תחנת ביניים: העולם הזה
הנשמה רוצה לתת, הגוף רוצה לקבל, שני הפכים שהכניס הבורא ל"מכונה" אחת ושלח אותם לחיות יחד שבעים שנה, כדי לנסות להגיע לגמר תיקון. "גוף ונשמה", האם לא מדובר בחיבור שנועד מראש לכישלון? כיצד גוף פיזי, שהקבלה לא מייחסת לו חשיבות מרובה, מסייע להשגת מטרה רוחנית? מדוע לא ניתן להגיע לגמר תיקון ללא גוף?
ראשית, הבורא רוצה למלא את האדם בשפע, ושנית, הוא רוצה שהאדם יגיע למעמדו. זאת הסיבה לכך שהבורא ברא את "הרצון לקבל הנאה", כדי שרצון זה יתמלא בתענוג, וירגיש מה שמרגיש הבורא, ובנוסף שיהיה זה תענוג בגובהו של הבורא – נצחי ומושלם.
עיקר רצונו הוא שלא לברוא איזו "בובה" שמתמלאת בתענוג כלשהו, ואינה מבינה את שקורה לה. אלא שהאדם ירכוש בדיוק את מעמד הבורא בהבנתו, באינסופיותו, בנצחיותו, בשלמותו, בהרגשתתענוגות ללא הגבלה, ובהשגה רוחנית מחוסרת גבולות.
על מנת להביא את האדם למצב זה יש צורך במספר הכנות:
א. יש לתת לאדם לעשות דרך זו בעצמו, כדי שהוא עצמו ירצה להיות כבורא, מתוך כך שיראה שזה הדבר הטוב ביותר לעומת כל יתר האפשרויות.
ב.שיוכל להשיג את המעמד בעצמו, כדי שלא יחוש בושה, "לחם ביזיון".
ג. שהשגתו והבנתו במציאות כולה תהיה בעומקה ורוחבה כמו זו של הבורא. שהאדם יהיה כבורא שברא אותו לכל דבר, במילים אחרות, שיהיה לאדם מלשון "אֵדַמה" לבורא.
אז ישנה מטרה וישנם, כאמור, תנאים מספר על מנת להשיגה. עכשיו מוטל על האדם להתחיל מהנקודה המנוגדת ביותר למצב הסופי, המושלם והנצחי. עליו להרגיש את המציאות כהפוכה מהמטרה, וכך הוא בהחלט מתחיל. זה מצבנו בעולם הזה. אותו רצון לקבל שברא הבורא מקבל את צורתו הנמוכה והקטנה ביותר, שנקראת "האדם בעולם הזה", כאשר אט אט ובמשך גלגולים רבים הולך האדם וגדל.
מדוע עליו לחיות ולמות שוב ושוב? משום שעל ידי החיים הפיזיים הוא רוכש בכל פעם עוד ניסיון וייסורים ממצבו. וכאשר הוא מת, כל הסבל שצבר הופך לתכונות חדשות בתוכו, שאיתן הוא נולד בגלגול הבא כתכונותיו הטבעיות.
שוב הוא חי, מקבץ ידיעות מהעולם הזה, השכלה וייסורים, ושוב מת. כאשר את כל מה שצרך ואסף בעולם הזה מהמדע ומהתפעלויות והתרשמויות שונות בעולם הזה, הופך להתפעלות, הבנה והשכלה בתכונותיו החדשות. זוהי הסיבה שכל דור חדש הוא בעל תכונות מתקדמות יותר. אנו רואים עד כמה הילדים, למרות גילם הצעיר, מוכנים לעולם הזה, אף יותר מהמבוגרים.
משך גלגוליו מגיע האדם למצב בו הוא חושק גם בהתקדמות רוחנית אל מעבר לעולם הזה. הוא חש ברצון שמצוי בו, ושאותו אינו יכול לממש בתוך המסגרת הזו. רצון שדוחף אותו, כביכול, מעבר לעולם הזה, אל ממד גבוה יותר. מתוך רצון זה הוא יוצא לחפש מקום שבו יוכל להשיג כלים ואמצעים שיעזרו לו למלאו.
