שיעור 5

בשיעור זה תלמד על:

א.התפשטות האור

ב.צמצום ב'

ג.אור חוזר

ד.חמשת פרצופי א"ק

ה.נקודות דס"ג

ו.קטנות עולם הניקודים

ז.עולם האצילות

תחילתו של הנברא היא באור שיוצא מהבורא, האור שהוא הרצון ליהנות, וההתחלה הזו קרויה כאמור בחינת שורש (ראה איור 1). האור יוצר רצון שיהנה מהאור בהתאם ליכולת הרצון ואשר קרוי בחינה א'. לאחר מילויה באור מקבלת בחינה א' את תכונת האור, את הרצון לתת הנאה. בחינה א' בסופה מתחילה להיקרא בחינה ב'. לבחינה זו אין מה לתת, היא מבינה שביכולה לתת הנאה למישהו רק אם תקבל למענו חלק כלשהו מהאור. מההבנה של בחינה ב' שהיא חייבת לקבל למען הנותן נוצרת בחינה ג', זעיר אנפין, ולה יש שתי תכונות: לקבל ולתת. כאשר בחינה ג' מרגישה את שתי התכונות האלו היא חשה שהקבלה טבעית יותר ומהנה יותר לגביה, שהלא כך נוצרה בחינה ג' מלכתחילה בבחינה א', ולכן היא מחליטה לקבל את מלוא האור, בדיוק כמו בבחינה א'. בחינה ג' מתמלאת לגמרי באור זה מרצונה החופשי ולכן נהנית בצורה אינסופית.

בנקודה זו בחינה זו היא בחינה ד' הנקראת מלכות עולם אין-סוף, או הנברא, האמיתי והיחיד. הגדרת "הנברא" כוללת שני תנאים: א( הוא יודע מראש מה הוא רוצה; ב( מתוך קבלה ונתינה הוא בוחר בקבלה. שלוש הבחינות הראשונות אינן נקראות נברא, כי לאף אחת מהן אין רצון עצמאי, אלא רק רצון הבורא או תוצאותיו של הרצון הזה.

לאחר שבחינה ד' התמלאה באור, בדומה לבחינה א', היא מתחילה לקבל את תכונות הבורא ומרגישה כמקבלת. מתעוררת בה בושה הגורמת לה להחליט להיעשות דומה לבורא בתכונותיה, כלומר לא לקבל את האור. כעת היא מבצעת צמצום א'. נשאלת השאלה מדוע, עוד בסוף הבחינה הראשונה, לא נוצר הרצון לעשות צמצום? ובכן, בסוף בחינה א' הרצון יצא מהבורא ולא מהכלי עצמו. כאן, בבחינה ד' הנברא עושה צמצום על הרצון העצמאי שלו לקבל, כלומר לא משתמש בו.

הצמצום לא נעשה על קבלת התענוג, אלא על ההשתוקקות לקבל למען עצמו, כלומר הצמצום הוא על הכוונה. בצמצום הראשון הכלי הפסיק לקבל. אם עכשיו הכלי מחליט לקבל את האור, אבל לא למען עצמו, יוכל להתמלא בכמות מסוימת של אור, בהתאם לכוח של הכוונה שלו להתנגד לאגואיזם. קבלה כזו של אור למען האחר זהה לנתינה. הפעולה בעולם הרוחני מוגדרת לפי הכוונה, ולא לפי הפעולה עצמה.

הצמצום הראשון מעיד על כך שהכלי לא ייהנה בעתיד למען עצמו. צמצום א' לא יופר לעולם. לכן המטרה הראשונית של הבריאה היא לנטרל את הרצון להנאה עצמית. הנברא הראשון, בחינה ד', יש בו כדי להסביר כיצד ניתן לקבל הנאה מלאה מאור הבורא. וצמצום א' מעיד על כך שהמלכות לעולם לא תקבל הנאה למען עצמה. בהמשך נסביר איך לממש עד תום מצב זה, כלומר לקבל מקסימום תענוג שלא למען קבלה עצמית.

לצורך כך המלכות מציבה מעל האגואיזם שלה את המסך שבתחילה דוחה את כל האור המגיע אליה. כך המלכות בוחנת את עצמה אם בכוחה לעמוד כנגד כל ההנאה העצומה שנמצאת באור שלפני המסך, ואשר תואמת את רצונה העצום לקבל את ההנאה. ואמנם כן, היא מסוגלת לעשות זאת. ביכולתה לדחות לחלוטין את כל ההנאה, ולא לקבל את האור.

אבל במקרה כזה הכלי נפרד מהאור. איך להגיע למצב שבו לא דוחים את כל האור, אלא מקבלים חלק ממנו ומקבלים אותו למען הבורא? לצורך זה, אור שהמסך דוחה, האור החוזר, צריך להתלבש על האור הישר ויחד אתו להיכנס אל תוך הכלי, הרצון לקבל הנאה. כלומר האור החוזר הוא תנאי שמאפשר לקבל את האור הישר, ההנאה (ראה איור 3).

