שילוב העולמות
המציאות מורכבת מבורא, שהוא רצון להשפיע, רצון לתת תענוג, ומנברא, שהוא הרצון לקבל וליהנות. מלבד שני מרכיבי מציאות אלה, אין מרכיב אחר. כשהרצון ליהנות מתוקן על ידי מסך רוחני, הפועל כנגד האגואיזם שבו, הוא קרוי "פרצוף", שהוא אובייקט רוחני. וכשפרצוף מקבל לתוכו תענוג למען הבורא, באמצעות מסך, פעולה זו קרויה "זיווג דהכאה", או "מצווה".
המקבל את אור התורה )לתוך הרצון לקבל המתוקן שלו(, הריהו משלב בתוכו את שני העולמות: הרוחני והגשמי.
כשאדם מקיים מצוות בעולמנו, עליו לברר, מה רצונו להשיג בעשיה זו. קיום מעשי של המצוות לבדו, איננו מעניק לאדם שום השגה רוחנית, אלא מעמידו בדרגת "דומם רוחני" )"דומם דקדושה"(. ורק כוונתו של האדם, לפי מידתה, כוחה וכיוונה, מוציאה אותו אל העולם הרוחני וקובעת את דרגתו הרוחנית, את מידת ההרגשה וההשגה באור העליון, שהיא השגת הבורא. על כן נאמר, כי "מצווה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה", כלומר מצווה ללא כוונה היא "מתה", ומבחינה רוחנית מצויה בדרגת דומם.
ללמד את האדם איך להגיע לכוונה הנכונהזו מטרת הקבלה. משום כך, מכנים את הקבלה "תורת הנסתר", שכן מלבד האדם עצמו, איש מסביבתו אינו יכול לדעת את כוונותיו, ולעיתים אף הוא עצמו איננו מסוגל לברר אותן במדויק.
לכן, מלמדת הקבלה את האדם, בתחילה, איך לבחון ולברר את כוונותיו האמיתיות, כדי שבסופו של דבר, יתחיל להרגיש את האגואיזם שבו, ואת מהותו האמיתית, שהם הרצון ליהנות ללא סייג, וללא שום צורך בהתחשבות בזולת וברצונותיו.
בתחילת דרכו הרוחנית, האדם לא מבין כלל לשם מה הוא לומד. רק אחרי כן, כאשר מתגלה לו הבורא, הוא מתחיל לראות ולחוש כיצד הובילו אותו מלמעלה, ואז הכל נקלט בהבנתו.
כל העולמות אינם קיימים, ללא האדם המרגיש אותם. רק אדם אשר תופס קטע זה או אחר של האור האחיד והאינסופי, קורא לו "עולמי", ונותן לו שם, כמי שמרגיש אותם. כהשלמה לכך, כל המדרגות שבעולמות הרוחניים, והעולמות עצמם, כבר הוטבעו בתוך האדם. הן מהוות סולמות של ההשגה הרוחנית שלו, ולפיהן הוא מתחיל להשיג, מדרגה אחר מדרגה, את העולם החיצון, העולם שמחוץ לעולמנו.
לשם התקדמות מהירה, עלינו לקבל איש מרעהו, תוספת רצון לעליה רוחנית. כלומר עלינו "להידבק" ברצונות לעליה רוחנית, מחברינו ללימודים. משימתו של האדם היא להתנקות לגמרי מכל הדברים החיצוניים, בין טובים ובין רעים בעיניו. עליו להשאיר רק את "האני" הטהור שלו, שבאמצעותו יוכל להרגיש את הבורא. אדם יכול להתקדם על ידי שימוש בכלים כלומר ברצונות, שלו עצמו, או בכלים הנמשכים מתוך פרצוף עליון, דהיינו מהרב המוביל אותו.
אצל הרב ברוך אשלג, נהגו התלמידים להתאסף פעם בשבוע, ולעורר בעצמם את חשיבות העבודה הרוחנית, למען יצירת הכלי המשותף. "ישיבות חברים" מעין אלו, היו נערכות אצל כל המקובלים בכל הזמנים, החל מתקופתו של רבי שמעון. על אספות כאלה נכתב בספריהם של הרמח"ל והאר"י, וכן בספרי מקובלים חסידיים שחיו במזרח אירופה והיו המורים הגדולים של המאות הקודמות.
ההשפעה של החברה החיצונית ושל הרחוב, מעוררת באדם את יצריו הגשמיים, הנעשים מכשול רציני בדרך להתקדמותו הרוחנית. יש להתרחק מהשפעה כזו, ולהירתע מאלה המנסים להשפיע עליך בכוונה, או באופן בלתי מודע. אפילו השתתפות בשיחה עלולה לגרום לאובדן הישגים רוחניים, שהושקעו בהם מאמצים במשך חודשים ארוכים.
אין מדובר כלל וכלל בהתנזרות מהחברה, אך תלמיד מתחיל חייב להתייחס בזהירות רבה למידע שהוא קולט. הרי כל בחירתנו החופשית מתמצית בבחירת הסביבה, כלומר בבחירת החברה שאליה נצטרף, ואשר להשפעתה ניחשף )בעל הסולם, מאמר החרות(.
האדם אינו אלא נקודה אגואיסטית, שאמורה להבשיל לעבודה רוחנית. נקודה זו שבלב האדם, המבשילה ונפתחת, רק היא ראשית הכל ושורש כל התפתחות. כל שאר המעשים, אינם אלא השלכותיה ותוצאותיה של נקודה זו.
הדבר היחיד שנברא הוא הרצון לקבל תענוג, כלומר רצון ליהנות לתועלת עצמו, בדרגות התפתחות שונות של אגו. הרצון ליהנות לתועלת עצמו מכונה "קליפה", מאחר שהיא כוח השומר על האדם; עד אשר האדם מגיע בהתפתחותו לשלב, שבו ירצה להשיל את הקליפה, כדי להגיע לפרי עצמו. הפרי אינו אלא הקליפה המתוקנת, כלומר רצון להשפיע, לתת, בדומה לבורא.
"קליפה" היא כוח רוחני. ומורכבת, בדיוק כמו הגוף הרוחני הטהור של הקדושה, מ"ראש" ומ"גוף". "ראש" הקליפה נקרא "דעת", ו"גוף" הקליפה נקרא "קבלה". "ראשו" של גוף "דקדושה" קרוי "אמונה למעלה מדעת" וה"גוף" עצמו נקרא "השפעה".