שיעור 2
בשיעור זה תלמד על:
א.מטרת הבריאה
ב.התענוג ואופן קבלתו
ג.לימוד בקבוצה
ד.התענוג מהנתינה
ה.התלבשות ועביות
ו.צמצום א'
ז.חמשת חלקי עולם א"ק
ח."ביטוש פנים ומקיף"
מטרת הבריאה
הקבלה נועדה לשמש לנו ככלי-ידע בחיינו אך עלינו להבין תחילה מהי מהות חיינו, מה משמעותם, לשם מה ניתנו לנו והיכן הם מתחילים ומסתיימים?
הבורא ברא את כל העולמות יחד, מקבילים זה לזה, כולל העולם שלנו. הוא ברא את האדם להנאתו האינסופית והמוחלטת של האדם. כדי להגיע למצב הזה נדרש האדם לדעת כיצד מתפקדת כל מערכת העולמות ומהם החוקים והכללים שלה. כללי העולם הזה נגזרים מכללי העולם הרוחני, שם אנו נמצאים לפני הלידה וחוזרים לשם לאחר המוות. ורק אותו פרק חיים שאנחנו עוברים בתוך הגוף הפיסי שלנו הוא בעל חשיבות עבורנו. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעבור אותו תוך ניצול מיטבי של כל המאורעות בחיינו. הטעם לכך הוא שכדי להגיע לרוחניות צריך האדם לדעת את הכל, ולנצל את כל ההזדמנויות הנפתחות בפניו.
על האדם לדעת ולהבין את טבע העולם שלנו, הדומם, הצומח, בעלי החיים ובני האדם, להבין את הנשמה שנמצאת בתוכו הוא, ואת הכללים לפיהם היא מתפתחת. בחיים האלה האדם צריך להגיע אל המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, לפי חוקי ההתפתחות הרוחנית. יהיו הזדמנויות לכך במידה מספקת, אם לא בחיים האלה, אז בגלגול הבא, או בגלגולים הבאים. חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם להאיץ את הדרך. שכן הבורא יצר נוסחה מעניינת: ייתכן שהאדם יתחיל מאליו, ביום בהיר אחד, לתהות לשם מה הוא חי בעולם הזה, בלי לחכות לסבל שידחוף אותו לכך וייתכן שהבורא ישלח לאדם סבל כה רב שיכריח אותו לשאול את השאלות האלה ולא יותיר לו ברירה אחרת. כלומר, כל אחד מאתנו נע לכיוון המטרה, והשאלה באיזו דרך נע: עליו לבחור אם יעשה זאת מרצונו החופשי או אם הדבר ייכפה עליו בדרך סבל ויסורים. חוכמת הקבלה פורסת לפנינו שיטה לעבור דרך זו מרצוננו החופשי, בצורה האופטימלית והמהירה ביותר, שיטה בה נוכל להתקדם בהנאה.
הקבלה מסבירה מהו המטען הרוחני אותו צריך לרכוש האדם בחיים האלה. אין היא מסבירה כיצד לפתור את הבעיות הקיומיות המעיקות שלנוהשגת הצלחה עסקית, הבטחת אושר משפחתי וכדומה. בעיות יום-יומיות אלו מעצם קיומן נועדו להניע אותנו להשיג אותו מטען רוחני. וכוחה של הקבלה שהיא מלמדת אותנו איך להפוך בעיות יום-יומיות אלו למנוף להשגת המטרה שאליה דוחף אותנו הבורא.
כאשר האדם מבין את חוקי העולמות הרוחניים, הוא יודע כי הכל מגיע אליו מלמעלה וכן משיג לשם מה הוא מגיע אליו. הוא אף יודע כיצד לנצל בצורה היעילה ביותר את כל מה ששולח אליו הבורא.
כאשר אנו נתקלים בבעיה או קושי, לרוב איננו יודעים מה לעשות ואל מי לפנות. כאשר אנו מתמודדים עם בעיות היומיום שלנו בגישה אליה הורגלנו, כלומר בצורה ישירה, אנחנו כביכול מצליחים לחמוק מהבעיה, אך היות שאנחנו לא הולכים למטרה שלשמה הבעיה נוצרה מלכתחילה, מגיעות אלינו בעיות נוספות. כל הבעיות הללו ייעלמו מאליהן רק כאשר ימלאו את תפקידןלדחוף אותנו אל עבר גילוי מטרת החיים.
