גיהינום או גן עדן
הקבלה
אומרת, שהמושגים "גן עדן" ו"גיהינום" לפי התפיסה הרווחת בדת, אינם יותר ממשככי כאבים. האם הדתות משתמשות במושגים "גן עדן" ו"גיהינום" כדי לדרבן מאמינים, כאשר בפועל מציאויות אלו כלל אינן קיימות? ואם קיימת מציאות שכר ועונש, כיצד היא מתיישבת עם העובדה שכל מה שמתרחש בעולם הזה מוכתב מלמעלה, והאדם בעצם אינו אחראי למעשיו?
הבריאה כולה הינה רצון לקבל, שנברא על ידי האור. האור ותכונות האור מורגשים בתוך הרצון לקבל כתענוג, ואותן תכונות שאינן תכונות האור, מורגשות ברצון לקבל כלא נעימות, והאדם לא מסוגל לסבול אותן.
בבריאה יש בסך הכול שני חלקים: "רצון לקבל הנאה", ו"תענוג", שהוא אותו אור עליון שברא את הרצון לקבל, ולכן הוא גם מורגש בתוכו כתענוג. שמותיו של האור העליון הם "בורא" או "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". ולכן לא ייתכן שמגיע אלינו מהכוח העליון דבר רע, שכן יש לו יחס אחד ויחיד לכולם, לרעים ולטובים, לבעלי בחירה חופשית, למי שאינו אחראי על מעשיו, למי שאינו מודה בזה שעשה משהו או למי שמתקיים רק על פי פקודות הטבע העיוור. היחס לכלל היצורים מקטן ועד גדול הוא אחד: רצונו "להיטיב לנבראיו".
ולא ש"ההטבה" הזו מתקיימת לאחר מות האדם, לאחר גמר תיקון או לפרקים, פעם כך ופעם כך, אלא דבר אינו משתנה לעולם מצד הכוח העליון, מצד הבורא. זה חוק: "אור אינסוף נמצא במנוחה מוחלטת" או במילים אחרות, הבורא הוא טוב מוחלט, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ואין לו גישה אחרת לבריאה. העניין הוא שקיים פער גדול מאוד בפירוש המושג "טוב ומיטיב" במובנים שלנו, לעומת מובניו של הבורא.
מטרת הבורא היא להתייחס אל האדם תמיד מתוך "טוב ומיטיב", ובמקביל להביאו ל"טוב ומיטיב" האמיתי והמוחלט. מנקודה זו, ממחשבה זו הוא פועל עלינו, אך משום שאנו מצויים תחת תכונות הפוכות מהטוב המוחלט, בדרגת הקלקול הגבוהה ביותר ובדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, אנו מרגישים שמה שמגיע מאותה נקודה גבוהה ביותר הוא יחס רע.
ככל שהאדם יתקדם, וככל שהבנתו לגבי "טוב" ו"רע" תדמה למה שבעיני הכוח העליון הוא "טוב" ו"רע", כך ירגיש ממנו יותר "טוב ומיטיב". הדבר דומה לאב שרוצה לגדל את בנו כך שיגיע בחייו לדרגה גבוהה: מדען, שחקן, מוזיקאי, פוליטיקאי וכדומה. שיהיה הגדול והחשוב מכולם,ממש כבן מלך.
אב זה לוחץ על בנו ומלמד אותו באופנים שונים את הנדרש לכך. האב אמנם עושה זאת בגישה הרכה והטובה ביותר, אך לבן היא מורגשת כגישה לוחצת ומחייבת מצד אביו. משום שבזמן שהבן נמצא בקטנות, כלומר בחוסר שכל, חוסר הבנה וחוסר הכרה מי מחייב אותו ולשם מה יש צורך בחינוך זה, הוא לחלוטין אינו מסוגל להצדיק אביו. מצב זה נקרא "רשע". שאז גם לאב הוא קורא "אבא רשע", שאינו מניח לו ליהנות לפי דרגתו, אלא מחייב אותו כל הזמן להיות טוב יותר ויותר.
מצד האב, לעומת זאת, נובע היחס מאהבה לבנו, והוא סובל מכך שבנו סובל בעטיו, אך אין לו ברירה, עליו לגדל את בנו לדרגה גבוהה ולהביאו לטוב מוחלט, ולא להשאירו בקטנות, כלומר שיוסיף להסתפק בהנאה ממשחקי צעצועים.
