עבודה שבלב
הכתוב אומר: "איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה" ו"אין לתפילה זמן קבוע מן התורה" )משנה תורה לרמב"ם(, כלומר תפילה היא "עבודת הלב" ואין היא תלויית זמןששהכוונה היא לרצונות, היוצאים מן הלב, שעליהם אין לאדם שליטה. האדם בנוי בצורה כזאת שעל פי רוב אין בכוחו לחשוף ולדעת את רצונותיו האמיתיים, ובמה באמת חפץ ליבו. תפילתו נסתרת ממנו.
הדברים הכתובים בסידור תפילה, הם הדברים שעל האדם לבקש להגיע אליהם. אם יעבוד האדם על עצמו, כדי לתקן את רצונותיו ומחשבותיו, יוכל להגיע לאותם הרצונות והבקשות, אשר היו לאנשי הכנסת הגדולה, מחברי הסידור, שהוציאו אותו לפני כאלפיים שנה, בתחילת הגלות הממושכת.
לשם השגת השתוות רצונותינו לאלה של גדולי הדור, נצטרך לעבור עשרות שלבים של "הכרת הרע" ולהבין מה טמון באגו; עלינו להבין ולהרגיש בכל גופנו, כי כולנו בנויים מאגואיזם, והוא שורש כל הרע.
לשם כך נדרשת לנו התגלות הבורא. הפער בין תכונותיו של הבורא לתכונותינו, יאפשר לנו להרגיש את אפסיותנו מול גדלות הבורא, כיוון שכל דבר מושג בהשוואת דבר להיפוכו. עלינו להבין ולהרגיש מיהו ושהכל תלוי בו. אין זה מספיק להצביע לשמים ולומר, "אני מאמין", שכן אמונה, היא הרגשת הבורא בתוכי, הימצאות הבורא באדם, בנשמתו.
ישנם כמה מצבים של הנשמות:
א.מצבן טרם בואן לעולמנו.
ב.מצבן בעת קבלת "תוספת רצון אגואיסטי", שאותה מרגישות הנשמות כ"התלבשות" בגוף הגשמי. בעקבות אותה תוספת כל תחושותיהן, כל העולמות של הנשמות, מצטמצמות עד לממדי "העולם שלנו".
ג.מצבן כאשר הן מרגישות את עצמן ואת כל העולם הרוחני, לאחר גמר התיקון.
המצב בו שרויות הנשמות טרם רדתן לעולמנו, קרוי "עולם אין-סוף". במצב הזה, מקבלת הנשמה את אור הבורא, שאינו מוגבל כלל. אחרי כן היא מקבלת "תוספת אגואיזם", אשר גורמת להחלשת הקשר בינה לבין רוחניות, עד כדי כך שהיא מתלבשת בגוף האדם, ולאחר רדת הנשמה אל "העולם הזה", שוב אין היא חשה את הרוחניות, כך שהאדם אינו מאמין, כלומר אינו מרגיש את הבורא. במילים אחרות, הנשמה לא מרגישה עוד, את מה שפעם היה כל עולמה.
"העולם הזה" זוהי הרגשת המצב הנוכחי, בו אנו מצויים; המצב הוא אותו חלק מן המציאות, ממערכת הבריאה ומהבורא, שאני חש כעת בחושי האגואיסטיים, מצב אשר קרוי "העולם שלי, העולם הזה".
המדרגה הבאה מושגת על ידי תיקון החושים שלי, ולכן יש בה תפישת מציאות רחבה יותר. מדרגה זו, בטרם השגתי אותה, נקראת "העולם הבא" שלי, כלומר, העולם שאחוש בהשוואה לעולם בו אני נמצא לעת עתה.
