אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / התעוררות רוחנית / המטרה

חוכמת הקבלה היא אמצעי להשגת המטרה בה"א הידיעה – מטרת החיים. מרבית החוכמות מנסות להשיב לאדם לשאלה מהי מטרת החיים, אך רובן מספקות את האמצעי בלבד, כאשר מטרת חיי האדם נותרת לוטה בערפל.

מהי המטרה הנכספת שמשיג האדם על ידי לימוד חוכמת הקבלה? מה קורה לאחר שהיא מושגת? האם עלול אדם להתמכר ללימוד קבלה ולשכוח כליל מה הייתה מטרתו, כאדם מאוהב, המגלה שהתאהב ברעיון של "להיות מאוהב", אך לא מאוהב באישה עצמה?

חשיבותו של כל מדע נמדדת לפי מטרתו, כלומר לפי מה שביכולתו לתת לאדם. חוכמת הקבלה הינה מדע הפותח בפני האדם את השאלה "מהו הטעם בחיי?" בצורתה האמיתית, כלומר חושף בפניו את המציאות ומעמיד אותו במרכזה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. מכאן, שחוכמת הקבלה מספקת לאדם את התשובה לשאלה, לשם מה קיימת המציאות.

אדם הלומד את החוק הכללי של המציאות, מגלה שהכול נועד להביאו למטרה אחת בלבד: גילוי כוח אחד, יחיד ומיוחד הקיים בבריאה, והפיכתו לדומה לכוח זה. מה פירוש "דומה"? כאשר האדם ירכוש את כל תכונות הכוח הזה ויִדָמה לו, הוא יגיע להיות כאותו הכוח הכללי, המיוחד, המושלם הכולל ומקיף את כל המציאות.

כלומר, כל חוקי העולם, המציאות וכל המקרים המתרחשים בחיינו מיועדים אך ורק להביא את האדם למצב זה. אם ירצה האדם להתקדם ואם לא, המציאות, החוק הכללי, יחייב אותו, באמצעות ייסורים או בעזרת מקרים שונים שיסובב לו, לעבור שינוי אחר שינוי עד שכל אדם, לפי תכונותיו, ידמה לכוח כללי זה. כך שכבר מלכתחילה אנו מחויבים להגיע לדבקות בכוח הכללי הקרוי "בורא" ולהתאמה אליו.

האם אדם שלומד קבלה עלול לשכוח לשם מה הוא לומד? ודאי שכן. אדם כלול מרצונות גופניים: אוכל, מין ומשפחה. רצונות אנושיים: כסף, כבוד והשכלה, ורצון נוסף, הרצון לרוחניות. הרצונות הללו משמשים את האדם בערבוביה, ובכל רגע ורגע בחייו הוא מקיים את אותו הרצון, שמורגש בו כגדול ביותר מכל יתר הרצונות המתעוררים בו, והוא שקובע את פעולת האדם באותה העת.

רק על ידי בחירת סביבה יכול האדם לנווט את עצמו למטרה כלשהי, שאותה הגדיר מראש, שכן הוא עצמו אינו מסוגל לגעת באופן ישיר ברצונותיו ולקבוע את סדר חשיבותם בו. ועל כותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שישנם האדם ותכונותיו הפנימיות, וישנה הסביבה וערכיה. האדם נולד כשאינו קובע את תכונותיו ואף לא את אופן התפתחותן בו. כמו כן אינו יכול לקבוע כיצד יתפתח העולם סביבו, אך יש ביכולתו למצוא קבוצות שישפיעו עליו באופן סלקטיבי ומיוחד.

כאשר אדם שם עצמו תחת השפעת הסביבה המיוחדת שבחר, הוא נשטף במחשבות ובערכי אותה הסביבה, וקובע אילו מרצונותיו למין, למשפחה, לכסף, לכבוד, להשכלה או לרוחניות יהיו הגבוהים, הגדולים ביותר, ואילו הקטנים ביותר. כלומר אילו יהיו מרכזיים בו ואילו זניחים יותר.

מכאן יוצא, שכאשר אדם נכנס ללמוד קבלה משום שיש לו איזה דחף לזה, זה סימן לכך שמשמים כבר ניתן לו סולם ערכים פנימי, שבו הרצון לרוחניות גדל מכל יתר הרצונות, ולאחר מכן, במשך הלימוד, יהיה עליו לשמור כל הזמן שרצון זה יגדל על פני יתר רצונותיו, ושיהיהמבורר ככל שניתן, כלומר עליו לברר גם בתוך עצמו, מה פירוש רוחניות עבורו.

עליו לבדוק האם רוחניות היא "עשיית פסלים", כלומר פעולות גופניות למיניהן, לבוש מיוחד או קיום פולחנים. האם הרוחניות שלו מסתכמת בעריכת סעודות וטקסים, האם הוא קושר רוחניות עם פסיכולוגיה, מדיטציות או פעולות פסיכוסומאטיות, וכן הלאה.

רוחניות אמיתית צריכה להיות עבור האדם השגת הכוח הכללי המיוחד הנקרא "בורא", וכמו כן ביצוע פעולות על עצמו כדי להידמות לבורא. וכך עוד בחייו הגשמיים הוא מגיע להיות נצחי, שלם ונעלה מכל המציאות, שכן הלימוד עצמו כבר מכוון את האדם למצב שבו הוא תמיד מברר ובורר באופן נחרץ כיצד להגיע למטרת הלימוד. כך זה בלימוד הנכון.

אם יצאנו ממקום מסוים, וכל שהותנו בעולם הזה היא אמצעי להחזרתנו לאותו מקום, מדוע יצאנו משם בכלל?

שלא מרצוננו יצאנו מהמצב הטוב ביותר, שהוא המצב היחיד שבו אנו באמת קיימים. למעשה, יצאנו ממנו רק בהרגשתנו, ולכאורה אנו מצויים כעת במצב אחר, הפוך ממנו. ניתן לדמות זאת לאדם חי שלפתע התנתק מהרגשת החיים, ושוכב מחוסר הכרה.

הבורא ברא רק מצב אחד: מושלם, נצחי, ללא התחלה או סוף, ובמצב זה אנו מצויים. הבעיה היא, שאף על פי שאנו מצויים במצב זה, עלינו להגיע לידי כך שנרגיש את אותו המצב ביתר עמקות וביתר כוח, כלומר, ביתר בירור, ביתר טעמים ועונג.

בדומה למאכל טוב, שבכדי להכיר את כל טעמיו, יש להוסיף לו טעמים מנוגדים: פלפל, מלח, לימון וחומץ, שהם אינם מאכלים בפני עצמם, וטעמם כשלעצמו הוא נוראי, אבל כשהם משולבים עם המאכל הטוב, הם דווקא מעצימים ומשבחים את טעמו.

זו אמנם דוגמה פשוטה וגשמית, אבל במציאות, כאשר אדם יוצא מנקודת הפתיחה שהיא המצב הנמוך ביותר, וההפוך לחלוטין, כלומר דרגת העולם הזה. וממנה הוא מתחיל להשיג את המצב שבו הוא נמצא באמת, אז על ידי החזרה לשם צעד צעד בעצמו עד לרכישת כל הטעמים, כלומר השגת השלמות והנצחיות הקיימים במצבו הקבוע. והוא משיג לא רק טעמים, אלא גם את כל עמקות ההשגה.

בקבלה זה נקרא שבמקום "אור הנפש", כלומר אור קטן, נפישה, שפירושו שכל דבר שטעם ברוחניות, במצבו הנצחי, היה תפל לעומת טעמו, כאשר האדם שב לאותו מצב, לאחר שהיה במצב הנגדי לו. ואז מגיע לטעם הנקרא נרנח"י, שהוא שש-מאות ועשרים פעמים חזק יותר מאור הנפש שהיה לו בתחילה.

כך שהיציאה מהרגשת השלמות ונצחיות והחזרה לאותו המצב, דרך העולם שלנו, כלומר יציאה מאינסוף לעולם הזה, הנגדי, הנמוך והגרוע ביותר, וכל הדרך חזרה לאינסוף, מקנה לאדם טעמים ותענוגים אינסופיים בגודלם. לכן מצבזה נקרא "אינסוף".

כך שאת המצב הראשון באינסוף אנו מגדירים כנקודה, ואילו את המצב הסופי לאחר הירידה לעולם הזה והחזרה לאינסוף – אנו מגדירים כמצב אינסוף אמיתי. ההבדל בין ההרגשה של תחילת המסע לבין זו של סופו הוא עצום.

האם הבורא לא היה יכול לחשוב על פתרון יצירתי יותר, מאשר לגרור אותנו דרך כל הסבל וייסורי העולם הזה?

האדם לא יכול לשאול אם הבורא יכול לעשות זאת אחרת, מפני שהוא משיג את המציאות, כבר מתוך אותם הכלים שברא הבורא. האדם הוא בן הרגשה, והרצון לקבל הוא החומר שלו, על כן הוא מתפעל אך ורק ממה שהרצון לקבל שלו מרגיש. מכאן, ודאי שאין לו שום ברירה אלא להצטייד בכל סוגי ההרגשות, כדי שבסופו של דבר יהיה מסוגל להבחין בטעם הנצחי והמושלם.

