"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.
אנו רואים, בענין הוויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהוויכוח של יעקב עם עשו
הזה"ק (ויצא דף ל"ח, ובהסולם אות ע"ה) שואל וזה לשונו, "אמר ר' יהודה כיון שהקב"ה הבטיח לו כל זה, שאמר לו, והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, למה לא האמין. אלא אמר, אם יהיה אלקים עמדי. ומשיב, אלא אמר יעקב, חלום חלמתי והחלומות, מהם שהם אמיתיים, ומהם שאינם אמיתיים. ואם יתקיים, אז אדע שחלום אמיתי הוא. ועל כן אמר, אם יהיה אלקים עמדי, כמו שחלמתי, והיה ה' לי לאלקים", עד כאן לשונו.
הכתוב אומר (ויצא כ"ח ל') "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ויש להבין מה מרמז לנו שהסולם מוכרח לעמוד באלכסון, שכך אנו רואים אצלנו, אם הסולם עומד ישר, אי אפשר לעלות עליו. וכמו שרש"י מביא דרשת חז"ל וזה לשונו, "אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרה, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש". זאת אומרת, הסולם מוכרח לעמוד בשיפועו. מה מרמז לנו זה בעבודה. וכן יש להבין קושיית המפורשים, מדוע כתוב "מלאכי אלקים עולים", ואח"כ "יורדים". היה צריך לכתוב להיפך.
הנה חז"ל אמרו על הכתוב "וה' ניצב עליו" (מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, ויצא) וזה לשונם, "לא מצינו כן בשאר האבות. אמר ר' סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשהיא נחרשת, ולא כשהיא נזרעת, אלא כשהתבואה עומדת בכרי. כך אברהם חרשה, שנאמר, קום התהלך בארץ. יצחק זרעה, שנאמר, ויזרע יצחק. בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו".