"24. ב"ספר הזוהר" שנכתב לפני כ 2,000 שנה, כתוב שלקראת סוף המאה ה 20, האנושות תגיע לאגואיזם המירבי שלה, ובה בעת לריקנות המקסימאלית שלה. הספר כותב גם שבאותה עת האנושות תזדקק לשיטת ההישרדות, שיטת המילוי. ואז, אומר "ספר הזוהר", יבוא זמן חשיפת חוכמת הקבלה בפני האנושות כולה, כשיטה להידמות עם הטבע."
המקובלים סוברים כי ספר ה"זוהר" נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי לפני כ- 2000 שנה. זאת בניגוד לדעתם של מרבית הפילוסופים שלפי לשון הזוהר וסימנים אחרים קובעים כי ספר הזוהר נכתב על ידי משה דלאון או מחבר אחר, במאה ה-11 או ה-12 בספרד. ה"זוהר" התפרסם באמצעות אלמוני שלדבריו קנה את הספר מאלמנתו של רבי משה דלאון לאחר מותו.
ספר ה"זוהר" אינו כותב במפורש על 2000 שנה ואינו מצביע בברור על סוף מאה ה-20. הרי הספירה הכללית עוד לא הייתה נהוגה בתקופת הזוהר. אלא לפי הבנתם ופירושיהם של מקובלים כמו בעל הסולם, רב קוק, והגר"א - מקובלים שבעבורם היה הספר פתוח - אין ספק כי אנו נמצאים בימים שעליהם מרמז הזוהר.
"סוף הדורות" פירושו סוף התפתחות האגו שכל הזמן גודל, כי האגו שגודל הוא שדוחף את האנושות להתפתחות. גדילת האגו למימדים שבעטיים הוא מרגיש ריקנות בכל דבר בעולם הזה, נקראת "תחילת דור המשיח". כשאדם מהשורה מתחיל להרגיש כי אין לו מילוי בעולם הזה, זהו סימן לתחילת התגלותו של כלי השייך למילוי הרוחני. מילוי שאינו בנמצא. כשכל אדם שואל "מה הטעם בחיי?", כשאנו עומדים בידיים ריקות ואיננו יודעים לאן לפנות ועל ידי מה למלא את עצמנו, חכמת הקבלה יכולה להתגלות בהתאם לדרישה ולשמש כשיטה להשגת המילוי הנצחי והשלם.
בעל הסולם מביא סימנים נוספים לדור המשיח, אחד מהם הוא חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל. כתוב כי "השיבה לארץ" היא סימן אחד מתוך רשימת הסימנים לימות המשיח. אמנם השיבה לארץ התרחשה לפני כמה שנים, אך בעל הסולם אומר כי היא עדיין בגדר הזדמנות, בדומה להזדמנות שניתנת לכל האנושות להתקדם בדרך תורה או בדרך ייסורים. אם כך, ההזדמנות כבר נמצאת, שתי דרכים עומדות לפנינו.
מה שאין כן בימים עברו. כל עוד החזית של אנושות טרם עברה לרצון שאינו שייך לעולם הזה ולחיפוש אחר מילוי שאינו שייך לעולם הזה, לא הייתה לנו בחירה. לכן עתה הגיעה זמנה של שיטת הקבלה להתגלות כשיטה לתיקון האנושות, להידמות לטבע ולזכייה באיחוד עימו. שיטה שבעזרתה נתעלה מעל כל הריקנות והייסורים.
"25. תיקון האדם ותיקון האנושות כולה להידמוּת לטבע האלטרואיסטי, אינם מתרחשים בבת אחת, ולא בו זמנית בכולם. אלא, תיקון אפשרי במידה שכל אדם והאנושות בכללה מכירים במשבר הכלל עולמי.
