תכנות הנשמה

איך לחוש את הרצון? כדי שאדע מה אני רוצה, עלי לטעום תחילה, ואז נותר בי טעם כלשהו. היה תענוג, ואיננו עוד, ואני משתוקק אליו. כך חייב להיות הכלי האמיתי, שבו נכח פעם האור: הכלי טעם כבר את התענוג שנותן האור במלוא עוצמתו, ואחר כך הסתלק האור, והכלי משתוקק מחדש להרגיש את טעם האור.

בשלב זה, נבחן איך בנויה הנשמה, ונברר מדוע אנחנו חייבים לעשות בה משהו.

הנשמה היא הדבר היחיד שנברא. דרך חמשת ה"מסננים" שלה, מקבלת היא לתוכה תחושות מחמשת החושים: ראיה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם. מאחורי חמשת החושים הללו נמצא "מחשב". הנשמה מתרגמת את מה שנמצא מחוצה לה, לשפה המובנת לנוהנאה או יסורים. בנקודה האמצעית של הנשמה (הניצוץ אלוקי שבאדם), אנו מרגישים את מה שנקלט הוא כטוב או כרע.

אם המחשב תוכנת על פי הטבע, הרי התוכנה שבו, בנויה באופן שמשרת את התפיסה האגואיסטית של "טוב ורע". אם המחשב תוכנת בצורה אלטרואיסטית, אזי תפיסת הטוב והרע אינה מבחינת האדם, אלא מבחינתו של מה שמחוץ לו, הבורא.

קיימות איפוא, שתי אפשרויות לתכנוּת הנשמה, בכל הנוגע להערכת המציאות ולאופן הבחירה: בצורה האגואיסטית, למען עצמי, או בצורה אלטרואיסטית, למען הבורא. שהרי חוץ מהבורא והנברא, האור-השפע, והרצון הכלי, אין התחדשות בכל היקום.

מלידתו, תוכנת האדם בצורה אגואיסטית. משום כך, ברקע התודעה שלו, במוחו, בהשקפה האגואיסטית שלו, מתגבשת תמונה הנקראת "העולם הזה".

האדם מרגיש אך ורק באור. אלא שאם האור עובר עיבוד אגואיסטי, הוא משתקף בתוך האדם כ"העולם הזה". אילו לא היתה ההשפעה האגואיסטית מעבדת את האור, ולא היתה מכניסה את ההפרעות שלה, כלומר אילו בתוכנית שלה לשמירה עצמית של הגוף היתה בוחרת את הטוב ודוחה את הרע, כי אז התמונה שמתקבלת היתה שונה, כלומר תמונה שמשתקפת ב"צד הקדמי" של הנשמה ומציגה לאדם את כל מה שקיים בחוץ בצורה אובייקטיבית, ולא מבפנים, לתועלתו העצמית, בדרך סובייקטיבית.

כל מה שנמצא מחוץ לאדם, נקרא "אור" או "בורא". לצורך תכנותו של המחשב מחדש, מכוונה אגואיסטית לאלטרואיסטית, נועדה חוכמת הקבלהבעזרתה אפשר לקבל את התמונה האמיתית שבמציאות, ללא שכבת אגואיזם. הודות לה נוכל להרגיש את המציאות האמיתית, הקיימת מחוצה לנו. מצב כזה נקרא "יחוד עם האור". אין בו שום הפרעות בין הנשמה והאור.

מצב זה מזכיר במקצת את מה שמרגישים בני אדם בעת מוות קליני, כאשר הם נמצאים בניתוק חלקי מהגוף האגואיסטי (רק מאגואיזם "חיותי"). הם רואים לפניהם את האור, ומשתוקקים אליו מאוד. אך להשיג אותו אינם מסוגלים, כי טרם נפטרו מהאגואיזם הרוחני. שממנו ניתן להיפטר, רק בתנאי שבמקביל נפטרים גם מהאגואיזם החיותי של הגוף. לכן כל עבודתו של האדם מתרחשת, במשך גלגול אחד או במספר גלגולי חיים, בתוך הגוף האגואיסטי.

אפשר להיפטר מהאגואיזם הרוחני בקלות, אם נדע אילו הפרעות מחדיר האגואיזם למחשב הפנימי שלנו. כל המידע נכנס דרך חמישה מסננים, שנקראים "חמשת חלקי מלכות", חמשת האזורים של שליטת האגואיזם. חמשת הערוצים האלה ממירים את כל המידע, המגיע מבחוץ, לצורה המתאימה לאגואיזם: "טוב לו" או "רע לו". כל האותות מועברות דרך "עביות" מסויימת של מסננים, שהיא שונה אצל כל אדם.

