שאלות ותשובות
מה הטעם בחיינו?
במה זכה הדור שלנו שהוא חופשי ללמוד קבלה? בשל זכותנו או בשל עוונותינו? הלא גם בדורות קודמים, כבדורנו, שאלו מה הטעם בחיים?
גם בדורות הקודמים נשאלה השאלה, אך בדור הנוכחי היא נשאלת ביתר תוקף. הנשמות החוזרות לעולמנו הן בשלות יותר, מוכנות יותר. אם בעבר היתה ההתפתחות של החברה, המדע, התרבות, חשובה יותר, הרי בזמננו, האנושות מאוכזבת מהכל, ופחות מדובר על כך, שקידום טכנולוגי יכול להעניק לנו הרגשת שקט נפשי, והרגשת ביטחון בגשמיות.
האנשים מתחילים לחפש תשובות לשאלות בסיסיות, ועקב יסורים העוברים עליהם, הם מתחילים להבין, לאחר חיפושים ארוכים וקשים, כי שורש כל המצבים האלה, הוא ניתוק הקשר עם הבורא, הסתרת הבורא. כך מתעוררת בהם השתוקקות ליצור אתו קשר, והדבר מוביל אותם לקבלה.
האנושות כולה נכנסת עכשיו לשלב של חיפוש משמעות החיים מחוץ לעולם שלנו, מפני שכבר הבינה, כי אין אושר בקידום טכנולוגי, ולא בהתפתחות של תרבות ומוסר, ויותר מאי-פעם, חשוב למצוא את מטרת החיים של בני אדם. גם סמים, העדר תכלית בהמצאות טכנולוגיות, וחיי שובע, מעוררים באדם רצון להתרחק מכל אלה, ולנסות להבין מה הטעם בחיים.
התורה וחופש הבחירה
האם הכל כבר נקבע ותוכנן מראש?
הנקודה ההתחלתית והנקודה הסופית של דרכנו, נקבעו מראש בידי הבורא. רק בהחלטה כיצד להתקדם אל מטרת הבריאה בין שתי הנקודות האלה, בא לידי ביטוי חופש הבחירה של האדם. אלא שאפילו בנקודה ההתחלתית, האדם פועל בפירוש תחת לחץ האגואיזם שלו, ומבצע כעבד נאמן, את הוראותיהם של רצונות האגואיזם שלו.
וכאשר מחליף האדם את הטבע שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי, הוא הופך לעבד, הפעם לטבע האלטרואיסטי. חופש הרצון מתמצה רק בבחירה, למי להיות משועבד, לפרעה או לבורא. לכן, כל התורה היא מדריך אחד שלם להשגת מטרת הבריאה, כפי שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".
מקובל, ששמו משה, תאר בספר, שקרא לו "תורה", את הדרגות הרוחניות הגבוהות שאותן השיג, לאחר ש"עלה", בעזרת ההבנה הרוחנית שלו אל העולם הרוחני. כל חלקי התורה ניתנו לנו, כדי שנוכל להתאים את התכונות שלנו לתכונות הבורא, כלומר להשיג דבקות בבורא, אבל בכל דור, חשוב להתמקד בחלק מסויים של התורה.
בתורה יש איסור מוחלט לתאר תופעות רוחניות בצורת גופים של העולם שלנו. תורה היא אור הבורא. כל מילות התורה הן שמות הבורא. לבורא עצמו אין שם, ושם הבורא, פירושו הרגשת הבורא אצל האדם.
עם זאת, האדם נותן שמות לבורא לפי הרגשתו: "טוב", "נורא", וכו'. כל המתואר בתורה, הוא מה שמשה גילה והבין בעולמות הרוחניים, כל מה שהבורא גילה לו, וציווה עליו לתאר לנו, כדי שאנו נעשה.
מטרת בריאת העולם כולו בידי הבורא, הינה איחוד רוחני של האדם עם הבורא, תיקון תכונות האדם; במלים אחרות, עליה רוחנית. מהדרגה הרוחנית ההתחלתית הנחותה ביותר שלנו ועד הבורא עצמו ישנן שש מאות ועשרים דרגות רוחניות, וכל אחת מהן נקראת "מצווה".
כשאדם מתקן את עצמו, באמצעות פעולה אלטרואיסטית מסויימת, הוא מקיים בכך מצווה מסויימת, וכתוצאה מכך עולה לדרגה רוחנית מתאימה. כלומר האדם מחויב, לאחר שיצא מהטבע האגואיסטי של העולם שלנו, לתקן את עצמו עוד 620 פעם, באמצעות רכישת תכונות אלטרואיסטיות.
בדרגה הרוחנית האחרונה, הוא מתאחד לחלוטין עם הבורא. הרצונות והתכונות של האדם, והרצונות והתכונות של הבורא, זהים לחלוטין. האדם חייב להגיע לכדי זֵהוּת של תכונותיו עם תכונות הבורא, עוד בהימצאו בעולם שלנו, במהלך חייו, בגופו הגשמי.
בהתאחדות עם הבורא, מושגת שלמות הבריאה כולה, סגירת המעגל בין הנקודה התחתונה והעליונה. בדרך זו, הכל חוזר אל הבורא, אל התכונות שלו, אל המקור, שהוא מצב של הנאה אלטרואיסטית אינסופית. לאחר השגת הדרגה הרוחנית הזו, שוב אין האדםהנשמה, מוכרח לעבור את דרגות "העולם הזה", ואף לא לחזור אל העולם הזה.
