"כפרי בלתי מבושל"
רבים טוענים שברצונם ללמוד קבלה, אך כרגע אינם יכולים. השאלה היא, מה מידת הנחיצות הנדרשת כדי ללמוד קבלה. האם הרצון צריך להיות מקביל לרצון לאכול ולשתות, ואם הוא פחות מכך, סימן שלא על האדם הזה להגיע לקבלה?
הבריאה כולה אינה יותר מרצון, "רצון ליהנות". הרגשת חוסר נקראת "שאלה". ושאלה לאו דווקא צריכה להיות אינטלקטואלית, שכלית, אלא כל חיסרון לדבר מה נקרא "שאלה". כאשר אדם נמצא בשאלה, בריקנות, הוא מחפש כיצד למלאה. הריקנות, הרצון, השאלה שנפתחת בו, היא שקובעת לאן יפנה.
ובעזרת ה"שכל" שהאדם מפתח לצד השאלה או החיסרון, הוא משיג מבוקשו. מכאן, שהשכל הוא בסך הכול עבד לרצון. אנו חשים יום יום, שברגע שבו אנו משתוקקים למשהו, השכל מיד מחפש דרכים שיובילו למילוי רצוננו. ואנו מוכנים גם לצאת ללמוד כיצד להגיע למושא תשוקתנו. כך בנוי האדם – שהעיקר הוא הרצון.
זו גם הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה רק בסוף הדורות, לאחר שהאדם כבר מימש את כל רצונותיו הקטנים בדרך, והגיע לרצון אמיתי, הרצון למהות החיים. וכבר אינו מחפש כיצד למלא את חייו כאן, בעולם הזה, ולסתום את עצמו. שכן אם האדם עוד מוכן
[O1]להשביע את עצמו במילויי העולם הזה דוגמת כסף, תאוות, כבוד, השכלה,
[O2]זה סימן לכך שרצונו אינו גדול דיו, וטרם הגיע להתפתחות מספקת בגודלו ובעומקו.
כאשר אדם מגיע למצב שבעולם הזה אין עוד מה שיכול לספקו, הוא מגיע לרצון אמיתי וסופי, לרצון של מה שמצוי מעל לעולם הזה. הוא מתחיל לשאול, לשם מה קיים כל העולם, אם איני מקבל ממנו שום מענה לקיומי? ואדם כזה כבר בשל להכיר את חוכמת הקבלה, שתעניק לו תשובה לשאלותיו ממדרגה אחרת, מאותו הממד שעליו הוא החל לשאול.
אך אם דרגת שאלתו של האדם היא ברמת חייו הגשמיים בלבד, כלומר כל עיסוקו הוא סביב השאלה כמה הרוויח או הפסיד בבורסה, האם זכה בפיס ומדוע "דפק" את מכוניתו. וכל שכן אלמלא קיבל "מכות" קטנות, לא היה שואל כלל, ולבטח לא שאלה בדרגתו של העולם העליון. לאדם כזה חוכמת הקבלה לא מתאימה.
לכן כשאנו, המקובלים, יוצאים להפיץ את חוכמת הקבלה, אנו עושים זאת באופן זהיר ביותר, איננו מוכרים אותה בכל קרן רחוב, אלא מטרתנו שכולם ידעו על קיומה, ולכשיתפתח באדם רצון אמיתי, הוא ידע היכן נמצאת התשובה ויוכל לפנות לכל אחד מאמצעי ההפצה שפיתחנו: ספרים, חוגים, לימוד, הרצאות ושיעורים באתר האינטרנט, ועכשיו גם בטלוויזיה.
ההפצה של חוכמת הקבלה לא תעורר את מי שמסוגל להסתפק במה שמציע לו העולם הזה, אדם שכמה אלפי שקלים בחודש, טיול לחו"ל, בירה וטלוויזיה עושים אותו מאושר ומספקים כל רצונותיו. לכן אם זה המצב, עליו להמשיך בדרכו, ואט אט לבוא לכלל ייאוש מכל המילויים שיקבל. כאשר ייווכח שמילוי אחר מילוי אינו יכול למלאו, אז הוא יבוא לתחושת מרירות ולפתיחה גדולה יותר של השאלה "מה הטעם בחיי?"
כיצד פועל התהליך של התעוררות הרצון ומציאת הפתרון הנכון?
