שכר רוחני
תמורת כל מאמץ שאדם משקיע לשם השגת רוחניות, אפילו המאמץ הקטן ביותר, הוא רוצה שכר. ואכן, אנו בנויים מאגואיזם בלבד, ולא ייתכן שנפעל אחרת. לנוכח כל פעולה שלנו, עומדת תמיד מטרה מסויימת, שאם לא כן, האגואיזם לא יתיר לנו לעשות אפילו צעד.
אדם מתחיל בעבודתו הרוחנית מאפס. עוד אתמול הוא רצה את כל העולם הזה, והנה, זה עתה האיר לו הבורא מרחוק בהארת אור מקיף, והאדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, ומחליט לוותר על כל תענוגי העולם הזה, תמורת הרגשה רוחנית. מה בדיוק ירצה לקבל, אין הוא יודע, מפני שהאור המאיר לו מרחוק, טרם "התלבש" בכלי שלו. האור רק מעניק את תחושת התענוג העתידי, אשר קיים ברוחניות, ואינו קיים עוד בכל הדברים הסובבים את האדם, ובזה דוחף אותו לפעול. "האור המקיף" פועל על האגואיזם של האדם ומושך אותו לרוחניות, ובכך כורה האגואיזם קבר לעצמו.
בתחילה, השאיפה שלנו לרוחניות מסתכמת בכך, שאנו רוצים להשתמש בעולם הרוחני כפי שמשתמשים בעולם הזה. נדמה לו לאדם, שעל ידי רכישת כוחות רוחניים, יוכל לנבא את העתיד, לשלוט בו, לעופף באוויר ועוד. אבל בהדרגה מתעוררת בו ההכרה, כי במקום כל זאת, עליו להקדיש את כל כוחו ומטרותיו לבורא, לבטל את עצמו, ועל שליטתו בעצמו, לוותר למען שליטת הבורא בו. זוהי גדילתו האמיתית של האדם.
"ישראל"הרצון ברוחניות
נשאלת השאלה: מהו הקשר בין יהודי מלידה ל"יהודי רוחני"? ביהודי מלידה קיימת נטייה מסוימת להפוך ל"יהודי" מבחינה רוחנית. הבורא מתאים את הנשמות לגופים באופן כזה, שיהודים מבטן ומלידה, וגם אלה המצטרפים אליהם, חייבים לתקן את עצמם ראשונים. לכן יותר מכל עם אחר, היהודים הם כיום, בעלי הרצון האגואיסטי הגדול בעולם.
אלא שבמצב המתוקן, כאשר התשוקה המתוקנת, המופנית כלפי הבורא נקראת "ישראל"ישנם לפנינו רצונות אלטרואיסטיים, היינו "רצונות להשפיע" (בשפת הקבלה: "גלגלתא ועיניים" ובראשי תיבות גו"ע). ושאר העמים, "אומות העולם"הם רצונות אגואיסטיים, "רצונות לקבל" (בשפת הקבלה"אוזן, חוטם, פֶּה" ובראשי תיבות אח"פ). על כן נאמר, שישראל, כלומר גו"ע, יהיו מיעוט, ולכשיבואו שאר העמים על תיקונם, יתגלה אור החוכמה, הן בכל נשמה ונשמה, והן בכלי הכללי של האנושות.
אומות העולם חשות בתת המודע שלהן, את תלותן הרוחנית ביהודים. את התחושה הזו נותן להן הבורא, כדי להמריץ ולהכין את היהודים לקראת התיקון. קשה לנו לתאר לעצמנו, מה פירוש הדבר ברוחניות, כאשר האחד נאלץ להמתין לאחר, ולהיות תלוי בו לחלוטין לצורך תיקונו.
לכן, למדינת ישראל יש זכות קיום, רק אם תעניק זכות קיום לאלטרואיזם, כלומר לפיתוח הרעיון של ההתקרבות לבורא בכל רחבי העולם. מדינת ישראל היא מתנה מהבורא (עיין בבעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר" ובכתבי הראי"ה קוק). אך בנוסף לרצונו של הבורא להשרות הנאה מלמעלה, נחוצה תנועה מצדו של האדם, לרצות לקבל מלמטה דווקא את התענוג של התקרבות לבורא. לעת עתה, אין לנו עדיין רצון כזה.
כתוצאה מכך, אנו מאבדים בהדרגה את מה שכבר קיבלנו, בלי להיות מודעים לכך. יתרה מזו, אנו מוכנים אפילו למסור את אדמתנו לכל אחד, משום שלא התחברנו באופן רוחני עם המתנה שקיבלנו. איננו מוכנים עדיין לקבל את "ארץ ישראל" הרוחנית. "ארץ" פירושה "מלכות" או רצון; "ישראל" היא מלשון ישר-אל, כלומר, "ארץ ישראל" הרוחנית, היא מצב שבו כל רצונות האדם מופנים כלפי הבורא. ומי שנמצא במצב זה, אומרים עליו שהוא בארץ ישראל.