כל עוד לא תיקן האדם את עצמו, הוא חייב לחזור אל העולם שלנו, עד שיגיע לתיקון מלא, בעזרת לימוד חוכמת הקבלה. מדוע מתייחסים אנשים בצורה שונה כל כך אל כל מה שנכתב בתורה, ומפרשים אותה בדרכים שונות? הרי דווקא מקובלים, לאחר שעלו אל העולם הרוחני, תיארו למעננו את הדברים, ונתנו לנו את הספר שקראו לו "תורה", מלשון "אור" ו"הוראה".
מקובלים, אנשים המסוגלים לחוש את העולמות הרוחניים, מתארים את התחושות שלהם בספריהם, בשפה יחודית. המטרה היא, שכל האחרים, אשר עדיין אינם מסוגלים לראות ולחוש את העולמות הרוחניים, יוכלו להבין את הסברי המקובלים בשפה אנושית, המובנת להם, שהרי בעולמות הרוחניים לא קיימים גופים גשמיים, בדומה לגופים בעולם שלנו. אין שמות שניתן לקרוא בהם את כל הקיים שם, או לבטא את התחושות בעולמות הרוחניים בלשון הדימויים המובנת.
אלא מכיוון, שכל מה שקיים בעולם שלנו, נמשך מעולמות עליונים, ולכל גוף גשמי אצלנו, יש שורש רוחני למעלה, החליטו המקובלים לקרוא, לכל גוף רוחני בעולם העליון, לפי שמו של הענף שלו בעולם שלנו, שכביכול נמשך מלמעלה למטה, מהשורש אל הגוף הגשמי, התואם לו בעולם שלנו. השורש הרוחני הוא הסיבה, והענף שלו בעולם שלנו הוא ההשלכה, התוצאה של סיבה זו.
בצורה כזו, בשפה תיאורית זו, נכתבה כל התורה. כל התורה מדברת רק על כוחות רוחניים. וכן כל ספרי הקודש. אפשר לחלקם לספרים, שמדברים בשפה משפטית )תלמוד(, בשפה היסטורית ותיאורית )חומש( או בשפת האגדה.
כל הספרים האלה מדברים רק על עולמות רוחניים. אין בהם שום כוונה לעולם הגשמי שלנו. הבלבול נוצר, רק כאשר אנחנו קוראים את הספר, רואים את המלים, ובאופן אוטומטי מתארים לעצמנו את מה שקוראים, לפי ההבנה של חמשת החושים שלנו, כאילו מדובר על העולם שלנו. מקובל שרואה את אותו הטקסט, מבין בבירור, מה בדיוק רצה לומר הסופר בכל קטע וקטע, בדומה למוסיקאי שמקשיב למוסיקה, ומסוגל לאחר מכן לשיר, מתוך הסתכלות בתווי הנגינה.
איננו חשים את הבורא, ולכן גם לא מאמינים בקיומו. איננו רואים את העולמות העליונים, ואף לא יודעים עליהם דבר. אף לא מדע אחד, מכל המדעים הקיימים, אינו מאפשר לנו להשפיע על העתיד. על סמך מה אתה טוען, שניתן בכל זאת להשפיע על העתיד?
חוכמת הקבלה חוקרת, לא את התופעות בעולם שלנו, אלא את השורשים הרוחניים בעולם העליון, אשר מהם יורדים כוחות לעולם שלנו, שגורמים לכל מה שמתרחש בעולמנו. אדם שלומד חוכמת הקבלה, מתחיל לראות ולהבין את העולם העליון.
בראיית העולם העליון, האדם מתחיל לחוש את הבורא, מבין איך הבורא ברא את העולם הרוחני. הפעולה הזו נקראת בחוכמת הקבלה "יום הבריאה הראשון", או "יום ראשון". בפעולות הבאות שלו, במשך הימים הבאים, יצר הבורא את טבע העולם העליון, הכוחות שמנהלים אותו. הפעולה האחרונה, הפעולה השישית של הבורא, ביום השישי, היתה בריאת האדם.
מכיוון שאדם היה תוצאת הפעולה האחרונה של הבורא, הוא מהווה את מטרת כל הבריאה. כל מה שנברא לפניו, נוצר למענו. אם כן, מה צריך לקרות לאדם, לפי תוכנית הבורא? אדם חייב להגיע לכדי זֵהוּת רוחנית עם הבורא, להפוך דומה לו בכל התכונות, להפוך שווה לו, לקחת לידיו את ניהול כל הבריאה, את ניהול הגורל שלו. האדם חייב להגיע לדרגה רוחנית עליונה זו, דרגה של שלמות, בכוחות עצמו. להגיע בכוחות עצמו, משמעו שתחילה חייב האדם להימצא בדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, המנוגדת לחלוטין לתכונות הבורא, ואחרי כן בכוחות עצמו, בעזרת מאמצים רוחניים, לעלות לדרגה הרוחנית של הבורא.
בעזרת חוכמת הקבלה, האדם מסוגל לראות, הן את העולם שלנו והן את העולם העליון, ואת מערכת יחסי הגומלין ביניהם. מידע יורד אלינו מהעולם העליון, והופך לנגד עינינו לחומר. והתגובות שלנו למידע הזה, עולות בצורת מידע לעולם העליון, ושם קובעות באיזו צורה, חיובית או שלילית, נחוש את המחר שלנו בעולם הזה.
לפיכך הבורא, שנמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, יצר את הבריאה מתכונה אגואיסטית, המנוגדת לו לחלוטין, מילא אותה עד תום באור, ואחרי כן רוקן אותה מהאור, והורידה לדרגה הרוחנית של ה"עולם שלנו". בריאה שעולה בחזרה בדרגות הרוחניות, מקבלת בדרך תענוג גדול בהרבה, מאשר לפני הירידה לעולם הזה.
