"1. המשבר הכלל עולמי ההולך ומחריף מחייב פיתרון. מדענים בעלי שם ופילוסופים מכל רחבי העולם לומדים וחוקרים את המשבר, ולמרות זאת, איננו יכולים לומר בעת הזאת שאנו מבינים את גורמי המשבר. יתרה מכך, איננו יודעים באילו צעדים לנקוט על מנת להביא לפתרונו."
עולה השאלה האם באמת קיים משבר, או שמא הוא מתקיים רק בדמיון שלנו? ייתכן וקיימת מחזוריות מסוימת בכדור הארץ, שאחת לכמה עשרות אלפי שנים, כדור הארץ מתקרר, מתחמם ועובר מצבים שונים. אם אותו "משבר" הוא תופעה טבעית של הטבע, של כדור הארץ, הריהו בגדר "תופעה" ולא נותר לנו לעשות דבר.
אם נניח לרגע ששוב הגיע הזמן ל"תקופת הקרח", אז תהיה תקופת קרח נוספת. ואם הגיעה העת לתקופת התחממות, הרי שאז נתחמם שוב כמה עשרות מַעַלות למעלה או למטה, וחיי האדם לפחות, נגמרים. ייתכן ויישארו חיידקים מסוגים כלשהם, יצורים, שביכולתם לחיות בתנאים שמֵעֵבר לגבולות החיים שלנו. אבל אם זאת תופעה טבעית, הרי שאיננה נקראת "משבר".
במה שמכונה כ"משבר", הכוונה היא לתופעה הנגרמת על ידי פעולות האדם. מה שנגרם על ידי פעולות האדם בלבד, אנו יכולים לכנות בכינוי "המשבר".
דוגמא לכך היא כאשר אנו עוסקים ודנים בפעולות האדם ומכנים אותן בכינויים שונים: "המשבר הכלכלי", "המשבר הלאומי", ומתכוונים בכך לתופעות מסוימות בחברה האנושית. במאמר זה, אנו עוסקים במשבר האקולוגי או במשבר בחברה האנושית שהאדם גורם להם. המשברים הם תוצאה מהפעולות הלא מתוקנות, הלא נכונות של האדם.
"כיום איננו יכולים יותר להתכחש לקיום המשבר. תיאוריות המתייחסות לטבעו והצעות כיצד לסלק אותו – מצויות בשפע. במצגת זו אנסה לתאר את המצב הנוכחי של האנושות, מנקודת המבט של המדע שבו אני עוסק מזה שלושים שנה - מדע הקבלה."
קיימות תיאוריות רבות, שניתן ללמוד אודותן מאין ספור מאמרים המפורסמים באינטרנט ועוסקים בכל הקשור למצבנו. עלינו להבין כי למעשה האיום הוא רק כלפי האנושות. האיום איננו על חיינו על פני כדור הארץ, אלא רק כלפי הרצון לקבל שבנו, האגו שבנו, שאותו עלינו לשנות.
כל הכוחות העליונים, מהדרגה הגבוהה ביותר, היינו ממחשבת הבריאה שמעל לדרגות הבריאה, מכוונים ומגיעים אלינו דרך מסננת העולמות, על מנת שנתקן את יחסנו למחשבת הבריאה, לכוח הגבוה הזה.
בעולם הזה האנושות מרגישה את עצמה קטנה, אומללה, מקולקלת. אנו בעצם המטרה של כל כוחות הטבע הללו הבאים אלינו דרך כל העולמות, מעולם אין סוף ועד עולמנו. אנו נמצאים תחת השפעה הכוחות הללו, כדי להגיע ליישום בנו של מחשבת הבריאה. לכן מדובר אך ורק על משבר רגשי של האדם.
המשבר שנגלה בקרוב הוא תחילה משבר בהבנתנו את הטבע, כוחותיו ומטרותו. לאחריו נגלה את המשבר בדרגה של הטבע שלנו, היינו עד כמה אנו מקולקלים ומנוגדים לטבע האלטרואיסטי ולטבע "אחד יחיד ומיוחד". אנו נבין שהטבע הזה הוא "אלוקים", ושקיימת מחשבת הבריאה שאיננו תואמים לה.
לכן המשבר מורגש אצלנו בהתחלה בצורה רגשית, שרע לנו. מתוך ההרגשה הזאת, אנו מגיעים לאחר מכן להכרה מדוע רע לנו, ועל ידה אנו משנים את יחסנו בין אם בגלל שרע לנו, או משום התכלית שאליה אנו מיועדים.
המשבר בשלב שלאחר מכן הוא בכך שאיננו מסוגלים לממש את המטרה. אחר כך אנו אומנם מבינים את המטרה ושלא מסוגלים לממשה, אבל קיים משבר בכך שלא יודעים כיצד לפעול וכיצד להמשיך הלאה. כך הם השלבים עד שהאנושות מגיעה לבסוף למצב, שהתכנית פחות או יותר מתבררת ומתחילים להעלות מ"ן ולהיתקן.
