פקיחת עיניים
ההגדרות "תורת הקבלה" ו"חוכמת הקבלה" נשמעות לאוזן כאותו מושג, אך אם נכנסים לעומקו של עניין, רואים שישנה כאן סתירה מהותית. שכן אם חוכמת הקבלה היא תורה, פירושו של דבר שיש לקיימה מבלי לשאול שאלות. ואם מדובר בחוכמת הקבלה, פירוש הדבר שאסור לחדול מלשאול שאלות. האם הקבלה היא חוכמה או תורה? ואם היא חוכמה, כלומר מדע, האם האדם הוא אובייקט המחקר של הקבלה?
יש כאן נגיעה בשאלה מהותית ביותר, והיא: מהי תפיסתנו במציאות. לאחרונה יצא לאקרנים בעולם סרט בשם: "מה לעזאזל אנחנו יודעים על המציאות?" הסרט נוצר על ידי שמונה מומחים, מדענים מהשורה הראשונה, כולם חתני פרס נובל, ביניהם פיזיקאים, ביולוגים ופסיכולוגים. הם שואלי השאלות בסרט, והם גם משתדלים להשיב עליהן.
לדבריהם, על פי תוצאות המחקר המודרני בכלל וממחקרי הפיזיקה הקוונטית בפרט עולה בעיה רצינית. כי יוצא, שהעולם הזה אינו קיים כלל כפי שהאדם רואה אותו, אלא העולם הזה הינו אוסף אפשרויות העומדות בפני האדם, ומתוכן הוא תופס את מה שהוא בוחר לתפוס, לפי בחירתו האישית, לפי כליו ולפי הבנתו.
כלומר האדם לא מסוגל להבחין שקיים דבר מה מחוצה לו, עד אשר יש לו מבפנים מודל של מה שהוא רואה. מביאים דוגמה מאוד מעניינת לכך בסרט: אינדיאני עומד על שפת האוקיינוס ומביט בו, אך אינו רואה שספינותיו של קולומבוס קרבות אליו, אף על פי שהספינות נעות לעבר החוף שעליו הוא עומד, ומצויות כבר במרחק של חמש-מאות מטרים ממנו, עדיין אינו רואה אותן.
הוא לא רואה אותן משום שאינו מסוגל לדמיין לעצמו ש"דבר כזה" קיים, אך כאשר הוא מביט במים שסביב אותן אוניות שאינו רואה, הוא מבחין בתנועה כלשהי על פניהם. אי לכך הוא מתחיל לנסות ולנחש ממה זה יכול לנבוע. אט אט הוא מתחיל להבחין בכך שיש מולו דבר מה, ולאחר מכן, כאשר הוא רואה מלחים ודמויות שעינו רגילה בהם, ושאינם אותה האונייה שמעולם לא ראה, הוא מעלה השערות, עד שהוא רואה את האונייה.
אותו אינדיאני רץ אל השבט שלו, וקורא לחבריו לבוא ולראות את האונייה. בתחילה גם הם לא מסוגלים לראותה, אך כאשר הוא מתאר להם את מה שעומד לפניהם, הם מתחילים לבנות מודל, תבנית בתוך מוחם, לגבי מה שעומד ממולם, ואז מתחילים גם הם לראות שיש כאן "משהו". יוצא שאם האדם לא מדמיין במוחו דבר כלשהו קודם לכן, אם לא קיבל אותו בתורשה או על ידי חינוך, אז אינו יכול לראותו, אינו יכול להרגיש אותו, ולמעשה, לא משנה באילו חושים מדובר.
תפיסת האדם את המציאות מותנית בזה עד כדי כך, שבלתי אפשרי להגדיר אילו מהדברים שלפנינו הם מוצקים, כאלה שהאדם "נתקל" בהם, ואילו מהדברים שלפנינו הם דברים שהוא "עובר דרכם". אלא הכול נקבע בחושינו רק מפני שכך החושים מבינים שעליהם לקבל את הדברים.
אותם מדענים שעשו את הסרט סוברים, שתפיסת האדם כולה תלויה בדמיון של האדם. והמעניין הוא, שחקירותיהם ומסקנותיהם, אף על פי שאינן מדויקות לחלוטין, קרובות מאוד, למה שטוענת חוכמת הקבלה.
לטענתם של המדענים, המציאות קיימת ככל מיני אפשרויות, שמתוכן בוחר האדם אפשרות אחת. בדומה לאדם העומד על פרשת דרכים – הוא יכול לבחור לנסוע ישר, שמאלה או ימינה, ואינו יודע לאן עליו להמשיך, אז הוא בוחר בדרכו, נאמר, לפי המזל. ואז לפי בחירתו זו הוא רואה, מרגיש וחי. כלומר, אם העולם הזה מציע שלוש אפשרויות, והאדם הוא העומד על פרשת דרכים ויכול לפנות שמאלה, ימינה או ישר, לפי בחירתו בצורת עולם מסוימת, כך הוא תופס אותו אחר כך.