ככל שהנשמה עוברת יותר גלגולים, כך עביותה רבה יותר, האדם נעשה "גס" יותר, מכוון יותר למטרה, ומוכן יותר לתיקון. לעומת זאת, לאנשים שאינם מפותחים אגואיסטית, לא נדרש הרבה כדי להתמלא, הם מסתפקים במועט. אגואיסט גדול כבר מוכן לתיקון, שכן הוא חזק יותר, ומרגיש צורך למלא את עצמו באור.

תיקון תוכנת המחשב

הצורך בתיקון "תוכנת המחשב" מתעורר, כאשר עביותו של האדם מתפתחת עד לממדיה המרביים. תהליך זה מתרחש במשך גלגולים רבים של חיים בעולם שלנו, לא רק של חיי האדם או של בעלי חיים וצומח, אלא גם של הטבע הדומם, שכן כל הטבע מתעלה עם האדם, בו בזמן שהאדם עולה רוחנית למדרגה הבאה.

כאשר העביות מתפתחת עד לשיעורה המרבי, עד המצב שבו קיים פער מרבי בין האור לבין התמונה שהאדם מרגיש בתוכו, מופעל בתוך האדם מתג פנימי, אשר נותן לו תחושה, ששוב לא יוכל למלא את עצמו בשום דבר, לא בהווה ולא בעתיד.

זוהי אות לכך, שהאדם מפסיק לחפש דבר כלשהו בתוך עצמו, ב"דופן האחורי" של נשמתו, ומעתה הוא שואף להרגיש את מה שנמצא מחוצה לו. הוא פונה לכל מיני דרכים והשקפות עולם, עד שמגיע לקבלה, ודווקא בה הוא יכול למצוא את מה שחיפש זמן רב כל כך.

הקבלה היא השיטה, שמסוגלת לשנות את המסננים הללו. לא לסלק אותם לגמרי, אלא רק לכוון אותם אחרת: מכוונה אגואיסטית לקבל תענוגים, אל כוונה אלטרואיסטית לענג, או ליתר דיוק, "לקבל על מנת להשפיע". שהרי מדובר ביחס לבורא, והאדםאין לו מה לתת, אלא רק לקבל ממנו תענוג.

באופן זה אפשר להשתמש במסננים הללו לשם קבלה, אך למען האור, למען הבורא. ואז המידע שמגיע מבחוץ לא יסולף, אלא יופיע לפנינו כפי שהוא באמת, מחוצה לנו. בזה מסתכמת כל תוכנית הבריאה, שמאפשרת לאדם להרגיש, לחיות ביקום האמיתי, ולהתקיים בו ללא הפרעות של ה"אנוכי". כל התענוגים של עולמנו שהאנושות הרגישה, ועתידה להרגיש, אינם אלא 1:600,000 מתענוג האור הקטן ביותר, "אור הנפש".

אפילו נשמה אחת, אשר תיקנה את עצמה לחלוטין, ומקבלת את כל האור כולו ללא הגבלה, נמצאת בחזית כל הנשמות, ומתבוננת בכל שאר הנשמות, לפני כניסת המידע, כניסת ההנאה אליהן.

העביות נקבעת באדם, עם הגלגול הראשון של נשמתו לעולמנו, אבל הקבלה יכולה לפתח אותה, ולהגדיל אותה בעשרות אחוזים, וכן לצמצם את מניין גלגולי החיים, הירידות לעולם הזה, ולהאיץ את תהליך ההכנה של האדם, לצורך השגת המרחב הרוחני.

היסורים האנושיים הם ביטוי חיצוני של רצון למשהו שחסר. היסורים אינם נעלמים, אבל הקבלה מחליפה יסורים גשמיים ביסורים רוחנייםששיסורים הנובעים מחוסר הרגש רוחני. שינוי איכותי זה של היסורים, מוביל לבניה מחדש של הכלי הפנימי, להתחדשות הנשמה. ובהתאם להשתוקקות באה תחושת האור: "לפום צערא אגרא" )לפי הצערכן התשלום( ומה שצריך היה לקרות במשך כמה דורות, מתרחש באדם תוך שנים ספורות.