שיעור 8
בשיעור זה תלמד על:
א.רוחניות מול גשמיות
ב.כלי התיקון
ג.גילוי הרצון לקבל
ד.שיטת האר"י על פי בעל הסולם
ה.הבריאה בעיני המקובל
בכל "ספרי הקודש", היינו התנ"ך, המשנה, התלמוד, "הזוהר" וכו' מתוארות התחושות הרוחניות שאליהן צריך אדם להגיע. ספרי הקודש אינם עוסקים אלא בהעדפת הרוחני על פני הגשמי, ברוממות הבורא, והם למעשה ספרי קבלה. הבורא אינו צריך שנכבד אותו מכיוון שהוא נטול אגואיזם לחלוטין, כלומר הוא לא זקוק לכך לעצמו אלא כדי להסב לנו הנאה עד למידה שנעדיף אותו על פני הגשמי, והיא המידה בה ניעשה דומים לו. רוממות הבורא מעידה על מידת תיקונו של הכלי. שיטה יחודית לתיקון הכלי היא אלטרואיזם. ההנאה מאיחוד עם הבורא יכולה להיות אינסופית, נצחית, שלמה, רק אם לא תהיה מוגבלת על ידי אגואיזם.
כדי להמחיש את העובדה ששום דבר טוב לא יצמח מאגואיזם, די אם ניזכר בשיעור הגבוה של מתאבדים בקרב בעלי המעמד הגבוה בכל מדינות העולם. יתרה מזאת, המדינות המפותחות נמצאות במקומות הראשונים בעולם בשיעור ההתאבדויות בקרב האוכלוסיה. גם אם ניתן לאדם את הכל, עדיין לא יראה מהו הטעם שבחיים. קבלת ההנאה משככת את ההשתוקקות אליה. את הטעם שבחיים ניתן להרגיש רק על הגבול שבין ההנאה לסבל.
דרישת הבורא לתיקון הכלי מאגואיסטי לאלטרואיסטי נוצרה למעננו, ולא כדי לרוממו. המצב הנוכחי שבו נמצא האדם, קרוי "העולם הזה", והמצב הבא שלו קרוי "העולם הבא". עולם הוא מה שאני חש נכון לרגע זה, והתחושה הבאה היא עולם חדש.
כל אדם שהחל ללמוד דבר מה, וכעבור זמן נטש לימודים אלה, ספג משהו בכל זאת. זה חי ונשאר בתוכו. כל אחד מאתנו מרגיש בתת ההכרה שלו מהו הדבר החשוב ביותר בחיים.
אנשים נבדלים זה מזה בתכונותיהם. יש אנשים ממולחים ופיקחים. והם מגיעים בזמן קצר להצלחות מרובות, צוברים ממון במהירות, נעשים בעלי השפעה ומנצלים את האחרים לקידום מטרותיהם. אחרים איטיים בהתפתחותם, "לא יוצלחים". ייתכן שהם עובדים אף יותר קשה מהפיקחים, אך בפועל משיגים פחות. בעולם שלנו לא ניתן למדוד ולהעריך במדוייק את מאמציו של אדם מכיוון שהם תלויים בתכונות פנימיות רבות, שאתם הוא נולד. אין ברשותנו כיום מכשירים שמסוגלים למדוד ולכמת את התכונות והמאמצים הפנימיים של האדם. ואין הכוונה למאמץ פיסי, אלא למאמץ הפנימי, הנפשי.
בעל הסולם כתב שבעולם הזה 10% מבני האדם אלטרואיסטים. אלה אנשים שמפיקים הנאה מכך שנותנים לאחרים. כשם שאגואיסט מסוגל להרוג אדם כי לא קיבל מה שרצה, כך גם אלטרואיסט מסוגל להרוג אדם אם שוללים ממנו את האפשרות לתת. לדידו לתת זהו אמצעי לקבל הנאה. אנשים אלה הם בכל זאת אגואיסטים, מכיוון שכוונתם, על אף היותה סמויה, היא לקבל משהו כתוצאה מנתינה. כמובן גם הם צריכים להיתקן.
בעצם הם צריכים לעבור דרך ארוכה יותר של גילוי הרע והכרתו. העובדה שהם בעצם אינם אלטרואיסטים מצריכה תקופה ארוכה יותר של הכרה עצמית שבסופה יכירו בהיותם אגואיסטים. עם זאת, ככל שהאדם מחוספס ואגואיסטי יותר כך הוא קרוב יותר לעבור לרוחניות. בשלב זה שבו האגואיזם גדל מאוד, האגואיזם שלו כבר בשל דיו לתחילת דרכו לקראת העולם הרוחני. מה שנותר לאדם הוא רק להכיר בכך שהאגואיזם מזיק לו, ולבקש מהבורא לשנות את הכוונה שלו מ"לקבל למען עצמו" לכוונה "לקבל למען הבורא".