אם יש כוח עליון ששולט בנו ובכל חרק קטן בעולם שלנו, הרי אנחנו כרובוטים?
אם האדם נעזר בקבלה, ומשנה באמצעותה את התכונות הפנימיות שלו, הריהו משנה גם את ההשפעה החיצונית עליו. כל העולם החיצוני בנוי במטרה לדחוף את האדם לשלמות. באמצעות תיקון עצמי, אתה מגלה את העולם מצדו הטוב יותר כלפיך. ואז אותו חרק מתקדם בזכותך, אל המטרה הסופית, בדרך קלה יותר מכפי שנקבע בגורלו מראש.
יש דרך תורה ויש דרך יסורים, כאשר נקודות ההתחלה והסוף נתונות מראש. באיזו דרך נעבור מההתחלה אל הסוף, דבר זה תלוי בנו. לשם כך ניתנות כל התכונות לאדם: שכל, תכונות אופי, ובעיקר קבלה.
מה תורם לימוד הקבלה להתקדמות מקצועית?
פרט לכך שהקבלה מרחיבה את החוש בהשגת עולמות עליונים, היא מעמיקה ומרחיבה גם חושים אחרים, ועושה אותם זכים יותר. האדם מתחיל להרגיש טוב יותר, את כל מה שמתרחש מסביבו, ואף רוכש בין היתר, יכולת לראות את המדע, כאחד הכלים המשמשים את האדם לשם הסתגלותו לעולם, ולא יותר.
בתקופה הראשונה, כשהאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מתבלבל בין כל המושגים החדשים והרגשות החדשים, אך אחר כך הוא מתחיל להתייחס אל המדע, כאל משהו רגיל, וזה עוזר לו לא להתרפס לפני המדע, אלא לראות בו, מה שאפשר לראות בצורה נכונה ועמוקה יותר. למדען, נותנת הקבלה אפשרות להתקדם, ולהגיע להשגה שלמה יותר, אפילו בעולם המוגבל שלנו.
יש השגחה כללית שמובילה את כל האנושות, ואדם שמתחיל לעסוק בקבלה, מסוגל להנהיג שינויים בחייו ובגורלו. האם אדם שעוסק בקבלה, יכול גם לשנות את הזרם הכללי של החיים בסביבתו, לא רק כלפי עצמו אלא גם לעזור לאחרים?
רק באמצעות הפצת שיטה זו לאנשים אחרים, אך בשום אופן ללא כפיה כל שהיא. צריך ליידע אנשים שבסביבתנו בצורה עדינה, לעניין אותם בקריאת ספרים שכתבו מקובלים. אפילו המעט הזה, יכול להכניס את האדם למצב אחר לחלוטין ביחס לבורא, ולעורר עליו השגחה אחרת מבחוץ.
טלוויזיה, אינטרנט, ספרים, תקליטורי שיעורים ומוסיקה קבלית, אף אלה כלים שיכולים לתרום לכך. והכל, כדי לתת בידיו אמצעים לשינוי גורלו. האנושות תגיע לכך, אולי אף בעוד מספר שנים. בכל מקרה, האנושות תבין שכל הקמעות, הסגולות, ושאר פתרונות הקסם, אינם הפיתרון לשאלה כיצד לשנות את החיים. כל אדם צריך להחליט על גורלו, ולא להטיל זאת על אחרים, ואי אפשר לקנות זאת בשום צורה אחרת.
העולם הרוחני
מהי "לידה רוחנית"? האם היא דומה ללידה בעולמנו?
כל מה שקורה בעולם שלנו, תואם בדיוק ללידה הרוחנית. כשאדם נפטר לגמרי מהאגואיזם, המצב שלו הוא כמצבו של עֻבָּר ברחם אמו. ואחרי כן, עובר העֻבָּר תשעה שלבי התפתחות ברוחניות, וזה תואם את תשעת חודשי ההריון בעולם שלנו, עד שנולד מבחינה רוחנית כעצמאי, אך קטן.
אחר כך באות שנתיים, שני שלבים של "יניקה" מהעליון, ואחרי כן גדילה, שגם היא על חשבון העליון, אבל כבר במתכונת נפרדת. כמו שגדל ילד עד גיל שלוש עשרה, עד שלבסוף הוא מגיע למצב הגדול ביותר שלו, כך צריכה להתפתח נשמתו של כל אדם.
כל מה שכתוב בספרים, כל מה שקורה בעולמנו, כל מה שהתורה מדברת עליו, כל אלה הם תהליכים עקביים, של עליית האדם במדרגות העולם הרוחני. חוץ מאדם ובורא, אין כלום, וכל דרכו של האדם היא התקרבות הדרגתית אל הבורא.
איך יכול האדם לדעת, אם נוצר קשר בינו לבין העולם הרוחני?
כל מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו, נובע מהניסיון שלו בתחושות העולם הזה, חוויות שחווה בגופו הגשמי. לכן כל חוויות הריחוף למיניהן, כל תחושות העולם הרוחני שלנו, אינן קשורות כלל לעולם הרוחני האמיתי; שהלא רק בעזרת המסך ניתן לקבל את תחושת הרוחניות, תכונה אנטי אגואיסטית, שניתן לרכוש אותה, אך ורק בעזרת שיטה ברורה של חוכמת הקבלה, בעזרת לימודים בקבוצה עם מורה, במשך כמה שנות לימוד אינטנסיבי.