את שני העולמות הללו, אני מרגיש בו בזמן בגוף הגשמי שלי. אני חש את עצמי ואת סביבתי באופן מסוים, וזהו "העולם הזה" שלי. אני מרגיש גם את אשר יהיה, ולתחושה הזו אני קורא "העולם הבא" שלי. כשאגיע ל"יום המחר", שוב ארגיש את עצמי ב"עולם הזה" שלי, ואקרא לאותה מדרגה, שזה עתה השגתי"העולם הזה". ומה שאראה כ"מחר" כלומר "מחרתיים" ביחס למצב הנוכחי, ייקרא "העולם הבא" שלי.
ישנם מכתבים אחדים של בעל הסולם כגון האגרות שבדף ע' ובדף ס"ד, אותם חייב האדם לקרוא ולשנן, עד שיזכור אותם בעל-פה. כל זאת כדי שברגע הנכון יוכל לזהות את מצבו לפי סדר הדברים שקרא, ונשמר בזכרונו.
באגרת זו שבדף ס"ד כותב בעל הסולם שהאדם יכול לעלות רוחנית רק ב"קו אמצעי". הימצאות במצב המכונה "קו אמצעי" פירושה, שהמושגים "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" לגבי אדם מתמזגים ומתלכדים לאחד, והבורא הוא המקור אליו שואף האדם. ה"תורה" היא האור, הממלא את האדם ברגע זה. "ישראל" הוא האדם עצמו, במידה ורצונותיו המכוונים לבורא.
שלושת המושגים, תורה, בורא ואדם, הייתכן שהם אותו דבר עצמו? מטרתה של הבריאה כולה, היא ליצור את האדם כך, שבהיותו בעולם הזה, בתוך המעטפת הגשמית שלו, הוא יגיע לדבקות מלאה בבורא. משמעותה של הדבקות היא, שהאדם יעלה בתכונותיו דרך כל העולמות הרוחניים, עד לבורא עצמו; ליתר דיוק, שכל העולמות הרוחניים כולם, ישתלבו בתוך האדם, עד כדי כך שהוא והבורא יהיו מציאות אחת, במיזוג והתאחדות זה עם זה. במצב זה, כל תכונותיו וכל רצונותיו של האדם משתווים לאלה של הבורא, והוא נמצא בדבקות עמו והולך בדרכיו.
כדי שהאדם ישיג את המצב המושלם והנצחי הזה, דהיינו את תכלית הבריאה, ניתנה לו התורה בעולם הזה. ולא ניתנה התורה לאדם, אלא לאחר בואו לעולם הזה, לאחר ששקע בתוך האגואיזם, בתוך גופו הגשמי. התורה ניתנה לאדם ולא למלאכים, כך נאמר בתורה עצמה, כיוון שמתוך כל הנבראים, רק לאדם יש אגואיזם "גלוי" ו"מושלם".
אם מקבל האדם על עצמו את דרך התורה, הוא יוכל בסופו של דבר, לנטרל את גופו האגואיסטי, כלומר את רצונותיו, באופן שלא יפרידו עוד בינו לבין הבורא. אז יידבק האדם בבורא, כפי שהיה הדבר בטרם ירדה נשמתו לעולם הזה, בטרם קיבלה את התוספת האגואיסטית. יתרה מזאת, באמצעות תיקון האגואיזם, יוכל האדם לעלות בסולם הרוחני עד לדרגת הבורא. בכך הוא שונה משאר הנבראים, שבשל היותם נטולי אגואיזם, אינם מסוגלים להשתמש בכלי כלשהו לשם העליה, ולכן נשארים במצבם ההתחלתי, באופן קבוע.
לכן כל הנבראים, מלבד האדם, נקראים "דוממים". אפילו מלאכים, שהם כוחות, המופעלים על ידי הבורא, ובאמצעותם הוא שולט בבריאה, אינם כוחות עצמאיים בעלי רצון, אלא רק כוחות המבצעים את רצון הבורא. דווקא האדם, הודות לרצונו האגואיסטי המפותח, מסוגל להגיע לקומתו של הבורא, על ידי שינוי צורתו של הרצון לקבל.