מה, אם כן, עמדתה של חוכמת הקבלה לגבי תפיסת המציאות? היכן אנו מצויים בכלל ומה מצוי סביבנו? חוכמת הקבלה אומרת כך: המציאות אינה קיימת. העולם אינו מצבור אפשרויות רבות, ואף לא אינסוף אפשרויות, אלא העולם שלנו כלל אינו קיים. "העולם" הוא אור אינסוף לבן, מחוסר צורה, והצורות בו לא קיימות. אלא האדם, על ידי רצונותיו, בונה בתוך עצמו צורות רבות, שמתוך בנייתן בתוכו נדמה לו שהן קיימות מחוצה לו.
באדם יש רצון אחד, הכולל תרי"ג רצונות. רצונות אלו מצויים בהתמזגות מסוימת ביניהם, והאופן שבו מדמיין האדם ברצונותיו את היחס ביניהם, ייתן תמונה כלשהי, ותמונה זו תצייר לו את תמונת העולם שנמצא מחוצה לו, כביכול.
כלומר, יש בתוכנו מעין מכונת צילום: מלפנים זוג עיניים, אחריהן נמצא מוח, ומאחורי המוח – מסך, כאשר נדמה לאדם שהוא רואה דרך עיניו את מה שהמוח מצייר לו על המסך. אך למעשה אין הדבר כך, שכן המוח נמצא באמצע, בין העיניים למסך, ומה שמוקרן מהמוח לאחור, כלומר על המסך, נדמה לאדם שזה לא בא מהמוח אל המסך, אלא עובר מהעינייםדרך המוח, ומגיע למסך. וכך נוצרת אשליה כאילו מחוצה לי קיים משהו, אך בהחלט מחוצה לאדם ישנו רק הבורא, שנקרא "אור אינסוף".
לכן, אם אדם רוצה לדעת מהו העולם האמיתי, עליו ללמוד את כל תרי"ג רצונותיו, ולתקן אותם כך, שתמונת העולם הזאת לא תהיה מורגשת בו כתמונה חיצונית. אלא על האדם לא לשכוח שתמונה זו כלולה משני חלקים:
1. אוסף תרי"ג רצונותיו.
2. אור אינסוף הממלא את הרצונות הללו, לפי השתוותם אליו.
כל עוד רצונות אלו הם אגואיסטיים, הם רוצים למשוך את כל התמונה לתוכם, ובזה הם מרגישים תענוג אגואיסטי. אך במידה שהאדם מתקן את הרצונות הללו, כאשר הוא רוצה להידמות בהם לאותו "אור אינסוף" שנמצא מחוץ לרצונות. כלומר כאשר האדם מצרף לרצונותיו אלו כוונה אלטרואיסטית לטובת הזולת, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", בזה רצונותיו מקבלים צורה כזו של האור המצוי מחוצה לו.
או אז במקום תמונת הרצונות הללו באדם, הוא מרגיש את תכונת האור, מרגיש ומגלה את הבורא ודבוק לאותו אור אינסוף. זאת ועוד, אם את כל תרי"ג רצונותיו מתקן האדם בכוונה "על מנת להשפיע", בזה הוא מרגיש כתופס את כל האור שנמצא מחוצה לו, במלואו. אז האדם שווה לו, דבוק בו, וזו בעצם התמונה היחידה האמיתית, שהוא יכול להרגיש במציאות שקיימת באמת.
כל אחד ואחד מאיתנו כלול בתוכו מתרי"ג רצונות, ועליו להגיע להרגשת המציאות הזו, שכן התורה, הקבלה, מחייבת את האדם להגיע לתיקון "ואהבת לרעך כמוך".
האם זו הכוונה בנאמר: "פקיחת עיניים בתורה"? כלומר שעיני האדם מתהפכות ובמקום לראות פנימה, הוא רואה החוצה?
בדיוק כך. פקיחת עיניים בתורה, פירושה היפוך העיניים על ידי התורה. גם המדענים כיום מדברים על אהבת הזולת. הם טוענים שאם אדם מגיע לזה, אז התמונה שבה הוא נכלל היא תמונת האור העליון, הבורא. וכך אדם חי בתוך הבורא ונעשה כמותו, נצחי ושלם.
זאת אומרת, התמונה שאדם מצייר לעצמו היא תמונת חייו, ולפיה יתקיים ויחיה. לכן גם את החיים והמוות, וכמובן את מנת המזל, האושר, הבריאות שלו בחיים אלה וכן הלאה, את כל התמונות הללו אדם מצייר בתוכו, ואם יתקן את עצמו, בהתאם לזה ייצא לעולם שכולו טוב. ועל כך כתוב: "עולמך תראה בחייך".
האם ניתן להבין מדבריך, שכיום ישנם מדענים התומכים בקיומו של אלוהים?
