בין רוח לגשם
לפי דברי מקובלים, אין כל קשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אלא כל עולם עומד בפני עצמו. מנקודת מוצא כזו, כיצד ניתן לדבר על נשמות מלובשות בגופים?
כל חומר הבריאה הוא רצון ליהנות. מה שנקרא בקבלה "רצון לקבל". כך שישנו רצון לקבל וישנו מי שממלא אותו – הבורא, ומלבד שני אלו אין בבריאה דבר. רק "אור וכלי". מהיכן, אם כן, נובעת תמונת המציאות הגדולה והרחבה של הבריאה? מהיכן צצה תמונת העולמות, הנבראים, השדים, הרוחות והמלאכים שבעולמות עליונים? ומהיכן צצה תמונת העולם הזה – הדומם, הצומח, החי והמדבר, על אינספור פרטיהם? הכול הוא רצון לקבל, שבכל מיני גדליו יוצר את עושרה הרבגוני של הבריאה.
הבריאה כולה נחלקת לשני חלקים: הרצון לקבל, שעובד כדי למלא את עצמו תחת כוונתו ליהנות לעצמו, שאז הוא נקרא "גשמי" או "נמצא בעולם הזה", וישנו הרצון לקבל שממלא את עצמו במטרה ליהנות לבורא, לאור, לכוח העליון. וכוונתו למלא את עצמו נועדה לגרום תענוג לעליון, משום שהעליון נהנה מכך שהתחתון נהנה. רצון לקבל שפועל כך מצוי בעולם הרוחני, בעולם העליון.
מכאן, שההבדל בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, כלומר בין העולם הזה לעולם העליון, הוא הכוונה שלפיה מממש את עצמו הרצון לקבל – או לטובת עצמו (שאז זו גשמיות) או לטובת הבורא (שזו רוחניות). הרצון לקבל עצמו נחלק גם הוא לשניים: לרצון חיצוני ולרצון פנימי. הרצון החיצוני נמוך יותר מהרצון הפנימי, הגבוה בכוונתו להידמות לבורא. הרצון הנמוך ביותר מכל הרצונות הקיימים הוא הדומם שבעולם הזה. רצון אחד מעליו הוא הצומח, לאחר מכן החי, ומעליהם המדבר. כלומר, רצון האדם נחלק לרצונות הנ"ל.
גופו הגשמי של האדם שייך לדרגת החי, ואין בו כל יתרון על גופם של בעלי-החיים. הוא מתפקד לפי אותם חוקי טבע ביולוגיים. מלבד זאת, יש באדם חלק פנימי יותר, השייך להתפתחות רגשית ושכלית, כך שבניגוד לחיה, שכמעט אינה מתפתחת, האדם נולד משולל כל האינסטינקטים העיקריים כדי לשרוד בחיים, ורוכש את כושר הישרדותו על ידי התפתחותו. כלומר, האדם בעולם הזה הוא בריאה מיוחדת, שמתפתחת בצורה הדרגתית ואטית, במשך שנים רבות, עד שהוא רוכש את כל הידיעות ואת היכולת והניסיון לנהוג כיצור בוגר בעולם הזה.
הרצון לקבל שבאדם מתפתח גם במשך גלגולי החיים. כלומר, אותו רצון לקבל שמייצב את אישיות האדם ופנימיותו, מתפתח בגלגול חיים אחד, ושב בגלגול הבא להתלבש בגוף ביולוגי ולהמשיך בהתפתחותו. לכן כל דור חדש הוא שונה, היינו מפותח וחכם יותר מקודמו.
הגופים הביולוגיים מתחלפים, ורצונו הפנימי של האדם מתפתח בכל פעם אל המדרגה הבאה. אף על פי שהאדם מתחיל מאפס, כתינוק, הוא מתפתח מתחילת חייו לדרגה גבוהה יותר. כלומר כבר בהיותו תינוק, יש בפנימיותו כל הניסיון והידע שרכש מגלגוליו הקודמים, רק בצורה גולמית, נסתרת.
ביטוי נפוץ לכך הוא, שהורים, לעומת ילדיהם, מתקשים לתפעל מוצרים טכנולוגיים חדשים כמו מחשבים מכשירי טלפון ניידים, שכן עבור ההורים הדבר אינו טבעי. ילדיהם תופסים זאת באופן טבעי ובקלות יתרה, משום שהם כבר החליפו את המדרגה הקודמת, ובאו עם ניסיונה למדרגה החדשה.
בכל פעם שבה אדם נפטר מהעולם ונולד מחדש, כל הניסיון ממדרגתו הקודמת נכנס בגלגול הבא לתוך תכונותיו הטבעיות. כתוצאה מהתפתחות הפנימית של הרצון באדם מדור לדור, מגיעה דרגת התפתחות כזו, שאדם מתחיל להשתוקק לדבר מה שמצוי מחוץ לעולם הזה.