לכן נאמר, שאין דבר חשוב יותר, מאשר להיות בארץ ישראל, שכל המצוות תקפות, רק כאשר האדם נמצא בארץ ישראל, וביצוען מחוץ לארץ ישראל, נועד רק כדי לא לשכוח איך לקיימן, עד אשר יגיע האדם לארץ ישראל.
ואילו אנחנו, לא זו בלבד, שאיננו מסוגלים לקבל את המתנה הזו, את ארץ ישראל, אלא מוכנים להיפטר ממנה. אין אנו מרגישים את נותן המתנה, ולפיכך גם איננו יכולים להעריך את חשיבותה.
כל זמן שלא נתנקה מהקליפות, הן תלחצנה עלינו, ולכן היום אנו תלויים באומות העולם. אומות העולם ינהלו את חיינו עד אשר נחליף את הכלים האגואיסטיים באלטרואיסטיים. באותו רגע ייסוגו כל אויבינו, שהלא שורשים רוחניים, הם אשר קובעים את כל המתרחש בארץ הזאת, ועל השורשים הללו נוכל להשפיע באמצעות רצונותינו.
בינתיים אנו אכן משפיעים ברצונותינו, אך לרעתנו. אין לנו מוצא אלא להיות ראויים לארץ ישראל, בין אם בדרך התורה, ובין אם בדרך היסורים.
הסתר וגילוי
כל העבודה של אדם, המשתדל למצוא קשר עם הבורא, להרגיש את הבורא ולגלותו בתחושותיו, נעשית בשני מצבים: "הסתר פשוט" ו"הסתר כפול".
בהיותו בהסתר כפול, שרוי אדם במצב של עיוורון מוחלט, הסתרה מוחלטת של הבורא, בעיניו של אדם כזה, קיים רק העולם הזה. ואילו בהסתר פשוט, מתחיל אדם להבין שהבורא משפיע על כל פעילותו, אם כי עדיין אינו חש את הבורא במפורש. מפעם לפעם ההבנה הזו נעלמת ממנו, והוא שוקע כל כולו בתוך עולמנו. חילופי המצבים הללו מתרחשים בו ללא הרף.
מאבק זה של אדם נגד עצמו, מאבק שנותן ביטוי לבחירתו החופשית, ייתכן אך ורק במצב של הסתר מוחלט של הבורא. לכן כאשר אדם נמצא במצב כזה, עליו להעריך אותו, כי רק מצב זה עשוי להניב פירות, ולהביא להופעתם של "שתילים" חדשים, שאותם נוהגים לנטוע ביום ט"ו בשבט, שתילים, אשר בבוא העת יניבו פירות רוחניים.
השכר הרוחני מושג במצב ההסתר, שבו אדם מתקדם בלי לראות או להבין דבר, בחושך מוחלט, בניגוד לכל היגיון. כשמשיג האדם את התגלות הבורא, הוא חוזר ומתרפק על עברו האפל והחשוך, שכן כעת, הוא רואה ומרגיש את השגחת הבורא, והוא עצמו, כביכול איבד את חופש הפעולה.
ישנם שני סוגי השגחה: השגחה כללית והשגחה פרטית. ההשגחה הכללית יוצאת אל הפועל דרך האור המקיף, ופועלת על כלל האנושות ועל הטבע כולו. השגחה זו מובילה את כל העולם לגמר התיקון, על פי התוכנית המוגדרת מראש. היא מובילה להכרה בעובדה, כי הקידמה הטכנולוגית מוליכה את כל האנושות למבוי סתום. מבחינה חיצונית, דרך זו מעניקה תחושה של מילוי ושפע, אך מבחינה פנימית היא גורמת לתחושת ריקנות מוחלטת.
השגחה פרטית, לעומת זאת, פועלת על כל אחד ואחד באמצעות אור פנימי. מי שמתחיל בחיפושים אחר קשר עם הבורא בעולמנו, מושפע מהשגחתו הפרטית של הבורא.
המגע עם העולם הרוחני מתרחש, רק אם קיים "מסך" על הרצונות האגואיסטיים. לפי מידת הכוח שבמסך, האדם משנה את תכונותיו האגואיסטיות והופכן לאלטרואיסטיות. ובכלים המתוקנים מקבל האדם את אור התורה.
ארוכה וקשה היא דרך ההתעלות הרוחנית. בכל מדרגה ומדרגה, על האדם להיוולד מחדש, עד אשר ידמה לבורא בתכונותיו, ויתחבר עמו כליל.
ברוח הדברים הללו אנו פונים בט"ו בשבט אל בורא העולם, בבקשה לנטוע אותנו ברוחני כמו שנוטעים שתילים חדשים, ולהחיותנו למצב של חיי אמת.