כאשר נדע את כל החוקים הרוחניים, נתבונן בבירור, כמשקיפים ממעל, על המתרחש, ונראה את הקשר בין כל הדברים. כל פעולה שלנו בעולם הזה תיעשה נהירה לנו והחיים יקבלו טעם חדש: הם יפסיקו להיראות "נגררים". אנחנו מצרפים לחיינו את כל המצבים הרוחניים שהיו בטרם הגיעֵנו לחיים אלה ואת המצבים הרוחניים שאחרי החיים האלה. כך אנו זוכים לרמה אחרת לחלוטין של קיום.
רבים בזמננו מתחילים לתהות על משמעות החיים, ומה שמעבר להם. הדבר נובע מניסיון קודם שצברו הנשמות במשך הגלגולים הקודמים שלהן.
התענוג ואופן קבלתו
הבורא ברא סבל ויסורים כדי שהאדם יעמיק לחשוב על הכוונה של הסבל הזה, על המקור שלו, והסיבות לבואו. כך האדם פונה אל הבורא במחשבה, עוד בטרם הבין את מקור הסבל. הבורא מחכה לרצון שלנו ליצור עמו קשר. כאשר האדם נוטל לידיו ספר קבלה הוא מסוגל להתקדם אל עבר המטרה באמצעות הלימוד וללא היסורים שדוחפים אותו. כך האדם מקדים את מועד הסבל, מתנסה בו, אך בצורה של הנאה, והוא מבין מהיכן בא ואיזו מטרה הוא בא לשרת. במצב זה הבורא הופך ממקור הסבל למקור ההנאה. מהירות ההתקדמות לעבר המטרה תלויה באדם עצמו. וכאן מתחיל למלא תפקיד חופש הבחירה שלו.
הבורא ברא הנאה עבורנו, והוא דוחף אותנו להשתמש בה באופן נכון. המשיכה להנאה שאינה מושגת, גורמת לנו סבל. הסבל הינו העדר המילוי. ואנו מוכנים לעשות הכל כדי להשיג את אותו התענוג. יתר על כן, ברגע שאנחנו משיגים את מבוקשנו ההנאה הזו מתפוגגת ואנו מייד שבים לתור אחר תענוג נוסף אחר. בעולם שלנו סבל אף פעם לא יתמלא בתענוג ומילוי התענוג גורר אחריו סבל. ההנאה מורגשת רק על הגבול שבין הסבל לתענוג, ורק כהרגשה ראשונית.
שיטת מילוי זו פגומה ואינה יעילה. כדי שההנאה תהיה בלתי פוסקת נדרש ללמוד לתת לאחר, תוך הכרה שהבורא רוצה להסב לנו הנאה. וכי עלינו לקבל מהבורא תענוג רק כדי להסב לו הנאה, ולא למען הנאתו העצמית.
במצב התפתחותנו הנוכחי אין מילים שיכולות להסביר זאת, את שיטת קבלת התענוג האינסופית, ולכן קשה מאוד ובלתי אפשרי לדבר על זה. ההבנה של שיטה זו מגיעה רק כאשר הבורא מתגלה לאדם. את הבורא מתחיל האדם להרגיש לאחר מעבר המחסום שבין העולם שלנו לעולם הרוחני, כלומר בעודו נמצא 000,6 מדרגות לפני גמר התיקון. כל מדרגה רוחנית היא מידה של גילוי הבורא. גמר התיקון מגיע רק לאחר שהאדם מתקן את כל רצונותיו.
השלב הבסיסי והראשוני בלימודי חוכמת הקבלה כרוך בקריאה בלבד. בשלב זה יש להרבות בקריאה ככל האפשר כדי שהחומר יחלחל ויפעל בנו. השלב הבא מוקדש לעבודה בקבוצת הלימוד ושם התלמיד מאחד את רצונותיו עם הקבוצה. הכלי הרוחני שלו גדל בהתאם למספר האנשים שבקבוצה.
