עת הקבלה הגיעה

בששת אלפי שנות הקיום של העולם שלנו, יורדות נשמות לפי סדר מסויים ומתלבשות אל תוך הגופים הפיסיים בעולם שלנו, עולם שהוא דרגת הבריאה הנחותה ביותר ביקום. ישנו סדר ברור ומדויק של ירידת הנשמות: מהנשמות הזכות ביותר, הפחות אגואיסטיות, ועד לנשמות העבות, האגואיסטיות ביותר.

תחילה ירדו נשמות בעלות אגואיזם לא מפותח, שעצם קיומן בעולם הזה מספיק להן לתיקון והן לא זקוקות להשפעה חיצונית כלשהי. אחרי כן החלו לרדת הנשמות שלצורך תיקונן נזקקו לספר של הוראות והנחיות, שאותו אנו מכירים כתורה הכתובה.

לכן, על אף זאת שקיבלנו את כל התורה, בכל היקפה הרוחני, בכל ארבעת חלקי פרד"ס שלה, כלומר לרבות חוכמת הקבלה, השתמשו בה במהלך מאות השנים שעברו באופנים שונים. בד בבד, נשלחו גם מלמעלה נסיבות משתנות לשמירת המצוות: כך למשל עם חורבן בית המקדש נעלמה אפשרות הקיום של מספר רב של המצוות הקשורות לבית המקדש וקדושת הארץ.

אף כי נשמות גסות יותר ויותר, הזקוקות לתיקון גדול יותר, יורדות אל עולמנו, מספר המצוות פחת. הדבר נובע מכך, שלא ניתן לתקן את הנשמות האלו במילוי מצוות בצורתן הגשמית. הנשמות האלו זקוקות למדריך אחר, מדריך חוכמת הקבלה (ראה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), מכיוון שהתיקון שלהן זהו תיקון סופי של אותן נשמות שבעבר היו יותר טהורות, אך שקעו יותר ויותר באגואיזם לאורך הגלגולים; ולכן התיקון האחרון צריך להסתיים ביציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני.

ויציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני אפשרית רק בעזרת שינוי התכונות הפנימיות של האדם מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, שינוי טבע ממש, שלא נעשה באמצעות פעולות במישור העולם הזה.

נאמר, "מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה": רק הכוונה קובעת את הפעולה. פעולה גשמית נטולת כוונהאין בה רוח חיים, אינה גורמת שום השפעה רוחנית בעלם העליון ולא מביאה לשום תוצאה.

שמירת מצוות גשמית מטהרת ומתקנת את האדם ברמת ה"דומם" הרוחנית. כמו בכל חלקי הבריאה גם באדם קיימים ארבעה חלקים, בהתאם לשם הוויה: דומם, צומח, חי, מדבר. אסור בשום פנים ואופן להמעיט בחשיבותה של דרגה רוחנית הזו. היא זו אשר היא שמרה עלינו כעם. קיומה גם הוא יישום של רצון הבורא. אך כפי שאמר הרבי מזידיטשוב בספרו "סור מרע ועשה טוב" (כ"ט): "אין אתה פטור מפנימיות התורה".

אמנם קיבלנו את התורה במלואה אבל החלק הנסתר שלה, ספר "הזוהר", הגם שנכתב בתקופת התלמוד, התגלה רק בדורות האחרונים. התלמוד, שהיה הכרחי לצורך שמירת מצוות מעשיות התפרסם ללא דיחוי ואילו ספר "הזוהר", בגלל העדר הצורך הכרחי בו בקרב ההמונים, הוסתר על ידי המקובלים עצמם, עד שהחליטו שהגיעה העת לגלותו. מכיוון שבכל דור יורדות אל העולם שלנו נשמות חדשות, מסוג אחר, דרוש עבור כל דור "מדריך" יחודי לתיקון הנשמות. בכל דור הבורא שולח אל העולם שלנו כמה מקובלים שבהשגתם את העולם הרוחני והימצאותם במקביל, באורח פיסי, בעולם הזה, יוצרים את התנאים ההכרחיים לצורך תיקון נשמות הדור.

זאת הסיבה לירידת נשמתו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי המאה השש עשרה, אל העולם שלנו. הוא המקובל שכתב לזמננו את הפרשנות לספר "הזוהר", ובכך יצק בסיס רחב ללימודי חוכמת הקבלה באופן מובן וברור לכל אחד. הרב השל"ה (ישעיהו הלוי הורוביץ מפראג 1630-1565) הידוע בשם השל"ה הקדוש אמר על ספרי האר"י שהופעתם שוות ערך למתן תורה לעם ישראל.

הרב אברהם בן מרדכי אזולאי כותב בספרו "אור החמה":

ומצאתי כתוב כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב עד תשלים שנת הר"ן, ומשם ואילך [...] והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים [...] ואחר שבזכות זה עתיד לבא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל.

כלומר הסתרת חוכמת הקבלה מלמעלה, נעשתה כדי שלא כל אחד יוכל לעסוק בה, והיתה זו הסתרה לפרק זמן מוגדר עד שנת הר"ן (5250 לספירה העברית), אבל החל מהשנה הזו (1490) והלאה צו ההסתרה בטל ומותר לכל אחד ללמוד את ספר "הזוהר". והחל משנת ה"ש (5300 לספירה העברית) מומלץ שדווקא ההמונים ילמדו את חוכמת הקבלה, מכיוון שרק כתוצאה מכך, ולא כתוצאה ממשהו אחר יגיע אור "המשיח".

