקודה השחורה הזו, מתחיל החיבור עם הבורא.
כל השאלות ימשיכו להציק לאדם, עד שיעבור את המחסום. את השאלות ישאל בכל פעם אותו אדם, אבל בכלים חדשים ובהבנה חדשה. שום דבר אינו חוזר אחורנית, אלא רק מתגלגל קדימה. והאדם חייב לעבור ולהרגיש את כל המצבים האלה.