"23. שינוי גישת האדם כלפי הזולת מגישה אגואיסטית לגישה אלטרואיסטית, מעלה את האדם לתפיסת עולם אחר, נוסף. אנו תופסים את העולם באמצעות אברי החישה שלנו, ומקבלים מה שנראה לחושינו כתחושת החיים שלנו. התפיסה האגואיסטית הנוכחית מאפשרת לנו להרגיש רק את הרשמים שלנו עצמנו מהסביבה. תיקון הטבע שלנו יאפשר לנו להרגיש לא את מה שקורה בתוכנו, אלא את מה שקורה מחוץ לנו, את הטבע בשלמותו."
גילוי הליקויים בהתפתחותנו, הדרך הקשה שבה הלכנו לחינם אלפי שנים מימי מגדל בבל ועד היום, המשבר מתגבר והמאיים שבו אנו נתונים עתה - תכלית כל אלה אינה להביאנו לכדי הבנה כי עלינו לתקן את חיינו או את היחס שלנו זה לזה ולהטיב את חיינו, אף לא לתקן את הטבע. כל התופעות האלה הן אמצעים, הסיבה להן גבוהה הרבה יותר ונסתרת מאיתנו. תכליתן להעביר את האנושות לדרגת קיום שׁונה לגמרי מדרגתה הנוכחית. עלינו לעלות למימד אחר של קיום.
במצבנו הנוכחי אנו מתארים את החיים והקיום שלנו בחמשת חושינו, כמי שקיימים בעולם הזה. כך אנו מרגישים את עצמנו ואת האחרים, את הסביבה ואת היקום שלנו. עלינו לעלות מהרגשת הקיום של כל מה שנראה לנו בחמישה חושים להרגשת קיום בכלי אחר הנקרא "מסך ואור חוזר". כלי זה נמצא מעל ההגבלות של חמשת החושים, מעל "זמן, תנועה, ומקום", מעל הייסורים והריקנות שאנו מגלים בכלי של חמשת החושים שאי אפשר למלאו לעולם. הכלי של חמשת החושים תמיד כלֶה, נפסד ונגמר. לכן יש חיים ומוות והמצב הריקני ביניהם.
בסופו של דבר אנו נעלה למצב שבו נרגיש את ה"אלוקות" בכלי החדש שלנו. כלי ללא הגבלות שבו מושגות נצחיות ושלמות ביחס למה שביכולתנו לתאר במצבנו. כל מה שמעבר לכך, כל מה שנמצא אבל אינו כאן, אין ביכולתנו לתארו. לכן המקובלים אפילו לא מנסים להסביר לנו מהו. מכאן גם מובן מדוע נקראת חכמת הקבלה "חוכמת הנסתר".
כך או כך, התוכנית בטבע מחיבת אותנו להחליף את הכלי, את הרגשת המציאות ולעבור למימד הרוחני. למעשה זוהי המטרה שאליה כל ההתפתחות נמשכת. זו הסיבה למצבנו הנוכחי, למשבר הגלובלי והפרטי של כל אחד מאיתנו ולהתגלות הרע בהרגשת הקיום של חמשת החושים.
"בדרך זו, על ידי כך שנתפוס מה שקורה מחוץ לנו במקום את מה שקורה בתוכנו, נעבור לתפיסת העולם הסובב אותנו כולו, במקום של חלק ממנו בלבד."
אנו אומרים כי במצבו הנוכחי האדם תופס בחמישה חושים את מה שנכנס בהם ובקבלת החוש השישי ירגיש את מה שנמצא מחוצה לו, אולם אין זה כך. למעשה, גם החוש השישי מוסר לנו את ההרגשה שבתוכו. אלא שכך ניתן לתאר במשהו את החוש השישי וחמשת החושים זה לעומת זה. לאמתו של דבר כל ניסיון שלנו לתאר את החוש השישי לא יהיה נכון ולא יוכל להסביר לנו את המעבר ואת התפיסה מחוץ לתפיסתנו הנוכחית. אלא שכך אנו נוהגים לומר. זו רק עוד אפשרות אחת לתאר באפס מה או להשוות במשהו בין שני התפיסות הנקראות "גשמית" ו"רוחנית".
במצבנו הנוכחי אנו מרגישים רק את מה שעובר בתוכנו, בתוך חמשת החושים. אנו מרגישים כיצד אנו מתפעלים ממה שנמצא כביכול מחוץ לנו וההתפעלויות הפנימיות שלנו מציירות לנו את העולם הזה, את התמונה הכללית הנקראת בפינו "העולם שבו אנו חיים". זה כמו חלום, כמו אדם הנמצא תחת הרדמה וכתוצאה מהשפעות כימיות או חשמליות למיניהם מדמיין את עצמו במצבים שונים. גם אנשים שעברו מוות קליני מדמיינים לעצמם מצבים שונים, הם כביכול נכנסים לעולם הבא ויש להם שם משהו. ודאי שהכול קורה בתוך הכלים של האדם.
עם כל זאת, אחת מהדרכים להסביר את הבדל בין תפיסתנו הנוכחית הגשמית בחמישה חושים ובין התפיסה בכלי השישי, הרוחני, היא לומר כי בחמשת החושים אנו תופסים את מה שנתפס מבפנים ובחוש השישי אנו תופסים לפי ההשתוות הצורה את מה שבחוץ. לאדם יש חוש נוסף שבו הוא תופס ומתקיים לפי השתוות הצורה כלפי הכוח העליון, הרוחני. למעשה, אף עתה אנו תופסים בחמישה חושים שלנו את מה שנמצא מחוץ לנו בהתאם להשתוות הצורה, שכן כל כלי הקליטה שלנו, עובדים לפי נוסחת האיזון.