בספר "הזוהר" עצמו מזכירים לא פעם, שרק מיעוט הערך של הלימוד בספר זה, בעינינו, הוא הגורם לכל הסבל שלנו ושל הדורות האחרונים ולגלות הרוחנית. אך לאמיתו של דבר כל הסבל שלנו נובע מכך, שאין אנו מתקנים את עצמנו בעזרת חוכמת הקבלה, וולכן הולכים בדרך יסורים.

מטרת הבורא היא להביא לגמר התיקון את עם ישראל ואת כל האנושות, את כל הנשמות שיחדיו הן נשמת האדם. הבורא ברא את כל הבריאה כך, שעצם טבענו דוחף אותנו לקראת התיקון. כל מה שנמצא סביבנו, נברא ומתפתח מזמן לזמן בצורה מסויימת לשם מטרה אחת ויחידהלהביא אותנו לגמר התיקון ולאיחוד מלא עם הבורא.

בעולם הזה לא מתרחש דבר, קטן או גדול, טוב או רע, ללא כוונה להתקרב למטרת הבריאה. כל מה שיצר הבורא נוצר למטרה זו. דבר לא נברא לשוא. את האדם ברא הבורא כך, שמגוון תכונות הטבע שבו דוחפות אותו ללא הרף לקראת המטרההמרת התכונות האגואיסטיות שלו בתכונות אלטרואיסטיות.

במשך דורות רבים וגילגולים חוזרים ונשנים של נשמתו בעולם הזה, צובר האדם סבל ויסורים. הסבל הזה נצבר בנשמה הנצחית. האדם אינו חש בצבירת הסבל הזה במהלך הגלגולים בעולם הזה. סבל בתלמוד מוגדר, ככל דבר שנמצא בסתירה לרצונו הכי קטן של האדם: כך לדוגמא אם האדם רוצה להוציא מכיסו שטר של עשרה שקלים ובמקום זאת מוציא שטר של עשריםאף זה קרוי סבל.

כל הסבל מצטבר, עד שממלא מידה שלמה. התגלותה של המידה לאדם, פוקחת לו את העיניים, ומסייעת לו בתהליך ביטול האגואיזם שגורם לו סבל. הכרת הרע, היא מצב בו האדם מגיע להכרה המלאה, כי רק האגואיזם מכריח אותו לרצות לקבל, ורק בגללו הוא סובל, וכי כדי למנוע מעצמו סבל זהששעליו לבטל את האגואיזם.

צבירת סבל הדרגתית במשך דורות רבים היא דרך התפתחות טבעית. הטבע עצמו נוצר על ידי הבורא, במטרה שיוביל את האדם ובמידת הצורך ידחק בו, הן לפתח שאיפות והן לחוש את הסבל הנובע מאי מימושן. הטבע נוצר בצורה כזו, שאף פעם האדם אינו מסוגל למלא את רצונותיו הוא, ולכן תמיד נמצא במצב של סבל וריקנות. וגם כאשר הוא מקבל את מבוקשו, מייד מתעורר בו הרצון לקבל יותר. בעידן הקפיטליסטי ניתן לראות דוגמאות רבות לעשירים, שעובדים קשה יותר ויותר ומציבים לעצמם מטרות ושאיפות גבוהות יותר. הרגשת החיסרון אצל האנשים הללו חזקה הרבה יותר ומלווה בסבל רב יותר מסבלם של אלה שאין ברשותם דבר.

דרך היסורים ארוכה וכואבת. כדי להעניק לאדם הזדמנות להבין בנקל את שפל דרגתו ולגלות את הרוע הטמון באגואיזם, פותחה שיטת הקבלה. קבלה מהמילה "לקבל"לקבל תענוג עליון, הנאה אינסופית. הקבלה מלמדת את האדם, באיזה צורה ניתן לקבל עונג אינסופי, שאליו הוא שואף בלי משים.

השגת מטרת הבריאה בדרך של לימודה וישומה של שיטת חוכמת הקבלה נקראת "דרך תורה". דרך זו אינה מקטינה את עוצמת הסבל, ואף לא מונעת אותו לחלוטין. סבל הוא הרגשת חיסרון המילוי באור הבורא, ולכן הסבל הכרחי להרגשת ההנאה מתוך הסבל. בדיוק באותם היסורים שלנודווקא בהם מורגש לאחר מכן אור הבורא, תענוג רוחני.

דרך תורה מקצרת את הדרך אל המטרה. היא מרכזת, ודוחסת את היסורים וכל התחושות האחרות. האדם אומנם עובר את אותה הדרך, אבל במהירות גבוהה יותר, ואפילו תוך שנים ספורות, ולא לאורך כמה גלגולים.

ללכת בדרך הטבע, בהכרה הדרגתית של האגואיזם כאויב, או ללכת בדרך תורה, ולראות באורה של התורה את מהותו של "העצמי", זוהי תמציתו של חופש הבחירה של האדם, כפי שנאמר: "ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע...ובחרת בחיים." הרי דבר זה נאמר לאדם שכבר נברא, והוא חי. מהי, איפוא, הכוונה במלים "ובחרת בחיים"? ואת מי צריך לשכנע לבחור בחיים ולא במוות?

הפירוש האמיתי הוא, שיש לנו שתי אפשרויות קיום, ועדיף לנו לבחור בדרך הקצרה, הכואבת פחות, דרך התורה. דרך זו כואבת פחות לא רק משום שהיא קצרה יותר, אלא גם משום שעל אף היסורים העוברים על האדם, הוא יודע לשם מה הוא עובר אותם. והמודעות הזו, ממתיקה ומאזנת את היסורים. הדבר דומה לחולה, שמסכים לעבור ניתוח כדי להציל את חייו.