התיקון מתחיל כשאדם מגיע להכרה שהטבע האגואיסטי שלו הוא שורש כל רע. לאחר מכן, האדם מחפש אמצעים לשנות את הטבע שלו. החיפוש מביא למסקנה שרק השפעת החברה יכולה לעזור במשימה זו. המשמעות היא, שרק אם חברה משנה את ערכיה ומרוממת את ערך האלטרואיזם, ניתן להביא את תיקון האדם. כשאני אומר אלטרואיזם, אני מתייחס לא לעזרה הדדית, אלא לאיחוד כל האנושות בהידמות לבורא, כערך היחיד בעולם"
הדברים אינם ברורים דיים. אמנם לפי המציאות המתגלה לעיננו אנו נמצאים בזמנים קשים יותר: הטבע מאיים במכות אקולוגית, החברה האנושית הולכת ומתדרדרת והאדם שסובל מצרות שונות ומשונות אומלל יותר. אלא שעלינו להיזכר בעקרונות של תפיסת המציאות. למעשה, אין טבע ואין סביבה, אלא כלים שכל הזמן מתפתחים בנו ומתרשמים מהמעמד שלהם מול האור העליון שנמצא לפנינו.
כשהכלים גדלים הם מגיעים לשלב שבו בנוסף להרגשת הרע המתגבר הם מתחילים להרגיש גם את מקור הרע, את "הכרת הרע". אנו לומדים זאת מהתפתחות הכלי בד' בחינות דאור ישר. רק לאחר שהכלי הגיע בהתפתחותו לבחינה ד' הוא מרגיש שיש "בעל בית", שמישהו נותן לו והוא מקבל ממנו וכנגד זה הוא מרגיש בושה שמביאה אותו לצמצום א'.
כך גם עתה, בימינו הגענו לתחילת התפתחותנו בבחינת ד' דעביות. בחינה ד' דעביות היא המציירת בנו עולם של מכות אקולוגיות, אנושיות וחברתיות, צרות במשפחה ומכל עבר. כך הבחינה ד' שלנו מתארת לנו את הריקנות שלה, את הניגוד בינה לבין האור העליון.
לכן אל לנו לפנות לגורם חיצון בניסיון לצבוע וליפות את העולם החיצון. אל לנו לדאוג בנוגע לאסונות אקולוגים, ואפילו לא לחברה האנושית ולשיפור המערכות שבה. דאגה זו לא תביא לתשובה ולתיקון, דבר לא ישתנה באמצעותה. כל התיקון צריך לבוא מהאדם. הרי כך אנו מגלים את העולם בכלים שלנו ורק הכלים משתנים לעומת האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת.
אנו זקוקים לשיטה שמתקנת את הכלים שלנו ולא לשיטה לתיקון המערכת האקולוגית, להרגעת הרי געש, צונאמי, הוריקנים ויתר מכות הטבע. כל הצרות האלה נראות לנו מתוך הרצון לקבל שלנו. וככל שהרצון לקבל שלנו יתפתח ויגדל, כן נקבל את ההעתקה הפנימית שלנו מול האור העליון הנמצאת בניגוד לאור ממש, כמכות חיצוניות.
אין שום דבר חיצוני, כל החיצוניות היא תמונה שנדמית לנו - העולם המדומה. לכן, רק שיטה לתיקון פנימי של האדם יכולה לעזור, וזו חכמת הקבלה.
שאלה: במה שונה שיטת הקבלה מיתר השיטות? יש הרבה שיטות לתיקון האדם.
ראשית כל, עלינו להבין כי את האדם צריך לתקן ולא שום דבר אחר. החיוב לתקן את האדם שייך לכל אדם, לאלה שחושבים כי עליהם לתקן את עצמם ולאלה שאינם חושבים כך, לאלה החושבים שצריך לתקן את האחרים והם עצמם בסדר, ולכל אדם אחר. איננו צריכים לתקן שום דבר בחיצוניות - לא מערכות שבהם כל בני האדם התייחסו יפה זה לזה, לא ועדות ולא ארגוני עזר. ניסיונות כאלה לא יועילו כלל.
אילו היו לנו עוד כמה מיליארדי דולרים, אילו היו לנו שכל וחוכמה ללא הגבלה, כוח ורצון, וכל בני האדם היו מתחלים לתקן את החברה והטבע ולא את עצמם, היינו גורמים למשבר עמוק הרבה יותר. אחרי הכול, זה מה שעשינו במשך 5,000 שנה. במקום לתקן את עצמנו בתוכנו, תיקנו מערכות חיצוניות למיניהן. בנינו בתים יפים יותר ונוחים יותר - לנו, לאחרים, לחברה ולקשר בינינו. כל מה שעשינו נעשה על מנת לתקן את מה שהרצון השבור שלנו גילה כל פעם כקלקול.