עור התוף למשל רוצה להישאר במקומו כל הזמן, אלא שמופעל עליו לחץ חיצוני והוא מאזן אותו על ידי לחץ פנימי. הלחץ הפנימי שמאזן את הלחץ החיצון הוא שנמדד בתוכנו וסך כל התנודות המועברות למוח נשמעות כצליל. ( קישור למצגת מאתר ה BBCהמתארת את פעולת האוזן) נמצא כי גם חמשת חושינו פועלים לפי נוסחת האיזון עם הסובב, אך אין בהם את הרגשה האלוקית, אין בהם את ה"חוש השישי".
סיכומו של דבר התפיסה בחוש השישי נבחנת ל"חיצונית" לעומת התפיסה בחמשת חושים. ולמרות שגם בחמשת החושים אנו תופסים בהשוואת הצורה, תפיסה זו נקראת תפיסה פנימית.
שאלה: האם התפיסה המורחבת של החוש השישי הוא רעיון שאנו מסבירים לקהל הרחב, או שמא הוא שמור לקהל מצומצם בלבד?
התפתחות והתפשטות שיטת התיקון חייבת להיות מכוונת לכל אדם, ללא כל הגבלה. ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד לגלות את השיטה? כאן אנו נוהגים לפי החוק הכללי "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), ו"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו). אם אנו עומדים לבצע או להודיע דבר-מה, עלינו לבדוק האם הדבר יעזור לאדם או שמא ימנע ממנו התקדמות. עלינו להביא בחשבון את האגו של האדם ואת צורתו.
אם צורת האגו של האדם אינה מאפשרת לו לקבל את המסר מאיתנו, עלינו להשתדל להעביר לו את המסר דרך מקור אחר. אם צורת האגו שלו אינה מאפשרת לו לשמוע על העניין עצמו, כלומר אם לא אנו מפריעים לו, אלא הצורה הישירה שבה המסר מגיע מהמקור, עלינו להסתיר את זרימת האמת ולעטוף אותה בעטיפה נוחה. יוצא שיש שני הסתרות, "הסתרת המקור" ו"הסתרת השפע". עלינו ללמוד מתוך מה שעושים איתנו ובאותה השיטה להמשיך את התגלות החוכמה לאחרים.
רב"ש מדגים זאת באמצעות סיפור על בחור צעיר שעובד במפעל וטוב לו להיות פועל פשוט. אביו של הבחור רוצה שבנו יתקדם, אלא שבנו אינו שומע לדבריו. לכן, במקום לדבר עם בנו, ניגש האב למנהל המפעל ומבקש ממנו לפטר את בנו. אם לילד לא תהיה עבודה, מאין ברירה הוא ילך ללמוד. דוגמאות כאלה יש לרוב ואנו אכן משתמשים בהן נכון בחינוך ילדנו. כך, באותו האופן, עלינו לנהוג בנוגע להפצת חכמת הקבלה.
למשל, אם באחת מאומות העולם יש רתיעה מכך ששיטת הקבלה נתפסת כחלק מהיהדות - שכן כך מקובל לתאר אותה - עלינו להסביר שחכמת הקבלה אינה שייכת ליהדות. ההתנגדות ליהדות בקרב אומות העולם היא עניין טבעי. זוהי צורת הקליפות, כך היא התגלתה אחרי חורבן בית המקדש ושורשה ב"עשו" ו"יעקב". לכן, במקרים כאלה, עלינו להגיש את המסר בדרך אחרת.
הסיפורים על יעקב ועשו בתורה מדגימים היטב את הדרך שבה יתקנו יעקב ועשו זה את זה בסופו של דבר. למעשה הם שיטת התיקון עצמה. "עשו" פירושו גילוי חוכמה, ו"יעקב" הוא גילוי חוכמה על ידי חסדים. התורה מסבירה לנו כיצד הם צריכים לעבוד בג' קווים וכיצד עליהם לגשת זה לזה.
בהתאם לכך עלינו לעסוק בהפצה, אם בהסתרת המקור, אם בהסתרת השיטה עצמה או בהסתרת שניהם.
שאלה: מהי השתוות הצורה בכלים האגואיסטים?
הן בכלים האגואיסטים המקבלים על מנת לקבל בלי מסך והן בכלים על מנת להשפיע עם מסך, השתוות הצורה היא תמיד עם מה שיכול להתגלות בהם.
בכלים האגואיסטים העובדים ללא מסך מתגלה מה שנקרא "קיסטא דחיותא" (מעט חיות). "קיסתא דחיותא" הוא אור קטן מאוד שיכול להתגלות בכלים למרות צמצום א' והתפשטות קו אין סוף עד העולם הזה. כל זאת כדי להבטיח את קיום הכלים לפני שהנברא מתחיל בעבודתו. ממידת הקיום האפשרית הזו יכול הנברא להתחיל לפתח בחירה חופשית ולהתקדם לבורא בבחירתו, עם אישיות משלו. ואת "האני" שלו לפתח בהדמותו לבורא. אם כך, בטרם שהנברא מתחיל בהידמותו, עליו להיות במצב הנקרא "לא לשמה" או "אגואיסטי" ובכל זאת שיהיה בו ניצוץ קטן שמקיים את החומר, את הרצון לקבל, למרות הצמצום. האפשרות לבחור בחירה חופשית מחייבת מצב כזה.
נמצא כי רק כלפי הניצוץ הקטן שמתגלה כלפי כל העולם הזה והמציאות הזאת, אנו יכולים להיות באיזון. לא רק אנו, אלא גם חמשת החושים שבכל החיות והבהמות למיניהם וכל הצמחים. למעשה כל הטבע הנקרא "דומם צומח חי מדבר של עולם הזה", יכול להיות באיזון רק עם אותו הניצוץ. מידת האיזון של הטבע עם אותו הניצוץ נקראת "התגלות האלוקות בכלים דקבלה" או "העולם הזה". לכן זה נקרא ענף ושורש.
שאלה: איך אדם שאינו בעל השגה יכול להפיץ את החכמה, בשעה שאינו מרגיש אותה?
כיצד אדם שאינו בעל השגה יכול להפיץ את חכמת הקבלה? על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שאינו רוצה להיות בעל השגה ואפילו מזלזל בכך. הרי בעל הסולם כותב בכתבי הדור האחרון שאפשר לשכור בעלי מקצוע כמפיצים.
עלינו להבדיל בין כמה נקודות שונות. עניין אחד הוא העבודה הניתנת לאדם שמבין ויודע כי הוא מפיץ כדי להתקדם למטרה - מטרת כל פעולות האדם בעולם הזה. עניין אחר הוא פעולות שהאדם מבצע בשעה שהוא אינו קשור למטרה, כי עדיין אינו מסוגל לסבול אותה ואת עצמו נמשך אליה. הוא אינו מבחין או חש בכך, כי אם פועל מתוך מטרות אחרות: כסף, כבוד ומושכלות. אלא שאין לכך חשיבות.
דומה הדבר למתנות שאנו מבטיחים לילדנו אם ילמדו טוב. אמנם המטרה של הילדים היא המתנה והמטרה שלנו שילמדו, אלא מתוך שילמדו ירצו דברים חשובים יותר מהמתנה והם כבר נמצאים בדרך.
תלוי מי מנהל את התהליך, את תוכנית התפתחות ההפצה והחינוך - זהו העיקר. אם נבין כי צריך להביא את השיטה לכל העולם באופנים ולבושים שונים, במידה ובצורה הנכונה כך ש"הילדים" ייקחו אותה, יקבלו אותה ויתקרבו אליה למרות הכול; אם נמסור את השיטה לבני האדם כך שיפסיקו לשחק בכל הדברים הרחוקים מאד מהמטרה שגורמים להם לסבל ויבינו שהגיע זמן להתבגר - המסר יעבור כראוי. לא חשוב אם משלמים לבעלי המקצוע שעובדים בהפצת החכמה ולעת עתה הם עושים את העבודה הלא רצויה בהתאם לרצונם. אין מה לעשות, אלה הן דרכי התפתחות.
הוא הדבר בנוגע ללומדי הקבלה. לא כל לומדי הקבלה יושבים ולומדים בגלל שחשוב להם לעשות נחת רוח לבורא, לא הרצון הזה דווקא בוער בכל אחד מהם ונשמתם אינה נקרעת מדוע אינם עושים נחת רוח לבורא. יש להם עוד אי אלו תיאורים של המטרה.
כל הדרכים האלה נקראות "לא לשמה". "לא לשמה" הוא מושג רחב מאוד.
שאלה: מה ההבדל בין אדם שמפיץ את חכמת הקבלה והוא אינו בעל השגה, לבין כל אחד אחר המפיץ שיטה אחרת?
על מי אתה שואל, על אדם שמפיץ את השיטה הנכונה שמביאה לגמר התיקון או על מי שמוכר מים קדושים?
שאלה: נניח מים קדושים.
אם האדם מוכר מים קדושים, אין בעיה. אחד מוכר "קוקה קולה" והשני מים קדושים, אין הבדל. עושים כסף.
"לבסוף, אנחנו מגלים שהעולם סביבנו הוא כוח אלטרואיסטי יחיד של הטבע.
כשאנו מתאחדים איתו, אנו חשים את קיומנו כפי שהטבע קיים - נצחי ומושלם. אנחנו מזדהים עם תחושה זו, היא שולטת בנו, ובמצב זה אפילו כשהגוף שלנו מת, אנו מרגישים את עצמנו כממשיכים להתקיים בטבע הנצחי."
רכישת החוש השישי אינה מבטלת את חמשת החושים הבהמיים שלנו. אנו ממשיכים להרגיש בהם את אותן התופעות כמקודם, ועוד יותר מכך. זאת משום הקשר בין ענף ושורש. האורות "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", יחידה" מתגלים ב"כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות" שניתן לכנותם כחמשת תתי החושים של החוש השישי. וכתוצאה מההתגלות בחוש השישי מורגשות התוצאות בעולם הזה ברצון על מנת לקבל ומרגישים ענף ושורש.
אולם, אם החוש השישי הוא רצון על מנת להשפיע וחמשת החושים הגופניים שלנו הם על מנת לקבל כיצד ניתן לקשור בין ענף ושורש? ובכן, לאחר רכישת החוש השישי חמשת החושים שלנו כבר אינם על מנת לקבל כפי שאנו תופסים אותם במצבנו. הם מקוימים רק לפי ההכרח, וההכרח לא יגונה ולא ישובח. לכן יש בהם קשר בין ענף ושורש. לכן מה שאנו מגלים בחמשת חושינו בעולם הזה מתחבר אף הוא להשגותינו בחוש השישי. אנו מתחילים לראות ולהרגיש את כל המציאות ממטה למעלה כהתגלות אחת.
עם זאת, משום שהמדרגות והרגשות הקטנות "נבלעות" במדרגות ובהרגשות הגדולות, כולן מקובלות ומורגשות באדם יחד בדרגה הכללית הכוללת הגדולה. העולם הזה אינו מתבטל, גם הוא קיים בתמונה הכללית של המקובל. כשנגיע לתיקון הכללי של כל הכלים הפרטיים והתכללותם זה בזה, נעלה לדרגה עליונה עוד יותר, למימד שנקרא "גמר התיקון". שם יעלה העולם הזה לעולם אין סוף ו"יבלע" בו. בגמר התיקון אפילו העולמות הרוחניים נבלעים בעולם אין סוף.
שאלה: כשמפיצים באמצעות ספר, הספר יכול להגיע לקהלים שונים ולא כולם מוכנים לאותו המסר? איך אפשר להישמר מבעיה זו?
אינני מוטרד מבעיות כאלה. מדוע? כי אינני מנהל את העולם. אתה שואל כיצד ניקח את העולם בשתי ידינו ונתמרן אותו, כיצד נזיז בו כל פרט, איך ננהל ונסובב אותו שלא יברח. אלא שזו אינה הדרך. כל אחד צריך לבצע את המוטל עליו בגבולות יכולתו, עד כמה שהוא מסוגל לעשות. אם כל אחד מאיתנו יפעל לפי המשבצת שלו, אם ישתדל, אז התוכנה העליונה תסדר את כל החלקים של ה"לגו", כך שיהיו בחיבור נכון זה עם זה.
במקום לחשוב כי אנו מנהלים את התוכנה הכללית, עלינו להשתדל לבצע את עבודת הפסיפס שלנו. כל אחד מאיתנו מחויב למה שיש בו יותר מהאחרים הסמוכים לו. הרי אם יש לו יותר, זה כדי לתת. אם יש לו יותר מודעות או יותר יכולת, יש לו מה לתת. ואם יש לו מה לתת הוא צריך לדאוג רק לשמירת החוק של השתוות הצורה. כלומר, לדאוג לכך שמה שהוא מוסר לחוץ יימסר מתוך חיבור בין הצינורות, לפי ההשתוות החיצונית ביניהם.
כיצד יתגלו הדברים במערכת כולה? האם עלינו להיזהר שמא ישמע מישהו דברים שאמרנו לאדם אחר והם לא יערבו לאוזנו? לא זו בלבד שאיננו יכולים לשלוט על כך, הגישה עצמה, בשורשה, אינה נכונה. עם כל זאת, עלינו לנהוג כדברי הכתוב " כל אשר תמצא ידך לעשותבכוחךעשה" (קהלת ט, י). עלינולשמור שלא לגלות את השיטה כולה ל"קטנים", ל"ילדים", ל"זקנים", ל"נשים", אלא עד כמה שהם יכולים לסבול ובלבושים שונים על מנת שיתחכמו ויוכלו להמשיך את הגילויים בצורות יותר ויותר מגולות, אפילו בעצמם.
שאלה: ההיפוך ממציאות הנתפסת בחמישה חושים למציאות הנתפסת בחוש השישי מתרחש בבת אחת או שלב אחר שלב?
המעבר מהרגשת חמשת החושים להרגשה נוספת בחוש השישי קורה בן רגע. אולם ההכנה לכך, שלבי ההכנה וההתקדמות, מורגשים בנו כשלבי ההתפתחות שלנו. איננו יכולים לדעת מתי ההיפוך יתרחש, שכן ישועת ה' כהרף עין. ובכל זאת אנו יכולים להבחין בהתקדמות מתוך שאנו הולכים ונכללים במצב הנקרא "חולת אהבה אני" – חושבים, דואגים ודבוקים לרעיון הזה כל הזמן.
"במצב כזה, החיים והמוות הגשמיים אינם משפיעים על תחושת הקיום שלנו, כיוון שהתפיסה האגואיסטית הפנימית שלנו כבר התחלפה בתפיסה חיצונית, אלטרואיסטית."
שאלה: שמונים השנים שאנו חיים בעולם הזה הן תקופה כמעט אין סופית...
אם אתה אכן מרגיש כך, איני מרגיש כמוך. בילדותי אכן חשבתי בדומה לךָ. לא הבנתי מדוע האדם חי כל כך הרבה שנים - 50, 60 או 70 שנה – למה כל כך הרבה. כילד חשבתי ש 70 שנים הן פרק זמן ארוך.
ובכל זאת אנו חיים.
שאלה: מצד שני המקובל נמצא באין סוף?
מדוע החַיּוּת שלנו כפי שהיא מתגלה לנו עתה, יש לה התחלה וסוף? למה אנו שוב נולדים מאישה ושוב מתקיימים באיזו מציאות ועוזבים אותה? אתה שואל על התחדשות הכלים?
שאלה: השאלה היא איך אפשר לסבול להיות באין סוף?
אדם הנמצא באין סוף אינו סובל, הוא נהנה. אם יש לו כלים, הוא נהנה. ואם אין לו כלים הוא אינו מרגיש. גם עתה אנו נמצאים באין סוף. מה אנו מרגישים ממנו? "קיסטא דחיותא", חיים אומללים. שוב ושוב אנו מוצאים קשר עם הניצוץ והניצוץ נעלם. עליות וירידות, אלה הם חיינו.
"24. ב"ספר הזוהר" שנכתב לפני כ 2,000 שנה, כתוב שלקראת סוף המאה ה 20, האנושות תגיע לאגואיזם המירבי שלה, ובה בעת לריקנות המקסימאלית שלה."
עד המאה ה-21 הייתה ההתפשטות דוממת, שלא על ידי השתתפות האדם. לכן ניתן היה לנחש - או ליתר דיוק לחשב - כמה זמן יידרש לאגו הכללי שבאנושות להתפתח כדי להראות לאדם את הריקנות הסופית הנמצאת במהות הכלי האגואיסטי. לכן חז"ל והנביאים שלפני "ספר הזוהר", שניבאו כולם לימות המשיח, הבינו כי הדבר צריך להתגלות לאחר דורי דורות. כמו שהראו למשה רבנו על רבי עקיבא.
כל ההתפשטות עד לימינו נקראת "דרך ייסורים", שלא בבחירה חופשית. תחילתה של הבחירה החופשית בגילוי ה"נקודה שבלב" באדם. רצון חדש מתגלה בנו בנוסף לרצונותינו הגופניים, האנושיים והסביבתיים - רצון לאלוקות, ובין שני סוגי הרצונות המתגלים בנו אפשר להתחיל לבנות דבר-מה שנקרא "אני".
אפשר לבחור בין השניים. האם למשוך את העולם הזה כדי להשיג רוחניות או למשוך את הרוחניות כדי ליהנות יותר בעולם הזה. האם ללמוד רוחניות כדי למכור מים קדושים, או לקחת מגשמיות רק את הדרוש לצורך קיומינו וכל כולנו לעלות מעלה לרוחניות? כאן נמצאת הבחירה החופשית שלנו. וכיוון שהיא מתגלה רק בימינו, מובן כי חמשת אלפי השנה מימי בבל ועד ימינו היה עלינו להתפתח בהכרח ובהדרגה עד הגיענו לזמנינו אנו בארץ ישראל.
בעל הסולם אומר שבהגיענו לארץ ישראל קיבלנו הזדמנות לגאולה. הנקודה שבלב מתגלה בהרבה אנשים, הן בעם ישראל והן באומות העולם. ואפילו שאינה מתגלה בהם, בכל זאת הם חשים חיסרון לאיזשהו מילוי רוחני, או חיסרון וגילוי הרע בכלי הגשמי-האגואיסטי.
זמנינו הוא זמן הבחירה. לכן מעתה והלאה באמצעות הפצת חכמת הקבלה אנו יכולים לתת לאדם אפשרות להתפתח בבחירה חופשית ובמהירות בדרך הנקראת "ישראל". כשהאדם מייצב את עצמו ישר - אל, הוא מזרז את הזמן ובנוסף לכך קונה בעצמו את תכונות הבורא. הוא לומד מהבורא כיצד לממש את עליית המדרגות ורוכש את המודעות שלו. נמצא כי הבחירה החופשית היא רק אמצעי, כלי שבו אנו מקבלים את ה"ראש" של הבורא. אנו קולטים את מחשבת הבריאה ובקנייתה מרגישים כי היא ההטבה שבורא רצה "להיטיב לנבראיו".
שאלה: ההיסטוריה מלמדת אותנו כי עם ישראל לא עשה שינוי כל עוד לא חטף מכות מאד כואבות...
אין עם אחר שיפעל אחרת, גם לא חיה או בהמה. זו צורת האגו ורק כך הוא פועל. הרצון לקבל פועל רק כדי לברוח מייסורים או להתקדם לתענוגים. כך עובד הגוף שלנו וכך עובד הרצון לקבל הגלובלי. כל ההבדל הוא במידת הרצון לקבל שבנברא. נבראים עם רצון לקבל קטן מרגישים פחות ריקנות, פחות ייסורים ופחות יכולת ליהנות. לכן נדמה כי הם אינם פעילים, אינם נמרצים ואינם עקשנים כמו אלה עם רצון לקבל גדול יותר. כך או אחרת, השיטה להפעלת הרצון לקבל אחת היא: לברוח מרע ולהתקרב לטוב.
שאלה: השאלה היא אם לימוד והפצת חכמת הקבלה יכולים ליצור שינוי כך שעם ישראל לא יחטוף הפעם מכות כמו שחטף בעבר?
הרמב"ם אומר שאת האדם צריך ללמד לפי דרגת התפתחותו, אם כ"קטן", כ"אישה", כ"זקן" או כ"גבר". כך אנו מתפתחים, כך מתפתח הרצון שלנו. לכן איננו יכולים לפתות את הרצון לקבל להתפתחות בדבר-מה שאינו מתאים לדרגתו. כל אחד פועל בהתאם להבנתו מהו טוב, ובכל פעם הטוב והרע מתחלפים.
אם בדרגות הנמוכות הטוב והרע מורגשים כייסורים גופניים, הרי שבדרגות מפותחות יותר הטוב והרע מורגשים כייסורים עליונים יותר. האפריקאים סובלים מרעב. האירופאים סובלים כיוון שיש להם כל טוב, איש מהם אינו רעב. יש להם ייסורים אחרים, גבוהים יותר, מפותחים יותר.
מדרגת ההתפתחות הנמוכה שלנו אנו מסתכלים על מי שנמצא מעלינו ואיננו מבינים למה הוא סובל. הרי יש לו הכול, לא חסר לו דבר. חסר לו העולם הרוחני. יכול להיות שהוא בעצמו אינו יודע מה חסר לו, אבל מה שיש לו שווה אפס. כל אחד מגלה את האפס בכלי שלו.
לכן אין מקום לשאלה. הכול תלוי בהתפתחות האדם. במידה שאנו מביאים את שיטת ההתפתחות, אנו מזרזים את התפתחות הכלי. כתוצאה מכך האדם הופך מילד לנער, לאישה, לזקן ולגבר, ודרך השלבים האלה הנקראים "מדרגות" מתפתח ונמשך בכל פעם קדימה. איננו צריכים לשאול את חברנו מדוע רע להם, כי איש מאיתנו אינו דומה לחברו בכלים שלו. השיטה אחת היא, למשוך את האור. אלא שהאור אישי לכל אחד ומחזיר כל אחד למוטב באופן אישי. למאור המחזיר למוטב עלינו לדאוג.
לכן אנו מפיצים את חכמת הקבלה בצורה אחידה. יכול להיות שנצטרך להלביש עליה אי אלו לבושים. אך למרות ש"אין חכם כבעל ניסיון" ואי אפשר לחזות זאת מראש, נראה לי שלא נזדקק להלביש לבושים על החכמה. אין מה להסתיר, אלא רק לפי חוק ההשתוות הצורה, כך שלכל אחד תותאם המידה שהוא מקבל. אמנם המידה הזו קובעת במידת מה גם את הלבוש - לבוש על המקור והלבוש על השיטה.
שאלה: האם נכון לומר כי הבחירה החופשית היא כשהאדם בוחר להמשיך להגדיל את הרצונות הרוחניים שלו, למרות שהוא לא רואה שום תמורה לכך, אפילו לא באופק?
נכון, יפה אמרת. בחירה חופשית היא להתפתח ללא מילוי. כלומר לא שהמילוי יפתח את האדם על ידי שיבוא אליו וירוקן אותו ומתוך כך האדם יחפש את המילוי הבא. אלא עוד לפני שהמילוי בא ומרוקן אותו, האדם ממציא לעצמו את הריקנות הרוחנית. דומה הדבר לזקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר-מה, כפי שפרשו חז"ל "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי". בזה הבחירה החופשית, יפה אמרת.
שאלה: מה זאת אומרת בחירה חופשית? איך יכול להיות שכך פתאום אנו מקבלים שליטה על חיינו?
הבחירה החופשית נקראת "קו אמצעי". שהאדם הולך להשתמש בכלים דקבלה, לפי יכולתו להיות בהשפעה. או שהוא מתעסק בהשגה, לפי גודל האמונה.
שאלה: רציתי לשאול לגבי נשים וקבלה. לאור העבודה הגדולה שנשים עושות בהפצה, איני מבין מדוע מגבילים אותן בלימוד קבלה. האם ההגבלה הזו היא עניין שורשי, או שמא היא מתחייבת כתוצאה ממשהו אחר? האם זה מעיד על מבנה הנשמה?
אין בהתגלות השיטה שום תנאים מלאכותיים. הכל נעשה רק לפי החוק של השתוות הצורה בין השפע לכלי. אם האדם מתקדם בצורה עצמאית, האיזון מסתדר מאיליו. השפע והכלי מגיעים כל פעם למידה מסוימת של איזון, קצת יותר או קצת פחות. כתוצאה מכך, אם האדם מגיע לקצת יותר איזון יש לו עליות ואם הוא מגיע לקצת פחות איזון יש לו ירידות. כך האדם מפתח את עצמו. התפשטות האור והסתלקותו – אם אפשר לומר כך על האור - גורמת להיווצרות הכלים, להתפתחותם. אם האדם מתקדם לבד ללא החינוך של חכמת הקבלה, התפתחותו היא בבחינת התפתחות טבעית.
מה אפשר לעשות כדי לזרז את ההתפתחות? אנו מתפתחים על ידי הארות מלמעלה. הרצון לקבל שלנו מתפתח על ידי הארות מסוימות מלמעלה, הארות המגיעות בשיטתיות לפי התוכנה הכללית של הכלי של אדם הראשון ולפי התוכנה הפרטית שבנו - בהתאם לרשימות שלנו, בהתאם לתפקיד נשמותינו בכלי של אדם הראשון. כך אנו מתקדמים. האורות המקיפים והכלי שלנו נמצאים בכל פעם במעין ריקוד משותף.
עם זאת קיימת אפשרות לעורר את האורות קצת יותר ולזרז את ההתפתחות. זירוז האורות יתכן רק בדרך אחת, רק אם נעשה בעצמנו פעולה מקדימה. האורות יאירו, כי האור שלפנינו הוא אור אין סוף. אלא שבהתאם למאמצינו הם יאירו יותר מכפי שהם מאירים בצורה טבעית.
למעשה, מאמץ שלנו אינו מזרז את התפתחותנו הטבעית אלא מקנה לנו ידיעה,מודעות והבנה כיצד להיות כבורא. למעשה זוהי התוספת שעלינו לרכוש. התוספת הזו כתוצאה מהמאמץ האישי היא שנקראת "אדם", שכן בכך אנו משתדלים להיות דומים לבורא - אנו דווקא, מתוך בחירה חופשית.