תכונת הבושה מופיעה במלכות דאין-סוף כאשר היא תופסת את משמעותה של בחינת שורש, כתר, בחינה שבה קיימת תחושה של ניגוד מוחלט בין האדם לאור הבורא. מלכות עצמה לא חשה את האור, אלא רק את התכונות שהאור מעורר בה. באור עצמו אין שום תכונות. מלכות חשה את התכונות האלה כתוצאה מההשפעת האור עליה.
כל התגובות שלנו הן הכרחיות ומועילות, והדברים אמורים הן בתגובות רוחניות של נשמה, והן בתגובות של הגוף שלנו כחי לכל דבר. מקובל להניח שכל המחלות הן תגובה של הגוף מתוך כוונה להישאר מאוזן. נניח שאדם חולה במחלה מסוימת: הגוף במכוון גורם לעליית החום כדי להתמודד עם החיידקים ולהגן על עצמו. מחלה יש לראות לא כמצב חולי של הגוף, אלא כביטוי חיצוני, כתגובה על משהו שמתרחש בגוף, על הפרת האיזון הפנימי. לכן גם אסור לחסל סימפטומים של מחלה לבל נחסל את יכולת התגובה של הגוף לרפא את עצמו.
האגואיזם שלנו מתוחכם להפליא. במידה שמתעורר בנו רצון שלא ניתן לסיפוק, דואג מיד האגואיזם שלנו לדכאו לבל ייגרם לנו לסבל מיותר. ברגע שנוצרים תנאים מסוימים שמאפשרים לנו להגיע לסיפוק, מייד מתעוררים בתוכנו רצונות בהתאם. קביעה זו נכונה גם לגבי אדם זקן, חולה, וחלש שכבר לא קיימים בו רצונות מיוחדים, פרט לרצון בסיסי אחד, להמשיך ולהתקיים. הגוף שלנו מדכא רצונות שלא ניתנים להגשמה.
חוכמת הקבלה שוללת את האבולוציה מכל וכל. התפתחות הנברא היתה על פי ארבע בחינות דאור ישר (ראה איורים 1 ו-2), כאשר בחינת א' הפכה לבחינה ב', ב' ל-ג' וכך הלאה. וכאשר נוצרה מלכות אין-סוף היא ספגה לתוכה את כל הרצונות של הספירות העליונות. הם נמצאים בתוכה ולא ניתנים לשינוי בשום אופן.
כאשר יופיעו בעתיד כל שאר העולמות והפרצופים, לא יעיד הדבר על שינוי ברצונות, אלא על שינוי בכוונה. בהתאם לכוונה יוצאים אל הפועל רצונות כאלה או אחרים. הרצונות עצמם אינם משתנים ולא נוצר משהו חדש, שלא היה קיים קודם לכן. כך גם המחשבות שעלו בנו היום ולא אתמול. אתמול הן רק היו נסתרות מאתנו. הכל נמצא בתוכנו מלכתחילה, אלא שהדברים מתגלים לנו בהדרגה בזמן כשהם מוגדרים, ולא בבת אחת. שום דבר חדש אינו נוצר.
לא ניתן להפוך דרגת קיום מסויימת לאחרת. כך לא ניתן להפיח חיים בדומם, או להפוך צומח לחי וחי לצומח. קיימות דרגות ביניים בין טבע הדומם וטבע הצומח, לדוגמא האלמוגים. בין הצומח לחי קיימת צורת חיים, שניזונה ישירות מן האדמה והיא קרויה "אַדְנֵי השדה". בין בעלי חיים לבני האדם קיים הקוף. הוא לא לגמרי בעל חיים אך גם לאדם לא יכול ליהפך.
הדבר היחיד שעשוי לקרות הוא שאם קיים באדם הניצוץ האלוהי שמושך אותו אל הרוחני, ומתוך זה מופיע בו רצון להשיג דבר נשגב מהעולם הזה, אז אדם הופך ל"בן אדם". לפי הגדרה זו של הקבלה אין בפועל הרבה אנשים עלי אדמות שניתן לכנותם בני אדם, למעשה מדובר בבודדים.
וכשמדובר בהופעת הרצון להשיג דבר נשגב יותר בעולם הזה, במשיכה אל הרוחני, ראוי שנזכור כי ההתפתחות המדעית והטכנולוגית נוצרה כדי שנגיע למבוי סתום, ולהבנה שלא ניתן להתקדם בדרך זו. אך ראשית דבר יש להגיע למבוי הסתום הזה.
שיטת האר"י
לכל המקובלים היו תלמידים. בשום פנים ואופן אין לסווג את התלמידים לטובים יותר או פחות, לשואפים יותר או פחות. כל אדם נוצר מלכתחילה עם רצונות מסויימים, ואף אחד לא יכול לדעת מדוע נוצר כפי שנוצר ולמה מתהווים בו הרצונות כפי שהם מתהווים. כל תהליכי הסיווג והמיון בקבוצה נעשים באופן טבעי כך שתיווצר קבוצה קבועה ויציבה.