במקום לתקן את הרצון בנינו בכל פעם מערכות חיצוניות לכפר על הרצון. זאת כדי שלא נראה ולא נרגיש את אותם הנזקים שהאגו שלנו מגלה לנו שוב ושוב ומעמיד לפנינו כמקרים רעים ונוראים, לא נעימים ולא נוחים. אם נמשיך באותו כיוון, יבואו עלינו אסונות. על אחת כמה וכמה כשאנו נמצאים בבחינה ד', הבחינה האחרונה של העביות.
תרחיש כזה יכול חס ושלום לקרות מתוך כורח המציאות. או אז נראה את מה שלא ראינו בעבר. כל עוד התפתחנו בדרגות העביות הקודמות - שורש, א', ב' וג' - לא ידענו מה אנו עושים, למי וכנגד מי. לא ראינו שיש לנו עסק עם כוח הטבע הגלובלי החיצון, עם הבורא, עם האלוקות. עתה אנו מגלים זאת בהדרגה. אנשי מדע ומחקר, אנשים חושבים, מתחילים לראות מתוך החיים, הייסורים והשכל, כי אנו עומדים בפני דבר-מה כולל.
מהי אפוא הנקודה שממנה הולכים בדרך ייסורים או בדרך תורה, מהי נקודת המוצא שממנה יוצאות שתי הדרכים? הנקודה שממנה יכול האדם לפנות לתיקון חיצון כך שה"אני" שלו לא יתקן, או לפנות לעצמו. הפניה של האדם לעצמו היא הפניה של כל אדם לתקן את עצמו כלפי החברה - לא את החברה, אלא את היחס שלו כלפי חברה. בכך אנו יוצרים כלי מתוקן במקום כלי שבור.
חכמת הקבלה היא שיטה אישית לכל אדם. כל אחד צריך להתייחס לחברה הכללית ככלי הכללי שבו הוא מגלה את דבקותו בבורא. כתוצאה מהמאמץ והיגיעה של האדם, ה"אני", החברה האנושית והבורא חייבים להיות במקום אחד, בזמן אחד, בנושא אחד. אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בקומוניזם ובסוציאליזם. אלא שה"דור האחרון" הוא תוצאה מתיקון פנימי פרטי של כל אחד ואחד. התיקון היא שיטה פרטית והתוצאה ממנה כללית.
שאלה: מה יגרום לחברה לשנות את ערכיה?
החברה אינה צריכה לשנות את ערכיה. חכמת הקבלה טוענת את ההפך. אל לנו לפנות החוצה ולתקן את החברה: קומוניזם במקום קפיטליזם, קפיטליזם במקום פיאודליזם או חירות במקום עבדות. כל הניסיונות האלה לא הביאו לנו שום תועלת ושינוי. עשינו זאת מתוקף הרצון לקבל שגדל בנו, כדי לחיות איתו טוב יותר.
כך השתנתה החברה האנושית, בצורה טבעית. מה פירוש בצורה טבעית? הרצון דחף אותנו מבפנים ואנו עשינו שינויים מבחוץ. אלא שהשינויים החיצוניים לא היו תיקונים, "טייחנו" את הבעיה אבל לא תיקנו את עצמנו. הרצון שלנו גדל ובמקום לתקן אותו התאמנו משהו בעבורו. אם בעבר היה לנו נוח לבד, הרי שעתה הרצון שלנו גדל ואנו רוצים עוד ועוד, אנו מקיפים את עצמנו במשרתים ובונים כל מיני מערכות בחברה: ביטוח לאומי, מס הכנסה, מגן דוד וכו'. בפעולות האלה איננו מתקנים את עצמנו, אלא משרתים את הרצון לקבל שגודל. כך נמשך התהליך עד שהוא מתחיל לגלות את סופו. בימינו כל מה שבנינו קורס. לא נוכל להמשיך עוד באותה השיטה.