כאן, בביצוע הפעולות המקדימות לפי הדרגה והיכולת של האדם, לפי שורש נשמתו, יש לכל אחד תנאים שונים. הרי גם בקבוצה שלנו המונה כמאה איש, אי אפשר לדרוש מכל אחד או מכולם יחד את אותן הפעולות והשתדלויות.
בכל הנוגע לנשים דרישה כזו אינה אפשרית במיוחד. זאת משום שהכלים בכלי הכללי מחולקים ל"גבריים" ול"נשיים" ולכל אחד מהם שיטה משלו להתקדמות וזירוז מתוך עשיית פעולות מקדימות. הפעולות המקדימות לגבר הן קבוצה ולימוד, באמצעותן הוא ממשיך על עצמו בצורה אקטיבית את האור העליון, כלומר את האור המקיף. והאור הוא שמקדם אותו.
הפעולה של האישה פסיבית. האישה אינה יכולה להיות בקבוצה. כל אישה היא מציאות בפני עצמה: אין ביכולתה להתחבר עם אישה אחרת והתחברותה עם הגבר אינה כהתחברות בין חברים, כשווים. האישה אינה יכולה להשתתף בלימוד עצמו. אנו רואים בפועל כי אין קשר בין הנשים לשיטה של הגברים, זה לא עובד. האישה לפי טבעה אינה בנויה לכך.
לאישה יש אפשרות להשתתף בהתפתחות הרוחנית מתוך שהיא עוזרת לחלק הגברי שבנשמות. יש עבודות שאישה לא מסוגלת לעשות אלא בדרך אחרת, והשורש לכך הוא רוחני. גם הגבר לא יכול להתקדם בלעדי אישה. שני החלקים, גבר ואישה, צריכים להשלים זה את זה, אבל לא להשתוות זה לזה. ההבדלים בין גבר לאישה גלויים לעיננו בכל חתך של הגשמיות. הם נובעים מרוחניות.
הדברים אינם נאמרים לגנאי ואינם מצביעים על אי שיווין. אי שיוון הוא מושג שגוי. איך אפשר להשוות בין שני דברים שאינם שווים לפי טבעם. ניסיון שכזה רק מצביע כסילותנו. אנו מתאמצים לחבר יחד בשיווין את מה שאינו מתחבר בשיווין.
כל שעלינו לעשות הוא לממש את הטבע בצורה הנכונה, להשלים אותו במקום שהוא נסתר מאיתנו, ובכך יש לנו בחירה חופשית. איננו יודעים מהי תוכנית הבורא, הייתה הסתרה. לכן אנו משלימים את ההסתרה ובכך לומדים מהבורא ונעשים חכמים כמוהו. הבורא עשה בעבורנו צמצום ועלינו להשתדל למלאו. כך אנו לומדים. הרי באותו האופן אנו מטפלים בילדנו: בכוונה אנו משנים את הסדר במשחק כדי שתהיה להם הסתרה והם יצטרכו לגלות, להוסיף מילים, להרכיב. כך הילדים לומדים וכך אנו עושים.
עלינו ללמוד כיצד להגיע להשלמה ולא לפעול לפי שכל הפוך מהאמת – פעולות כאלה, הפוכות לאמת, הביאו את העולם למצבו העגום.
שאלה: נשים לא יכולות ללמוד כמו גברים, אבל האם יש להם סבל...
נשים לא יכולות ללמוד כמו גברים.
שאלה: ומבחינת הסבל, האם סבלן שונה מהסבל של הגברים?
גם הסבל של הנשים שונה משל הגברים. תפיסת העולם של אישה ותפיסת העולם של גבר הן תפיסות שונות לגמרי. איננו יכולים להבין זה את זה. לעיתים נדמה כאילו הגברים והנשים הגיעו משתי ציביליזאציות שונות - ליתר דיוק משתי גלאקסיות.
שאלה: אבל גם נשים סובלות.
כל אחד סובל. גם הנמלה סובלת, גם האישה סובלת וגם הגבר סובל. אלא שכל אחד סובל מתוך הכלים שלו. לנשמה שונה יש סבל שונה, ואין ביכולתנו למדוד אותו. אלא שבין הגברים, בין בני אותו המין, המצב שונה. אנו משתמשים במילה "מין" אפילו במקום שאין בו מינים. אנו אומרים שהגברים הם בני אותו מין, כי יש בהם אותו סוג של הרגשת ריקנות בכלי ואותו סוג הרגשת מילוי בכלי. בנשים ההרגשה אחרת.
אנו לומדים זאת מ"זעיר אנפין" ו"מלכות" בעולם האצילות. המבנה של כל אחד מהם שונה לגמרי. זעיר אנפין מושך את האמונה. מלכות מושכת חוכמה. מלכות היא כאחות לזעיר אנפין, זה עניין "אחותי את". זעיר אנפין ומלכות משלימים זה את זה, אבל אינם שווים לפי המבנה. השוויון ביניהם הוא כששניהם בזיווג אחד, בקומה שווה, משיגים את ההידמות לבורא.
שאלה: המקובלים אומרים שכל הצרות באות לעולם בגלל ישראל. אם כך מדוע חשוב כל כך להפיץ את החכמת הקבלה לעולם?