האר"י התחיל לעבוד לפי שיטה חדשה. אולם גם אז, תלמידיו לא הצליחו להבין באמת את האר"י, מלבד אחד: בקבוצה של תלמידי האר"י כבר היו מקובלים גדולים, אבל רק אחד מהם זכה לקבל ממנו את כל הידע, חיים ויטל. הדרך בה מלמד המורה תלויה בסוג הנשמות שיורדות אל העולם הזה, כלומר בסוג הנשמות של תלמידיו. לפני האר"י היו שיטות אחרות של לימוד. אך החל מגילוי שיטת הלימוד שלו יכול כל אחד, מאז ללמוד קבלה, אם יש בו רצון בכך. גם ההמונים יכולים ללמוד קבלה, ובלבד שיהיה להם רצון.
בעל הסולם לא שינה מהותית את שיטת האר"י, אלא רק העמיק והרחיב אותה. הוא כתב פרשנות מפורטת יותר לספרי האר"י ולספר "הזוהר". הודות לפרשנות זו כל אחד בדור שלנו החפץ ללמוד את חוכמת הקבלה ולהתקרב אל העולם הרוחני והוא מסוגל להבין את המשמעות הפנימית של כל החומר הנלמד, וכן לעשות הקבלה לכל ספרי התורה.
נשמות שירדו לעולם הזה לפני האר"י קיבלו את הרוחניות באופן חיצוני בלבד. לאחר פטירתו של האר"י התחילו לרדת לעולם נשמות שלמדו וניתחו את עצמן ואת העולם הרוחני בשיטה מדעית-רוחנית. לכן כל הספרים לפני האר"י כתובים בצורת סיפורים ואילו הספרים שלאחר תקופתו כתובים בדומה לתלמוד עשר הספירותבשפת הבחינות, הספירות והעולמות. זוהי פסיכולוגיה הנדסית, גישה מדעית לנשמה.
מקובל אינו מוצא צורך להתעסק במדעים שונים בעולם שלנו, ולערוך ניסויים ומחקרים שונים. הוא מסוגל לספק את כל ההסברים מנקודת ראותה של חוכמת הקבלה, המקור לכל המדעים. לכל מדע יש שפה משלו. אם המקובל אינו מדען בהשכלתו הוא יתקשה לתאר תופעות כאלה ואחרות בשפה ובמונחים המקצועים של אותו המדע.
המקובל חש את החוקים האמיתיים של היקום שמהם נובעת המהות החומרית, והרוחנית. באיזה שפה הוא יתעד את יחסי הגומלין שבין התופעות השונות? שהרי בצורה כלשהי הוא צריך לתעד את הכוח הרוחני שמהווה את היסוד לעולם הזה, ואת היחסים ההדדיים בין העצמים הרוחניים.
את הדברים האלה לא נגדיר בשום נוסחה של העולם שלנו. בעולם הרוחני יכול המקובל להעביר את התחושות שלו לזולתו אך לא לעשותן נגישות לאלה שעדיין לא נכנסו אל העולם הרוחני ואפילו ניתן היה בצורה כלשהי להעביר להם משהו, בכל זאת לא היה ניתן להשתמש בכך בעולם שלנו עד אשר האדם ישתנה. אילו אנשים היו משנים את התכונות שלהם, הם היו מסוגלים לתקשר בשפה הרוחנית ולבצע פעולות רוחניות.
כל אחד מקבל וסובל בהתאם לרמה שבה הוא נמצא. כדי להפוך יסורים אלה לרוחניים חסר מסך, שאותו לא מקבלים סתם כך. דרישה זו יוצרת חיץ, הפרדה. ולכן חוכמת הקבלה נקראת גם"חוכמת הנסתר" עבור אלה שעדיין לא השיגו אותה.
ב"מבוא לספר הזוהר" מתוארות ארבע דרגות של הכרהחומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת ומהות. המדע שלנו מסוגל להתמודד רק בכל מה שקשור לחומר ולצורה המלובשת בחומר. צורה ללא חומרששהיא מושג מופשט לחלוטין, שלא ניתן לנתח אותו בבירור. ומהותששהדבר שמפיח חיים באובייקטים או יוצר תגובותבכלל לא ניתנת להבנה. תופעה דומה קיימת בעולם הרוחני. מקובל שלומד דבר מה ברוחניות יכול להשיג את החומר ואת הצורה שבחומר, אבל צורה מופשטת של החומר איננה בתחום השגתו. כלומר גם בעולם הרוחני קיימות מגבלות בהבנה וביכולת התפיסה של היקום. אלא שכאשר המקובל מגיע לרמה רוחנית מסויימת הוא מקבל מלמעלה מתנה שפותחת בפניו את כל סודות היקום.