ודאי, אך לא מדובר באלוהים כפי שמתארות הדתות, היינו אלוהים רע, מעניש, שמחייב את האדם וכן הלאה. אלא "אלוקים" הוא החוק הכללי של המציאות, "חוק האהבה", ולכן, אם ברצונו של אדם להשוות עמו צורה, עליו להגיע לאהבת הזולת המלאה. ובזה הוא משוה עצמו לבורא, לאלוקים, והופך ראוי לכך שישרה בו כל האור העליון, הנקרא "תורה".
האם זה מתקשר גם למה שאומרת חוכמת הקבלה: "אדם מצוי במקום שעליו הוא חושב"?
כן.
הכול נעשה במחשבה. רק המחשבות הן הפועלות בעולם. ולכן הכלי העיקרי שלנו בלימודי חוכמת הקבלה הוא כוונות.
האם הקבלה היא "תורה" ואנו מחויבים לקיימה כלשונה, בפשט, כ"מצוות אנשים מלומדה", או שהקבלה היא חוכמה הפותחת בפני האדם את האפשרות לשאול, לחקור ולברר?
הקבלה היא תורה שבעולם הזה, ומיועדת לאדם באשר הוא. אנו מחויבים להתפתח בעולם הזה ולהעניק לאדם חינוך, שיקל עליו להיפתח לתפיסת המציאות הנכונה. כאותו אינדיאני העומד על שפת הים ואינו רואה יותר ממה שחונך לראות, היינו לא יותר מהדמויות הנמצאות בראשו, כך באמצעות חינוך נכון, יש להביא את האדם למצב שבו יראה את המציאות הנכונה, וזה נקרא "תורה".
כלומר התורה היא האמצעי לתיקון תרי"ג הרצונות שבנו, כפי שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". "יצר רע" הוא סך כל תרי"ג הרצונות שבאדם שנחשבים רעים, משום שמלכתחילה הם אגואיסטים, וזו גם הסיבה לכך שהם תופסים את העולם בצורה הפוכה.
מה שהאדם מצייר בתוך המוח כעת, זו צורת העולם הזה המתראה לו, אך במידה שיתקן את רצונותיו לאלטרואיסטים, אז יראה וירגיש את העולם הפוך, כפי שנאמר: "עולם הפוך ראיתי". אז הוא יגלה את הבורא וידבק בו. לכן הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו: "הפוך את כל רצונותיך לאלטרואיסטים", הוא כלל יחיד וגדול, הכולל את התורה כולה.
נשאלת השאלה, לשם מה יש לקיים "מצוות אנשים מלומדה"? האדם מצייר תמונות אגואיסטיות במוחו, ועל ידי אותו תרגול מכאני של קיום מצוות הוא מחנך את עצמו. עד אשר הוא מפתח רגישות ומקיום פעולות חיצוניות אלו מתחיל להבין, שישנן צורות נעלות יותר. היינו שמאחורי ביצוע המעשים בידיו, בגופו ובפיו עומד עניין ה"כוונות", והן העיקר, ולא כפי שחשב קודם, שהביטוי הגשמי של רצונותיו הוא העיקר. אותו ביטוי גשמי הנקרא "תרי"ג מצוות", המובאות בצורה שבעולם הזה, כמו שכתוב: "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה".
שכן כל אותן המצוות הן בסך הכול העתקה גשמית של כל מיני האפשרויות והצורות, שאם שם בהן האדם כוונה אלטרואיסטית, "על מנת להשפיע", הוא מצייר את השוואת רצונות אלו אל האור העליון המצוי מחוצה לו, לבורא. ולפיכך, על ידי קיום תרי"ג כוונות "על מנת להשפיע", על פני רצונותיו מגיע האדם להשתוות מלאה לאור העליון, היינו לבורא, וזה נקרא "דְבקות".
מדוע חוכמת הקבלה נקראת "חוכמה"?
הקבלה נקראת "חוכמה", מכמה סיבות: ראשית, משום שמדובר בתפיסת המציאות. שנית, היא חוכמה משום שעל ידה האדם ממלא את כליו הגבוהים ביותר, היינו את חסרונותיו הגבוהים ביותר, שהם החסרונות לדעת, להשכיל. ושלישית, היא נקראת חוכמה משום שהיא באה מהספירה העליונה שאליה עולה הנברא, משיג אותה, ומתוכה מתקשר לכתר, שהוא הבורא, "האור המופשט".
האם חוכמת הקבלה במהותה מזמינה את האדם לשאול שאלות, או להיפך?
חוכמת הקבלה לא רק שמזמינה את האדם לשאול שאלות, אלא אומרת שהאדם בונה את עצמו וגדל רק על ידי שאלות. אותן שאלות שאדם שואל במהלך חייו ומהן הוא מגיע לצורות הנכונות, שאותן הוא מצייר במוחו, עד אשר הוא מגיע לאור המופשט, היינו אל הבורא עצמו, כמו שכתוב: "ולדבקה בו", שהיא מטרתו של כל נברא.