אז מתחילים לחוש את מה נמצא מעבר לאינטרסים האישיים של כל אחד. במקרה הנתון מדובר בכל אחד מחבריה של הקבוצה שמתפקדת למעשה כבורא, כיוון שכל מה שנמצא מחוצה לאדם הוא כבורא. העבודה העיקרית מתחילה ומסתיימת בקבוצה.
לאורך ההיסטוריה היו לכל המקובלים קבוצות של תלמידים. רק בעזרת הקבוצה ודרך היחסים ההדדיים שנרקמו בתוכה הם הצליחו לגלות את העולם הרוחני. גמר התיקון יגיע כאשר כל האנושות תהפוך לקבוצת מקובלים אחת. הדרך עוד ארוכה, אף כי החזון מתקרב יותר ויותר להתממשות. בכל מקרה, כל השורשים וכל הכוחות לצורך האיחוד הזה קיימים בעולם הרוחני.
לימודי הקבלה נחלקים לשני שלבים: האחד, השתלשלות הבריאה מלמעלה למטה, כלומר התפתחות הבריאה מהמצב הראשוני שלה, ממחשבת הבריאה, ועד העולם שלנו. השני, השתלשלות מלמטה למעלה: כיצד האדם מתחיל לעלות מהעולם שלנו ועד למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. עלייתו איננה פיסית, שכן הגוף הפיסי שלו נשאר בעולם הזה, אלא במובן התפתחותו הרוחנית.
לפרצוף שני מצבים: כאשר הפרצוף מקבל אור ונהנה קרוי הכלי הזה חוכמה ואילו כאשר הכלי משתוקק לתת, וגם מזה הוא נהנה, הוא קרוי בינה. שני הכלים הללו מנוגדים זה לזה. קיים גם מצב שלישי, מצב הביניים, בו הכלי מקבל מעט מהאור למען הבורא ובחלקו הגדול נשאר ריק. מצב זה קרוי זעיר אנפין מכיוון שיש בו, לשם דוגמא, רק 10% של אור חוכמה ו-90% של אור חסדים (ראה איור 1). כאשר בתוך הכלי נמצא אור החוכמה, קרוי מצב זה פרצוף, וגודלו של הפרצוף, תלוי בהיקף אור החוכמה שהוא מקבל.
המצב האחרון שמתרחש קרוי בחינת מלכות או "הנברא האמיתי" מכיוון שבחינה זו רוצה לקבל בעצמה את אור החוכמה ולכן אור החוכמה ממלא את מלכות במלואה. המצב הזה קרוי גם עולם אין-סוף שמשמעו קבלה בלתי מוגבלת. אחרי כן מחליטה מלכות שמעוניינת להמשיך ולקבל את האור, שלא לממש את הרצון הזה, מכיוון שהיא מבינה שהרצון לקבל למען עצמה מרחיק אותה מהבורא; ועל כן היא מבצעת צמצום ראשון, הקרוי "צמצום א'", צמצום שמשמעו סילוק האור והתרוקנותה. מלכות שמחזירה את האור הופכת להיות דומה בתכונותיה לבורא.
התענוג מהנתינה מורגש כֵשלמוּת וכמלאות והוא לא מסתלק, מפני שכאשר נותנים ובו בזמן מרגישים למי נותנים, ובכך מהנים אותו, ניתן להרגיש תענוג בלתי מוגבל בכמות ובאיכות. הכלי נברא כך שכאשר יתמלא באור הוא יקבל גם את תכונות הנתינה של האור, כדי שבסופו של דבר ידמה לו. כדי להידמות לאור וליהנות ממנו, מתקינה מלכות מסך נגד האגואיזם, מעל לכל הרצונות שלה. בהתאם לרצון של המלכות לתענוג, לדוגמא, רצון שמידתו 100 קילוגרם, נמצאים לפניה 100% של האור.
בעזרת מסך של 100 קילוגרםעוצמת ההתנגדות לרצון שלה להנאה עצמיתהמלכות דוחה את כל ההנאה, ומחליטה שהיא יכולה לקבל אותה כמות אור, שבעזרתה תספק הנאה לבורא ואף לא לקבלו לעצמה. קבלת אור בצורה כזו מתוך כוונה להעניק הנאה לבורא היא שוות ערך לנתינה.