המשבר הוא בגילוי היחס שלנו עם האור העליון. עלינו לגלות עד כמה אנו הפוכים ממנו. זהו בעצם שורש המשבר שמתלבש בכל מיני צורות אחרות.
כלומר כל מה שאנו מרגישים בעולם כמשבר, כהרגשה לא טובה, כתוצאות לא טובות מהחברה האנושית, מדפרסיות, מסמים, מאי יציבות, מאקולוגיה ומדברים אחרים – כל זה איננו משבר, אלא גילוי ההסתרה של הכוח העליון מאיתנו. זהו העולם הרוחני, שמתחיל בהדרגה להתגלות כלפינו. זהו אח"פ דעליון שמתגלה בהדרגה, ואנו מרגישים אותו במצבנו כמשבר.
האח"פים הללו יתגלו מעתה ועד אין סוף בכל פעם בצורות שונות, במידות ובמימדים שונים, ובכל פעם נראה את עצמנו בהתמודדות וביחס לא טוב כלפי משהו סביבנו. בהתחלה נקרא לזה "טבע", ובשלב מתקדם יותר "אח"פ דעליון", "אלוקים". כלומר זהו תחילת הקשר שלנו עם העליון.
האדם הנמצא בהליכה הפרטית שלו ובעלייה בדרגות רוחניות, יכול גם להרגיש את הדברים הללו. רק שבצורה אישית, ולא בצורה גלובלית כמו התחממות או התקררות, דפרסיות כלליות למיניהן או סמים. הוא מרגיש את המשבר בצורה נקודתית יותר, פרטית משלו, אם יש לו "נקודה שבלב" כנגדו. הוא מרגיש את המשבר בצורה יותר מבוררת, אולם לאדם שאין "נקודה שבלב" ובהמונים, המשבר מתברר בצורה כללית.
עלינו להבין שבסופו של דבר יש לנו קשר, ענין עם אח"פ דעליון במדרגה יותר עליונה. שעל ידי הופעתו כלפינו, ההופעה הזאת מקדמת אותנו לתכלית. לכן אם אנו אומרים שקיים "משבר" בעולם, תלוי מהי הצורה שאליה אנו מתכוונים.
זהו איננו משבר בעצם, אלא יש להתייחס למצב הזה כאל נקודת מפנה, שממנה והלאה תהיה דווקא פריחה רוחנית והתְעָלוּת מעל החומר של כל האנושות. כלפי הכלים דקבלה, המצב מאיים ולא נעים, וכלפי העתיד של ההשפעה, זהו המצב המבורך ביותר.
שאלה: כיצד אני מסביר לאנושות, שהטבע מנסה לגדל אותי?
רב: אם תוכל להסביר זאת לעצמך, תוכל להסביר לאנושות.
שאלה: איך מסבירים את הקשר בין דיכאון, סמים, לוויתנים שמתאבדים, לבין צונאמי והפשרת הקרחונים בפסגות?
רב: העליון מראה את עצמו בצורה אמיתית יותר כאשר הוא נמצא בצמצום. קודם הוא לא נראה כמצומצם ולכן לא הורגש חוסר אורות. האדם לא הרגיש שחסרים לו האורות. בימינו כאשר אנשים רבים באנושות שואלים "מה הטעם בחיינו?", כתוצאה מכך באות דפרסיות, סמים, התאבדויות.
הדבר הזה משפיע על כל הדרגות - דומם, צומח, חי ומדבר. אומנם איננו יכולים למדוד מהן התוצאות, לדוגמא במתכות, מן הדבר הזה, אך וודאי שקיימות כאלה, היות והאדם הכלול עם הדומם, הצומח והחי החיצוניים, משפיע עליהם והם נכללים בו.
אבל עיקר הסבל, הוא בדרגת האדם. אם כן, מדוע מתאבדים דולפינים? ההתאבדות שלהם נובעת מתוך התכללות עם האדם. כל הדברים שעוברים בטבע בצורה לא מתוקנת, נגרמים רק מדרגת האדם, מתוך התכללות.
שאלה: האם יש הבדל בין מצבי רוח שאדם עובר, לבין עליות וירידות?
רב: אין כאן יד המקרה וכולנו נמצאים ומופעלים על ידי הרשימות שמתעוררות בנו. בכל רגע ורגע מתעוררות רשימות חדשות וכל רגע אינו דומה לחברו. אז ודאי שכאשר אנו מתארים את הפעולות, בין אם הן בהכרה, ללא הכרה, או בהכרה חלקית, בהסתר כפול, רגיל, או גילוי - הכל נגרם על ידי הרשימות. האנושות עוברת רשימות, שאינן מבוררות עדיין ואינן קשורות למקור.
ברשימות המתחילות להיות קשורות למקור, יש גם ניצוץ, חלק מהמסך השבור. הן מכוונות את האדם למקור, אך בצורה הפוכה. הן קושרות למקור, אבל בצורה לא נכונה, כדי שהאדם ימצא את הקשר הנכון בעצמו. כך האדם פועל על ידי הרשימות.
