אודות הלימוד
מי רשאי ללמוד?
כל אחד רשאי ללמוד את חוכמת קבלה. מסיבה זו מתאמצים מקובלים להפיץ את השיטה הזאת בכל שכבות האוכלוסיה בארץ ובעולם, כדי שכולם יהיו מודעים לאפשרות זוובמיוחד אלה שהגיעו לכלל בשלות ללימודי חוכמת הקבלה, בהתאם לסוג נשמתם. דרך הלימוד יוכלו לתקן עצמם, ולהגיע למטרת הבריאה. ואילו לאלו שעדיין לא מרגישים בנחיצות לימודי חוכמת הקבלה, תביא ההפצה מודעות לקיומה של שיטה זו, ולכשירצו היא תהיה זמינה עבורם, ויוכלו ללמוד, וכך לזרז את התקרבותם לתיקון.
"תלמוד עשר הספירות" היא אחת היצירות החשובות בחוכמת הקבלה, שכתב אחד מגדולי המקובלים במאה קודמת, רבי יהודה אשלג (בעל הסולם). מהעמוד הראשון של ההקדמה לספר זה, מסביר בעל הסולם, שכל אחד יכול ורשאי ללמוד את חוכמת הקבלה, אך היא נחוצה, למי שכבר בוערת בו השאלה: מה הטעם בחיי?
מתוך הלימוד לפי כתבי בעל הסולם והרב ברוך אשלג אנו מבינים את הוראותיהם ואת שיטתםהשיטה שבעזרתה נוכל להתקדם, ולהיכנס לעולם הרוחני. בעל הסולם והרב"ש הראו לנו כיוון מדוייק, אשר לפיו נוכל לצאת אל העולם הרוחני ולהתקרב לבורא.
חוכמת הקבלה היא מדע מורכב ומקיף ביותר, אבל בעל הסולם בוחר לפתוח את תלמוד עשר הספירות בשאלה כלל אנושית בסיסית, שמוכרת לכל אחד מאתנו. ורק מי שמתוסכל מהעדר תשובה על השאלה זו, יוכל למצוא את התשובה בעזרת חוכמת הקבלה. מי שעדיין לא מתעוררת בו השאלה: "מה הטעם בחיי?" לא יפיק שום תועלת מחוכמת הקבלה.
איסורי העבר
בעבר אסרו מקובלים על גברים שלא מלאו להם ארבעים, וכן על גברים לא נשואים ועל נשים, ללמוד את חוכמת הקבלה, אבל האר"י קבע, שמדורו ואילך כולם רשאים ללמוד את חוכמת הקבלה: גברים, נשים וילדים, ובלבד שיהיו חדורים שאיפה רוחנית, המעידה על בגרות הנשמה. רק רצון, חיפוש עצמי, וחתירתו של האדם לרוחניות, למטרתו בחיים, יעידו על היותו מוכן ללמוד את חוכמת הקבלה. על השאלה למי מותר ללמוד קבלה, השיב הרב קוק "כל מי שמשתוקק לכך".
ידע מקדים
כדי להתחיל ללמוד קבלה אין צורך בשום ידע מוקדם, משום שקבלה היא מדע, העוסק בקשר הרוחני עם הבורא. כעֻבָּר, היוצא ערום ורטוב מרחם אמו, כך גם האדם שהחליט ללמוד קבלה. אם האדם חש בתוכו צורך רוחני ללמוד על העולם העליון, במה יועיל לו כל הידע, שצבר בעולם הזה? הלא הוא משתוקק להבין את חוקי העולם העליון, ולא את חוקי העולם שלנו.
על כן אין מציבים בפני אדם זה דרישות ותנאים מוקדמים ולא מתנים את הלימוד בהשכלה מיוחדת כלשהי. לא נדרש ממנו דבר, אלא שיקרא את הספרים המתאימים ויהא בעל שאיפה רוחנית, "והסירותי את לב האבן מבשרכםזה יצר הרע, ונתתי לכם לב בשרזה יצר טוב לקיים כל דברי תורה", כלומר רק על ידי שאיפה לתיקון הרצונות משיגים את ה"תורה", המאור המחזיר למוטב.
השכל האנושי משמש ככלי עזר בלבד, לביצוע המשאלות האגואיסטיות של הלב. אם ינסה אדם להבין את התורה בעזרת לימוד שכלתני בלבד, הוא לא יבין את התורה, אלא רק את העובדות שבה, ועל כך נאמר: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". לפיכך, מי שלומד את חוקי התורה ללא תיקון הלב, נקרא "גוי". חוכמה יש להם, אך לא תורה. תורה היא אור הבורא, שנכנס אל תוך הכלים המתוקנים של האדם, וחוכמה היא בקיאות ב"מה נכתב והיכן נכתב". אפשר להיות בקיא גם בכל הכתוב בתורה, לדעת בעל פה את כל התלמוד, ובכל זאת לא להגיע להשגה רוחנית אמיתית.
התופעה קיימת גם בלימוד חוכמת הקבלה: אדם יכול להיות בקיא בכל מקורות חוכמת הקבלה, לשלוט בכל החומר ממש כמומחה-על. האמנם זה מעיד על כך, שהצליח לתקן את הרצונות שלו? כלום החליף את האגואיזם באלטרואיזם? שהלא זו מטרת בריאתו ומטרת מתן התורה. רק אם הוא לומד ומיישם את החומר הנלמד, רק אז יתקן את הטבע שלו, ורק אז יחשב, כמי שלומד תורה.
לעומת זאת, בלמדו לשם רכישת ידע חדש, הריהו לומד חוכמה ולא יותר מכך. לכן מורה אמיתי אינו דורש מתלמידיו להפגין בקיאות בחומר הנלמד, אלא נהפוך הוא, הוא מבקש לראות את הספקות שלהם, את החולשה, את תחושת חוסר ההבנה ואת תלותם בבורא, סימנים שמעידים על תחילת השוואת דרגתו של אדם עם כוחות עליונים.
אם תלמיד מתחיל להתגאות בידע שלו, מפגין ביטחון עצמי וחשיבות עצמית, הרי זה משום שככל שלומד יותר, כך הוא בקיא יותר, כמו בלימוד כל מדע אחר. חוכמת הקבלה, בניגוד לכל היגיון, צריכה ליצור באדם לא ידע, אלא תחושת חיסרון.
בזמן הלימוד
כך כותב בעל הסולם באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות":
ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
מורה רוחני
מורה רוחני יכול להפגין בקיאות מרשימה במגוון תחומים: מדעים, מנהגים והלכות, חינוך, וכיוצ"ב. אבל כדי להיות מורה רוחני בקבלה אין די בידע.
בימינו קשה להבחין בין מורה רוחני לבין מי שאינו מורה רוחני, שכן בדורנו המתמכר לבידור, ומחפש פתרונות קלים, עלולים אנשים ללכת שבי אחר מורים קלי לשון, ולהחמיץ את סגולות ההוראה הרוחנית.
את מה שכתוב בספרי הקבלה השונים, יכול כל אחד לדעת, בתנאי שיש לו זיכרון טוב והוא משקיע מאמץ מסויים. אדם כזה ימקד את הבנתו בדברי החוכמה, כפי שנאמר במקורות: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". באומרנו "גוי" אין הכוונה ללאום לא יהודי, אלא לאדם אגואיסט, שטרם עבר תיקון. אדם כזה יכול להפגין בקיאות מרשימה בכל רזי הקבלה, ולהתפאר בידע שלו מול תלמידיו, תוך ציטוט מדוייק מהמקורות.
הצגת ידע זו עשויה בתחילה, לשכנע אדם שאינו מתמצא במידת הרוחניות של "מורה" כזה, שכן תלמידים בראשית דרכם, אינם מסוגלים לתפוס מהי רוחניות, ואף לא כיצד ניתן לבדוק את היעדרה או נוכחותה במישהו. תלמיד מתחיל עובר שינויים פנימיים כה מהותיים, שכלל אינו מסוגל להבין את קורה לו, כל שכן להעריך נכונה את העומד מולו.
תלמיד מתחיל אינו בקיא אפילו בתורה הכתובה, והוא עלול לקבל בשוגג כל אדם כ"רב גדול". אלא שקיים הבדל מהותי, בין יודעי תורה לבין מקובלים: בחוכמת הקבלה רב הוא יותר מרב; הוא מורה רוחני. המורה שעובר את הדרך הרוחנית יחד עם תלמידיו.
מטרת המורה היא לא לעורר פחד וכבוד אליו בקרב תלמידיו, אלא לעורר בהם, בעזרת הלימוד, תחושת יראה, ואהבה כלפי הבורא, להעמידם ישירות מול עוצמת הבורא, וללמדם איך לפנות ישירות אל הבורא. כל מי שעובר התפתחות רוחנית, חווה בשלב מסויים תחושת נחיתות, חולשה, אגואיזם ושפלות רצונותיו.
לאחר שאדם חווה את התחושות האלה, שוב אינו מסוגל להיות גא בעצמו, בהבינו שכל מה שהוא מקבלהוא מהבורא. לכן מורה בחוכמת הקבלה, הינו אדם פשוט וצנוע, שחי את חיי היומיום בדיוק כמו כל אחד מאתנו, ולא חכם המנותק מהעולם הזה.
בחוכמת הקבלה הן הרב והן תלמידיו לא נוהגים בשחצנות ואינם כופים את דעתם על אחרים, או מטיפים להם מוסר. מטרת הרב היא להפנות את התלמיד לכיוון הבורא, ללמד אותו לפנות בכל דבר אליו, ולא אל המורה. ואילו בכל שיטות ההדרכה האחרות, אפילו אלו המוגשות באצטלה של חוכמת הקבלה, תלמיד רוחש כבוד ויראה כלפי המורה הרוחני, ולא כלפי הבורא.