הבן מתחיל להרגיש את חייו כגיהינום אמיתי, משום שהוא רוצה להמשיך לשחק בצעצועים שמהם הוא מפיק הרגשת "גן עדן" אך בעיני אביו זה הפוך מטוב. כיצד פותרים את הבעיה? על הבן להשיג את מחשבת הבריאה, להבין מה באמת נקרא "להיטיב לנבראיו", ורק אז הוא יסכים עם אביו.
אף על פי שעדיין לא תהיה זו הסכמה מתוך הבנה מלאה, אלא רק משום ש"אבא גדול ומבין, ואני, אף שאיני רוצה, אין לי כל ברירה אלא לשמוע בקולו משום שהוא חכם". האדם שמשתדל ללכת ב"אמונה שלמעלה מהדעת", מאמין שהבורא יודע מה הוא עושה כשהוא דורש ממנו דברים טובים, שבדעתו של האדם טרם נתפסים כטובים. ובמידה שבה הוא מסכים עמו, כך משתנות אט אט אצל הבן ההגדרות של גן עדן וגיהינום.
מלבד יחסים אלו בין בורא לנברא, אין במציאות, בעולם הזה ובעולמות עליונים דבר. מה שכתוב בספרי קבלה על שדים, רוחות, גיהינום או ציורים נוראיים אחרים למיניהם, שה"זוהר" עמוס בהם, אלו ציורים של היחסים בין אדם לבין בוראו. לא קיים שום כוח נוסף בתוך יחסים אלו.
לכן הקבלה אוסרת באופן מוחלט לתאר תמונות כלשהן, שקיימות כביכול ברוחניות, כשלמעשה הן באות מתוך הדמיון הגשמי שלנו בלבד. מרגע שאדם מתחיל להרגיש רוחניות, הוא מרגיש רק כוח אחד שפועל עליו כטוב ושולט באופן מוחלט על כל הבריאה. ואז רואה כיצד העולם וכל האנשים שבתוכו מצויים בתוך מחשבה אחת, ומחשבה זו מפעילה את האדם בכל תנועה, דיבור ומעשה שלו.
כולנו עובדים את הבורא לחלוטין, ולא יכולים, אף לא לרגע קט, לעשות דבר מחוץ לרצון שמקבלים דרך מחשבה זו. המחשבה האחת שממלאת אותנו, עוברת דרכנו ומקיפה את היקום כולו.
לכן רק אז, רק כשהאדם מרגיש את העולם הרוחני, הוא מתחיל לקבוע את יחסו כלפי אותה מחשבה יחידה כ"גן עדן" או "גיהינום". אם הוא נמצא איתה בהבנה, זה עבורו "גן עדן", זה מביא לו תענוג וקרבה לבורא, ולהפך מכך הוא קורא "גיהינום".
עבור מי שנמצא ברוחניות, ההרגשות הפנימיות שאדם חש כלפי הבורא הן עוצמתיות ו"עסיסיות" מאוד, ואותן הוא מדמה לציורים שספרי הקבלה מלאים בהם. אך עבור מי שלא מצוי בעולם הרוחני ואינו בעל ראייה והרגשה זו, התיאורים שמצויים בספרי הקבלה מביאים אותו לדמיין ציורים גשמיים מוטעים, שרק מבלבלים את האדם.
זו הסיבה לכך שהאנושות נסחפת לדמיונות קיצוניים, במקום להבין אחת ולתמיד שרוחניות היא יחס בורא ונברא בלבד. רוחניות היא הרגשת הבורא בתוך האדם, ואם אין באדם הרגשת הבורא, אין רוחניות.
"עולמות עליונים" פירושם סוגי יחסים שונים בתוך הרגשת האדם, כלפי אותה מחשבה שמקיפה וממלאת את המציאות כולה. ברוחניות האדם מגלה את הבורא בעולם דרך היחסים בין אדם לחברו, ולא בשום מקום אחר. אסור לנו לדמיין, חלילה, דמות, פסל, תמונה או רוח. דברים אלו לא קיימים, ורק מסיתים את האדם מהגישה הנכונה למציאות.