הרשימות הללו הן בדומם, בצומח, בחי ובמדבר, אלא שבאדם, הן משתנות כל הזמן במשך חייו ומדור לדור, מפני שהוא המתפתח ביותר. בכל דרגה ודרגה, הרשימות משתנות לפי מידת התפתחותן.
שאלה: האם כאשר האדם עובר בתקופה קצרה מצבי רוח רבים, ירידות ועליות בתדירות גבוהה, הדבר מעיד על כך שהוא עובר מצבים?
רב: כן, אבל תלוי מה הוא עובר ואילו מצבים. אם לדוגמא נכניס אדם לצינוק ונתחיל לעבוד עליו הוא יעבור אלפי מצבים ביום אך ללא כל התקדמות. לעומתו, אדם הנמצא בעבודה הזאת בצורה מטרתית, שיודע בשביל מה, לָמה ואיך, שיודע מי עובד איתו וכלפי מי הוא עכשיו יכול להתקשר - זאת כבר עבודה אחרת. העיקר בעבודה הזאת, הוא לקשור את כל המצבים, שגם כך עוברים עלינו, למטרה. במידה שהאדם קושר אותם למטרה, הוא עובר אותם בצורה מטרתית. זאת דרגה אחרת לגמרי של תיקון הרשימות.
האדם יכול לעבור משך עשרים שנה על הרשימות ללא קשר עם המקור שלהן, אך שנייה אחת של קשר עם המקור, תהיה שווה ומועילה יותר. אלו הן שתי צורות שונות לגמרי - להיות דקה "אדם", או להיות עשר שנים בדרגה נמוכה יותר בבחינת בעל חיים.
שאלה: האם מצבי רוח באדם, בין אם אם הוא מודע למקור שלו או לא, מקדמים אותו?
רב: כל דבר מביא להתקדמות, כמו שכתוב: "מעלין בקודש ולא מורידים" (משנה, סדר מועד, מסכת מנחות, פרק ו', אות ב'). כל האנושות מתקרבת אך רק לגמר התיקון, בצורה ישירה, או בצורה מטולטלת.
שאלה: האם המפנה תלוי באנשים שהתגלתה בהם ה"נקודה שבלב"?
רב: גם אנשים שאין להם "נקודה שבלב", נמצאים בהתפתחות כלפי גמר התיקון. אלא שהם בתהליך התפתחות בן אלפי שנים לעומת אלה שמקבלים "נקודה שבלב" ויכולים להתפתח תוך שנים ספורות.
שאלה: האם הטבע מחייב בצורה נוקשה יותר את אלה שהתגלתה אצלם ה"נקודה שבלב" ואינם פועלים?
רב: הטבע איננו מחייב בצורה "נוקשה", אלא בצורה "מטרתית". כך גם בהרגשה כלפי האדם. אם אני מקבל מכה, עלי לעבור ניתוח. אבל אני יודע שאחריו אחיה ואהיה בריא, ולכן עבורי, המכה כבר איננה מכה. אינני מקבל אותה כמכה, היא כבר נמתקת ואף מנוטרלת. אני גם משלם בכסף על הטיפול ומוכן לקראתו.
יש במכה הזאת כבר ריפוי, והמטרה והמצב הבריא כבר נמצאים בתוך המצב שלי הנוכחי. אני חולה, אך אינני מרגיש את עצמי כחולה. זהו ההבדל. אינני צריך לנקוט בצעדים כלשהם כדי לצאת מהמצב. אני מושך את מצב של גמר התיקון למצבי הנוכחי. עכשיו, מיד, אני נמצא בגמר התיקון. כל הרשימות שעלי לעבור, אני עובר, אבל כל מדרגה מעכשיו והלאה, מתחילה להיות בשבילי "מינִי גמר תיקון".
שאלה: מה ידחוף למעשה את האנושות להתעוררות?
רב: צרות.
שאלה: האם הצרות יהיו הריקנות הפנימית, או צרות חיצוניות כמו אסונות טבע?
רב: קודם אסונות טבע, צרות חיצוניות, ואחר כך כמו שאנו רואים באה הריקנות הפנימית. היא הופכת ליותר ויותר פנימית. עוברים מרשימו חיצון, קטן, לרשימות גדולות יותר, מבוררות, פנימיות.
שאלה: מדוע אי אפשר להביא את אלה שאחרי האסונות יגיעו להכרה, לעשות את אותן הפעולות כבר עכשיו?
רב: בעל הסולם כותב שהרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, הטבע שלנו - כמו שכל אחד מאיתנו מכיר זאת על עצמו - מגיב רק על מכות ועל ייסורים. הדברים הטובים אינם יכולים לברר דבר. האור מנענע את הכלים, אבל אנו מרגישים אותו בצורה הפוכה, בצורת חושך.
מה שאני מרגיש כְּמכָּה, כחושך, כייסורים, זהו בעצם אור של השפעה, אלא שאצלי הוא הנורא ביותר ומורגש כייסורים וכמכה מלמעלה. הוא איננו מכה בעצם, אלא שבי, הלא מתוקן, כך הוא מורגש.
