חג כאמצעי תיקון

כל התיקונים שנעשים בפרצוף ז"א (זעיר אנפין) של עולם האצילות, שהוא שורשו של האדם בעולמנו, מתרחשים בתהליך רוחני המכונה "סוכות".

האדם, דהיינו הנשמה או הכלי הרוחני, הוא דימוי של ז"א מעולם האצילות. מקור האור שהנשמה מקבלת הוא בפעולות-גומלין בין "בינה", ז"א ו"מלכות" של עולם האצילות.

כל הפעולות שעל ז"א לבצע, קשורות למצוות "לולב" המסמל אותו, וכן למצוות "אתרוג", המסמל את מלכות. על האדם לצרף בתוכו את המושגים, התכונות הללו. כל העבודה הפנימית הזו מתרחשת בתוך סוכה. "סוכה" היא אור מקיף של הבינה, המקיף את ז"א, ומתוך האור המקיף, סופג האדם את אורו הפנימי.

הרב יהודה אשלג הסביר, כי קיימים שני מושגים בסוכה: "ענן מסתיר" ו"ענן כבוד". "ענן מסתיר" הם אותם רכיבים, שמהם נבנה סכך, ענפי הצמחים הגזומים. אדם שיוכל לבנות בתוכו "סכך", מפני התענוגות שהוא מקבל מלמעלה, אזי במקום ה"ענן המסתיר" אותו מהבורא, יתחיל לראות את "ענן כבוד", גילוי הבורא.

עבודתו של האדם בעת בניית הסכך, מסמלת את בניית המסך הרוחני, לשם "סיכוך" התענוג, שבא מהרגשת הבורא. עבודה זו מכונה בשם "מ"ן דאמא", שפירושה תפילה לקבלת כוח התנגדות לאגואיזם. במידה שבקשתו של האדם היא זכה, כוח זה יורד עליו, ומקנה לו את היכולת לקבל בעזרת המסך את האור העליוןאור החוכמה.

אור זה אוצר מידע מקיף אודות מיקום הימצאו של האדם, על מה שקורה עמו ומסביבו ומה שֵם המדרגה, שבה הוא נמצא. אדם אשר השיג את תכונותיה של מדרגה רוחנית מסויימת, נקרא בשמה. כשישיג מדרגה גבוהה ומושלמת יותר, ישתנה שמו בהתאם. זוהי מהותו של תהליך שינוי השם שנעשה כה שכיח בימינו. ככל שאדם מטפס במעלה הסולם הרוחני, ושמו משתנה, הוא משיג תכונות חדשות, וחושף את עצמו לשפע עליון, שהולך ומתגבר. לכן נראה לאדם החי בעולם הזה, שאם ישנה את שמו באופן מלאכותי, ייחשף להשפעה עליונה טובה יותר.

כל נשמה ונשמה שיורדת לעולם שלנויעודה הוא השגת המדרגה ממנה היא ירדה לעולמנו, והתגשמה בגוף הביולוגי של האדם. על האדם להשיג את שורש נשמתו, בעודו חי בגופו הגשמי, במהלך אחד הגלגולים שלו. עליו להגיע לאותה דרגה רוחנית, שממנה ירדה נשמתו חרף כל המכשולים, שהגוף מציג בפניו.

ישנן נשמות, המחוייבות להשיג את דרגתן ותו לא. בדרך זו הן עולות 6000 מדרגות, המכונות גם "שנים", לפיכך נאמר, שתקופת קיום העולם היא 6000 שנה.

אלא שיש נשמות מיוחדות, שלאחר שמשיגות את דרגתן, עליהן לעלות עם כל עולמות אבי"ע עד לרמתו של פרצוף ס"ג של העולם "אדם קדמון". דרגה זו נקראת "7000 מדרגות" או "7000 שנה". יש גם נשמות, שעליהן להשיג את דרגתו של פרצוף ע"ב של העולם "אדם קדמון" שקרוי "8000 שנה", או של פרצוף גלגלתא, דרגה שקרויה "9000 שנה".