לפעמים, נותנים למישהו מלמעלה יכולת לחוש את העולם הרוחני, ללא שום הכנה מוקדמת. אבל התחושה הזו היא פסיבית, מכיוון שהאדם אינו מסוגל לתקן את עצמו, כאשר הוא מקבל את התחושה הזו מלמעלה כמתנה, ללא מאמצים עצמיים לשם יצירת המסך. אין זה קשור להתפתחות הרגילה של הנשמה דרך התיקון, אלא פשוט, זה מה שהיה נחוץ לבורא, לפי התוכנית שלו בנוגע לאיחוד ולהפרדת הנשמות, ולכן כך הוא עשה.
אילו יכולנו לראות את תמונת גלגול הנשמות בשלמותה, היינו מבינים מדוע נהג הבורא כך עם הנשמה הזו, אך בשום פנים ואופן, שום אדם, שום חלק מהנשמה הכללית שלנו, לא יהיה מסוגל להגיע למטרה, לדרגה הרוחנית של הבורא, אם לא יעבור את התיקון. הבורא לא יאפשר לאיש, בשום תנאי, להיכנס אל העולם הרוחני, ללא ביצוע של מכלול המאמצים הרוחניים, מכיוון שאחרת אדם לא יהא מסוגל ליצור כלי, רצון שדרוש לו, כדי שיוכל לחוש את התענוג כולו בשלמותו.
כשאדם מתחיל להרגיש בבורא, האם כל פעולותיו נפסקות?
לא. יש מערכת של כוחות "מקולקלים" בכל אחד מאתנו. שכשהאדם מתחיל להרגיש בבורא, הכוחות האלה מתעוררים בו, והוא צריך להמשיך לעבוד, כדי להפוך אותם למנוף ענק, שבעזרתו יעלה למעלה יותר ויותר, עד שישיג תכונות שמשתוות לבורא, ואז יתאחד עם הבריאה כולה, עם הכוח העליון.
מה היה קורה אילו הבורא התגלה אלינו עכשיו?
אילו כך היה, היינו מקבלים תענוג לעצמנו, ולעולם לא היינו מסוגלים לצאת מהתענוג האגואיסטי הזה, חרף היותו אפסי לעומת התענוג הרוחני, התענוג עם הכוונה לבורא. לכן הבורא נסתר מאתנו כדי לתת לנו אפשרות קודם כל לבנות "מסך"כוונה למען הבוראורק אז יתגלה לנו. רק אז, התענוג המתגלה לא יאבד, ויהיה אינסופי, כי זה טבעם של רצונות אלטרואיסטים.
האם כדי להיכנס לעולם הרוחני, כל מה שחסר לנו זה התגלותו של הבורא?
במקרה זה, אין כוונתי לגילוי תענוגים שבאים מהבורא, אלא לגילוי גדלות ה'. כשזה יקרה, האדם יבטל עצמו כלפי הבורא, ויוכל לבטל את הרצונות האגואיסטיים שלו, ולקבל מסך. רק לאחר מכן, הבורא יתגלה אליו כמקור כל התענוגים.
איך מבדילים בין המושגים "טוב" ו"רע"?
משמעות המושגים "טוב" ו"רע" בקבלה, שונה מהמשמעות שלהם בעולמנו.
טוב ורע בעולמנו, בנויים על הרגשות אגואיסטיות וסובייקטיביות בלבד; מה שטוב ליזה טוב, מה שרע ליזה רע. רק כשאדם יוצא מהאגואיזם של עצמו הוא משיג מַהֶם טוב ורע אמיתיים.
כל מה שנעשה, נעשה בידי הבורא, אבל אנחנו בשום מקרה לא מסוגלים להצדיק את מה שקורה. אסונות, מלחמות, רצח עם ואדם, סבל מרבי, צרותכל זה קרוי טוב, רק בפיהם של אלה, שיצאו מתחום חמשת החושים, והשיגו את התמונה כולה של היקום והעולמות.
מהי "חירות הרצון"?
כאשר האדם משיג את העולם הרוחני, הוא משיג את כל מה שמשתלשל לעולם שלנו, את כל השורשים ומאין הם משתלשלים אל עולמנו. לכל האירועים שנוצרים, יש התחלה בעולם הרוחני. מה שיקרה לו, ומה שיקרה לכל אחד מאתנו הכל נובע משם.
עובדה היא שהשיטה של הקבלה עצמה היא ללכת באמונה מעל הדעת, והמקובל, לעולם לא ינצל את הידע הזה לתועלת עצמית. משום כך, אין טעם למה שהוא יודע, על מה שיהיה אתו, או עם אחרים, כי בכל מקרה, הוא לא ישתמש בידע שלו במשמעות היום יומית, כמו שלרוב רוצים וחושקים אנשים.
באים אלי אנשים ושואלים על העתיד, אני משיב להם, שילכו למגדת עתידות. מה שאני יכול לעשות, הוא לייעץ איך לפעול, אבל לפתוח איזה שהיא תמונה, אסור. כי אתה לוקח מהאדם את חופש הבחירה ואת חירות הרצון. בזה למעשה, יאבד לו הדחף לחיים. אם הכל ידוע מראש, אז בשביל מה לחיות? החיים שלנו נעימים, כשיש לנו קצת חירות הרצון, דבר המבדיל אותנו מכל הנבראים האחרים שבבריאה. עלינו לנצל ולממש את חירות הרצון הזאת.
כשאדם מגיע לעולם הרוחני, מה הוא מגלה בו?
