הכתוב אומר, "כי תשא את ראש בני ישראל, לפקדיהם. ונתנו איש כופר נפשו לה', בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו, מחצית השקל, בשקל הקדש. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לכפר על נפשותיכם". ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים להקדים מה שאמרו חז"ל (נדה ל"א ע"ב), וזה לשונו, "תנו רבנן, שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע לובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
הנה הכתוב אומר, "כי תישא את ראש בני ישראל, ונתנו איש כופר נפשו לה', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם, זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם".
בזה"ק (כי תישא דף א', ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו, "בא וראה, הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. שואל, למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק".
הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו
ידוע שסדר העבודה בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא בב' בחינות:
א) בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהיא בחינה הנקראת נגד הדעת, כלומר, הדעת של האדם הוא הקובע אם כדאי לעשות את הדבר או לא, וכפי הכלל שאין האדם יכול ללכת נגד השכל, נמצא, האדם המקבל על עצמו לעבוד את ה', אפילו שהשכל לא מבין את הכדאיות, ומכל מקום, האדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, איך שהם קבעו לנו איך לעבוד את ה'.
והם אמרו שצריכים ללכת לפי חוקי התורה ולא לפי השכל, זה נקרא, בחינת מוחא.
ב) בחינת ליבא, שפירושו, רצון לקבל, והוא צריך לעבוד ללכת נגד הרצון. היינו לעבוד ולעשות מעשים בכדי להשיג את הרצון להשפיע, זה נקרא, ליבא.