יש גם נשמות מיוחדות מאד, המשיגות דרגת "10000 שנה", ופירושו שהן יוצאות בהשגותיהן ובתחושותיהן אל עולם האין-סוף. נשמה מעין זו יורדת לעולמנו פעם בעשרות דורות, ובכל תולדות האנושות ירדו רק נשמות ספורות כאלה. כל המקובלים הגדולים שייכים לסוג זה של נשמות.

עשיית מצווה הקשורה לסוכה, מסמלת ברוחניות את דבקות הנברא עם הבורא במדרגה הגבוהה ביותר. כיצד זה מתרחש? ז"א המורכב מ-6 ספירות מגדיר כיוונים: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה, מטה. המלכות מקבלת אור מכל שש הספירות האלו, שהן שש תכונותיו של ז"א. לכן מצמידים תחילה את האתרוג ללולב ואז מברכים. בכך מקיימים את מצוות הסוכה והלולב.

אולם אין מקום למחשבה, שבעשיה הפיסית של המצווה, האדם מקיים פעולות רוחניות. בגופו האדם אינו מסוגל לבצע שום פעולה רוחנית. פעולה רוחנית יכולה להיעשות רק על ידי אדם, אשר רכש מסך על רצונותיו האגואיסטיים, ומסוגל לקבל את אור הבורא למען הבורא.

שיטת השגתו של מצב כזה, נקראת "חוכמת הקבלה" והיא נרכשת אך ורק בהוראתו הצמודה של מורה מקובל. לא ניתן להפוך להיות מקובל בלימוד עצמי. לכל המקובלים, אף לגדולים ביותר שביניהם, היו מורים, אשר בלעדיהם לא היו יכולים להשיג את הכוחות הרוחניים. לאחר שהמקובל המתחיל יקבל מהמורה את הכיוון הנכון, ואת הקשר עם הבורא, הוא יוכל להעצים את הקשר הזה, עד כדי כך שהוא עשוי לעלות מעל לדרגתו של מורהו.

חג הסוכות אורך שבעה ימים, בדומה לתהליך כניסת האור מבינה ל-7 הספירות של ז"א; כל יום הוא כנגד מצב רוחני חדש, כנגד כניסת אור חדש לספירה המתאימה. היום השביעי, שהוא כנגד מעבר האור מז"א למלכות, "יום" קבלת האור על ידי המלכות, קרוי "שמחת תורה". וזאת מכיוון שכל מכלול האור שמתקבל על ידי המלכות, יורד לאחר מכן לנשמות ואור כללי זה קרוי "תורה".

אור זה אינו נכנס לסוכה, אלא מהווה חג עצמאי. "סוכה" היא מעבר האור על ידי המסך דרך ז"א במשך "שבעה ימים" ואלה הם "שמחת תורה", זוהי איפוא כניסת אור התורה, אורו של ז"א, לתוך המלכות, והתאחדותם המלאה.

הלילה הקודם לשמחת תורה, קרוי "ליל הושענא רבה". זהו לילה מיוחד, שבו מתקבץ כל האור המקיף סביב ז"א. אך מכיוון שהאור מצוי סביב ז"א, קרוי המצב הזה "לילה", בטרם יהפוך אור זה לאור פנימי, אשר ייכנס אחר כך למלכות.

כל פעולה שנעשית בכוונה "למען הבורא", היא פעולה רוחנית. אותה פעולה ממש, אך בכוונה "למען עצמי" היא גשמית ואגואיסטית. מקובל מתחיל מתקשה להכריח את עצמו לבצע פיסית את המצוות, דבר שכל אדם דתי עושה בקלות, אך עליו להשתדל לבצען. הקושי בעשיית הפעולות האלה נובע מכך, שהמקובל מתחיל לראות את כל מעשיו וכל מחשבותיו מבחינת השפעתם על דרכו; הוא מעריך אותם על פי מידת סיועם בהשגת המטרה, שהיא קשר עם הבורא.