האור החוזר ממלא תפקיד של כוונה אלטרואיסטית. לפני קבלת שני האורות האלה, נערך בראש חישוב באשר לכמות של האור שניתן לקבל למען הבורא. והכמות הזו בדיוק נכנסת אל ה"תוך".

הפרצוף הראשון, לפי כוח המסך שלו, יכול לדוגמא לקבל 20% מהאור. אור זה קרוי אור פנימי. אור שלא נכנס אל תוך הכלי ונשאר מחוץ לו, קרוי אור מקיף (ראה איור 4).

הקבלה הראשונה של 20% מהאור נקראת פרצוף גלגלתא. אחרי כן, תחת לחץ האור המקיף והאור הפנימי על המסך בטבור, מוציא הפרצוף את כל האור. המסך שלו עולה בהדרגה למעלה מהטבור לפֶּה, תוך שהוא מאבד את הכוח האנטי אגואיסטי שלו, ומגיע להשתוות עם המסך שנמצא בפֶּה דראש. בעולם הרוחני דבר לא הולך לאיבוד. כל פעולה מהווה המשך של קודמתה. 20% מהאור שנתקבלו מהפֶּה עד הטבור נשארים במצבו הקודם של הפרצוף.

הפרצוף נוכח לדעת שלא היה מסוגל להתמודד עם 20% מהאור ולכן מחליט שיקבל שוב בעתיד את האור, אבל לא 20%, אלא 15% מהאור. לצורך כך הוא צריך להוריד את המסך מהפֶּה לחזה של פרצוף גלגלתא. כלומר צריך לרדת למדרגה רוחנית נמוכה יותר. אם בתחילה הוגדרה הדרגה הרוחנית שלו על ידי רשימות ד'-ד', כעת רק ד'-ג' יגדירוה. האור נכנס על פי אותה המערכת ויוצר פרצוף חדש, ע"ב. הגורל של החדש זהה: גם הוא מוציא את כל האור. אחרי כן נוצר הפרצוף השלישי ס"ג, אחריו מ"ה וב"ן. כל חמשת הפרצופים ממלאים את גלגלתא מהפֶּה שלה ועד הטבור. העולם שהם יוצרים קרוי עולם אדם קדמון. גלגלתא דומה לבחינת שורש, כל כולה עובדת בנתינה, כיוון שכל מה שהיא מקבלת מהבורא, הוא על מנת לתת, ובכך היא משווה עצמה לבורא.

ע"ב מקבל פחות אור למען הבורא וקרוי חוכמה, כמו בחינה א'; ס"ג רק נותן וקרוי בינה, כמו בחינה ב'; מ"ה דומה לז"א, כמו בחינה ג'; וב"ן דומה למלכות, בחינה ד'.

היות שס"ג בעל תכונות של בינה, הוא מסוגל להתפשט מתחת לטבור, ולמלא באור את החלק התחתון של גלגלתא (ראה איור 6). מתחת לטבור קיימת גם הנאה מהידמות לבורא, בכך שנה"י )נצח-הוד-יסוד( דגלגלתא הנמצאים מתחת לטבור, דוחים את אור החוכמה ומקבלים הנאה מאור חסדים. ההנאה הזו היא הנאה של ד' דעביות.

לנקודות דס"ג יש עביות ב' והן יכולות לקבל הנאה מנתינה, רק מעצם מהאור שבדרגה הזו. נקודות דס"ג אינן מסוגלות לעמוד כנגד ההנאה שבדרגה ד'. אם תתחלנה לקבל את האור, יהא זה למען עצמן. וזה מה שהיה קורה אלמלא מלכות, שנמצאת בסיום גלגלתא, לא היתה עולה לאמצע תפארת של פרצוף נקודות דס"ג, ויוצרת סיום חדש לאור, הקרוי פרסא, שמתחתיה האור לא מסוגל לחדור. בכך מלכות עושה צמצום שני על התפשטות האור שקרוי צמצום ב' (ראה איור 6).

להמחשה, נביא מהעולם המוכר לנו דוגמה של אדם בעל חינוך טוב וערכים טובים שלעולם לא העלה בדעתו לגנוב כסף. אם הפיתוי יגבר, ויזדמן לו לגנוב מיליון דולר, הרי למרות החינוך שקיבל ייתכן שלא יעמוד בפיתוי. ההנאה הנשקפת לו עולה על היכולת להתנגד לה.

צמצום ב' הוא ההמשך של צמצום א', אבל על הכלים דקבלה. וכאן התרחש דבר מעניין: בנקודות דס"ג, פרצוף אלטרואיסטי מטבעו, מופיעות תכונות אגואיסטיות, ומייד חוסמת אותן מלכות. היא עולה ויוצרת קו המגביל את התפשטות האור למטה, שקרוי פרסא. הפרסא מונעת מהאור להתפשט למטה ממנה.