הוא מגלה, ששוררת שם הרמוניה מושלמת. הוא מגלה, שהכל מנוהל בכוח עליון, שמביא את כל הבריות למטרה אחת. כשהאדם מגלה את המטרה בעצמו, הוא מפסיק לעשות שטויות, כי הוא מתחיל להבין מדוע פוקדות אותו לפעמים, צרות ומחלות. הוא מתחיל להבין, אם מעשיו הם טובים או רעים, ובאיזה אופן לנהוג עם הזולת. מכאן ואילך, לא צריך ללמד אותו. הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מכל הבריאה. השקפת עולמו לא טעונה השלמה.
לכך מוביל אותנו הבורא. הוא נותן לנו שתי דרכים: בדרך הראשונה הולכת כל האנושות, והיא דרך של סבל, של בריחה מיסורים אל יסורים חדשים, ללא שום אפשרות לאדם למצוא טעם בחיים, בתוך העולם הקטן והמוגבל שלו. מהלך כזה של חיים, מביא להצטברות ברמה הרוחנית. אי אפשר לדעת או להרגיש, את כמות היסורים הקודמת שהצטברה. אבל לכל נשמה יש חשבון, וכשאותם יסורים מגיעים לגבולם, הבורא נותן לאדם אפשרות להיפטר מהם, ולהכיר את מהותו של העולם הרוחני. זאת הדרך הראשונה, דרך היסורים. היא ארוכה מאוד ומלאת סבל.
אלא שקיימת גם דרך שניה, דרך הקבלה, דרך תורה. תורה פירושה "הוראה". בתורה קיימת הוראה ברורה, כיצד יכול האדם להגיע מהר למצב רוחני, ובמקביל לכך, לקיים חיי משפחה סדירים, לימודים ועבודה, וכיצד הוא יכול לתקן את החושים שלו, ולגלות בהם את היקום כולו.
רצון
אם האדם, כמו כל הנבראים, הוא רצון, מהו איפוא, הרצון הפנימי ביותר שלנו?
הרצון הפנימי שלנו, הוא הרצון להידבק בבורא. זה מה שאנחנו רוצים בתת ההכרה. הרצון הזה הוטבע בנו מלכתחילה, ורק אותו אנו שואפים למלא. אך הרצון הזה מתגלה לנו, רק במידה שאנו מוכנים להסכים לקבלו וללכת בעקבותיו. עד שיתגלה, שהבורא מניע ומושך אותנו באמצעות רצונות חדשים, המהווים לבושים, על הרצון העיקרי הפנימי שהזכרנו.
ומה אם מתעורר בי רצון לגנוב משהו?
לא יופיע רצון כזה לגנוב. יכול להופיע רצון לגנוב, אך עם מחשבה נלווית, כי בכך הבורא מוכיח לאדם כי הוא שפל ונבזה.
האדם עצמו מזדעזע מעצם קיומם של רצונות כאלה. כלומר, עם התעוררות הרצון, תופיע דחייתו. בהתאם לכך, המושג "הכרת הרע" מורכב משתי מילים. לאדם רגיל, הנמצא ברצונות שליליים, אין הכרת הרע, הוא לא מקבל את רצונותיו כרעים, אלא כעניין שמטבע הבריאה. "אני כזה, כולם כאלה".
המוות
האם חלק מהנשמה עובר מאב לבן?
כבעל חיים ההולך על שתיים, האדםיש בו כוח חיים, שנקרא "נפש גופנית". כאשר האדם מת, גם הנפש הזו יוצאת מהגוף, כמו אצל בעל חיים. אבל הנשמה שעליה אנחנו מדברים בחוכמת הקבלה, היא אור הבורא, אור בהיקף מסויים שנכנס אל תוך האדם, רק כאשר הוא מקבל תכונות אלטרואיסטיות פנימיות מיוחדות. ואין זה מעלה או מוריד, מי היו אביו ואמו של אותו אדם.
מהו מות הגוף? מדוע לרובם המכריע של יושבי כדור הארץ, המוות הוא מצער?
אצל היהודים המוות אינו נחשב לצער, ולכן צריך לשבת רק שבעה ימים. יהודים אומרים על פטירת האדם: "ברוך דיין האמת"; היינו, ברוך אתה ה', על מעשיך הצודקים, ועל כל מה שעשית לאדם זה. וכך אומרים בנוגע לכל מוות. נאמר בתורה, כי אשרי מי שלא נולד, מזה שנולד בעולם הזה. וזו דוגמא לכך, שהיהדות מקבלת את המוות, לא כמו שאר האומות. הבעיה היא, עם מה קושר האדם את האני שלו. האם הוא מחבר את האני שלו לגוף, או שהוא מחבר את האני שלו לנשמה, אשר נמצאת, כביכול, בתוך הגוף.
אם האדם חי בכל התכונות ובכל הרצונות של נשמתו, הריהו נשאר אתה ומתחבר אליה, ובשבילו, המוות של הגוף אינו דבר טרגי, אלא פשוט מעבר למצב אחר. כאילו סילקו ממנו הפרעות, שהגוף היה גורם להן, וכך מצבו נעשה טוב יותר, נוח יותר, עם יכולת הרבה יותר גבוהה להתקדמות רוחנית. מזה מובן, שעל מוות אפשר רק לשמוח. מוות משמעו, שאם אתה הולך נכון בדרך הרוחנית, וכבר עברת פרק זמן מסויים, אזי תוכל להתקדם הלאה, ללא המשקל וללא הכובד הזה, הנקרא גוף ביולוגי. הכל תלוי בשאלה, אל מה האדם קושר את האני שלו, במשך חייו הגשמיים.