ראשית, ישנו הרצון לתענוגים גופנים הכרחיים: אוכל, מין, משפחה, בית, לאחר מכן רצון לתענוגי כסף וכבוד, ולבסוף רצון למושכלות. לאחר שהאדם עבר בכל התהליך, הוא מגיע למצב שמתעורר בו מבפנים, מתוך כל הרצונות הללו, רצון חדש. שהמיוחד בו, שאינו יכול להתמלא במילויים שנמצאים לפני האדם בעולם הזה, אלא הוא מושך אותו למרחב כלשהו, לממד אחר. אז יוצא האדם לחפש, ואינו יודע מה לעשות באותו רצון, שכן הוא דוחף אותו לעבר הלא נודע.
כאשר האדם יוצא למימוש רצון זה בעל כורחו, הוא מגיע אט אט, למקום שבו לומדים קבלה. אז, על ידי לימוד מספרי קבלה אמיתיים ומקוריים, ותחת הדרכה נכונה הוא מזמין על עצמו אור משורש נשמתו בעולם הרוחני. בדיוק כפי שחיי העולם הזה מגדלים ומפתחים את רצון התינוק. כך אותו אור עליון שיורד אל האדם בעת הלימוד מפתח בו את הרצון להתחבר לשורש הנשמה, עד שהרצון נעשה גדול, ומקבל את מילוי האור העליון.
הרצון נקרא "כלי הנשמה", והאור שמורגש בתוכו נקרא "אור הנשמה", "הבורא" או "כוח עליון". יוצא, שמי שטרם הגיע לרצון לרוחניות, וטרם פיתח אותו על ידי שיטת הקבלה האמיתית – אין לו נשמה. שכן נשמה היא חלק אלוקי ממעל, כלומר שבא לאדם ממעלה.
האם אותה נשמה לא גדלה מרצונה, אלא ממתינה לרצון האדם?
הנשמה אינה גדלה מן הסתם, אלא על האדם להגיע אליה בהתפתחותו הפנימית. הנשמה מחכה לרצון האדם, לאותו רצון חדש שיתפתח עד שיביאו אליה כדי להתמזג איתה. כל התהליך לחלוטין לא משפיע על הגוף הביולוגי, שנותר כפי שהוא: חי או מת, חולה או בריא, ואף אינו נוגע לתכונותיו הגשמיות של האדם. אחד יכול להיות חכם גדול, בעל ידע רב בעולם הזה, פרופסור, ואילו השני יכול להיות אדם פשוט, סנדלר או חייט מחוסר השכלה.
האם כל חיי האדם הם אך ניסיון לחדש את הקשר עם הנשמה?
לא. ראשית, האדם מגדיל את רצונו האנושי על ידי התפתחות לתענוגים גופניים ולכסף, כבוד ומושכלות. רק לאחר מכן הוא מגיע לתחילת הרצון לרוחניות. אם הוא מפתח אותו נכונה, הוא מגיע לממד שבו הוא מתחיל להרגיש את האור העליון, את הבורא.
מכאן, האם כולנו מתהלכים בעולם הזה ללא נשמה, עד לרגע שבו מתפתח הרצון לרוחניות?
נכון, לכן כתוב: "כולם כבהמות נדמו".
האם תהליך זה מקנה לאדם גם יכולת לשלוט על הנעשה בעולם הזה, או שמקובל לא מתעניין בנעשה בגשמיות, אלא שקוע כל-כולו ברוחניות?
התהליך הרוחני אינו יוצר באדם כל שינויים בעולם הזה, פרט לשינוי גישתו לחיים. גופו לא משתנה וחייו בעולם הזה אף הם אינם משתנים. בניגוד למה שחושבים רבים, לא ניתן לרפא אנשים או לשנות את מציאות העולם הזה על ידי חוכמת הקבלה. על כך כתוב: "עולם כמנהגו נוהג".
למרות זאת, יש מי שמפתים אנשים תמימים להאמין שעל ידי חוכמת הקבלה אפשר להצליח בזיווג, בפרנסה, וכך מרוויחים על גבם כסף רב, תמורת עצות משוללות כל יסוד קבלי. חוכמת הקבלה היא שיטה שמעלה את אותו רצון קטן לרוחניות עד היותו רצון גדול בדרגה רוחנית, שבה יקבל מילוי.
הקבלה כלל אינה משפיעה על חיי העולם הזה. יש ביכולתה רק לרומם את אותו רצון מעלה. לכן גם מקובלים חולים לעיתים, וההיסטוריה רצופה במכות שעברו עליהם, כמו כן על חייהם הקשים לעיתים של נביאים, שופטים ומלכים מרבים לספר המקורות. מכאן, שמכירת הקבלה כאמצעי להטבת חיי העולם הזה היא שקר. אין זו מטרתה, אלא זהו ביזוי של חוכמה עתיקה ועמוקה זו.