הראש של פרצוף דס"ג מורכב מחמש ספירות: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, שגם הם מחולקים לכלים דהשפעה )כתר, חוכמה, ומחצית הבינה( וכלים דקבלה (מאמצע הבינה עד המלכות).

כלים דהשפעה (כלים שנותנים), נקראים גם גלגלתא ועיניים (גו"ע) וכלים דקבלה (כלים מקבלים)אוזן, חוטם, פֶּה (אח"פ).

משמעות צמצום ב' הוא שמרגע זה ואילך הפרצוף אינו יכול לעשות שימוש בשום רצון של קבלה. חל איסור להשתמש באח"פ, כך החליטה מלכות כשעלתה לאמצע התפארת. לאחר צמצום ב' כל הרשימות עולות לראש דס"ג עם בקשה ליצור שם פרצוף רק בדרגה של גלגלתא ועיניים. זאת כדי שגם הפרצוף הזה יוכל לקבל מעט מהאור הנוצר מההתקשרות עם הבורא. מצב זה מעיד על כך שהמסך צריך כבר להימצא לא בפֶּה דראש, אלא בנקבי עיניים, בהתאמה עם קו הפרסא שבאמצע תפארת דגוף. לאחר הזיווג בראש דס"ג, יוצא משם פרצוף שמתפשט מתחת לטבור עד הפרסא.

הפרצוף החדש שמתפשט מתחת לטבור עד הפרסא מתלבש על פרצוף הקודם, נקודות דס"ג, אך רק על חלקו העליון, בו נמצאים הכלים האלטרואיסטיים. הפרצוף החדש הזה נקרא קטנות דעולם הנקודים, והוא נולד על רשימות ב'-א' מצומצמים. עולם כזה למעשה לא קיים בין חמשת העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, מכיוון שהעולם הזה נולד ומייד נשבר. אבל כל עוד היה קיים, היו ספירות הכתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה ושליש של תפארת שלו, נחלקות לעשר ספירות, הנקראות באותם שמות מ"כתר" עד "מלכות". אלא שספירות חוכמה ובינה מכונות אבא ואמא, וספירות ז"א ומלכות נקראות "זו"ן", זעיר אנפין ונוקבא.

לאחר הזיווג דהכאה בנקבי עיניים בראש דס"ג, על פי בקשתן של הרשימות מהפרצוף התחתון, )עושה הפרצוף זיווג שני על הרשימות דגדלות בפֶּה דראש. במהלך הזיווג, מהס"ג תחת הטבור, מתחיל להתפשט אור עצום שמנסה לחדור אל מתחת לפרסא.

לפרצוף הנקודים אין שום ספק שיוכל לקבל את כל האור למען הבורא. למרות צמצום ב' הוא משוכנע שהוא ניחן בכל כוחות הנדרשים לצורך זה. אבל בזמן שהאור נוגע בפרסא, הכלים נשברים מכיוון שמסתבר שהפרצוף משתוקק לקבל את כל האור למען עצמו. האור עוזב מייד את הפרצוף, ואז כל הכלים, גם אלה שהיו מעל לפרסא, נשברים.

כך, מתוך רצון הפרצוף להשתמש גם בכלים דקבלה למען הבורא, כלומר ליצור את עולם הנקודים בגדלות, תוך שימוש בכל עשרת הכלים, נשברים כל המסכים, כל הכוונות למען הבורא.

בגוף הפרצוף דנקודים, כלומר בזו"ן מעל לפרסא (חסד, גבורה, תפארת) ומתחת לפרסא (נצח, הוד, יסוד ומלכות) יש רק שמונה ספירות, וכל אחת מהן מורכבת מארבע בחינות (מלבד השורש) שמורכבות מעשר ספירות, כלומר בסך הכל: כלים שנשברו 320=10*4*8 מתוך 320 (ש"ך) החלקים האלה לא ניתן יהיה לתקן את המלכות שמהווה 32=4*8 חלקים מתוך 320. 288 החלקים הנשארים ניתנים לתיקון. 32 (ל"ב) החלקים נקראים "לב האבן". ורק הבורא יכול לתקן אותם בגמר התיקון.

הרצונות האגואיסטיים וגם האלטרואיסטיים נשברו ביחד, והם התערבבו. ועכשיו כל חלקיק של הכלים השבורים מורכב מ-288 (רפ"ח) חלקים שניתנים לתיקון ו-32 חלקים שלא ניתן לתקן. השגת מטרת הבריאה תלויה מעתה אך ורק בתיקון עולם הנקודים השבור. אם נצליח לעשות זאת, נמלא את בחינת ד' באור.

כדי ליצור מערכת שלמה שתוכל לתקן את הכלים השבורים של עולם הנקודים, נוצר עולם התיקון או עולם האצילות.