הנשמה היא חלק מהבורא, המצוי בתוך האדם. לאחר קבלת המעטפת האגואיסטית, האדם אינו מרגיש רוחניות, וכל שכן לא את הבורא, כיוון שכל חושיו ספוגים באגואיזם, בתכונה ההפוכה מרוחניות. בהחליפו את האגואיזם באלטרואיזם, משול אדם, למי שהשיל מעליו את "חולצתו האגואיסטית", ומתחיל להרגיש את כל הבריאה, עד כדי כך שאף תכונה ושום רצון אגואיסטי לא יפרידו עוד בינו לבין הבורא. במצב זה מתאחדים שלושת המושגים תורה, בורא ואדם. מטרתנו היא לבטל באמצעות התורה את המכשול האגואיסטי, שבין נשמותינו לבורא. מכל ספרי התורה, החלק היעיל ביותר להשגת מטרה זו הוא ספר קבלה, ספר בעל ההארה החזקה ביותר של האור הרוחני המאיר על האדם בעת הלימוד.
בכל המערכת הרוחנית אין תנועות בשום עולם, ואף לא בין העולמות, אלא קיימים רק שינויים בתחושות הפנימיות, מה שהמעטפת הפנימית של האדם מאפשרת לו לראות. אדם אינו מרגיש דבר מלבד הבורא, אך תמיד הוא מרגיש את הבורא מאחורי המסננים שבתוכו, כלומר מבעד לתכונותיו האגואיסטיות שלו עצמו. במידה שבה יבטל את המסננים הללו, תוענק לאדם הרגשת הבורא, הרגשת הבריאה, באותו המרחב שבו הוא נמצא גם עכשיו, אך בלי להרגיש זאת במרחב השלם. "מנות" האגואיזם שהאדם מסיר מעצמו, או מידת התיקון שלו, קרויים "מדרגות הסולם הרוחני" או "עולמות". לפיכך, העולמות הם מידות הרגשת הבורא.
הפרעה אגואיסטית בתחושת בריאה אמיתית, קיימת אך ורק בעיני האדם, בתוכו. מנקודת מבטו של הבורא לא קיימות הפרעות. הסתרה מורגשת או לא מורגשת, רק על ידי אדם עצמו. האדם בעצמו מסתיר את כל העולמות מעצמו, כמסתתר מאחורי וילון אגואיסטי.
ביטול האגואיזם אינו מתרחש בבת אחת. תחילה הבורא מעביר את האדם תקופות, הנקראות "חיים בעולם הזה", וכמו כן גילגולים שבאים כהזדמנות להתעלות. מלבד "התעוררות" התחלתית לרוחניות, הניתנת מלמעלה, כל השאר תלוי באדם. כל גילגול חדש גורם לאדם, להסיר מעצמו חלק מסוים מטבעו האגואיסטי, ולהתקרב מעט לבורא. תקופות כאלו חוזרות ונשנות, עד אשר יתקן האדם את עצמו באופן שרצונותיו, שקרויים בקבלה "גוף", לא יהוו עוד מכשול בינו לבין הבורא. ואז ידבק האדם בבורא בכל תכונותיו, ללא שום תלות בעולם בו הוא נמצא.
לאחר המוות הגשמי, דבר שבקבלה נחשב לפירוד מהמעטפת האגואיסטית, באה היוולדות מחדש בעולמנו. חלקי הנשמה הכללית המתוקנים, מתמזגים ומסתדרים מחדש, כיוון שכולם הם חלקים מהנברא הכללי, וכל "המעטפות" הן בעצם האגואיזם.
האגואיזם, ה"אדם הראשון" או "הנברא היחיד" נשבר לחלקים רבים, לנשמות נפרדות, כדי שיתאפשר תיקון הנשמה הכללית, שכן קל יותר לתקן כל חלק וחלק בנפרד, מאשר לתקן את הצורה השלמה. זאת גם הסיבה לגילגולי הנשמות מעולם לעולם, וסדר תיקונן המיוחד. בגמר התיקון, יתאספו שוב כל הנשמות הפרטיות לרצון אחד, לנשמה כללית אחת, שמקבלת את כל אורו של הבורא; וכך תתגלה השלמות.
כעזר לתיקוננו, הבורא מוריד לעולמנו, מלבד הנשמות הרגילות, גם נשמות מיוחדות, אשר לאחר השגת גמר תיקונן בעולמנו, אינן מסתלקות ממנו, אלא ממשיכות את העבודה הרוחנית בשני העולמות, כדי לסייע לנו בתהליך התיקון. האנשים הללו, שהם נציגי העולם הרוחני או שליחיו, כותבים ספרים, מובילים אחריהם תלמידים ומחנכים אותם.
לאחר סיום תפקידן, מסתלקות נשמות מיוחדות אלה אל העולם הרוחני. אך נותרת האפשרות לשאול אותן, להתייעץ איתן ולקבל מהן תשובות. ניתן אף להרגיש כיצד הן "מתלבשות" באדם, ופועלות דרכו. כמובן, כל זה תלוי ברמת ההכנה הרוחנית של האדם.
לכל אדם ניתנה האפשרות לחוש בתוכו קשר עם המקובלים הגדולים הללו. מצבים כאלה מכונים "עיבור נשמת הצדיק". אנו מרגישים אותם גם כעת, בעקיפין, שהרי אנו הולכים בדרכם ולומדים על פי ספריהם.
למעשה, קיים עולם האין-סוף בלבד, עולם הדבקות המלאה בבורא. כל שאר תחושותיו של האדם הן "מגזרים" מסויימים מתוך הרגשה שלמה זו, המכונה "עולם אין-סוף" על שום היותה אינסופית.
חלק מתוך עולם האין-סוף מכונה עולם "אדם קדמון", חלק שני "עולם אצילות", חלק שלישי עולם "בריאה", חלק רביעי "יצירה", וחלק חמישי "עשיה". המגזר הקטן והצר ביותר של הרגשת עולם האין-סוף הוא "העולם הזה". עולם האין-סוף מצטמצם בתהליך קליטתו על ידי החושים האגואיסטיים עד לעולמנו. למשל, לפי מידת "ההתרחבות" של תחושותי, כך אוכל להתקדם ולקרוא לעולמי "עולם הבריאה". הכל תלוי בטווח הקליטה של יכולת ההרגשה שלי.
כל דבר שאנו לומדים, נלמד ביחס לאדם המשיג אותו. ופרט לאדם המשיג, קיים עולם האין-סוף ותו לא. קיימים תיקונים רבים, שאותם חייבת לעבור "מלכות דאין-סוף", המכונה גם "הנשמה" או "הנברא". שום דבר בעולמנו לא נברא לשווא. בעל הסולם הביא כדוגמה חרק קטנטן ביער, שכל חייו מחפש אחר מחייתו, והכל אדישים לקיומו. לא רק לחרק בלבד, אלא לכל חלקיק וחלקיק ממנו חשובה מאד השגת גמר התיקון הכללי.
שום דבר לא ברא הבורא לשווא, וכל מה שמתרחש, קורה אך ורק בהתאם להתקרבותם למטרה של האנושות בכלל, והאדם בפרט. הדברים מתרחשים בהסכמתנו או בלעדיה. ייתכן שנראה אותם בעין יפה, וייתכן שלא. בין אם נבין אותם ובין אם לאהדברים נעים קדימה, לקראת סיומם, לפי מחשבת הבריאה, לקראת גילוי תכליתה המלאה לנבראים בעולם הזה.
כשם שיש בקרב בני האדם סוגים, זנים, ולאומים, כך גם כל חלקי מלכות דאין-סוף השונים, הנבדלים ביניהם רק בשיעור הרצון שבהם, יוצרים בעולמנו דרגות שונות של הטבע: דומם, צומח, חי ומדבר. משום מה כולם מתעניינים בהבדלים שבין גבר לאישה, מבחינת התיקון שעליהם לעשות, אך איש אינו מתעניין מהו התיקון שחייבת לעבור אבן, שהרי גם היא נבראה בעולמנו, וגם עליה מוטל להגיע למטרת הבריאה. תיקונו של הטבע כולו תלוי בתיקון האדם.