שאלה: אחרי הייסורים תהיה לאנושות דרך מסוימת להביא את אותם אנשים שסבלו, להכרה בקבלה, להתקרבות אליה. מדוע לא לקחת את אותם אמצעים שיקרבו את האנושות אחרי הייסורים ולהשתמש בכלים של "אחרי" בהפצה היום?
רב: עלינו לעשות את המוטל עלינו כלפי האנושות. ללא ספק, זאת חובה של כל אדם מתקדם כלפי דרגות תחתונות. אם כבר ישנה הזדמנות, אפשרות ועת לעשות כלפי האחרים להפיץ את חוכמת הקבלה, והאדם איננו פועל בהתאם, הוא לא יתקדם. הוא איננו נמצא בהשפעה, אם איננו פועל כך. כלפי מי ומה האדם משפיע? אם האדם רוצה להשפיע תענוג כלפי הבורא, עליו להשפיע כך שכולם יתחברו יחד ויהיו כלים להשראה שלו, לקבלת השפע. אין דרך אחרת להשפיע. האדם יכול להשפיע רק בתיקון הכלים, היינו לגרום לבורא נחת רוח מכך שהוא ממלא את הכלים. לכן, ודאי שעלינו לבצע פעולות הפצה ופעולות תיקונים בְּכְּלל הכלים.
עלינו לבצע פעולות אלה בהדרגה - מתוך הבנה של הכלים שעמם אנו מתעסקים - בפעולה איטית ואחריה בעוד פעולה. במידה שהתחתונים מסוגלים לסבול, לספוג, להבין ולהתעלות במודעות שלהם. מתוך אותה ההכרה, האדם כבר ידרוש הלאה את המשך התיקונים. לא ניתן בכוח ובכפייה לתקן את האדם. ניתן רק לתת עצה חיצונית ולחכות עד שהוא יגדל. זאת הסיבה שאנו פועלים בהפצה פאסיבית.
אם אנו מכים ילד, תינוק, וזה בסופו של דבר עוזר לו, אפשר גם כאן לתת מכות. אבל יש למדוד אותם כמו עם ילד, כך שהאדם יבחין בסיבה למכות. כלומר מגלים לאדםמשהו והוא רואה מדוע הוא סובל, אבל לומד את זה בעצמו. על כל פעולה חייבת להיות קליטה שלו.
לכן, אנו "פותחים" את החוכמה אבל ליישם אותה על עצמו, רק האדם יכול. משום כך, כל הניסיונות שלנו בהתאם לקצב שלנו לא יעזרו, עד שהעולם יהיה מוכן. חייבים כאן לפעול באהבה, וכך גם יוצא בצורה טבעית אם העליון נמצא בהשפעה. אם הוא פועל באהבה, לעולם לא יתעורר אצלו דחף לדחוף לתחתון משהו מעל לכוחות הספיגה שלו.
"2. בזמנים קדומים, האדם היה קרוב יותר לטבע, וניסה לשמור קשר אינטימי איתו. היו לכך שתי סיבות:
האגואיזם הבלתי מפותח לא הרחיק אז את האדם מהטבע, וגרם לבני אדם להרגיש כחלק אינטגראלי ממנו;
הידע המועט אודות הטבע עורר יראה מפניו, ואילץ את האדם להתייחס אל הטבע כעליון."
לאחר שבירת הכלים, הכלים נפלו לדרגה התחתונה עד "תהום דעולם הזה" ודרכה לדרגה האחרונה ביותר. משם הכלים מתחילים להתבהר. הכלים, היינו הרשימות השבורות, מתבהרים בדומם, בצומח ובחי. הם מתבהרים תחילה ביקום שלנו, בחומר, ואחר כך במדבר. הדומם הוא כל היקום והצומח והחי, ואילו המדבר הוא על פני כדור הארץ, כי אנו באמת היחידים והמיוחדים שבכל היקום.
משך ההיסטוריה אנו גדלים ומתפתחים, כלומר הרשימות מתעוררות בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. הן באות מתוך הדומם, ולאחר מכן הן מתבררות גם בצומח, במין החי ובמין המדבר. במין המדבר, הרשימות מתעוררות כבר בשונה מדרגות דומם, צומח וחי. בדרגות הללו הרשימות שומרות על עצמן בלבד, היות והאור הפועל עליהן הוא אור קבוע ואף הרשימות הן קבועות כלפי האלוקות.
לעומת זאת באדם, בכל רגע יוצאות רשימות חדשות. אין המדובר בכך שהוא נעשה כגוף ביולוגי זקן יותר, כי בזה גם צומח וחי משתנים ואף הדומם במקצת. אלא שהאדם נמצא בהתפתחות איכותית.
כלומר לא מדובר בהתפתחות בגוף הביולוגי לפי שנים, אלא בפנימיות האדם שמתפתחת. יש בו חלק פנימי - רגש ושכל, שמתפתח במשך חייו ומדור לדור, כך שיוצא שהאדם שמתגלגל, מפָתֶח בחייו רשימות רגשיות ולידן שכלתניות. השֶׂכל מתפתח על ידי התפתחות הרגש כדי למלא את הרגש ולהשיג את הרצוי. כך קורה בכל אדם ואדם במשך חייו. כאשר האדם נפטר, הוא יוצא שוב מלובש בגוף אחר. היינו הנשמה מתלבשת בגוף, והוא מממש את הרשימות כהמשך לאותה דרך. הוא מתפתח במשך החיים ומחיים לחיים, וכך מפתח כל הזמן רשימות חדשות.
זאת אומרת, כל ההיסטוריה של האנושות, אלו הם מיליארדי גופים בודדים שבהם נשמות נפרדות, שכל הזמן מתפתחות על ידי הרשימות שמתעוררות בהן, מקָל לכבד. באף יצור אחר זה לא קורה, כי כלפי דומם, צומח וחי, הטבע הוא קבוע. לכן נאמר: "שור בן יומו קרוי שור" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, דף ס"ה, ב' גמרא). הוא איננו מתפתח וכבר יודע את שעליו לעשות. בתוך האינסטינקטים שלו, נמצאות כל פקודות הטבע ורק להן הוא זקוק.
לעומתו, האדם איננו יודע דבר וזקוק לעזרה בגדילה ובהתפתחות שלו. הוא זקוק לחינוך ולאמצעים רבים נוספים, שעל האנושות לפתח בצורה הדרגתית, מדור לדור, כדי למסור אותם לאדם. ההתפתחות איננה כרוכה רק בקבלת רשימות חדשות מהטבע, אלא שגם מבפנים מתגלות לו רשימות חדשות, שכנגן חייבת להיות חברה מבחוץ, שתספק מזון לרשימות הללו - גן ילדים, אוניברסיטה, עבודה וכן הלאה.
הכול מסודר לפי הרשימות הפנימיות, גם בחיצוניות וגם בפנימיות. החברה האנושית חייבת להכין ולשמור את עצמה, כדי לעזור לכל אחד לפתח את הרשימות שלו. זהו דבר מאוד מורכב, מה שאנו - חלקי הכלי הכללי ד"אדם הראשון", עוברים.
יש כאן עבודה גדולה מאוד ועקבית של כל האנושות. מֶדור לדור אנו מוסרים חוכמה, מדע, תרבות וחינוך. את כל המערכות המלאכותיות שפיתחנו - חברתיות, פוליטיות וכו', אנו מוסרים מדור לדור. בימינו, קיימים דברים שלא היו קיימים לפני אלף שנה בכל מה שאדם עסוק ועוסק. כל זה נמסר מדור לדור, לא על ידי הטבע כביכול, אלא על ידי בני אדם.
זאת אומרת, אנו רואים באדם תהליך שונה לגמרי מכל מה שקורה בטבע. כל הטבע - דומם, צומח וחי, כל היקום חוץ מהאדם, כביכול איננו משתנה. הוא משתנה בתקופות גיאולוגיות, בתקופות בנות מיליארדי שנים, אבל זאת איננה התפתחות בעצם.
התפתחות היא תהליך שהאדם קיים בו מֶשָנה לְשָנה, מדור לדור, ומצליח לראות בתפיסתו דורות אחורה וקדימה בצורותיהם השונות. על ידי זה בא לו יחס אחר לגמרי לקיומו ולחייו. הוא כ"אחד" המרגיש את כל המצבים הללו, מתוך כך שמצליח לראות את החיים שלו מתחילים ונגמרים. הוא מרגיש את הלידה ואת המוות, הרגשה שהחי איננו מרגיש. הוא מרגיש זאת, היות והרשימות שבו מתממשות על ידו.
הדבר הזה מביא את האדם למצב בו הוא כשיר לשאול על מהות החיים, היות ויש בידו אפשרות לממש את עצמו לכאן או לכאן. מתוך האפשרויות הפרוסות לפניו, מתעוררת השאלה על מהות החיים. אילולא הייתה לו האפשרות לשנות, לא היו מתעוררות בו השאלות: "לשם מה אני חי?", "מדוע אני חי?".
הכלי הזה נולד ממספר אפשרויות לכאורה שהאדם נמצא בהן. באות מספר אפשרויות ולא רק אחת, כי הכלי איננו מבורר. אם הכלי היה ברור, הא היה פועל כמו מלאך, כמו בהמה. הכלי הלא מבורר, מָקְנה לאדם יכולת להתפתח מתוך מספר אפשרויות. בצורה כזאת הוא נמצא במבוכה, בשאלה, אולם מתוך השאלה באה לו דרגה גבוהה יותר של התפתחות.
ככל שהאדם מסובך יותר בחיים שלו, כך יש לו אפשרות גדולה יותר לעלות מעל הדרגה שהוא מברר. אותו דבר אצל מדען גדול. אדם גדול נמצא תמיד בספיקות, ולעומתו לאדם פשוט הכול מובן ומסודר. ככל שהאדם גדול יותר, כך הוא נמצא בסימן שאלה גדול יותר על כל דבר ודבר. בכך שהוא מברר, הוא איננו מתקדם באותו מישור, אלא עולה כבר למישור אחר .
אם כן, אנו רואים שהתפתחות האדם היא מאוד מיוחדת ובהסתרה. האדם בהסתרה מעצמו, מהטבע המפעיל אותו ומהכוח העליון שעומד אחר הטבע הנראה לעין. כל ההסתרות הן בכדי לתת לאדם בחירה חופשית, שעל ידה הוא רוכש בהדרגה מדרגות של עליה.
האדם איננו מגיע לסיום תכליתו, רק בכך שהוא יהיה אדם מפותח ויידע מתוך האפשרויות על פני השטח לפעול נכון ולמסור את ניסיונו לאחרים מדור לדור, מה שחיה ובהמה אינן יכולות לעשות. אלא שהאדם, בכך שהוא מברר את חייו, הוא קונה שֵׂכֶל של דרגה עליונה יותר.
מספר האפשרויות הנמצאות לפניו, הספיקות, היות ובאו משבירת הכלים, הן מסודרות כך שבכדי לברר דבר מסוים ב"שטח", האדם עולה "מעל פני השטח". כך קורה גם בחוכמה רגילה בתחומים שונים. האדם בכך נעשה חכם יותר, כי אדם שאיננו טועה, או נמצא בספק, או שואל, איננו קונה כלים חדשים.
שאלה: האם הנשמות מתחלקות בקומה שלימה, או בחלוקה של אח"פ לרוחב?
רב: התחלקות הנשמות זהו דבר מורכב, המתרחש בהתכללות בין הנשמות.
שאלה: היכן הרשימו במערכת המתפתחת בין האור והכלי?
רב: ההתפתחות מ"אין סוף" מלמעלה למטה וממטה למעלה, הכול קורה על ידי "הרשימו". מהו "רשימו"? קיים בי רצון כללי, רצון ליהנות. אינני יכול להרגיש רצון, אם אין בו דבר כלשהו שמכָוֶון אותי לאור, לתענוג. לא קיים רצון ללא תענוג. התענוג יכול להיות מבפנים, או מבחוץ, אבל עליו בכל מקרה להיות מקושר עם הרצון.
בכל מצב ומצב שבי, קיימת הגדרה של הרצון ומה הרצון הזה רוצה. הרצון איננו יכול להתקיים בלי ה"רצוי". כאשר ה"רצוי" נמצא בפנים הוא מורגש כתענוג, וכאשר הוא נמצא בחוץ הוא מורגש כייסורים. הרשימו הוא רישום מהרצון, מהפרטים שיש ברצון ומן המילוי העומד כנגד הרצון. הוא עומד "כנגד", אחרת זהו איננו "רישום".
"רישום" הוא הרושם ממצב שאני מבין ומכיר מתחילתו ועד סופו. המצב כולל בתוכו מספר שלבים: יצירת הכלי, התמלאות, סיום ההתמלאות, התרוקנות וסיום ההתרוקנות. כל הפעולה הזאת של הכלי, מתחילתה ועד סופה, כוללת בתוכה עשרות מצבים, ומה שנותר ממנה לאחר מכן מתוך כל המצבים הללו נקרא "רשימו".
זאת אומרת, רשימו הוא יישום של רצון מסוים, שפועל עליו אור מסוים. מה שנותר לנו מן הטנת"א - טעמים, נקודות, תגין, ואותיות הוא רישום המצב המוגדר. נותר לנו הרישום מהתהליך שבו תחילה האור פעל על הכלי ובנה אותו, ולאחר מכן כתוצאה מכך שהכלי נבנה על ידי האור, הוא רצה למלא את עצמו ולהידמות לאור. בשלבים לאחר מכן נעשה עם הכלי "ביטוש", הזדככות וכן הלאה. כל התהליך הזה, נקרא "רשימו".
שאלה: האם ה"רשימו" הוא אור המפעיל את הכלי?
רב: הכלי הוא רושם ממצב שעבר הכלי, ולא מן האור שהיה בתוכו. המצב הזה כולל את המילוי, את הכלי, את הקשר ביניהם ואת כל התהליך שהם עברו יחד: על ידי מה ומי הוא נגרם, כיצד הכלי הגיב ומה החליט. זהו מצב הכלול מראש, תוך וסוף. הוא כלול מכל המצבים, ומתהליך של סיבה ומסובב הקיים בכל התהליך ממצב למצב.
כל מה שתיארנו לעיל נקרא "רשימו", "גֶן". זהו גֶן שבתוכו קיימת אינפורמציה מספיקה כך שהאדם איננו זקוק לדבר נוסף. הוא צריך כוחות למימושה, כי זאת אנרגיה שאין לה שום צורה. הגֶן הזה כולל בתוכו את הכול, חוץ מכוח.
שאלה: האם קיים משהו נוסף פוטנציאלי פרט לאור וכלי?
