הכרת הרע

אין די בכך שאתה אוהב את הבורא, ומשתוקק לדבקות בו. אתה חייב גם לשנוא את הרע שבך, את הטבע שלך, את הרצון בהנאה עצמית, אשר ממנו אין האדם מסוגל להיחלץ בעצמו.

האדם צריך להגיע למצב, שבו הוא מתבונן במצבו, רואה את כל הרע שבו וסובל ממנו ללא הרף. הוא מבין כמה הוא מפסיד, ויודע, שבכוחות עצמו אין הוא מסוגל להיגאל מהרע, ובו בזמן, האדם אינו יכול להשלים עם מצבו. הוא חש את כל ההפסדים שהרע גורם לו, וגם רואה שהוא בעצמו לא יהיה מסוגל למצוא כוחות לגאולה בתוכו, כיוון שהתכונה הזו נוצקה בו מכוח הטבע, מצד הבורא.

כדי לצאת מהעולם שלנו לעולם הרוחני, האדם חייב להרגיש מספר מצבים מוגדרים אלא תחילה עליו לחוש שהמצב שבו הוא נמצא, הוא בלתי נסבל לחלוטין, וקשה מנשוא. דבר זה יכול להתרחש, רק כאשר הוא ירגיש ולו במעט, מהי רוחניות, שהינה ההיפך הגמור של מצבו, שבתוכה מצוי כל הטוב, השפע, השלווה, השלמות והנצחיות, והכול הוא כוח אחד, המושך אותו אליו.

כאן בעולם הזה קיים בנוסף לכך, הכוח הדוחה, שדוחה אותך מהמצב שזה עתה נעשה בלתי נסבל עבורך. ואז כאשר שני הכוחות, הכוח המושך לרוחני, והכוח הדוחה אותו ממצבו הנוכחי, מגיעים לשיאם, והאדם מבין גם את חוסר האונים שלו, וגם את חוסר האפשרות שלו להיגאל בעצמו מהרע שבו. במצב שבו מתקיימים שלושת התנאים הללו, מתנפץ משהו בתוך האדם, והבורא גואל אותו.

ביכולתו של האדם לרחוש שנאה אמיתית לרע שבקרבו, ואז הבורא יגאל אותו ממנו. הבורא הוא שומר הנשמות, והדבר מתבטא בכך, שהוא מציל אותן מידי הרע. אם לאדם יש חיבור עם הבורא, אפילו הקלוש ביותר, הריהו בר מזל.

כל המצבים ברוחניות שאותם עובר האדם, אינם נעלמים, אלא מוסיפים להתקיים כדבר בפני עצמו. בכל שלב ניתן לשוב אליהם, לתקן אותם במידת האפשר, ולהשתמש בהם לצורך המשך ההתקדמות.

מאחר שהבורא הוא משפיע, גם הנבראים צריכים להשתדל לרצות להשפיע כמוהו. ומאחר ששנוא על הבורא להיות מקבל, בהיותו מושלם מלכתחילה, הנבראים גם הם צריכים לשנוא להיות מקבלים, לשנוא את הרע בכל מאודם, כי ממנו נובע כל השלילי. רק באמצעות השנאה לכך, ניתן לתקן את הרע, ולבוא לחסות תחת קדושת הבורא.

אם מתעוררים באדם מצבים של ריקנות, אדישות, והוא מרגיש רע, פירוש הדבר, שמצבו שייך כבר למדרגתו הבאה, שעדיין לא תיקן. כל מצב מתחיל מחושך, כמו שהיום מתחיל מהלילה. מתחילים מ"כלים", מ"רצון לקבל", מתקנים אותם, ומקבלים לתוכם אור. לכן בכל פעם שנוצרת הרגשת "רע" חדשה, האדם צריך לשמוח, כי השלב הבא הוא קבלת האור. ללא תחושות רעות אין התקדמות. שהרי רק הימצאות בשני מצבים, המנוגדים זה לזה, מאפשרת להגיע ל"קו האמצעי".

בעל הסולם מגדיר בספרו "פרי חכם", תנועה כזו כנשימה. תחילה הריאות מתרוקנות, ואז מתמלאות. בכל עניין יש להרגיש תחילה חסרון במשהו, ואז ורק אז למלא את החסר.

כל אדם חייב להגיע לדבקות בבורא. הדרך הארוכה הזו, שהוגדרה עוד במחשבת הבריאה, החלה לפני אלפי שנים, וכל הנשמות ממשיכות ללכת בה בכל גלגוליהן הרבים. במחשב הבריאה הענקי הזה, שום דבר לא ייצא לפועל בלי סיבה שתקדם לו. כל הדברים קשורים זה לזה בחוטים סמויים. הכול הוא גוף חי אחד, וכל שינוי קטן שמתרחש באיזשהו חלק ממנו, משפיע על כולו.