מה אירע לאנשים שעברו מוות קליני?
אנשים שעברו מוות קליני, חווים בהכרח, התנתקות מהאגואיזם, בשל היציאה למצב שלאחר המוות. המצב הזה הוא עדיין לא רוחני, אבל גם לא גשמי, כיוון שבשל המוות הקליני, חלה התנתקות מהאגואיזם.
בתכונותיו הטבעיות הגשמיות, בזמן שעוד אין לאדם מסך, עדיין אינו מסוגל להרגיש רוחניות כי חסר לו כלי הרגשה, הנקרא "אור חוזר", הכוונה למען הבורא. ובכל זאת, אדם יכול להרגיש את עצמו במצבים רוחניים, ברגעים מסויימים, עקב יסורים רבים. יסורים רבים מנטרלים את האגואיזם, אשר מוכן להתבטל, ובלבד שלא להרגיש את היסורים הללו.
פעם שלחו לרב ספר שכתב אסיר ברוסיה. שהיה במצב נפשי ירוד, וללא גל ידע בעברית. אותו אסיר כתב ספר שירים בעברית, על מצבים רוחניים כה גבוהים, שרק מקובל יכול להרגישם. הוא לא כתב כמובן, במושגים של קבלה, אבל אותו אסיר חווה מצבים של הינתקות מהעולם שלנו. כך גם אדם שעבר מוות קליני, מרגיש מצב עליון יותר, מכיוון שהוא עובר יסורים כל כך גדולים, עד שהם עצמם דוחים אותו מהאגואיזם שלו.
בשל היסורים האלו, הוא מתחיל להסתכל מן הצד על עצמו ועל גופו. ואז האדם מתחיל לחוש תחושה רוחנית. אבל לא זו הדרך שהתורה קוראת לנו ללכת בה. מה שאנשים אלו הרגישו, אירע במצבים הגרועים ביותר, ולא לקראת זה עלינו ללכת.
המוות לא מגיע ישירות מהבורא, אלא הנפש המחייה את הגוף נעלמת, ולכן מורגש קצת יותר אור מלמעלה. זהו אירוע זעיר ביותר, מול המצב הרוחני הקטן והקלוש ביותר, אלא שהמצב הרוחני נרכש במודעות וכתוצאה מיגיעה.
האם לאחר המוות אנו עוברים לעולם רוחני?
הנשמה, שהיא הכלי הרוחני שלנו, "האני" הפנימי שלנו, נמצאת ברמה רוחנית מסויימת עוד לפני היוולדה בעולם הזה. מכיוון שמטרת הבורא, היא עליית הנשמה ממצבה הנמוך ביותר לגבוה ביותר, הנשמה מקבלת תוספת אגואיזם, תוספת של תכונות שליליות, שמסתירות מאתנו את "האני" הרוחני.
ל"אני", זה היה בסיס רוחני מסויים. הוא היה למעלה מהעולם הזה, עד שקיבל תוספת אגואיזם, וכך ירד לעולם הזה. מוסיפים לו אגואיזם, בצורת רצונות של גוף גשמי, וכך הוא מתחיל להרגיש את עצמו, כמי שנולד וקיים בעולם הגשמי הזה. אלא שאם תילקח מהאדם תוספת זו של אגואיזם, מיד ימצא עצמו, במקום שממנו ירד לעולם הזה, כלומר במדרגת המוצא שבעולם הרוחני.
בנקודה זו נמצא האדם, במצב שבו הוא מרגיש כמו כולם, את כל מה שמסביבו. מה שעליו לעשות כעת הוא, למרות האגואיזם הקיים בו, ובעזרתו, להתחיל לעלות ברוחניות. והפעם הוא עולה פי "תר"ך" פעמים גבוה יותר, מהמדרגה שבה היה קודם לכן.
כשאדם עולה מהעולם שלנו ומגיע לגמר תיקון, הוא עולה לעולם "אין-סוף", ומרגיש שלמות פי 026 יותר גדולה. הגוף הגשמי שלנו מת, כיוון שנלקח ממנו המילוי האגואיסטי. אלא שמות האדםמשמעותו שלוקחים מהאדם את הכוח הרוחני, שנותן לו את הרצון לחיות, ולקבל לתוכו את כוח החיים.
התגלות בהר
מדוע כל ההתקשרויות עם הבורא מתבצעות בהרים, הר המוריה, הר סיני, הר הזיתים וכו'?
מוריה בא מלשון מורא, הר בא מלשון הרהורים, שזה מסך לג"ר של כל מדרגה. סיני בא מלשון שנאה, כי יש הסתרה של אור חסדים. שנאה שהתעוררה בכל העמים כלפי ישראל לאחר קבלת התורה. זה מסך לו"ק של מדרגה, כי ישראל הוא הקטן מכל העמיםו"ק. הר הזיתים הוא מלכות, נקודה של העולם הזה, סוף של כל העולמות. כל מקום שם המלכות מסתיימת, אך לא נוגעת בנקודה דעולם הזה, נקרא "הר הזיתים".
האם יש קשר בין הר הזיתים הגשמי לרוחני?
בין הר הזיתים הגשמי לרוחני יש התאמה, אך לא קשר. לכן לא בהכרח שמקובל, אשר השיג את הר הזיתים הרוחני, כלומר מדרגה אחרונה של מלכות, להיות זה שנתן שם להר הזיתים הגשמי.
האם שם של מקום מושג בהבנתו של מקובל, באופן שונה מכפי שמושג אצל אדם מצוי?