התלבשות ועביות
האור שמגיע אל מלכות קרוי כאמור "אור ישר"; אור מוחזר ממלכות קרוי "אור חוזר". 20% מהאור שהמלכות מקבלת לתוכה קרוי "אור פנימי". חלק גדול מהאור שנשאר בחוץ קרוי "אור מקיף". בחלק התחתון של מלכות, לשם לא יוכל להיכנס "אור החוכמה", מצוי "אור החסדים".
מהמצב של המלכות בעולם אין-סוף נשארו רשימות ד' דְהתלבשות (מידע על כמות ואיכות האור שהיה מלובש בכלי) וד' דְעביות (מידע על הכוח של הרצון). החישוב בראש הפרצוף על קבלת 20% הראשונים של האור למען הבורא נעשה על ידי מלכות על סמך הרשימות של ד' דהתלבשות וד' דעביות. כדי להרגיש בושה רוחנית על קבלת האור, נדרש תחילה להתחיל לחוש את הבורא, לחוש את תכונותיו, להרגיש שהוא הנותן ולראות את גדלותו. ההשוואה בין תכונות הבורא לתכונות האגואיסטיות של האדם מביאה את המלכות לחוש בושה.
כדי לחוש תחושה זו של המלכות דרושה דרך התקדמות ארוכה ברוחניות. כמידת הגילוי וההבנה של גדלות הבורא, כן מתעורר הרצון לעשות דבר מה למענו. נתינה ל"גדול" ממך שקולה לקבלה. גם בעולמנו ניתן להבחין בכך, למשל: אם לאדם מזדמן לעשות משהו למען אחר שנתפס בעיניו כבעל שיעור קומה הוא יבצע זאת בחפץ לב, לעתים אף ללא תמורה, ובהנאה מרובה. הוא יקבל הנאה מעצם העשיה. תכלית העבודה שלנו היא שהבורא יתגלה בפנינו, ונראה את עוצמתו ושהדבר יהווה מקור האנרגיה כדי שנוכל לעשות משהו למען הבורא. גילוי הבורא מגיע כאשר לאדם יש רצון אמיתי לשרת מטרות אלטרואיסטיות, כלומר רצון לרכוש תכונות אלטרואיסטית.
חמשת חלקי עולם אדם קדמון (א"ק)
הפרצוף הראשון שמקבל חלק מהאור קרוי "גַלְגָלְתַא" (ראה איור 5). לאחר ביטוש פנים ומקיף שפירושו הכאה במקביל על המסך שבטבור על ידי אור פנימי ואור מקיף, חש הפרצוף שאין בכוחו לעמוד מול פיתוי האור שעוד נמצא בחוץ ולוחץ עליו. האור המקיף מכריחו לקבל אור נוסף, ואז הוא מחליט לסלק את כל האור שהיה ברשותו. במצב כזה לפרצוף אין בעיות, אין לו שום קשר עם ההנאה, הוא פשוט לא מרגיש את האור.
עם סילוק האור המסך עולה, נחלש ומתאחד עם פֶּה דראש. פעולה זו נקראת "הזדככות". כאשר המסך יורד בהשפעת האור הוא מקבל עביות גדולה יותר.
לאחר הסתלקות האור מהפרצוף הראשון נשארו בו רשימות ד' דהתלבשות וג' דעביות. דרגה אחת של עביות נעלמה מכיוון שהפרצוף הבין כי אינו יכול עוד לפעול ברמה הקודמת, שהיא ד' דעביות. בהתאם לעביות ג' המסך יורד מפֶּה דראש לקומה יותר נמוכה מד' (קומה ד' היא הפֶּה של פרצוף גלגלתא ואילו קומה ג' היא החזה שלו).
האור מלמעלה לוחץ שוב על המסך והמסך מצידו, דוחה אותו. אחרי כן מחליט המסך לקבל את האור בהתאם לרשימות, אך לא מתחת לרמה של טבור דגלגלתא מכיוון שאפילו פרצוף גלגלתא אינו מסוגל לקבל את האור מתחת לטבור. הפרצוף השני שמתפשט עכשיו, קרוי "ע"ב" (עַבּ).