רב: יש אור וכלי. כלי הוא רצון ומסך.
בזמנים קודמים האדם היה קרוב לטבע, וניסה לשמור עמו על קשר אינטימי, אישי. יסוד האדם הוא הרצון לקבל, ומתוך כך שהיה אז רצון לקבל חלש, קטן, הוא לא הרגיש שעליו להתגונן.
ככל שיש בדומם, ולאחריו בצומח, בחי ובמדבר, רצון לקבל גדול יותר, כך קיים חופש בחירה גדול יותר, חופש לזוז ממקום למקום, יכולֶת להתגונן, יכולת להתרחק מדבר מזיק ולהתקרב לדבר מועיל. הסיבה לכך היא, שככל שהרצון לקבל גדול יותר, הוא דורש מהלבוש שלו החיצון - אדם, בהמה, צמח, להיות בתנועה מסוימת.
אבל אם הרצון לקבל קטן, גם אם הוא במין האדם, הוא איננו זקוק להתגונן כל כך. מתוך כך שהוא קטן, הוא גם קרוב יותר לטבע. הטבע נמצא איתו בקִרְבה, והוא איננו זקוק ללבושים מיוחדים כמו בית מיוחד ועולם מלאכותי שהוא בונה לעצמו.
בנוסף, ככל שהוא קרוב יותר לטבע, הוא מרגיש אותו יותר. הרצון לקבל שלו, למרות שהוא אגואיסטי, אי אפשר לכנות אותו כ"אגואיסטי", כי בצורה טבעית, הוא איננו זקוק ליהנות. הוא איננו רוצה לשלוט על הטבע. הוא רוצה רק להתחבר אליו יותר, כדי להרגיש את עצמו מסופק, מחובר. הוא רוצה כך, משום שזה מקרין לו ביטחון.
אותו דבר ְגם אצל חיות ובהמות. מספיק להיות שייך לטבע, כדי לקבל ממנו את הכול. בצורה כזאת האדם התקיים ומתוך כך שהיה קרוב מאוד לטבע, הרגיש אותו. ניתן לראות אפילו בימינו, בעמים הפרימיטיביים כביכול, כי הם מרגישים את הטבע יותר. בדואי בנגב לדוגמא, מרגיש את הטבע לפי הציפורים, לפי העצים והרוח. הוא מרגיש אפילו את המתרחש בין בני אדם מתוך הטבע. הוא מרגיש בני אדם מהשבט שלו או מהקרובים אליו, ללא כל צורך להשתמש במילים.
אנשים אז דיברו בשפה אחת. כלומר הם הרגישו אחד את השני, כמו חיות, כמו בהמות ואף יותר מזה. החיות והבהמות שמרגישות האחת את השנייה, מין במינו, הן נמצאות ברצון לקבל קטן. האדם, הנמצא ברצון לקבל גדול יותר - אמנם שאז הוא לא היה נבדל בהרבה מן החיה - ומצרף את עצמו לפי הרצון לקבל שלו לטבע, הרצון לקבל מחייב אותו להיות קרוב יותר ויותר לטבע, יותר מן החיה. לכן הוא מרגיש יותר את הטבע ואת האחרים.
אנשים הבינו אחד את השני כמו טלפתי. הם הרגישו את החלק המשותף. דווקא דרגת האדם, הייתה קשורה אחד לשני יותר מאשר דרגת הבהמה. הרצון לקבל היה בכל זאת גדול לעומת הבהמה, אבל עדיין לא הרחיק ביניהם. הוא היה אז בדרגת שורש.
מתוך כך, האדם הרוויח דברים רבים - הוא היה קשור לטבע ולאחרים, והיה ניזון מן האחרים ומן הטבע. הוא חש ביטחון והסתפק בכל מה שהיה. הוא הרגיש גם היכן הוא נמצא והיכן הוא חי. הוא היה בהחלט ב"דרגת אפס" של רצון, של עביות, היינו בדרגת עביות שורש, אבל זה מילא אותו וסיפק אותו.
"האגואיזם הבלתי מפותח לא הרחיק אז את האדם מהטבע, וגרם לבני אדם להרגיש כחלק אינטגראלי ממנו", מהטבע. ו"הידע המועט אודות הטבע עורר יראה מפניו", מהטבע, "ואילץ את האדם להתייחס אל הטבע כעליון." זהו דבר נוסף.
מתוך הרגשתו שהוא שייך לטבע, הוא הרגיש את הטבע כעליון. הייתה מין הארה, הרגשה של האלוקות כלפי האדם בדרגת שורש. האדם הזה מתואר בספרי הקבלה, בפנימיות, ברוחניות, כ"אדם הראשון", יציר כפיו של הבורא. "יציר כפיו", הכוונה היא שהוא עדיין איננו נבדל מהכוח העליון ונמצא איתו בהשפעה, היינו בהבנה ובקרבה הדדית. לא מדובר עדיין על האדם הראשון הרוחני, אלא על האדם הגשמי, שאיננו מנותק עדיין על ידי האגו שלו מכוח הטבע, ומרגיש אותו ככוח העליון, כוח הפועל עליו באהבה. האדם הפרימיטיבי הרגיש כך מתוך התכללות, התחברות לטבע.
