תחילת דרכו של מקובל
כשהגעתי לרב ברוך אשלג, הוא שלח אותי ללמוד אצל תלמידו הוותיק הלל. לפני כן ניסיתי ללמוד אצל רבים, אך לא קיבלתי הסברים שסיפקו אותי. לעומת זאת, הלימודים אצל הלל מצאו חן בעיניי בזכות היותם הגיוניים, ברורים ורציונליים. בהתחלה הכל נראה לי ברור לכאורה, חשבתי כי אין לי, אלא לשנן את ששת כרכיו של תלמוד עשר הספירות, וכך אוכל מיד ליטול חלק בהנהגה העליונה הפועלת עלי, ועל כל העולם כולו.
הגיעה השעה, והרב"ש זימן אותי להשתתף בשיעורים, שהוא מעביר. מרגע זה, כל אשר חשבתי למובן, נעשה סתום לגמרי, ועלו בי עוד ועוד שאלות, שנותרו ללא מענה. הלימוד אצל הרב, לא רק שלא סייע בהבנת החומר, אלא הוביל אותי להכיר בעובדה, כי אינני מבין מאומה.
רק לאחר תקופה ארוכה הבנתי, כי הרב"ש נתן לתלמידיו ידע עיוני תחילה, ורק אחרי כן היה מראה להם כיצד להשתתף בהנהגה. אלא שהמעבר להשתתפות פעילה בהנהגה העליונה אינו רציונלי, ולכן על כל אחד ואחד להשיגו בעצמו, ונוצרה תחושה של אי-הבנה מוחלטת.
הרב"ש לא לימד את תלמידיו לשם בקיאות תיאורטית, בשמותיהם של מושגים רוחניים, או לשם יכולת להתפלפל בהם, ללא הבנת טבעם. במקום זאת, רצה הרב"ש להביא את תלמידיו לידי מצב, שבו ירגישו את המושגים הללו. זוהי דרך לימוד שונה לגמרי מלימוד תיאורטי. בדרך לימוד זו, המטרה אינה כמות הידיעות שיקבל התלמיד, אלא איכותן. כלומר, באיזו מידה הדברים שהתלמיד שומע, יסייעו לו להתקרב בעצמו לדברים, שהוא קורא בספר.
הרב לא קיבל תלמידים חדשים. תלמידים חדשים, הוא היה מפנה למורים אחרים, תוך מעקב אחר התפתחותם. ותלמידים שהפגינו רצינות והתמדה, ביקש ללמדם בעצמו.
הרצון האנושי להבין, לנהל ולשלוט הוא רצון חיובי מאד, כיוון שהוא מביא להיתווספותם של רצונות נוספים. בסך הכל צריך אדם לרכוש את "מפתח הקסם", מסך ואור חוזר, כדי שייכנס מיד לרוחניות.
בעל הסולם כתב בכוונה את תלמוד עשר הספירות בצורה, שככל שלומדים אותו יותר, כך הולכות ומתרבות השאלות. הדבר נחוץ, כדי שתהיה לאדם אפשרות להשקיע את מאמציו במשהו, תוך שימוש בכוונה מסויימת. המאמץ בא מלמטהמהאדם, ואילו את הכוונה נותן הבורא מלמעלה, אך לא לפני שהאדם מרגיש, כי ניסה כבר הכל, ואין לו לאן לפנות עוד, וכי הוא ממש נדחק לפינה. רק אז מבקש האדם באמת עזרה מהבורא, ובקשתו האמיתית נענית.
העיקר בעבודה הרוחנית, הוא לשמור על סבלנות ונחישות. תפילת האדם מוגדרת, על ידי המצב בו הוא שרוי, ותלויה במקום הימצאותם של הניצוצות. כל עוד האדם לא משיג רוחניות, נדמה לו כי ככל שיתאמץ פחות, כך ייטב לו. אולם לאחר שנכנס לעולם הרוחני, האדם מצטער על כך שעשה כה מעט, למען השגת הרוחניות.