היות שהקשר עם הבורא מושג בעזרת הכוונה ויגיעה פנימית, המכוונת נגד האגואיזםקשה לו לאדם לעשות פעולות פיסיות כלשהן, אשר קשורות, לכאורה, לרוחניותשששכן שום פעולה פיסית, למעשה, אינה משפיעה על הרוחניות כלל ועיקר. הקשר בין האדם לבורא עובר אך ורק דרך לבו של האדם. עם זאת, ביצוען של המצוות הגשמיות הכרחי, כיוון שגם זה רצונו של הבורא.

במאבקו של אדם בעצמו ישנו סוג אחד של מאמץ, אשר עוזר בהתקדמות לקראת השגת הרוחניות, וזהו המאמץ להישאר בתוך המחשבה על קיום הבורא, בזמן לימוד הקבלה ולזכור, כי כל פעולותיו של הבורא אינן נלמדות, אלא לשם השגת מטרת הבריאה. האגואיזם מאפשר לנו לעשות דבר-מה, רק כאשר הוא רואה בכך תועלת כלשהי, ומקבל הנאה מהדברים הנעשים.

לשם קבלת הכוח לפעול נגד האגואיזם, זקוקים אנו לתפילה אל הבורא, שיעזור לנו. זהו הקשר הישיר לבוראהדרך הישרה היחידה אליו. קשר זה הולך ונעשה בהדרגה יציב יותר וברור יותר. האדם מתחיל להרגיש מה מתרחש בו, ולהבין לשם מה נשלחים אליו כל המצבים הללו. כלומר, הוא מתחיל להבין מה עליו לעשות. אז נעשים המצבים הללו למעין "מקפצה" להשגת המדרגה הבאה.

מהו "סוד" ומהי "תורת הסוד"? "סוד" קיים מבחינתו של אדם, שטרם גילה אותו ומי שגילה, שוב אין זה סוד לגביו. לגלות את הסוד מסוגל האדם עצמו בלבד, ומשימתו של המורה היא להצביע על הנקודה בה חייב התלמיד ליישם את מאמציו, ולדרבן אותו לחיפושים.

לא ניתן למדוד את היגיעה עצמה, הואיל וזהו דבר אישי, אשר שייך לתחום הרגש, ואין ביכולתנו לתאר רגשותהרי אדם אינו מסוגל להרגיש, מה שמרגיש זולתו. ובכלל, כל מאמץ בעולמנו הנו פעולה אגואיסטית, שהרי רק מתוך צרכיו האגואיסטיים, מחליף האדם את תענוגותיו זה בזה, במרוץ אינסופי אחר ניצוץ זעיר של אור, הלובש "לבושים" שונים שבעולם הזה.

ומהי יגיעה לפי הקבלה? כאשר אדם מנסה לעשות דבר מה נגד "האני" שלו, הוא אינו מסוגל לעשות זאת. ואז, לאחר שניסה כל דבר אפשרי, ורואה כי אינו מסוגל לעשות מאומה, אפילו לזוז מנקודת ההתחלה, רק אז נוצרת בתוכו דרישה לבורא, דהיינו תפילה אמיתית אליו. ותפילה זו היא היא היגיעה האמיתית.

הבורא לבדו יכול להוציא אותנו מן האגואיזם, והאדם עצמו אינו מסוגל לעשות זאת. אם עדיין נדמה לאדם, כי נותר עוד סיכוי, ולו קלוש ביותר, לכך שישיג את הרוחנית בכוחות עצמו, סיכוי שהוא טרם מיצה לדעתו, האגואיזם שלו לא יאפשר לו לזעוק זעקה אמיתית, היוצאת מעמקי נשמתוזעקה לעזרה. האגואיזם לא ייכנע לחסדי הבורא, עד אשר יווכח האדם, כי ללא יציאה לרוחניות הוא כמת, וכי לצאת אליה הוא יוכל רק בעזרת הבורא.