שוב מתרחש ביטוש פנים ומקיף, ושוב האור מסתלק. רשימות חדשות, כלומר מידע חדש נשאר בפרצוף: ג' דהתלבשות, אור מהקומה השלישית ולא מהקומה הרביעית כמו בע"ב, וב' דעביות; שוב איבוד דרגה אחת של עביות הרצון בגלל ביטוש פנים ומקיףלחץ של האור המקיף והאור הפנימי.
לכן המסך שתחילה עלה לפֶּה דְע"ב במהלך הסתלקות האור יורד כעת לרמת חזה דע"ב, שבו תתרחש היווצרות הפרצוף החדש לזיווג על הרשימות ג'-ב'. הפרצוף הזה קרוי "ס"ג" (סָג).
לאחר מכן שוב הביטוש מכריח את המסך לעלות לפֶּה דראש של ס"ג עם רשימות ב'-א'. בהתאם לרשימות יורד המסך לחזה דס"ג, וממנו יוצא הפרצוף הרביעי "מ"ה" (מַה), אחר כך לפי אותו העיקרון יוצא הפרצוף החמישי "ב"ן" (בֹּן) על רשימות א'-שורש.
כל פרצוף מורכב מחמישה חלקים, או חמש בחינות: שורש, א', ב', ג', ד'. בלי חלקים אלו לא יכול להווצר שום רצון. מבנה זה מהווה מערכת קשיחה שאינה משתנה לעולם. הבחינה האחרונה, בחינה ד', מרגישה את כל ארבעת הרצונות הקודמים לה, שבאמצעותם יצר אותה הבורא והיא נותנת לכל רצון שם, בהתאם לאופן תפיסתה את הבורא בכל רגע נתון; לכן הרצונות האלה נקראים "הבורא", או הוי"ה (י-ה-ו-ה).
רצון לתענוג מחולק לחמש תת רמות, שאותן מסמנים כך:
א.תחילת האות י', קוצו של י' (קש"י) תואם את ספירת כתר;
ב.האות י'תואמת ספירת חוכמה;
ג.האות ה'תואמת ספירת בינה;
ד.האות ו'תואמת ספירת תפארת;
ה.האות ה'תואמת ספירת מלכות;
האותיות האלה נכתבות יחד בצורת קש"ייהוה.
וזה שם הבורא, מכיוון שהבריאה חשה את הבורא בתוכה ולפי תחושתה נותנת שם לבורא. חמשת חלקי הרצון, הבריאה, נקראים ספירות: כתר, חוכמה, בינה, תפארת, מלכות.
אם הפרצוף נמלא באור חוכמה, הוא קרוי ע"ב, ואם בתוך הפרצוף יש אור חסדים הוא קרוי ס"ג. בהתאם ליחס ולשילוב בין אור החוכמה ואור חסדים אנחנו מקנים שמות לכל הפרצופים. כל המתואר בתורה אינו אלא פרצופים רוחניים, שמתמלאים ביחס מסויים על ידי אור החוכמה או אור חסדים.
אחרי יציאת חמשת הפרצופיםגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ןששנמחקות כל הרשימות, במילים אחרות, כל הרצונות שניתן למלא למען הבורא הולכים ופוחתים. המסך עצמו מאבד לחלוטין את היכולת לקבל את האור למען הבורא והוא מסוגל רק להתנגד לאגואיזם, כלומר, לא לקבל דבר.
לכן, אחרי הצמצום הראשון יכולה מלכות לבצע חמש פעולות עקביות של קבלת האור. מבנה זה של חמשת הפרצופים קרוי עולם אדם קדמון. אחרי כן, דבר לא יוכל להתרחש. מלכות מימשה באופן מלא את חמש הרשימות שלה. מלכות שנתמלאה לגמרי באין-סוף לאחר הצמצום הראשון, מסוגלת, בעזרת חמשת הפרצופים, להתמלא באור רק באופן חלקי, עד הטבור. המטרה היא להביא לכך שמלכות תהיה מסוגלת למלא באור למען הבורא, גם את חלק ה"סוף" שלה, מהטבור ועד סיום רגלין.
וזאת כי הבורא רוצה למלא את מלכות בהנאה אינסופית. לכן כל מה שצריך הוא ליצור את התנאים המתאימים לכך שלמלכות יהיו רצון עצמאי ויכולת למלא את החלק הנותר באור, וכך להחזיר הנאה לבורא.