"ישראל" נקרא "קו אמצעי". כל הכוחות בעולם השייכים ל"קו אמצעי" ואינם מבצעים את ההשלמה כפי שהוכנה מלמעלה מקו ימין וקו שמאל, מביאים סבל לכל העולם. מלמעלה מגיעים הימין והשמאל והקו האמצעי חייב להשתמש במקסימום שביניהם על מנת לצרף אותם יחד.
ישראל, ה"קו אמצעי", אינו מבצע את המוטל עליו וכיוון שכך כולם סובלים – הן ישראל והן הימין והשמאל. "ישראל" סובל יותר, כי שני הקווים נכללים בו עם כל הריקנות שבהם וההתנגשות שביניהם. לאמיתו של דבר רק ישראל אשם בכך.
שאלה: האם לא כדאי להשקיע יותר מאמצים בישראל מאשר בעולם?
צודק מי שטוען כי תחילה עלינו להשקיע בהפצת ובהתפתחות חכמת הקבלה בישראל. עם זאת עובדה היא כי אני דווקא מרבה לנסוע למדינות אחרות ולכאורה בורח מישראל. ובכלל, היכן ניתן לשמוע את הקול של "בני ברוך" בישראל? מדוע איננו יוצאים לרחובות, מקימים מהומות ועושים את מה שמקובל היום לעשות כדי להשפיע על דעת הציבור?
הבעיה היא שבישראל מתפעלים מאומות העולם. לכן אנו יוצאים לחוץ לארץ בתקווה להשפיע על ישראל מבחוץ. הרי מה שקורה באמריקה יקרה גם בארץ. ואם נפעל בארץ, אף אחת מפעולותינו לא תחשב. יש לנו בישראל חולשה: מי ששומע ורואה אמריקאי כאילו עומד לפני "תלמיד חכם". אין מה לעשות.
שאלה: איך קרה שהמציאות מחייבת את האישה להתעסק בעניינים גבריים, בפרנסת המשפחה למשל? הרי במשפחה שבה רק הגבר עובד אי אפשר לספק את הרצון לקבל שגובר.
ההתעסקות של נשים בעניינים גבריים הוא חלק מהקלקול בעולם. נשים וגברים אינם נמצאים בתפקידם הרוחני הנכון וכתוצאה מכך גם בענפים בעולם הזה הם אינם נמצאים בתפקידם הגשמי הנכון. בהתאם לתיקון הרוחניות, בהתאם לשורש רוחני שבכל אחד - אם כל אחד יתעסק בדיוק במה שעליו להתעסק ברוחניות - החיים שלנו בעולם הזה יתוקנו גם הם, ולא להפך. לא נוכל לשנות את החברה האנושית, אלא רק מתוך שהאור יאיר יותר והכלים יקבלו את התבנית של האור.
עד אז יהיו עוד קלקולים, גדולים עוד יותר. אם הקלקול יתפתח הלאה איש מאיתנו לא יתחתן ולא נמצא סיבה להוליד ילדים. נשים יחיו עם נשים, וגברים עם גברים. כבר היום אפשר לראות לאיזה כיוון הקלקול מתפתח, לאיזה צורות. זו תוצאה מהקלקול הרוחני. רק מהרוחניות, מלמעלה, אנו יכולים להאיר יותר והאור שמאיר ביתר עוז הוא שמסדר את הכלים. המעמד של האורות כנגד הכלים הוא שמוליד את הקלקולים שאנו מגלים היום.
שאלה: האם מצב החיים שלנו מתחת למחסום ללא חכמת הקבלה מוגדר באופן תמידי כייסורים וסבל? אם כן, האם הרגשת שביעות הרצון שאנו מרגישים מידי פעם במהלך חיינו היא דמיון ואשליה? ובהמשך לכך שאלה נוספת: אולי דווקא במקום הזה של ההרגשה הטובה, צריך האדם להתעורר ולהכיר את הרע מהצד הלא מקובל - להרגיש אותו דווקא בנקודה שהוא מרגיש טוב?
תינוק, ילד או אדם מבוגר - כולם יכולים להגיע להכרת הרע. אישה יכולה להרגיש אותה, גבר יכול להרגיש אותה ואפילו חיה או בהמה. השאלה היא מהו הרע? אנו יכולים ללמד כלב מהו רע, להקנות לו אינסטינקט נרכש מה רע בעבורו. אם נראה לו מקל הוא יפחד, הוא ידע שהמקל רע. בדומה לכלב, גם אנו מפחדים. נדמה לנו שבזאת אנו מכירים את הרע, אלא שאין זו הכרת הרע. הכרת הרע היא שורש הרע - השורש האמיתי של הרע, ולא המקל עצמו.
אם על ידי ה"מקל" נתחיל להכיר את שורש הרע, אם מתוך הסתר כפול והסתר רגיל נפתח את המודעות שלנו בכוונה לגלות את מי שמכה אותנו כטוב ומיטיב, למרות שלא כך נראה לנו ולא כך מורגש בנו, נתפתח לקראת הכרת הרע. לא את המכות שאנו מקבלים נכיר כרע, גם לא את בורא שמביא לנו מכות, אלא את ההפכיות שלנו מהבורא שבגללה אנו מרגישים את השפע והטוב והנועם כרע. הכרת הרע תהיה כבר בכלים שלנו, בקליטה שלנו. זה התהליך שעלינו לעבור. ויש בזה עוד.