האדם בעבודתו "מפיח רוח חיים" בכל הטבע, לקראת גמר התיקון. לחיות וצמחים לא ניתנה התורה, משום שאין להם זכות בחירה חופשית, והאגואיזם שלהם לא נתון בשליטתם, כך שהם אינם צריכים לתקן את עצמם.
אשר לבני אדםעל הגבר ועל האישה מוטלים תיקונים שונים לפי שורש נשמתם, אולם המשיכה הפנימית לבורא אינה תלויה במין. כמו כן, בקרב רבים, בין אם שייכים לציבור דתי או לחילוני, עדיין לא מתעוררת אף שאלה אחת לבורא, על מחשבת הבריאה, על התיקון ועל תכלית הבריאה. אנשים אלה טרם קיבלו מלמעלה רצון להשתנות רוחנית, והם רק מבצעים את הפעולות, שעליהם לבצע בהתאם לחינוך שקיבלו. מבחינת הפעולות הגשמיות הללו בעולמנו כל האנשים נבדלים זה מזה: יהודי מגוי, גבר מאישה, ילד קטן מאיש מבוגר.
מי שמצוי בעולם הרוחני, רואה בברור, כי ההבדל היחיד בין בני אדם הוא, שאחד חפץ ברוחניות, כיוון שקיבל רצון זה מהבורא, והגיעה שעתו לגדול רוחנית, ואילו לאחר טרם ניתן הרצון הזה.
לפיכך, אסור לסווג אנשים לפי סימן חיצוני כלשהו, כגון: לאום או מין, והשאלה "האם צריך ללמוד קבלה?" אינה רלוונטית. לומדים קבלה, אלה שקיבלו "קריאה" מלמעלה, כלומר אלה שחשים רצון ושאיפה לקבלה. לעתים נדירות קיימים יוצאי דופן, לדוגמא נשים מקובלות, ונביאות כדבורה וכחולדה.
חוץ מהנשמות יש גם "מלאכים". מלאך הוא מעין רובוט המבצע משימה מסוימת בעולם רוחני. הוא מעביר דבר-מה ממקום למקום ותו לא. בניגוד לנשמות, הוא לא עולה ולא יורד במדרגות רוחניות. הוא אף אינו "גדל" מבחינה רוחנית. מלאך הוא כוח רוחני מבצע, הפועל בכל מדרגה רוחנית.
ל"דרגת הנבואה" מגיעים כתוצאה מפעולה; והיא ניתנת כמתנה עבור היגיעה. בעולם יש רק בורא, אדם ודרך, שבה מתקרב האדם אל הבורא, הקרויה "תורה". כל אשר סובב את האדם, חברה, משפחה וחברים, הוא מעטפת, "לבוש" המפריד בין אדם לבורא. דרך "לבושים" אלה, הבורא משפיע על האדם, מכניסו למצבים מסובכים ולעיתים אף בלתי נסבלים, ומנחיל לו יסורים ואכזבות.
כיצד נבראו בני האדם בעולמנו? הבורא, כביכול נוטל חלקיק קטן מעצמו, ומוסיף לו אגואיזם. לאחר שהרצון השלם, שנברא על ידי הבורא, נשבר לרסיסים אגואיסטייםמהם נוצרים על ידי תיקון הדרגתי, העולמות העליונים: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, לפי הכלל, שמתוך הרסיסים הזכים יותר נבנים העולמות הגבוהים יותר. אחרי כן נבנית נשמתו של האדם הראשון, מתוך הרצון האגואיסטי ביותר, מתוך החלק שהוא הליבה של כל הנברא, של מלכות עולם האין-סוף. נשמת האדם הראשון נשברת אף היא לרסיסים קטנים יותר, ורסיסים אלה הם נשמותינו.
מי שמתחיל ללמוד קבלה, ושואל "האם הכל תלוי בי או בבורא? האם הוא פועל או אני?" נוטה תחילה לטעות בהגדרת השגחה פרטית, שהיא כביכול יחס "אישי" של הבורא לאדם, לבין השגחה כללית, שהיא השגחת הבורא על העולם. כשאדם פועל הוא צריך לחשוב שהדברים תלויים בו עצמו, כלומר שיש השגחה כללית של הבורא על העולם, אבל שפעולתו הספציפית של האדם תלויה אך ורק באדם עצמו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". אך לאחר מעשה, עליו לומר לעצמו, שהכל היה תלוי בבורא בלבד, ובזכות הבורא נעשתה הפעולההשגחה פרטית, וכי הבורא, "אין עוד מלבדו".
ישנם דברים שאפשר רק להרגיש אותם, אך לא להסבירם, מאחר שהתלבשות הרוחניות בגשמיות אינה מתבטאת במילים. ניתן אמנם להסביר את המדע שבעולמנו, וכן את המדע שברוחניות, אך אין כל אפשרות להסביר את "ההתלבשות" של עולם האחד בעולם שני.
כל ההסברים הקבליים מסתיימים בביאור שבירת נשמתו של האדם הראשון. זאת לא משום שהמקובלים לא רצו להסביר יותר, אלא מכיוון שרק האדם בעצמו מסוגל להשיג ולהרגיש את הדברים הללו, אך לא ניתן להבינם. וגם לא ניתן להעביר במילים תחושה, שמעולם לא הורגשה.
האגואיזם הוא כוח רוחני אדיר, ואיננו מרגישים מאומה מלבדו. אין לנו מושג ממה עלינו להיפטר. כדי ללמוד ולהכיר את עצמנו, אנו חייבים לראות את עצמנו כעומדים מהצד, להרגיש משהו שונה מאתנו ולהשוות את עצמנו לדבר-מה חיצוני.
אנו רואים עצמים בעולם הזה, מפני שגם הם עשויים מאותו אגואיזם. אחרת לא היינו יכולים להרגיש אותם. באגואיזם יש הרבה דרגות וסוגים, הדרגות הנמוכות ביותר מרגישות את עצמן בלבד. זוהי בדיוק הרגשתו של אדם בעולמנו. אנחנו כה אגואיסטים, עד שאיננו חשים אלא את עצמנו, כמו שמרגיש ילד קטן. לכשנגדל ונתבגר מעט, יעבור האגואיזם שלנו את גבול עולמנו, ומעבר לעולמנו נרגיש את הבורא. אז ייקרא האגואיזם שלנו "רוחני". אז גם לא נחפוץ בתענוגות הקטנים והגשמיים של עולמנו, המכונים "נר דקיק", אלא בתענוגות רוחניים של אור הבורא. אנו נרצה את הבורא עצמו ולא אחר.
האדם פועל בהתאם לרצונותיו בין אם הוא מודע להם ובין אם לא. השכל ניתן לנו ככלי עזר לשם ניתוח הרצונות שלנו, ולכן הוא אינו יכול להתעלות עליהם. האדם למעשה הולך אחר רצונותיו ורגשותיו, כלומר עושה מעשה, ורק לאחר המעשה הוא תופס אותו בשכלו.
הבורא מממש את השגחתו דרך פעולות האדם. באופן זה, יוכל האדם להבין ולנתח את פעולותיו ולפעול בעתיד בהתאם למסקנות שהסיק. האם אזכור את המעשה שעשיתי, ואשכיל לפעול בתבונה, או שהבורא ילמד אותי בדרך היסורים? הדבר תלוי בבורא.
הבורא מלמד אותנו בכל רגע, אך אין ביכולתנו לתקן מאומה. עלינו רק להבין שכל כולנו אגואיזם מוחלט, ושלא נהיה מסוגלים להתנגד לאגואיזם שלנו. את כל השאר, פרט להבנה זו, יעשה הבורא בעבורנו. ככל שהאדם מתקדם יותר ברוחניות, כך הוא מרגיש את עצמו גרוע יותר, מכיוון שהוא מרגיש את טבעו. ככל שהבורא מתגלה לפניו עוד ועוד, כך רואה האדם את עצמו ביחס אל הבורא, תהליך זה נקרא התקדמות רוחנית.