האם הבורא יכול לברוא את העולם בצורה אחרת? אם יש שאלה כזו, כנראה שיש עליה תשובה, אבל את התשובה הזו אדם משיג רק לאחר שהגיע לסוף, נכלל באינסוף, טעם את כל הטעמים, ובכך סיים את כל מה שיכול היה להשיג באמצעות התאמת עצמו לבורא על ידי עבודתו.

המחשבה היא מעל כל המעשים, ודרכו של האדם עולה מלמטה למעלה. ועל כן רק לאחר שישיג את כל מעשיו ויִדָמה לו לפי מעשים ולפי תכונות, כלומר כשתכונותיו יהיו בדיוק כתכונות הבורא, המצב הבא – מעל האינסוף יהיה שיתחיל להשיג גם את שכלו. ואז יוכל להיכלל במחשבתו, מחשבת הבריאה, ולהשיג אותה, וידע מדוע הוא ברא את האדם כפי שברא, ולא בצורה אחרת. לפני כן איש לא יבין את התשובה, אבל עצם השאלה מרמזת על כך שנשיג אותה.

האם החיים האלו הם "סדנת שיפורים"?

אכן סדנת שיפורים, ותו לא. אנו נמצאים במצב ובמקום שנקרא "העולם הזה", על מנת לשפר את עצמנו, ולהגיע מתכונותינו לתכונות הבורא. אלו הן תכונות שלא היו לנו קודם לכן, לא שכחנו ולא איבדנו אותן. יש לאדם רק רצון לקבל, ועליו לרכוש על גבי הרצון לקבל את צורתו החיצונית הסופית, שהיא
[O1]כתכונת הבורא: רצון להשפיע.

האם העובדה שהאדם אינו מושלם מרמזת על כך שהבורא אינו מושלם?

לא. הבורא ברא את האדם כבר בצורתו הסופית, אבל משום שטרם השיג אותה, אז בתחילת הדרך או באמצעה הוא מרגיש את תכונותיו כהפוכות מתכונותיו האמיתיות. כך שלמעשה האדם מקולקל רק כלפי עצמו, ולא כלפי הבורא. הוא נטול שלמות ונצחיות רק למען ישיגן בעצמו, שכן בכך, ישתכלל וירכוש את היכולות לטעום שלמות ונצחיות. ואת זאת האדם לא יכול לקבל מהבורא באופן ישיר.

את היכולות לטעום מצב מושלם ונצחי, על האדם להשיג בכוחותיו, עליו להתייגע, להשתוקק אל הבורא ולהרגיש אותו. רק כך נוכל להשיג את כל עומקו של המצב האמיתי, שבו אנו כבר מצויים. כאמור, אנו דומים כעת לאדם המצוי בחוסר הכרה, ומוטל עליו לשוב להכרתו בכוחות עצמו.

מהי בעצם "הכרה"? הכרה היא כשאדם מבין ומשיג את החיים הללו, על כל האופנים והעומקים הקיימים בהם. ואם אינו עושה זאת בעצמו, כלומר אינו רוכש בכוחותיו את כל הטעמים שישנם בחיים האלו, הוא פשוט לא חש בהם.

הבורא רואה אותנו כסוף מעשה, ואילו אנו רואים את עצמנו בשלב התחלתי של המעשה. האם לכן אנו נראים לעצמנו כל כך פגומים?

כן. ובנוסף לכך הבורא גם מתייחס אל האדם מסוף המעשה, וזהו הקושי. הוא מתייחס אלינו כשלמים כאשר איננו שלמים, והפער בין יחסו אלינו כשלמים לבין מצבנו הלא שלם מורגש בנו כייסורים. במידה שבה אדם משלים את עצמו, כך הוא מרגיש טוב יותר.

ככל שהאדם דומה יותר לכוח העליון, כך הוא משיג ורואה אותו בצורה אמיתית יותר. כלומר מגלה את מה שבאמת מתרחש במציאות, ומעריך יותר ויותר כל תופעה בצורתה המתוקנת. לכן מובן, שבכל פעם ופעם נראה העולם עבור מי שמשיג רוחניות כעולם אחר, כפי שנאמר: "עולם הפוך ראיתי", שכן כך זה מצטייר אצלו.

במצב הנוכחי אנו שופטים אחד את השני רק על פי יכולתנו ליהנות זה מזה, להשיג דרכו את התענוגים שאנו זקוקים להם כדי להתמלא בכסף, בכבוד, בשליטה, בהשכלה וכולי. לעומת זאת, אדם שנכנס לרוחניות, מתחיל לשפוט כל תכונה ותופעה רק על פי אותם הערכים שהוא רוכש, כך שמובן, שגם יחסו לייסורים הוא שונה.

האם המחסום הראשון שתלמיד הקבלה מנפץ הוא ההבנה שאין דת, גזע, מין או לאום, אלא מאחורי כל אישיות מסתתר רק חלק של הבורא, שזקוק להגיע לשלמות?

נכון. אדם שמתחיל להשיג רוחניות, בתחילה מסתכל על כל הבריאה כעל חלקי הבורא, שעליהם להגיע להכרת השלמות והנצחיות, להתאמה לכוח העליון, ולקבל את צורתם הסופית בתוך הבורא. על כן אין פחיתות ערך לשום חלק של הבריאה, לא אחד ביחס לאחר ואפילו לא אחד ביחס לבורא, כי בצורתם הסופית כולם דומים לו, נכללים בו ודבוקים בו.

מובן, שכאשר אדם מרגיש ומשיג זאת בכליו, יחסו למציאות הינו יחס של שמירה ואהבה לבריות. הוא מכיר ומעריך את כל התופעות בעולם הזה כראויות ונחוצות להשגת התכלית, ואינו רואה שום תופעה כמיותרת, ושום תכונה בעולם או באדם שיש לעקור אותה. אלא מבין שאת הכול יש לתקן, ודווקא על פני התיקונים הללו להתעלות למצב הסופי והמושלם.

יוצא, שהאדם מתחיל מתיקון עצמו, עובר לתיקון הסביבה הקרובה אליו, ומסיים בתיקון עמו ובתיקון העולם כולו.

התיקון לעולם לא ממתבצע מבחוץ, אלא רק מתוך האדם ורק לפי רצונו, יכולתו ובחירתו החופשית, ללא שום לחץ חיצוני, כאמור, אדם יכול להשתנות רק על ידי בחירת חברה. לא ניתן לעשות תיקונים בתוך האדם על ידי חינוך לוחץ או הטפות מוסר, כל אלו מובילים לתוצאה הפוכה.

יש להביא את האדם להכרת המציאות בעזרת האור העליון, "אור השם". כלומר, השוואת מצב האדם והשוואת תכונותיו ותכונות סביבתו כלפי "אור השם", כלפי הבורא. ומתוך הכרת שני חלקי המציאות, בורא מול נברא, אינסוף, רוחניות, מול גשמיות, עובר האדם תהליך שנקרא "הכרת הרע". כלומר הכרת תכונותיו המגונות והמקולקלות, המנוגדות לתכלית.

ומפני שהוא רואה אותן כהפוכות ומכיר בנזק שהן גורמות, בעכירותן ובנבזותן, מצטייר בו רצון וכוח עז להיפטר מהן ולרכוש צורה רוחנית, צורה אמיתית, קבועה ונצחית. אז הוא קם ומחפש בכל פעם חברה נכונה יותר, מתאימה יותר לשיפור עצמו. הכוונה ב"חברה" היא רב, ספרים ולחברים.

כך שלמעשה, הכול מתחיל מהכרת הרע במצבו של האדם, כאשר השלב הבא מתבצע לאחר מכן על ידי הקמת סביבה נכונה להשגת השינוי בתוך עצמו. מה שנקרא "סור מרע ועשה טוב".

אם כך, שינוי קטן בתפיסה של כל אחד מאיתנו יכול לשנות את העולם בן רגע.

כל אדם שיבין שעליו להשתנות, ולאיזה כיוון, וירצה בזה – באופן טבעי ישתוקק לראות את עצמו ואת סביבתו אחרת, ואז העולם ישתנה. מה פירוש "העולם"? העולם שלנו כלול אך ורק מרצונותינו. כלומר מהאופן שבו אנו רואים אותו, מהדרך שבה אנו בונים אותו, ומהיחס זה כלפי זה ומהיחס הכללי שלנו למציאות.

האם הקבלה מסבירה מהן תכונות הבורא?

אחת מתכונות הבורא היא "להיטיב לנבראיו". כלומר, הבורא, חוק המציאות הכללי, מקיף את כל המציאות בכוח הטוב ביותר כלפיה וכלפי הנבראים. הנבראים נחלקים לארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר.

לפי מידת התפתחות הנברא ולפי מידת התאמת תכונותיו לחוק הכללי, כלומר בורא, "טוב ומיטיב", כך מרגיש הנברא טוב או רע בעולמו. כלומר אם הדומם, הצומח, החי או המדבר אינם מתאימים לכוח הרוחני, הם מרגישים, כל אחד לפי דרגתו, יותר או פחות ייסורים.

זאת אומרת שהכוח הכללי, "טוב ומיטיב", משפיע על כל הנבראים, ומלבד זאת שמשפיע להם טוב, הוא משפיע להם גם את תכונתו: "הטוב". לכן הנבראים מרגישים טוב או רע לפי מידת ההתאמה לכוח הזה.

הדבר דומה לאם טובה, שאוהבת את בנה בכל לבה, ומתייחסת אליו יפה וטוב לפי מידת היותו טוב ולפי מידת תגובתו אליה כ"טוב". ואילו לפי המידה שבה אינו דומה לה ואינו עומד בסטנדרטים שלה כ"טוב", כך הוא מרגיש ממנה את הרע. כשהרע הוא, למעשה, הלחץ שהיא מפעילה עליו כדי שישתנה ויגיע לטוב.

כבר בתחילת הדרך, אנו למדים, שהבורא ברא את הנברא על ידי האור שלו כ"רצון לקבל". לאחר מכן החל הנברא להרגיש את התענוג, כלומר את האור הממלא אותו, ובנוסף החל להרגיש גם את נותן התענוג. הרגשת נותן התענוג הביאה קלקול לתענוג עצמו. שאז לא רצה הנברא ליהנות מהתענוג, אלא החל לרצות להיות כנותן התענוג.

כלומר, מלבד זאת שהבורא נותן את התענוג, הוא מוסר לנברא גם את ההבחנה על אופיו, על טבעו, ובזאת הוא רוצה שהנברא ישתמש בתענוג כאמצעי להתפתחות עד שיהיה כבורא, כלומר ירכוש מהבורא את אופיו. מכאן, שמטרת חיינו היא להידמות לבורא, להיות כמו הבורא. ישנם אלפי פסוקי מקרא המדברים על כך: "שׁובה, ישׂראל, עד, ה’ אלקיך", "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", וכולי.

האם מכאן נולדו גם מצוות "עשה" ו"לא תעשה"?

לא. הנושא של מצוות הוא עולם בפני עצמו, אך בקצרה אומר, שמה שמוכר לנו כמצוות בגשמיות שונה לחלוטין מהכוונה שלשמה הן ניתנו לנו מלמעלה, מהעולם הרוחני. בגלות החליפה היהדות את כל הציוויים הללו, שמטרתם לתקן את האדם, שידמה לבורא בפנימיותו, בביצוע חיצוני בלבד.

האם האדם צריך לפרש את ה"טוב" כפי שהוא מבין?

לא. האדם לא יכול לפרש "טוב" כפי שנוח לו, כי מלכתחילה הוא נוצר בטבע הפוך מהבורא. ולכן פירושו תמיד יצא הפוך. על האדם ללמוד מהבורא מהו טוב היינו ללמוד את צורתו, ומתוך כך לראות את צורות הטוב של עצמו כרעות, כי כך הן באמת. והתהליך שבו האדם מבין שכל מה שחשב קודם לטוב הוא בעצם רע, נקרא "הכרת הרע".

אילו ידענו מהו "רע", לא הייתה לנו שום בעיה. הבעיה נובעת מכך, שברגע שאדם מתחיל להכיר באור הבורא את כל מה שהגדיר בתמימות כ"טוב", והיה משוכנע בכך על פי ערכי החברה והאנושות. ולזה הוא משווה את מה שמתגלה לו אל מול הבורא, ביחס אליו, אז הוא רואה שכל ההגדרות הקודמות של ה"טוב" הן ההיפך הגמור.

האם על כך נאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו"?

בדיוק. התהליך הזה מוביל את האדם ללכת לפי הכלל "דע את אלוקי אביך ועבדהו". בתחילה עליו לפתוח את הבורא, להכיר ולדעת אותו, ואז ל"עבדהו". כש"עבדהו" פירושו להתחיל לשנות את צורתו בהתאם לצורת הבורא.

כפי שהזכרנו קודם, אדם השואל "מה הטעם בחיי?" צריך לדעת את המציאות, להכיר אותה, ולאחר מכן, מתוך השגת השאלה "מה הטעם בחיי?", מתוך השגת השאלות "מי אני והיכן אני נמצא?", הוא מגיע לפתרונן הנכון.

[O1]מיותר.