חוכמת הקבלההיא המדע שבו הכל נבדק בצורה מעשית, בידי התלמיד עצמו. לכן מורה רוחני הוא מדריך, שעובד עם התלמיד שלו. וגם אם התלמיד לא תמיד חש בכך, הרב כל הזמן עוזר לו ומכוון אותו.
היכן למצוא מורה רוחני?
משימה קשה היא למצוא מורה רוחני. הצלחת האדם במציאת רבו היא נס גדול. ברצוננו או שלא ברצוננו, העולם שלנו מתקדם לקראת התיקון. הבורא מגשים את התוכנית הכללית של הבריאה ללא רצוננו. הוא אשר מפתח אותנו, עד למצב שנוכל לשמוע את שיבקש לומר לנו. לשם כך נדרשת מן האדם התפתחות שכלית וטכנולוגית, שהודות לה האדם יתחיל להאמין, שעשויות להיות מהירויות גבוהות עד אינסוף, העברה של אנרגיה ומחשבות למרחקים, הפיכת סוג אחד של חומר לסוג אחר, קפיצות בחלל ובזמן ועוד.
את ההתפתחות הזאת משיגה האנושות, שנמצאת בגבולות ההבנה של הרצון האגואיסטי שלה. נדמה לנו, שיש יתרונות בהתפתחות זו, אף על פי שאנחנו מתקרבים להיפך הגמורלהבנה שההתפתחות צריכה להיות פנימיתרוחנית בתוך האדם, ולא מחוצה לו.
הבורא מביא אותנו להתפתחות טכנולוגית. עם זאת, הוא גם מקיים את ההתפתחות הפנימית, בכל אחד מאתנו בנפרד, ובאנושות כולה. לשם כך יש לבורא שליחים, מקובלים נסתרים, החיים בקרבנו.
אנחנו לא מודעים לקיומם. הם נמצאים לידינו, עובדים וחיים בדיוק כמונו, ונוסף לכך, סופגים לתוכם את רצונותינו, מחשבותינו ואת התענוגים והיסורים שלנו. גם ה"אני" האגואיסטי שלנו נכלל בתוכם, בתוך הרצונות האלטרואיסטים שלהם, וכך עובר תיקון, כדי להביא כל אחד מאתנו, ליכולת הקשבה לרעיונות רוחניים, ולקבלם.
הרצונות האלטרואיסטים הרוחניים של מקובלים נסתרים אלה, הכלים שלהם, הם עצומים בהשוואה לרצונות האגואיסטים שלנו, כי הרצון שלהם הוא לתת הכל לבורא, ואילו הרצון שלנו, הוא בסך הכל לשאוב עונג, ממה שנמצא מול עינינו בעולם הזה. לכן כל מקובל נסתר כזה, סופג לתוכו, ללא מאמץ, רצונות של מיליוני אנשים, מתקנם בכללות, ומקרבם למצב, שכל אחד מהם יתחיל את תיקונו הפרטי.
יתרה מזאת, וזה עניין קשה להבנה, העולם שלנו קיים הודות לאנשים אלה. גם הם זקוקים לגני ילדים, ספרים, הלבשה וכו', ולכן יש הצדקה לקיומם של כל הדברים האלו בעולמנו, כלומר זכותנו לכך, אינה קיימת שלא בזכותםוצריך לומר זאת.
כיצד למצוא מקובלים נסתרים אלה? ובכן, אי אפשר למצוא אותם כיון שהשליחות שלהם בעולם שלנו היא פעולה חשאית בקרב כל האנושות. אשר לשאלה כיצד למצוא מורה, כל אחד חייב לחפש בעצמו והמקום שבו יישאר בסופו של דבר, שם מקומו.
הדבר החשוב ביותר בחיפושים אלו, הוא לא לעשות שקר בנפשך ולומר, שאתה כבר נמצא במקום המתאים לך, לא להסכים, ולא להתפשר עם עצמך, לא להירגע.
כדי למצוא מקום משלו, אדם חייב להקשיב רק לעצמו ולא לאחרים. עליו להרגיש אם הוא נרגע פנימית במקום שבו הוא נמצא, ואם נשמתו מצאה את "מזונה".
יש בינינו שמתבוננים בהמון ועושים כמוהו, משתיקים בתוכם את קולה של הנשמה הדורשת התפתחות רוחנית. הם אונסים עצמם, בכך שעוצמים עיניים, ומסתפקים בחוכמה יבשה ולא בהתפתחות רוחנית. מרגע שאדם נכלל עם ההמון, הוא מקבל תחושת ביטחון, אך זוהי הונאה עצמית, כיון שתחושה זו צריכה להתקבל מקשר אישי עם הבורא.
לכן מי שהולך בדרך של התפתחות אישית מרגיש פחות בטוח, ויותר תלותי. תחושות אלו שולח הבורא לאדם, דווקא כדי שהוא יזדקק לו. עקב כך, האגואיזם עצמו, בשאיפתו לביטחון, יכריח את האדם למצוא קשר עם הבורא וזו מטרת הבריאה.