בחינות הדומם, צומח והחי אינן מרגישות בשינויי מצב רוח. אלא שאין שום נברא בעולם, שאין בו ניצוץ אלוקי. שהרי כולם חייבים להגיע לתכלית הבריאה שהיא גמר התיקון. בעקבות האדם, יגיעו לתכלית זו גם דרגות החי, הצומח והדומם. לכל אחד מהם נועדו התנאים והמקום שבהם הוא צריך להיות.

כל אדם, דווקא בהיותו במקום מסויים, מבלי להבין מדוע הוא שםששבעשותו כל מיני צעדים, מתקרב למטרת הבריאה על ידי הטבע, בדרך משלו. נשאלת השאלה, מדוע חלק מהאנשים מגיעים לדרך חוכמת הקבלה? התשובה פשוטה, אלה שהגיעו לחוכמת הקבלה, עברו הרבה וסבלו מספיק, כדי להבין ולשאול: "מי אני?", "לשם מה אני חי?".

מי שחי חיים רגילים, אינו שואל שאלות כאלו. איש אינו שואל מדוע טוב לו, האדם משוכנע שזה מגיע לו. אבל אם הוא סובל, הוא לא מבין מדוע, ושאלה זו מטרידה אותו בלי הרף. כל אדם חייב להתאמץ, ולהקדים להתקרב לבורא, ולא להמתין לכך, שהיסורים ידחפו אותו לכך.

בין היסורים שבעולמנו לבין יסורים רוחניים, אין שום הבדל. הן היסורים הגשמיים והן הרוחניים הם דרכים, שבהן שולט בנו הבורא. אם האדם יכול להמיר את היסורים הגופניים ביסורים רוחניים, הוא מתקן חלק מהכלים שלו, ובחלק הזה הוא משווה את צורתו (תכונותיו) לבורא, ובכך מזרז את התקדמותו. אם הוא לא מסוגל לעשות זאת, הוא מתקדם בתיקונו בדרך הטבע, ובקצב הטבע.

מחלה שתקפה מקובל, גורמת לו יסורים גופניים. אך הואיל והגוף הביולוגי אינו מסוגל להיכנס לרוחניות, ההרגשה הפנימית של האדם, רק היא הופכת לרוחנית, עוברת תיקון ומעוררת אותו, והגוף מצידוממשיך לסבול. בעת שנשמתו של האדם מגביהה בהתמדה, גופו הביולוגי של המקובל, יכול להיות שרוי בסבל רב.

מדוע אין הגוף מתעלה יחד עם הנשמה? רוחניות היא התעלות פנימית של הנשמה ואינה שייכת לחלק החיצוני, כלומר לגוף הביולוגי. לכן הגוף לא יכול להיות רוחני, ודינו לגווע ולהיקבר באדמה. בכך מסתכם תיקונו, והאדם (הנשמה) מקבל גוף חדש. ישנן נשמות, כגון נשמת רבי שמעון, האר"י, רבי יהודה אשלג, שכבר תיקנו את עצמן ושוב אין להן צורך לרדת לעולם הזה, אלא ירידתן נועדה לתקן את העולם; הן סופגות יסורים מכל העולם, ובכך נושאות בסבלו. התהליך קרוי "התכללות הנשמות"כל נשמה נכללת ברעותה, כדי לעזור לכל שאר הנשמות בתיקונן.

את היסורים הגשמיים עלינו לראות כקריאה לרוחניות, ולחיבור עם הבורא. כשהאדם קשוב לקריאה זו, היסורים שלו עוברים תיקון ומתמעטים. אדם הנכנס לרוחניות ונעשה מקובל, רואה את כל מה שהבורא מניח לו לראות. אבל המקובל מצידו, רוצה לראות רק את מה שיעזור לו להתקדם, והשאר לא חשוב לו. אחרת אין זו רוחניות. כל מצב חדש, הוא מקבל כקרש קפיצה להמשך ההתעלות ומטעם זה, הוא שואב את הדברים החיוביים ביותר מהמדרגה הנוכחית שבה הוא נמצא, אלה שנחוצים למעבר למדרגה הבאה.

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות מדובר על ד' מדרגות: מלכות, ז"א, בינה, חוכמה. אלה הן דרגות השגת הבורא (כתר). כאשר האדם משיג את הבורא, הבורא מראה לו את כל מה שנעשה בו לאורך הדרך, שבה השתלשלה נשמתו לעולם הזה. האדם רואה כיצד הבורא התייחס אליו בכל שלב ושלב, כיצד האור היה נוהג להסתלק, אילו יסורים עבר, והוא מוצא את הסיבה לכל מה שקרה לאורך הדרך.

רק בשלב זה נוכח האדם לדעת, שהבורא תמיד התייחס אליו טוב, בלי שום חשבון. והעובדה שהוא היה מקבל כל מה שקרה לו כרע, נבעה ממצב של חושים שאינם מתוקנים, והם שתפסו את יחסו הטוב של הבורא כשלילי. כל מה שרואה עכשיו האדם, גורם לו לפתח רגשי אהבה לבורא, ולכן הוא חייב להכיר את כל מה שהתרחש בו באמצעות הכלים המתוקנים.