ייתכן שהאדם יגיע ללמוד אצל מקובל, וייתכן שיגיע למיני שיטות אחרות, אך במידה שהגיע למקובל והחל ללמוד קבלה, הוא ילמד כיצד לרכוש ידע ותענוגים מממד גבוה יותר מהעולם שלנו. אם במהלך אותו חיפוש אחר העולם הרוחני ייתם זמנו בעולם הזה והאדם ימות, אז כל ההשכלה וההתרשמויות שרכש יהפכו מקניינו לטבעו, לתכונותיו בגלגול הבא.
ואז שוב יתגלגל האדם וישוב לעולם הזה, אך כאשר הוא כבר מוכן יותר להתעלותו הרוחנית. כך מגלגול לגלגול, ובהחלט יש אפשרות שיהיה עליו לעבור גלגולים מספר עד שיגיע למצב שבו יזכה לעבור בגלגול אחד, מרגע היוולדו ועד למותו, את כל תיקון הנשמה, ולאחריו לא ייאלץ להתגלגל עוד.
מה פירוש יעבור את כל תיקון הנשמה? מי שמשיג בחייו את המציאות הרוחנית כולה, משיג את הבורא ונעשה גדול ושווה לו, וזוכה לנצחיות ושלמות בחיי חיותו בעולם הזה. אם האדם זכה לזה לפני מותו, לא יצטרך להתגלגל עוד. שכן אז הוא קושר את שתי נקודות המציאות הקוטביות ביותר: "העולם הזה" ופסגתו של "העולם הרוחני", בגובה שבו מצוי הבורא ממש. אדם מקצר את הפער בין שתי נקודות אלו בתוך עצמו, ומקבל גובה שקרוי "קומת האדם".
כל השגה של אדם בעולם הרוחני, כל ידיעה, מורגשת בתוכו כהרגשת העולם הרוחני, הרגשת הבורא, ונקראת אצלו בשם "נשמה". כלומר, נשמה כוללת בתוכה שני חלקים: כלי או חוש רוחני, שנקרא "כלי הנשמה", ומילויו, שהוא הרגשת הבורא שהשיג האדם.
המטרה היא שנגדיל את כלי הנשמה שלנו, את הרצון שלנו להרגיש ולהכיר את הבורא, עד כדי כך שהבורא, כל אור אינסוף, יתלבש בכלי זה ללא הגבלה. ואז ייקרא שהבורא התלבש בתוך האדם ושיש ביניהם חיבור, איכות, דביקות.
האם השלב הראשון בתהליך הוא שהסבל הופך לתכונות?
כל התרשמויות האדם מהעולם הזה הופכות בו לתכונות: סבל, תענוגים והכרת מציאות העולם הזה, כולל הסוגיות: "מה הטעם בחיי?", "האם הייתי בהעלמה לפני היוולדי? שכן לא הייתי ולאחר מכן נולדתי, ולאחר המוות לאן איעלם שוב?" כלומר, כל שאלות "מי ומה אני" הופכות בו לתכונות.
והרי המדע והרפואה שבכוחם להחליף את כל אברי הגוף מביאים את האדם לשאול היכן בעצם נמצא ה"אני", אם אפשר להתקיים ללא ידיים ורגליים או עם לב של מישהו אחר. שכן ה"אני" מצוי ודאי מחוץ לגוף, כלומר בנשמה. אז היכן היא שוכנת לפני לידת האדם ולאחר מותו?
היכן נמצאת הנשמה בין הגלגולים?
הנשמה היא ה"אני" של האדם, שלא נעלם ממנו בין הגלגולים. במות הגוף הפיזי, ה"אני" נשאר מחוץ לגוף עם הרגשה שהוא קיים במציאות אחרת, כפי שמתארים זאת אנשים שעוברים מוות קליני ושבים לחיים. מובן שה"אני" של האדם אינו קשור לגוף הפיזי, אך גם דרך הגוף הוא מרגיש את העולם הזה. אם ישתוקק האדם להרגיש דרך הגוף יותר מכפי שהוא חש עכשיו, לא יוכל.
אם האדם רוצה להרגיש את המציאות העליונה לא דרך הגוף, אלא ישירות מהנשמה, הוא יכול לעשות זאת, לחוש "עולם הרוחני" כבר בחייו. אך לשם כך עליו להיות מרוכז לא בגוף בלבד, אלא גם בנשמה. ולהרגיש את הממד הרוחני מתוכה ישירות, מבלי שהיא מלובשת בגוף.
מבנה האדם הוא פשוט: יש "אני" שזו הנשמה, המרגישה את המציאות לפי המקום שבו היא נמצאת. באמצעות חמשת החושים הגופניים היא מרגישה את מציאות "העולם הזה" או באופן ישיר, לא דרך לבושי הגוף, היא מרגישה את מציאות "העולם הרוחני".
הנשמה מסוגלת לחוש בשני הדברים, ההבדל היחיד הוא האם היא מרגישה דרך הגוף או לא. חוכמת הקבלה היא השיטה המלמדת כיצד ניתן לקבל את הרגשת העולם הרוחני ישירות לתוך הנשמה ולא דרך הגוף. ישירות, פירושו לחדור דרך הגוף לתוך הנשמה השוכנת בו, ולהרגיש רוחניותבצורה ישירה.
חוכמת הקבלה מאפשרת לנו להרגיש את המציאות כאילו האדם קיים כבר מחוץ לגוף. לא שעלינו להמית, חלילה, את הגוף או לדכא אותו. הגוף יחיה לצדך ואתה תחיה בו כרגיל עם המשפחה, הסביבה, הקרובים, המדינה וכולי, אך בד בבד תתחיל להרגיש את המציאות ישירות דרך הנשמה.
כך תחיה במציאות כפי שהיית בה גם לפני לידתך בגוף ולאחר מותך, לאחר פטרתך ממנו. ומשום שתהיה קשור לעולם הרוחני ישירות דרך הנשמה , מות הגוף ולידתו לא ישפיעו עליך. אתה תראה בהם רק דבר נוסף ואפילו משני.
על האדם להגיע למצב שבו הוא ירגיש שייך לרוחניות, לנצחיות, ואז התלבשויות או חוסר התלבשויות בגוף הינן דבר זניח. לזה מסוגל כל אדם להגיע בחייו.
האם יש לנו בחירה חופשית כנשמות? האם אנו מחליטים מתי להיכנס לגוף ומתי לצאת ממנו?
לא. ודאי שאיננו בעלי הבית לקבוע מתי למות ומתי לחיות.
האם אנו מסכימים עם התהליך או שהוא נכפה עלינו?
הנשמה מסכימה במידה שבה היא מבינה את התהליך הרוחני, ומבינה מדוע עליה להתלבש בגוף בחלק מסוים זה של התהליך. שכן מדובר בתהליך רוחני של הנשמה המשתכללת ללא הפסק בהרגשתה ובחיותה בחייה בעולם הרוחני. כאשר בפרקי זמן מסוימים בתהליך זה עליה להתלבש בגוף ולהיפטר ממנו, ושוב להתלבש בגוף ושוב להיפטר ממנו.
זה ממש כמו נסיעה ברכבת, כאשר על הנשמה מוטל לרדת לעיתים בתחנה כלשהי בעולם הזה, ולמשך שבעים שנה לחיות בו, ואז לשוב ולעלות בחזרה לרכבת. מכאן יוצא, שאדם שמרגיש את העולם הרוחני וחי בו, מרגיש את התוספת שנשמתו מקבלת עקבהחיים בגוף.
האם נכון הוא, שאדם שמת לא לוקח איתו אלא את מעשיו הטובים?
לא. אי אפשר לומר כך, שכן מכל הסבל ומכל הטוב שאדם רוכש עקב חיפושו אחר מענה על השאלה "מה הטעם בחיי?" דבר לא נעלם. בכל עיסוקיו של האדם בעולם הזה קיימת השאלה "בשביל מה אני חי?" ייתכן שהיא נסתרת לחלוטין מהאדם, אך היא ישנה, והייתי מוסיף ואומר שכל עיסוקנו בעולם הזה נובעים מתוכה.
אין ספק שכאשר אדם עוסק בדבר מה מתוך השאלה הזו, לא באופן ברור ומודע, ולא מתוך התקדמות רוחנית להשגת המטרה, אלא כמי שנבלע לתוך העולם הזה, ואינו מביט בו מנקודת הנצחיות שלו, מנשמתו, כהזדמנות להשתפר עוד ועוד. אלא כפי שהחיה מתקיימת בהרגשת העולם הזה בלבד, ודאי שאדם כזה מוסיף לרוחניותו, לנצחיותו, אך תוספת מועטה. וזו הסיבה לכך שאנו עוברים עשרות ואלפי גלגולים.
האם ישנם ממדי קיום נוספים מלבד הגוף?
אין אלו ממדי קיום נוספים. מלבד הגוף אנו מתקיימים כל הזמן בתור נשמה, ומטרתנו כעת שהגוף לא יסתיר מאיתנו את התהליך הרוחני הקבוע שלנו.
ישנו קו ישר, פסי רכבת שעליהם אדם נוסע כל הזמן, כביכול מנקודת ההתחלה שלו עד לנקודתו הסופית. כאשר מדי פעם בפעם הוא מצרף להימצאותו ברכבת מציאות נוספת, שנקראת "חייו בעולם הזה". אך בזמן שהאדם נמצא בחיים הללו, בעולם הזה, אסור לו שחייו יסתירו מפניו את התהליך הקבוע, הרוחני.
שיטת הקבלה מאפשרת לאדם לראות את התהליך הרוחני הקבוע שלו, ובמקביל לראות את התהליך שהוא עובר בעודו מצוי בגוף הפיזי. כתוצאה מכך, התהליך בגוף הפיזי הופך יעיל עבורו, והוא יודע כיצד להשתמש בו להאצת מהירותו בתהליך הרוחני.
אז אדם מבין שירד לעולם הזה וקיבל את המציאות הנוספת הזו, חמשת החושים וההרגשה הנוספת, כדי לזרז את התפתחותו הרוחנית. וממדגשמי זה הופך חשוב עבורו, הוא שמח שמצוי גם בו, ולא רק בו.
עלינו להגיע למצב שבו, הצפייה מתוך הנשמה על ההתפתחות הרוחנית והגשמית שלנו תהיה כזו, שהעיקרית מביניהן היא הרוחנית. כלומר האופן שבו האדם נוסע ברכבת הזו ללא הרף, כך שהתפתחות הגשמית מאפשרת לו להאיץ את מהירות הרכבת, כלומר כאשר הגשמיות היא מעין מנוע נוסף שהאדם מצרף לנסיעתו. שכן, רק אחת לכמה זמן ניתנת לאדם האפשרות הזו.
לכן מובן, שאם אדם מגיע לתחנה הסופית, אין צורך שיתגלגל יותר, שיקבל את תוספת הרגשת החיים של מציאות העולם הזה.
האם העובדה שבדורות הבאים ייוולדו אנשים עם מטען רוחני כבד בהרבה מזה של ימינו, מרמזת על כך שהם יגיעו בגיל צעיר יותר לקבלה?
כן, כפי שבדורות קודמים היו פחות מתעניינים ב"חכמת הקבלה" מאשר היום, ומשנת 1995 והלאה, כפי שאמר "בעל הסולם", קם הדור הראשון שהחל להתעניין בקבלה בצורה רצינית, כלומר מתוך שאלה אמיתית, ולא מתוך סקרנות סתמית.
לאנשים יש דחף להרגיש את הימצאותם בהתפתחות על המסלול הרוחני הזה, ולהרגיש את חייהם בעולם הזה כדבר נוסף חשוב ומועיל, אך משני ביחס להתפתחותם הרוחנית. אנו חשים מחודש לחודש ממש עד כמה הנהירה לעבר הקבלה בעולם כולו ובישראל שופעת והולכת.
על כן, מובן שבדורות הבאים יגיעו הצעירים לחוכמת הקבלה, והם גם יהיו אלה שישיגו את העולם הרוחני ויחיו בו במלוא חושם הרוחני, כלומר בנשמה. יהיה קל בהרבה להשיג רוחניות מכפי שזה היום עבורנו, מפני שהדורות הבאים, בשל הגלגולים שעברו, כבר יגיעו בהכנה קודמת. גם אנו, כשנתגלגל לעולם בפעם הבאה, במידה שלא נשיג את המטרה בגלגול זה, נגיע עם הכנה שונה לחלוטין, ובתוך זמן קצר נשיג את המטרה.
הנשמה היא נצחית, רק הגוף הוא זה שמתחלף, לכן ודאי שדבר מהנשמה לא נעלם, וכל מה שאדם משיג, נשאר בה. מכאן מובן שהחיים בעולם הזה מצטרפים לתהליך הנשמה. ובכל פעם שבה אדם חי ולאחר מכן מת, הכול מועבר לנשמתו ומשפר את תכונותיה, כך שאדם נולד פעם הבאה בתכונות רוחניות יותר ומשופרות יותר, כתוצאה מחייו בעולם הזה.
פרט לכך שהדור הבא יהיה "מוכשר" יותר מבחינה רוחנית לתפוס את הקבלה, האם גם הקבלה תהיה זמינה עבורו יותר מכפי שהייתה בדורות הקודמים?
הדור הבא, וכל דור ודור שיבוא אחריו, יהיה בשל יותר לתפוס את חוכמת הקבלה. שכן מצד אחד היא תהיה יותר קרובה אליו, יותר דרושה ומבוקשת מצדו, ומצד שני השיטה עצמה תהיה קלה ונגישה יותר לאדם, כדי לשרתו. בכל ספר מספריי אני מפתח שיטה חדשה לדור הצעיר, שבעזרתה הוא יגיע להשגת מטרת החיים.
אלפי שנים התגלגלו הנשמות בעולם, כאשר חוכמת הקבלה הייתה נסתרת. האם לא בוזבז זמן רב עד שחשפו אותה לציבור הרחב, בשנת 1995?
העניין אינו מתי חשפו את חוכמת הקבלה, משום שישנם תהליכים רבים בתוך הרצון לקבל, תהליכים שברא הבורא ואותם לא ניתן לעקוף. ממש כמו תהליך התפתחותו של עובר והפיכתו לאדם קטן, ואז לאדם גדול, ופרק הזמן הנוסף שעובר עד שהוא לומד, רוכש ניסיון והופך עצמאי. אלו דברים שאין באפשרותנו לעקוף. אנו חייבים להתגלגל, חייבים לצבור באופן עקבי ניסיון והתרשמות בעצמנו, החל מנקודת האפס ועד שאנו יכולים וראויים להתחיל להשתתף כעצמאים בהתפתחותנו.
הדבר דומה לילד שאביו, אמו והסביבה מטפחים אותו, לאחר מכן הוא הולך לגן הילדים, לבית הספר, לאוניברסיטה, לעבודה וכל אלו מלמדים אותו כיצד להיות עצמאי. כך גם הנשמה צריכה להתגלגל ולהתפתח, לעבור תהליך אחר תהליך עד שהיא נעשית עצמאית. תחילת עצמאות הנשמות היא כאשר הן מתחילות להגיע בגלגולים "ממשיים", כלומר כשהן עצמן מסוגלות לקחת את התפתחותן בידיים ולהוביל אותה.
האם הסבל שעברה האנושות במהלך כל השנים, גם הוא בלתי נמנע?
לא ניתן למנוע את הסבל, כי האדם מחויב לקבל אותו ולהתרשם ממנו, שכן סבל זה אינו נעלם. אף על פי שהאדם לא זוכר את גלגוליו הקודמים, הוא נשען עליהם וממשיך הלאה על פיהם, וכאשר יגיע למימוש כוחותיו הרוחניים באופן עצמאי, הוא ייקח מכל הדורות הקודמים את הסבל ויעלה אותו מעלה, כלפי המטרה, כלפי הבורא, ואז סבל זה יהפוך לתענוג.
האם הסבל הופך לתכונה?
לא, סבל לא הופך להיות תכונה. עבור אדם שמצוי ברוחניות סבל הוא הרגשת חוסר נוכחות הבורא. סבל הוא חוסר התאמה לבורא, שכן על האדם להיות כ"אדם", דומה לבורא. וההרגשה הבאה מתוך הגילוי שאיני דומה לו היא, למעשה, הסבל שלי.
מה ההבדל בין סבלו של מקובל לבין סבלו של אדם מן השורה?
כאשר אדם מן השורה סובל, הוא מתייסר בחושיו הפיזיים מכך שאין לו תענוג גשמי. גם תענוג גשמי זה הוא מעין תענוג של מילוי הבורא בתוך הנשמה, אך במידה מזערית. בנוסף, זהו סבל לא מטרתי, כלומר האדם לא מרגיש לשם מה עליו לסבול. המקובל, לעומת זאת, כאשר הוא חש שכליו ריקניים הוא אמנם סובל, אך גם רואה כנגד את המילוי העתידי המצפה לו, וכבר נהנה ממה שיקרה לו בעתיד.
ישנם שלבים בהתפתחות רוחנית שבהם האדם מתפתח ללא שליטתו, והתפתחות זו כרוכה בסבל. סבל זה אינו נובע מייסורי העולם הזה, אלא מכך שהמקובל מתחיל אט אט לחוש סבל רוחני, ולשאול את עצמו מדוע אינו מצוי בתהליך רוחני שלם ונצחי, אלא בהתפתחות, ומדוע לא כל כולו מסור לרוחניות.
כלומר זה סבל שהוא חש מתוך השתייכותו להתפתחות הנשמה ברכבת הנוסעת כל הזמן על "פסים קבועים". כך שלמעשה, הוא מתחיל להעביר את הסבל מהעולם הזה לפסים רוחניים. הוא רואה את עצמו ביחס למטרה, והשתוקקותו למטרה היא המייסרת אותו. זהו סבל מתוק, ולא מר כפי שמורגש במציאות העולם הזה.
מקובל שחש עצמו גם דרך הגוף בעולם הזה וגם דרך הנשמה בעולם הרוחני, מרגיש תענוג בכל מקרה, שכן הוא מצוי בהתפעלות רוחנית, וסבלו הוא כשל אדם שמשתוקק להיות עם מושא אהבתו ועומד לפוגש אותה בכל רגע.
אלו "ייסורי אהבה", ייסורים מתוקים, והאדם חש צער כשאין בחייו ייסורים כאלו, כי הם מעניקים את האופי והעושר הקיים בהרגשתנו, בהרגשת החיים והחיות. לכן, אף על פי שאנו יכולים לכנותם ייסורים, אלו ייסורים שכל אדם ישמח לחוש בהם, שכן בלעדיהם חיינו אפלים.
האם אדם שהחל ללמוד קבלה, יכול לצפות לקבל הגנה מבחינה פיזית? ואם הייתה צריכה לקרות לו מחלה או תאונה, חלילה, היא לא תקרה משום שהוא עוסק ברוח?
במידה ניכרת כן. אך מפני שהוא בכל זאת לא מצוי בגמר תיקון, והעולם כולו, היינו יתר הנשמות, לא מצויות בגמר תיקון, ומשום שהנשמות כולן קשורות זו בזו, אז גם אדם שהולך בדרך הרוחנית ופועל בתהליך שלו בצורה מועילה ומטרתית ביותר, אז גם הוא סובל כתוצאה מכך שהעולם כולו עדיין מצוי בייסורים. וסבלו הוא עבור כל אותן נשמות שעדיין לא מצויות במצב השלם, לכן כתוב "צדיק ורע לו".
בזה שרע לו ומתוך צערו על הנשמות האחרות, הוא מביא לתיקונן, ואז הן את תיקונן והן את הרגשת התענוג שבהן, הוא מקבל תחילה. כל מה שהן מקבלות עובר דרכו, והוא זוכהליהנות תחילה, כמו שכתוב: "כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".