בעל הסולם מציין בכתביו, שזו הייתה הסיבה שדחפה אותו לכתוב פירושים כה רבים, ואף על פי שניסה להיפטר מהשלכות הביטויים הללו, לא תמיד הצליח, מלבד במספר מקומות.
בפירוש הסולם הקבלי ל"זוהר" לפי ספירות, עולמות, פרצופים, מדרגות, מסכים, האדם בהחלט לא מתבלבל. אלא מבין שמדובר על אופני היחסים של האדם עם הבורא בעזרת ה"מסך", ועליחס האדם "על מנת להשפיע", כלומר על ידי אהבת הבורא.
במקומות שבהם בעל הסולם לא כתב את "פירוש הסולם" ומופיע רק תרגום מארמית לעברית, האדם בהחלט עלול לטעות ולדמיין צורות כוזבות למיניהן, שכלל לא שייכות למציאות הרוחנית. רק אדם שנמצא בדרגת העולם הזה בחמשת חושיו, עשוי לדמיין כך את הרוחניות.
אם כך, הקבלה עושה לאדם חיים קלים. אין גיהינום ואין גן עדן, אז אפשר לחגוג בלי חשבון?
האם המושגים הקודמים של "גיהינום" ו"גן עדן" חייבו את האדם לאיזו עבודה? אדם שרוצה לחגוג, יכול להמשיך בכך עד כמה שיהיה מסוגל.
אדם שמתקרב לרוחניות, לא עושה זאת מתוך פחד מהגיהינום. אדם שפוחד מהגיהינום או רוצה לזכות בגן עדן עלול להרוג אנשים בפיגועי ראווה או לחילופין, לעשות דברים כביכול "טובים", לחלק אוכל לנזקקים או להציל חיות באמצעות ארגונים כ"תנו לחיות לחיות".
כל אלו דברים שמשרתים את האגו של האדם, אך אינם מקרבים אותו לרוחניות ולמטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא להידמות לבורא, ולא להיות אנשים "טובים" בעולם הזה, שכן בסופו של דבר, בכל הפעולות ה"טובות" הללו נעשות הטעויות הגרועות ביותר. כך קרה לרוסיה שניסתה להנהיג משטר שוויוני, וראתה לאן זה הגיע.
על מנת להתקרב לטוב, עלינו להבין מה פירוש "טוב" מצד הבורא. אם ננהג כילד המבין שאת פירוש הטוב הוא יכול ללמוד מאביו, לא נטעה ונלך לכיוון ההפוך, שיביא לנו חיי צער וייסורים כתוצאה מהתנגדותנו ללחצי האב, ואז חיינו לא יהיו עוד כגיהינום עלי אדמות. לכן רק אם נתייחס נכון, נסובב את המצב לטוב, ובמקום גיהינום, יהיה כאן גן עדן. שכן אין דרגה גרועה מהעולם הזה – כאן הוא הגיהינום האמיתי.
מהי משמעות הגיהינום עבור מקובל?
מה שמציירים המקובלים בכתביהם כגיהינום אלה אותם הכוחות שמפרידים אותם מהבורא, מבלבלים ומרחיקים אותם כביכול מעבודת השם. הכוחות המושכים אותם מנצחיות ושלמות ועושים את חייהם לגרועים ממות. המקובלים כותבים למעשה על גילוי רצונותיהם הלא מתוקנים, לפני תיקונם. ולמצבים אלו, כאשר מצויים תחת רצונות לא מתוקנים, תחת דחפים נוראיים ונמוכים אלו, תחת "קליפות" אלו, לזה הם קוראים "גיהינום".
האם לאדם שלא הגיע למטרת הבריאה בחייו, ממתין גלגול נוסף? מסכת ייסורים נוספת בעולם הזה?
האדם ייאלץ להתגלגל לעולם הזה, עד שבמהלך חייו יממש את כל מה שהאב דורש, ויגיע לדרגת האב. כלומר יגיע לדרגת הבורא, ל"דבקות בבורא", שזו המדרגה הגבוהה, הגדולה, הנעלה, הנצחית והמושלמת ביותר. כוונת הבורא היא שכולנו נגיע למדרגה זו ולא פחות ממנה, ועלינו ליישם זאת בחיי חיותנו בעולם הזה.