בשלב הבא, שלב הגמר, הבורא מראה לאדם את יחסו לכל הנשמות, לאורך כל הדורות של ירידתן לעולם הזה. כאן האדם משיג כמה טוב היה יחסו של הבורא בעבר, וכמה טוב הוא בהווה אל כל הנבראים. השגה כזאת מעוררת אהבה נצחית, ללא סוף, לבורא. הדבר היחיד שהאדם לא יכול להשיג, הוא באיזו דרך יגיע כל אחד אל הבורא: בדרך אישית טבעית או בעזרת הבורא, ומתי.

מלכתחילה, הרצון נמצא באדם בכמות ובאיכות הנדרשת. צריך רק לדעת להשתמש בו עם הכוונות הנכונות. והברירה היא: או שאני משתמש בכל הרצונות שלי כדי למלא את עצמי ולהתענג כמה שיותר במינימום יגיעה, או שאני רוצה לְהַנוֹת אך ורק את הבורא בכך שאקבל ממנו את התענוג המרבי.

האדם בכוחו בלבד לא יוכל לשנות את הכוונה שלו. זאת יוכל לעשות רק הבורא. אם בעת שאני משתמש בכל הרצונות שלי, גורמת לי הכוונה ב"על מנת לקבל" לשנוא את האגואיזם, משמע שכבר הגעתי להכרת הרע שבתוכי. על מצב כזה משיב לי הבורא בשינוי הכוונה שלי, ל"על מנת להשפיע".

המעבר הזה מ"שלא לשמה" אל "לשמה", הוא בעצם מעבר המחסום בין העולם שלנו לעולם הרוחני. מצב כזה נקרא לידה, רכישת המסך, חציית ים סוף, המפריד בין מצרים לארץ ישראל. מקור קבלת הרוחניות הוא אחד ויחידהבורא.

היציאה לרוחניות משנה רק את הכוונה. הרצון לקבל לא מתמעט כתוצאה מכך, אלא ממשיך לגדול ולהתחדש בכל מדרגה רוחנית. לפני כן נאמר שהכל כבר נברא, ואין יותר התחדשות. זה נכון, כל הרצון לקבל נברא מראש, על כל גודלו, אלא שלפני היציאה לרוחניות הראו לי רק חלק קטן וזניח ממנו, ועכשיו בכל מדרגה רוחנית, מתגלים בי רצונות יותר ויותר גדולים ואגואיסטיים, אך רק בשיעור שאני מסוגל לתקן את כוונתם.

אם האדם מרגיש את הרע שבקרבו, הוא צריך להתגאות בזה, שהרי הדבר מעיד על כך, שכבר זכה שיגלו לו את הרע.

בהיותו במצב עליה, חייב האדם להכין את עצמו למצב הבא, מצב הירידה. בזמן הירידה, חשובה מאוד הכוונה, ההרגשה הפנימית של האדם, הקשורה למטרה הסופית של כל המתרחש, לתוצאה הסופית, למי שנתן לאדם את המצב הזה, לתכלית המצב. עלינו לדעת, שהאגואיזם שווה בגודלו לבורא והופְכּי לו, ובכל מדרגה הוא נעשה יותר ויותר תוקפני.

על מה שבלב אין לדבר עם אחרים, מכיוון שמי שאתה משוחח עמו, נמצא גם הוא במצב דומה, ואינו יכול לעזור, ואתה עלול להכניס בו את מצבך המקולקל. אפשר לדבר עם רב-מורה, ומוטב עם הבורא.

כדי להיכנס לרוחניות, עלי לברר את מחשבותיי למען עצמי, בהיותי בעולם הזה: להכיר את הרע שבהן ולהכיר באי היכולת לצאת לרוחניות בעטיין. עלי להתמודד עם הסבל, הכרוך בהרגשת ההפכיות ביני לבין הבורא, ולשנוא בכל לבי הרגשה זו, ורק אז מתגלה הרוחניות.

הכרת הרע אינה סתם "מצב רוח" לא נעים, עקב מחסור של משהו ברגע זה. להכיר ברע, משמעו להרגיש את הבורא, ובו בזמן להרגיש את הופכיותו של הטבע האגואיסטי כנגד הטבע של הבורא, את 100% האגואיזם שלי, לעומת 100% ההשפעה של הבורא, להרגיש שהמצב הזה בלתי נסבל, וכן להרגיש רצון וצורך לתקן אותו.

מהמחסום והלאה, בעת העליה במדרגות הרוחניות, האדם מרגיש את הבורא, ובכל פעם עליו לתקן את היחס שלו לבורא, את הכוונה. לאורך הדרך מושגת התקדמות בהכרת הרע, כלומר במצב שבו הקליפות נמצאות לעומת האור, ומתקיים תיקון ה"כלים דקבלה" ל"כלים דהשפעה".