כל אדם יכול לתת שמות לכל המקומות בעולם לפי שורשם הרוחני, גם בלי שהשיג שורשים אלה. זאת כיוון שכל בני האדם הם שליחי הבורא, כמו כל הבריאה וכל הטבע. אך כפי שאדם רגיל משיג, שהדבר הזה צריך להיקרא "הר הזיתים" לפי סיבות גשמיות, כך מקובל משיג שההר הזה צריך להיקרא כך, על שם שורשו הרוחני.
מכאן אנו למדים, שההבדל בין השגה של אדם רגיל להשגתו של מקובל, הוא בעמקות הדברים. אחד רואה שכבה חיצונית בלבד, לעומת רעהו, שמשיג את כל עמקות הדבר עד סיבתו העיקרית. לכן קבלה אף היא מדע, בהבדל יחיד, שהקבלה חוקרת עד מלוא עומקו של החומר, עד השכבה הפנימית ביותרששהרצון, שנברא על ידי הבורא, ושעליו מתלבשות כל יתר התכונות. לכן גם מקובל, לפי השגותיו הרוחניות, וגם אדם פשוט, לפי השגותיו הפשוטות, נותנים אותו שם להר, שגדלים עליו עצי זית. כלומר גם לאדם מצוי, יש סיבה לקרוא לדבר בשמו הנכון. יתרה מזאת, התכונה הפנימית שבעזרתן ברא ה' עצם רוחני, מתגלה בכל שפה באותה המשמעות!
מעבר לגבולות ההכרה
מהו חלום?
בשנתו, האדם אינו קשור למציאות, ובמוחו חולפות תנודות חשמליות ולא יותר. אם ננתק את המוח מהגוף בשנתו, לא יהיה שום חלום. ואפשר לומר, כי לא יהיה חלום, אם ננתק את ה"אני" של האדם מגופו, כך שהגוף ישן בנפרד וה"אני" בנפרד.
מצב השינה אינו קשור כלל לרוחניות. הוא קיים אצל כל יצור חי. בקבלה, מצב "השינה""דורמיתא"חל כאשר מפרצוף מסויים מתרוקן האור, ויוצא לפרצוף עליון יותר, ובפרצוף שהתרוקן, נשארת רק "קיסטא דחיותא"כוח מאחה ומחזק. זוהי שינה במובן הרוחני. בזמן השינה עולה באדם לפעמים רעיון, והוא רואה קצת יותר, והדבר נובע מכך, שהוא פחות קשור לגוף הגשמי-חייתי שלו, ולכן מוחו ודמיונו עובדים ברמה גבוה יותר. אין זה קשור כלל ועיקר לעולמות רוחניים ולקבלה.
האם יכול האדם לדעת מתי מגיע לו שכר ועונש?
נניח שהתמוטט חלקה של מרפסת, וכתוצאה מזה אדם נהרג, או שאירע אסון טבע. את מי להאשים? על מי לכעוס?
כשילד שובר משהו, אנו יכולים להעניש אותו, אבל נעשה זאת, אך ורק על פי ההבנה הגשמית שלנו של "שכר ועונש". ואז אנחנו בעצם, מוסרים לו את ההבנה ואת היחס שלנו לכך.
כך גם היה ברוסיה. אם לא הייתי מכיר בקומוניסטים, היו יכולים אפילו להרוג אותי. הם הנהיגו את החוק שלהם ואת הצדק שלהם, את הבנת הטוב והרע שלהם. למעשה, חייבת להיות מערכת אובייקטיבית וישרה של שכר ועונש, אך לא לטובת יזמיה של המערכת, אלא לתועלתם של אלה המקיימים אותה. לא ניתן לתת הסבר מדויק וממצה של המושגים "שכר ועונש". אם אותה מערכת היא נכונה, היא צריכה ללמד את האדם משהו, ולא סתם להתקיים. אולם בכל זאת, האדם אינו יכול להיות אובייקטיבי, ואינו יודע מה באמת מסתתר מאחורי כל ה"מעשים" שלו, אשר מכוח הכלים הלא מתוקנים שלנו, עומדים בסתירה למטרת הבריאה.
מצד הבורא אין שכר ועונש. אין בו רצון, שהאדם יעשה פעולה כזו או אחרת. אצל הבורא יש משימה אחת ברורה, והיא להביא את האדם למצב פנימי מיוחד, כדי שיוכל לקבל מהבורא את כל אותו הטוב והעונג, המיועדים לאדם לאחר השגת מטרת הבריאה. אין לבורא מטרה להעניש או לתגמל את האדם על המעשים שעשה, אלא הוא באופן תמידי, מוביל את האדם אל מטרת הבריאה.
למי מתייחסים המושגים שכר ועונש? לילד, למבוגר? החל מאיזו דרגה, מאיזו רמה של הכרה יש לנהוג בדרך של שכר ועונש? אדם הגדל בעולם הזה, רוכש את תכונותיו, ונעשה כפוף לחוקיו. אילו היינו מכירים את האדם, כמו שמכיר אותו הבורא, היינו יכולים לומר מראש איך הוא ינהג בכל מצב ומצב. וכאן נשאלת השאלה, איפה חופש הבחירה של האדם, ולגבי מה תקף חופש זה?
האם החופש הוא מהתכונות הטבעיות, שאותן החדיר הבורא באדם, או מהשפעת הסביבה שלו? היכן אותו תחום, שבו הוא יהיה חופשי, הן מהטבע והן מהסביבה? אילו ידענו זאת, כי אז על אותם גילויים של חופש הבחירה, היה אפשר לקבוע לאדם "שכר" או "עונש", משום שכל הצעדים שאותם היה עושה, היו צעדיו הפרטיים, שנעשו לפי בחירתו העצמאית והחופשית מהטבע ומכל השפעות חיצוניות.