אם לאדם יש רצון, הוא כבר יגיע למקום הנכון. ישנם אמצעים רבים, כפי שהזכרתי קודם, שבעזרתם ימצא את מבוקשו. אם הוא מגיע ל"מקובלים" למיניהם, שמוכרים לו שיחות נפש במקום קבלה ומסלפים את מהות הרוחניות, "מקובלים" שלא פותחים בפניו את העולם העליון ולא נותנים לו שיטה כיצד להגיע לחיים נצחיים ולגילוי האלוקות בעולם הזה, שזו תמצית חוכמת הקבלה. אז לאחר שיפגוש בשרלטנים אלו הוא יבין שזה לא הדבר הנכון, יעזוב אותם וימשיך לחפש הלאה.
זאת משום שבעולם שלנו פועל חוק כללי, שמקיף את המציאות כולה: "חוק השתוות הצורה". כאשר יש באדם שאלה, חיסרון, אף על פי שאינו יודע איך והיכן ימצא לה תשובה, הוא
[O3]מגשש אחר אותו חיסרון,
[O4]כדי למצוא את מבוקשו. ממש כפי שמטען בשדה חשמלי מגיע למקום האיזון שלו, או כתנועתה של חתיכת ברזל בשדה מגנטי, או מה שגורם לאנשים להימשך זה לזה או להידחות זה מפני זה, לפי השתוות או אי השתוות הצורה ביניהם.
זהו החוק הכללי, שפועל בכל רמות המציאות, בכל חוקי העולם. לפי חוק זה מתחברות ומתפרקות תרכובות כימיות, נמשכים או נדחים גושים בחלל. כאשר כל יתר החוקים שלנו אינם יותר מביטוי חיצוני, חומרי, של חוק השתוות הצורה.
לכן בהפצה אנו לא דואגים ספציפית לכל אחד ואחד, שיושב באלסקה, בלוס אנג'לס או באילת, שידע או לא ידע עלינו. אלא עלינו לפרסם את חוכמת הקבלה, להוציאה החוצה ברמה שמותאמת לעולם כולו. ואם יש לאדם רצון אמיתי, הוא כבר יגיע אלינו. אם יש לו רצון פחות מהדרוש, הוא יגיע לחוגים "כביכול קבליים", שקוראים ב"זוהר" ומדברים עליו, אך באופן שלא מביא את האדם לידי מעשה, היינו לגילוי האלוקות.
האם הרצון מתעתע באדם, שכן אדם אומר "אני רוצה ללמוד קבלה", אך ממשיך בחייו?
זהו רק סימן לכך שרצונו אינו רצון אמיתי, אלא מעין סקרנות של מי שטרם הבשיל, ועודו נמצא בדרך, וייתכן שמחר או מחרתיים כבר יגיע לידי רצון בשל דיו. מה שאם כן, הרצון של אדם יתפתח במהירות רבה מאוד אם ייכנס לקבוצה, ואחרת לא יוכל להגיע לאותה רמת התפתחות הרצון.
אמנם גם בתוך קבוצת מקובלים הוא יצטרך לעבור אותם השלבים של התפתחות הרצון, כי על הרצון להתפתח מאפס, מתחילת הבריאה, ממה שהחל לפני אלפי שנים, ועד לצורתו הבשלה הסופית. אך אפילו מי שמצטרף לחברת מקובלים עם רצון לא בשל, מכניס עצמו תחת מנגנון שמפתח אותו במהירות מרבית, ועובר בזריזות יתרה את שלבי התפתחותו, עד שמגיע לרצון חזק ולתשוקה עזה להידבק באלוקות, בכוח המציאות הכללי, להכירו ורק עמו להזדהות, ולהתחבר, עד שייכנס להרגשת הממד העליון, להרגשת הבורא. וזה נקרא שמתחיל ללמוד קבלה מעשית.
נוצרות כאן שתי בעיות. ראשית, אם אין לאדם מספיק רצון, מדוע שיגיע לחבורת מקובלים? שנית, האם ייתכן שאדם בעל רצון חלש ייכנס לתוך חבורת מקובלים ויפגום בכוח הקבוצה?
אם אדם בעל רצון קטן וחלש ייכנס לחבורת מקובלים, הוא לא יקלקל אותם, כי הם חזקים דיים להחזיק אותו, משום שהם מצויים ברמת התפתחות אחרת. בדומה לילד קטן שרוצה לעשות הרבה רעש ולהפריע לחבורת אנשים מבוגרים השקועים בשיחה רצינית. האם הוא יוכל להביאם לידי כך שירעישו כמותו וישחקו בצעצועיו? לא. הם ירגיעו אותו, כי הם מצויים ברמת התעניינות אחרת.