נניח שאדם תיקן את עצמו ב-99%. את האחוז שנותר בלתי-מתוקן, הוא רואה בעדשה מגדלת ובלי פרופורציה לאותם 99% שתוקנו. הוא מעריך אותו גרגר כחטא נוראי. אדם זה נקרא צדיק. ובמידה שבה מאיר לנו האור, אנו רואים הן את האור והן את החושך שבנו. כלומר, תוך כדי פעולה כלשהי או במהלך הלימוד אנו משיגים את הבורא ובו בעת את עצמנו.
כשהאדם מרגיש אך ורק את שפלותו, הוא מגיע לכלל יאוש, את הבורא אינו מרגיש והעולם מאפיל לנגד עיניו. אולם כאשר הוא צולח את מצבי היאוש הללו, ומשיג את מקורם הרוחני, את הבורא, כבר יש לו קשר רוחני עם הבורא. בתוקף קשר זה הוא יכול לבקש דברים מהבורא או להתרעם עליו, וכל זאת מתוך הבנה שהכל בא ממנו. אלא שכאשר אדם חש מלבד עצמו גם את הבורא, שוב אינו מתייאש, ומבין שהמצב שניתן לו מלמעלה, הוא זמני וחיוני ביותר להתפתחותו הרוחנית.
אין זה משנה לבורא כיצד נפנה אליו. העיקר שהאדם יכיר בקיומו של הבורא, ששולח לנו רצונות שונים ומשונים. זאת עושה הבורא, כדי שנגלה בכל פעם יחס שונה כלפיו וכך נתפתח.
באחת מנבואותיו החשובות כותב בעל הסולם, כי הבורא אמר לו, שעל ידיו ייבנה עולם חדש, וכי מרגע זה עליו להתחיל לסלול בספריו דרך חדשה, בה ילכו כל בני האדם אל הבורא. בעקבות זאת החל בעל הסולם לכתוב את ספרו "תלמוד עשר הספירות". הוא הבין, כי לא יוכל לכתוב דבר, היות שלא היה לו קשר עם "הקרקע", מפאת דרגתו הרוחנית הנעלה, אם כי מבחינה חיצונית הוא לא היה שונה, לכאורה, משאר בני האדם והוא חי בקרבם. על כן בעל הסולם הפציר בבורא עולם, שיורידהו עד לרמה, שממנה יוכל לכתוב לבני אדם, והבורא נעתר לבקשתו.
"תלמוד עשר הספירות" מתחיל בתיאור "ד' הבחינות", כלומר ארבעת השלבים שבבריאת הרצון הראשוני. זהו תיאור המצב הקודם לתחילת הבריאה. במקום אחר ציין בעל הסולם, שלא כתב דבר שלא השיג את פנימיותו במלואו, מכאן ניתן להבין מהי דרגתו הרוחנית של בעל הסולם.
בהמשך כותב בעל הסולם ב"פרי חכםאגרות" שמבחינת גלגול נשמות, נשמתו של רבי שמעון, מחבר של ספר "הזוהר", נשמתו של האר"י הקדוש וכן נשמתו שלוהיא אותה נשמה, החוזרת לעולמנו במשימה להתאים את שיטת לימוד הקבלה בכל עת, לצורה ההולמת את זמנה. זאת משום שבכל דור ודור יורדות לעולמנו נשמות מסוג חדש, אשר זקוקות לשיטת תיקון חדשה. ישנן נשמות עליונות, היורדות לעולם הזה לשם תיקונו, וכדי להורות לנו את הדרך למטרת הבריאה.
נשמות מיוחדות אלו נשלחות לעולמנו כדי להציל אותנו, וכך עלינו להתייחס לרבי יהודה אשלג, שהיה מגדולי המקובליםכאל שליחו האישי של בורא העולם.