האדם צריך לדעת, שבכל צעד שלו, בכל פעולה שהוא עושה, הבורא מלמד אותו, מחדד את החושים שלו ומכוון אותו אל דרך אל מטרת הבריאה. אם אדם יתחיל להבחין בכך, אז השכר והעונש יקבלו אצלו כיוון ומשמעות יחודית, לפי המטרה שהוצבה. ואז כל מה שמתרחש אצל אדם, כל מה שמגיע אליוגם טוב וגם רע, ייראה בעיניו כתגמול, כשכר. וכל הרע ייראה בעיניו לא כיסורים וכאב, אלא כאבני דרך של נתיב הלימוד. הכל יתפרש ויתקבל אצל האדם כדבר חיובי. הווה אומר, שהחלוקה לשכר ועונש אינה קיימת, ובכל דבר אנו נראה רק את היחס החיובי והטוב של הבורא כלפי הנבראים.
אלא שלהבנה הזו ולהרגשת הבורא, האדם לא מגיע מיד, אלא תחילה הוא עובר מצבים שונים של הסתרת הבורא: בהתחלה "הסתר כפול" ואחר כך "הסתר רגיל". ורק אחרי זה מגיעה התגלות הבורא, ולבסוף השגתן של הנצחיות, השלמות והאהבה האין סופית לה', אשר תמיד התייחס אל אותו אדם, וגם אל האנושות כולה, באהבה תמידית, ורצה תמיד לתת את התענוגים הגדולים ביותר.
איך ומתי מקבל האדם ראיה רוחנית?
ראיה רוחנית ניתנת לאדם, אך ורק כתוצאה ממאמצים רוחניים שלו בלימודי חוכמת הקבלה, כתוצאה ממאבק עיקש עם הרצונות האגואיסטיים שלו. אדם לא יכול לדעת מראש, מתי יגיע הרגע, שבו הוא יקבל ראיה רוחנית, מאחר שכל המאמצים הרוחניים שלו צריכים להיות מכוונים לא ל"קבלת ראיה רוחנית", אלא ל"השפעה". עם זאת חייבים להאמין כי "ישועת השם כהרף עין".
בדוגמה של האורח ובעל הבית (ראה עמ' 249) נוצרת הרגשה, של הפרדה בין הבורא לבין הברואים שלו, שזו כביכול הפרדה בינו לבין הטבע עצמו?
את הברואים אני מרגיש בתוכי ולא מחוץ לגופי. אני מרגיש מראש, את אותן הנאות שאקבל. איני יכול לומר, שבמגש שיונח לפני, נמצאות הנאות כלשהן. ההנאות האלו נמצאות בי מראש, והמגש פשוט מהווה אמצעי, כדי להוציא לפועל את ההנאות האלו מתוכי, כדי לספק את הרצון שבי.
ההנאה המורגשת היא דווקא בחלק הרוחני שבאדם. אם תשקול או תמדוד את המגש בכל מיני אמצעים, לא תמצא בו כל הנאה. כלומר, אנו מרגישים בתוך עצמנו הן את ההנאות והן את הבורא, ואת הכל. האדם מרגיש הכל רק בתוכו ולא מחוצה לו. אפילו העובדה, שאפשר למצוא במוח האדם את מרכז ההנאה ולגרות אותו, מהווה רק התבטאות חיצונית של הכלים הרוחניים הללו.
למה הבורא יצר כלי אגואיסטי כך, שרק ממנו נוכל לעלות לכלי אלטרואיסטי? מפני שכאשר נשענים על כלי אגואיסטי קטן, שמידתו "עשרה גרם", אבל אתה מקבל את "עשרת הגרמים" האלה מהבורא העצום והעליון, ו"בעשרת הגרמים" הללו אתה נהנה על מנת להשפיע לבורא העליון, אז ההנאות שלך תלויות במידה שבה הבורא עליון עבורך, ולא בעשרת הגרמים. אלה אינם אלא נקודת משען, שבעזרתה ניתן להפוך הכל, ולצאת אל מציאות שבה ההנאות אינסופיות. באותו שלב נעלם עניין הזמן, ונוצר מצב של שלימות בעקבות החיבור עם האינסוף.
נאמר שישראל, בורא ושכינה חד הם, מהי שכינה?
חוץ מהבורא יש רק בריאה שברא, והיא הרצון לקבל תענוג מהבורא. רצון זה יכול רק לקבל לתוכו, להרגיש את מה שהוא מקבל בתוכו, ולתת שמות להרגשות הללו, דהיינו להשתקפות הבורא בתחושותיו. לכן לא חשוב למה אנחנו קוראים בשמות, ובאילו שמות קראנוהכל נעשה לפי תחושותינו, כלומר בהתאם להשפעת הבורא עלינו. אלא שהתחושות שלנו הן תוצאה של שני גורמים: הבורא עצמו, והחושים שלנו. אם נשנה משהו בחושים שלנו, נרגיש את הבורא אחרת. מהו הבורא מחוץ לחושים שלנו, מחוץ לנוזאת לא נדע לעולם. לכן אין אנו אפילו מדברים על הבורא עצמו, אלא רק על האופן שבו אנו מרגישים אותו. ובכן, התגלות ה' בתוכנו, בחושים שלנו, נקראת "שכינה".