אז אל לנו לחשוב ולתאר כמו חוקרי דרוויניזם, שאדם בתקופות ההם רץ עם מקל אחרי חיה כדי להרוג אותה. מדובר על עביות דשורש, שהיא דרגה קרובה מאוד לבהמה, אבל מפני שהיא נמצאת במין האדם, היא מקְנָה לו קשר עם האלוקות. אי אפשר להגיד על אותו האדם הפרימיטיבי, שהוא היה בזה פחוּת מאיתנו.
לא היו לו את השאלות והספיקות שלנו. היה לו קשר, כמו עוּבָּר בבטן אימו, בצורה טבעית. אם נכניס היום בני אדם לג'ונגל או לאיזשהו מקום מבודד ונעזוב אותם לכמה עשרות שנים, אינני יודע מהי הצורה שהם יקבלו, אבל קשר לטבע והרגשת הטבע הם בטוח יקבלו. וודאי שהם יתחילו לתאר בצורה אחרת את הטבע מכפי שאנו מתארים את הטבע, כבעל אופי, כוח, רצון, מחשבה, יחס וכן הלאה.
שאלה: למחשבות יש כוח ומכאן עולה השאלה, מה עושות המחשבות השונות במציאות הכללית לפני התיקון עד שהאדם מגיע לתיקון? כיצד משפיעות המחשבות השונות על השפעה?
רב: מחשבות הן תוצאה מהרצון, ומכאן יש להבין כיצד הן משפיעות.
"3. משתי הסיבות המתוארות לעיל, האדם שאף לא רק לצבור ידע על התופעות המתרחשות בעולם הסובב, אלא גם להכיר את הכוחות המנהיגים את העולם. בני אדם לא יכלו להסתתר מפני איתני הטבע כפי שהם עושים זאת כיום, כשהם מתחמקים מכוחות הטבע לתוך עולם שיצרו בצורה מלאכותית. אברי החישה שלהם, עדיין לא היו מעוותים או מנוונים על ידי טכנולוגיה מודרנית, והם יכלו לחוש את העולם הסובב בצורה מעמיקה יותר. הפחד מפני הטבע בד בבד עם הקִרְבה אליו, דרבנו את האדם לגלות מה הטבע רוצה ממנו, האם יש לטבע תכלית, ולשם מה יצר הטבע את האדם. האנושות שאפה להבין את זה בצורה המעמיקה ביותר האפשרית."
קיים הבדל בין התפתחות בדרגת שורש לבין התפתחות בדרגת א' דעביות. ההבדל בין הדרגות הוא הבדל מהותי, כי דרגת שורש היא דרגת כתר, שבה האדם נמצא בלאו הכי בעליון, בשליטת העליון, בדרגת העוּבָּר. בחינת שורש היא עדיין בורא, אור, ונקראת "בחינה" משום שבפנים יש את האדם העתידי, הרצון העתידי שהתנתק, אבל נמצא בפנים, כעוּבָּר.
הקשר, ההבנה, ההרגשה, הם בעביות דשורש, אבל נמצאים בצורה ברורה. אני נמצא בטבע שהוא אלוקים, שמוביל אותי ומטפל בי. כל השלבים שהאדם התפתח בהם בתוך עביות דשורש מֶשך אלפי שנים על פני כדור הארץ, הוא התפתחת וחי בהרגשה שהוא נמצא בטבע.
היינו יכולים לתאר אותם ולחשוב עליהם כאנשים פרימיטיביים בעלי תופעות מוזרות כלפי הטבע, אולם הם נראים כך רק בכלים שלנו. האדם לא הרגיש שהטבע מאיים עליו. הוא רצה להידבק, לא מתוך איום כמו בימינו, אלא מתוך הרגשה והבנה טבעית יותר של הטבע.
ההתפתחות בתוך עביות דשורש, נעשית אף היא על ידי רשימות רבות שיוצאות האחת אחרי השנייה. ודאי שהיו שם חסרונות ומילויים, ושוב חסרונות ומלויים, בדרגה האנושית, הרגילה, אבל בכל זאת כולם היו בקשר מיוחד עם הטבע, שמתאים לעביות דשורש, ומנוגד לעביות א' ולמה שהתרחש לאחר מכן באדם הראשון.
באדם הראשון נעשה שינוי גדול מאוד. הוא נקרא "אדם הראשון", מלשון "על פני האדמה". בעל הסולם כותב, שהראשון לגלות את חוכמת הקבלה, היינו את נוסחת הקשר והחוק בין האדם לאלוקות, הוא האדם הראשון.
בעביות א' כבר אפשר "לרשום" משהו, כמו שחור על גבי לבן. מתחיל להיות רצון, מתחיל להיות כלי, מתחיל להיות משהו מבורר מתוך הרצון כלפי האור. השינוי שנעשה בעביות א', הוא שינוי מהותי.