דרך זו אינה דומה לאף דרך אחרת, שכן אין כאן אפשרות לצפות מראש את התנועה הבאה. היא כמו צעד לתוך חשכה מוחלטת, כמו תגלית חדשה. כך, בכל צעד וצעד, לא ניתן לבנות את הצעדים הבאים על סמך הניסיון הקודם. אחרת היה אדם הולך לפי שכלו, ולא על ידי שלילת השכל ודבקות באמונה בבורא, שהיא למעלה מהדעת.

האם יגיעה כלשהי היא אמיתית, והאם כיוונה נכון? זאת נוכל לבדוק, רק בכך שנחזור כל הזמן במחשבותינו אל הבורא. יש לדעת, שכל תחושה חדשה נשלחת בידי הבורא, מכיוון שזהו רצונו. הוא נותן לנו מכשולים, במידה כזו שנוכל להתגבר עליהם ברגע זה. אצל כל אחד ואחד המצב שונה ולא ניתן להשוואה. הדבר היחיד שאנו מסוגלים להגיע אליו, הוא "הכרת הרע", הכרת האגואיזם שלנו. בכך אנו יכולים לראות את האויב פנים אל מול פנים, ולא להילחם בטחנות רוח. שלב זה הוא כללי, אך התחושות הן שונות אצל כל אחד ואחד.

אין קשר ישיר בין עוצמת האגואיזם לבין אורך הדרך שיש לעבור. אפילו אנשים, העובדים באותה קבוצה, ולומדים למען עלייתם האישיתששרצונותיהם אינם זהים: אצל האחד הם גדלים, אצל השני נשארים ללא שינוי ובשלישי הם אף פוחתים, ולא ניתן לעשות דבר בהתערבות חיצונית. הכל תלוי במידה שבה יכול האדם עצמו לבקש עזרה מהבורא, אך קשה מאד לעשות כך, משום שהאגואיזם מרגיש בבקשה זו השפלה.

עם זאת אין דרך אחרת. ללא עזרת הבורא, ללא כניסת האור לכלי, הכלי לא יהפוך אלטרואיסטי. כלי ללא תכונות האורהוא רצון לקבל הנאה ותענוג אגואיסטי לחלוטין, והוא אינו מסוגל לבצע שום תנועה ברוחניות.

כאשר ינסה האדם את כל הדרכים, ויווכח כי אין מוצא ממצבו, רק אז האגואיזם שלו ייכנע והוא יהיה מוכן לקבל כל עזרה. כדי להגיע למצב כזה, על האדם כל הזמן להגדיל בעיני עצמו את הרוחניות, ולהעלותה על פני הגשמיות, ואפילו במטרה אגואיסטית תחילה, כלומר בכוונה להוציא מהרוחניות תועלת כלשהי.

עלינו להשתמש בכליו של העולם, אשר עומד לרשותנו לעת עתה. אחרי כן, כשהרצון האגואיסטי ילך ויפחת, נשתמש בדרכים המסייעות לשמור על הרצון ללימוד קבלה. כתמריץ תהיה לנו שאיפה לכבוד, ואחר כך לשלטון, עד אשר יישאר לנו רצון אחד ויחיד: לראות את הבורא. אחרי כן יהיה לנו חשוב יותר לעשות משהו למען הבורא. אחרי זה כבר לא יהיה חשוב אם עשית משהו למען הבורא, שכן הידיעה והאמונה, כי עשית דבר-מה למענו, תהיינה לתענוג.

אל לנו לזלזל בכוחות ובאמצעים אשר בידינו. עלינו לזכור, כי הבורא משפיע עלינו, באמצעות העולם בו אנו נמצאים.