כרגע המטרה היא להגיע להשוואת הצורה עם הבורא. אדם שמגיע לגמר תיקון, עוזב את הגוף ולא חוזר אליו עוד. מה קורה הלאה?
אנו קיימים כל הזמן במציאות אחרת לגמרי, ולמציאות אחרת זו, שנקראת המציאות הרוחנית, פתאום נוספת גם הרגשת העולם הזה. הרגשת העולם הזה סותמת לנו את הרגשת המציאות הרוחנית, ועלינו להתאמץ כדי לראות רוחניות יחד עם הרגשת העולם, ולשוב להרגשה של המקום שבו אנו נמצאים באמת.
אם אנו חוזרים להרגשה זו, אנו חשים שני סוגי מציאויות: מציאות העולם הזה ומציאות העולם הרוחני. אם אדם משיג את כל מה שעליו להשיג בעולם הרוחני, על ידי הימצאותו בעולם הזה, ומממש את נוכחותו כאן, כלומר את הרגשתו הנוספת של העולם הזה לצורך התפתחותו הרוחנית, ומגיע למה שעליו להגיע, וממצה מהעולם הזה את כל מה שהוא צריך למען התפתחותו הרוחנית, אז אינו צריך להרגיש את המציאות הזו עוד.
אדם לא יורד או עולה מעולם לעולם, האדם מצוי כל הזמן במציאות רוחנית, ובנוסף הוא מקבל לפעמים תוספת שנקראת "העולם הזה". אדם לא יכול לעלות לפסגת המציאות הרוחנית אם לא מיצה את המציאות הנוספת הזו.
במילים אחרות, לאחר שהגעתי לגובהי המרבי במציאות הרוחנית, איני צריך לחוש את עצמי עוד בדרגת העולם הזה. שכן הגעתי למצב הטוב, המושלם, הנצחי, והלאה ממנו אני מתפתח מבלי לרדת להרגשת המציאות האומללה הזו. אז כבר יש התפתחות שאינה מתקיימת על ידי אותו אמצעי שהיה בעולם הזה, וללא עזרת העולם הזה.
צייר לעצמך קו כלשהו, כאשר עליך להגיע מנקודתו התחתונה ביותר לנקודתו העליונה ביותר. זה הקו הרוחני. כדי לעלות בכל פעם ממדרגה אחת אל המדרגה הבאה בקו זה של העולם הרוחני, עליך להרגיש מציאות נוספת. אם מימשת נכון את השימוש בה, אתה עולה למדרגה עליונה יותר. כדי להמשיך לעלות, עליך להרגיש שוב את מציאות העולם הזה, וכן הלאה.
תאר לעצמך כמה גלגולים עליך לעבור לשם כך. אך אדם שמגיע לשיטת הקבלה מסוגל בגלגול אחד לשאוב מכל הרגשת העולם הזה את כל שהוא זקוק לו כדי לעלות ישר לפסגה הסופית, ובה לזכות לתענוג אינסופי, הכרה אינסופית, בהידמות מוחלטת לבורא.
האם אנו חוזרים למתכונת הראשונה שהיינו בה או מגיעים למצב חדש?
אנו מגיעים למצב חדש, כי אף על פי שהשגנו את נקודת שורש נשמתנו, את המקום שממנו ירדנו, נקודת המוצא שלנו, אלא שהפעם הגענו לשם בעצמנו.
האם ייתכן שיש לנו שליחות נוספת שאיננו יודעים עליה?
ייתכן שישנה שליחות כזו. לאחר גמר התיקון מתחילים "סודות התורה", ועל כך לא נדבר. ראשית, משום שאיננו מסוגלים לתפוס זאת, ושנית, אפילו אם נתפוס משהו מכל זה, רק נתבלבל, שכן החוקים הפועלים שם לחלוטין אינם מותאמים אלינו ולמציאות העולם הזה. אלו חוקים שכלל אינם תלויים במעשי האדם, מפני שהוא כולו מתוקן, הוא לגמרי כבורא, ואינו בעל יכולת לעשות טוב או רע.