כאשר אדם מתערבב בחברה בדרגתו, אז באמת הרע שלו תמיד יגבר על הטוב שלהם, משום שכולם באותה רמת התפתחות, באותן השאלות, באותם תחומי עניין. אבל אם בא אדם מתוך גשמיות גרידא, מה יש ביכולתו להשפיע על קבוצת מקובלים? את האינטרסים האנושיים שלו, בזמן שהם עוסקים בדברים שמעל לעולם הזה? ודאי שלא יוכל לעשות דבר. הוא ייכנע. ואם יישאר כנוע, רצונו יתפתח עד לדרגת רצונם.
לגבי השאלה הנוספת, אדם לא יגיע עם רצון קטן לקבלה, הוא יבוא עם רצון גדול באופן יחסי. ובנוסף כתוב :"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", שפירושו שרבים הם אלו שבאים, ומסתננים החוצה עקב זאת שרצונותיהם עדיין לא מיועדים לקבלה, ואז תדירות הלימוד שלהם נמוכה, פעם בשבוע, פעם בחודש, לפי רצונם. אלו אנשים שאם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא יבואו וימשיכו הלאה בדרך, באותו תהליך בלתי פוסק.
הכול תלוי ברצון, ורצון אי אפשר לרכוש בשום מקום, אלא ניתן לקבלו רק אם נכנסים לסביבה טובה. לכן, כאשר חוקרים מהי בחירתו החופשית של אדם, על ידי מה יוכל להתפתח ולגרום לעצמו התקדמות מהירה יותר, מגלים שכל שביכולתו לעשות הוא לבחור בחברה גבוהה ומיוחדת יותר, חברת מקובלים.
כולנו אמורים להגיע בסופו של דבר לרצון גבוה, רק בזמנים שונים. אך האם מי שעולה על מסלול הקבלה, לא ייאלץ לעבור ייסורים רבים, שכן הקבלה תאיץ את תהליך התקדמותו ללא סבל?
כתוב כך: "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", כלומר מביא את האדם למקום שבו יוכל להתפתח מהר, "ואומר לו: 'קח לך'" את ההתפתחות הזו, כלומר עשה מאמץ על ידי החברה ותתפתח מהר ובלי בעיות וייסורים לקראת תכלית הבריאה, שאליה בכל מקרה יגיעו כולם. כי אני, הבורא, תכננתי את התהליך כולו, אני מלווה אותו, ורק מי שלא מתחזק לאחר שהראיתי לו על ידי מה עליו להתחזק, כלומר לא מתחזק על ידי הספרים, לא שם עצמו בקרבת מקובל ולא מחפש כיצד לגבש את רצונותיו לכיוון הנכון, ילך בדרך השנייה – דרך ייסורים.
כיצד יגיע אדם לנחיצות ללמוד את חוכמת הקבלה? על ידי זאת שיראה שהעולם מלא ייסורים ושאין ביכולתו למלא את רצונותיו בשום תענוג. אם אדם מרגיש שעדיין אין לו רצון לקבלה, זה סימן לכך שעוד יש לו תקווה קטנה שיוכל ליהנות מהעולם הזה. ואז הבורא יצטרך לתת לו עוד מנת ייסורים, כדי שיגיע לכלל החלטה שאין כל תקווה ליהנות בעולם הזה, וירוץ ללימודי חוכמת הקבלה בלב שלם.
זה נקרא: אדם הולך בדרך תורה, בדרך האור, התורה ("הוראה", שיטה להגיע לרוחניות), או שהולך בדרך ייסורים, שבה הבורא חייב להגדיל לו בכל פעם את מנת הייסורים, כדי לעורר בו דחייה מהעולם הזה, לקראת הרוחניות.
זאת משום שתכלית חיינו היא להידבק בבורא, ולקבל מעמד ודרגה כזו של הבורא – דרגת נצחיות, שלמות, אינסופיות, נטולת תחושת המוגבלות של דרגת ה"עולם הזה". לזה ורק לזה רוצה הבורא להביא את האדם. כלומר למה שנקרא חיים: "ואתם הדבוקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".