הדרך להשגת רוחניות כרוכה בביצוע פעולות צמצום של האדם. מה פירוש הדבר "לעשות צמצום"? כדי להסביר זאת, ניקח כדוגמא אנשים, המעונינים לרזות. אנשים אלה מבינים, כי התענוג אשר יפיקו מהרזיה, עולה על התענוג שבאוכל. ישנם מקרים בהם האוכל הופך ממש ל"אויב" עבורם, עד כדי כך שהם ממש שונאים אותו. עבורם להתחיל להקפיד על דיאטה, זהו צמצום הרצון.
העיקר בעבודת הצמצום, הוא להכיר ברוע. לשם הכרת הרוע ניתנה לנו התורה, שיש בה את אותו יחוד נפלא, המאפשר לנו להבין מיהו האויב והמכשול, בדרכנו להשגת הרוחניות.
האדם נאלץ לעבור קשיים רבים בחייו, עד שנדמה לו, כי אין כל תועלת ותכלית בעבודתו, כל עוד הוא לא מבין היכן נמצאת האמת. כל עוד לא עושה האדם צמצום, הוא לא יכול אפילו להתחיל לדעת, היכן היא נמצאת. כאשר הוא כבר נמצא ברוחניות, הוא בידיים טובות, ושוב אינו זקוק לדיבורים, שהריהו רואה בעצמו את אשר עליו לראות.
כל עוד האדם לא מקבל מלמעלה את הכוונה הנכונה, עליו להשקיע במעשה, אפילו לתועלת עצמו, בתקווה לשנות את מצבו. האדם אינו נדרש להתאמץ רק לשם המאמץ, שהרי תכלית הבריאה היא ליהנות, ואילו מאמץ פירושו יסורים, או העדר של דבר מה. אילו ניתן היה לעבור לכוונה להשפיע לבורא, או לעבור לתענוג רוחני, ללא כל מאמץ אדרבא, איננו חייבים לחפש קשיים בעבודתנו.
אך אם המאמץ מהנה, הרי שוב אין הוא מאמץ; הדבר משול לאם המניקה את תינוקה, ונהנית מכך. ואם נניח, שהמאמץ לחשוב על הבורא, שהיה בהתחלה קשה ומלאכותי, נעשה לפתע מהנה, חיוני וחשוב, אזי הוא עובד מחזקת מאמץ לחזקת תענוג, ושוב אין צורך במאמצים. המאמצים היו נחוצים, אך ורק כדי לעבור את המחסום הרוחני הזה.
כאשר אדם מתחיל לעסוק ברוחניות, גם עבודתו במשלח ידו משתנה, היא מקבלת מילוי אחר. אנשים הסובבים אותו, ודאי שלא ישימו לב לכך. כך למשל, אם ינגנו את ניגוני העולמות הרוחניים, הטובים שבמבצעים, הניגונים הללו יהיו דומים לכל מוזיקה אחרת, משום שאנשים שאינם עוסקים ברוחניות, עלולים להוריד יצירה רוחנית מוגמרת, עד לרמה של דבר יפה, אך מצוי.
אסור להצטער על העבר או להאשים את עצמך שפעלת לא נכון, או שחיית לא כראוי. הכל נעשה באופן המיטבי, והיה אמור לקרות כפי שקרההכל נמשך מלמעלה. עובדה זו עוד תתגלה לעיני כל אחד ואחד מאתנו. ככל שנכנסים עמוק יותר, אל תוך הרוחניות, כך הולך ומתרחק העבר. יום אתמול נראה כאילו היה לפני שנים רבות, ובוקר וצהריים ייתפשו בערב כימים עברו.
העבר חולף, והעתיד נסתר, ואינו תלוי בנו. יש לחיות בהווה, ברגע זה ממש, הנמצא בגבול בין הרגע שחלף לזה העומד בפתח.