השיטה צריכה להיות שונה לגמרי: לא עוד בניה והקמה של מערכות חיצוניות למינהן, אלא רק תיקון פנימי. בכל שינוי שאנו עושים בחברה עלינו לנקוט משנה זהירות ולבדוק לשם מה אנו עושים זאת. אם מטרת השינוי היא לעורר את האדם ולעזור לו להגיע מהר יותר לתיקונו הפנימי, עלינו לעשותו. אם השינוי נעשה כדי להקים מערכות עזר, כך שיהיה לנו נוח יותר, זהו קלקול. בפעולות כאלה נשפר את היחסים האגואיסטים בינינו, ולא זו מטרתנו.
התיקון הוא תמיד מבפנים החוצה.
שאלה: קשה להבין כיצד ניתן ליצור קשר בין הצונאמי או כל סבל חיצוני אחר להכרה שהתיקון הוא באדם? איך נוכל לשכנע את האדם בכך?
גם אם נשקיע בכךמיליוני דולרים ונעשה את כל שאנו חפצים לעשות בנידון, המצב רק ילך ויחמיר. שום דבר אינו משתפר - כולם יודעים זאת. אם נבדוק את מצבה של האנושות על סמך ניסיון העבר, נמצא שהמצב הולך ונעשה גרוע. ההתדרדרות במצב גלויה אפילו לעיניים גשמיות. ואם נדמה לנו כי יש מָקום שבו מצבנו משתפר, אין זאת אלא משום שלעת עתה הוא אינו בטיפול. הרע ממנו יתגלה בדרגה גבוהה יותר.
דומה הדבר למחלות שגורמות לכאב בתחילתן ולאחר זמן מה הכאב שוכך. בינתיים המחלה הולכת וחודרת פנימה ולאחר זמן מה מתגלה כחשוכת מרפא. כל מה שאנו רוצים לתקן בחיצוניות וזונחים את תיקון הפנימיות שבו, יתגלה בוודאי לאחר זמן מה בצורה מקולקלת יותר.
שאלה: אנו אומרים שהדעה של היחיד נתונה בידי החברה, הוא נמצא בהשפעה מוחלטת של החברה...
אם אנו יוצרים בחברה תנאים כדי לעורר את היחיד לתיקון, זה בסדר. אסור לתקן את החברה בצורה מלאכותית, כלומר בלי לתקן את היחידים שבה. על התיקון לנבוע מתוך כל אחד ואחד. כך הוא נעשה בצורה טבעית. כל חברי החברה מסכימים לחיות יחד בדרך מיוחדת, משום שהיא תגרום להם להיתקן, תחייב אותם.
עתה אנו בונים חברה מלאכותית, קבוצה היא חברה מלאכותית. "אנחנו התאספו כאן", כמו שכותב הרב"ש, "כדי לתת יסוד לבניין חברה". כולנו אגואיסטים. יתרה מכך, הרצון שלנו הוא לגמרי "לא לשמה". ובכל זאת אנו מייסדים חברה כדי ללכת בדרכו של בעל הסולם ולהגיע לפסגה האנושית.
על החברה להיות מכוונת לתיקון הפנימי של כל אחד מחבריה, לעורר בו את התיקון, לחייב אותו להתקן, לדרוש ממנו, להציג בפניו תקנון אישי פנימי. הכול מכוון כלפי האדם. אין הכוונה לחברה נוחה יותר, חברה שבה אנו מסתדרים טוב יותר עם האגו שלנו, כמו בקיבוצים.
שאלה: אני מדבר על כלל העולם, ולא על חברה שכבר הגיעה להכרה שהמילויים בעולם הזה מביאים רק לייסורים. איך יחיד יכול לקום נגד חברה שנשלטת ע"י הרצון לכסף ולשליטה, נגד דעת העולם?
האדם אינו קם לפתע פתאום כנגד דעת החברה, אלא אם כן יש לו רשימות. איננו פונים לאנשים ללא רשימות. הרשימות מעוררות רצון חדש שמרגיש את עצמו ריק ושואל "מה הטעם בחיי?"
סין למשל עדיין נמצאת בהתפתחות: הסינים חושבים על המחר במובן של כיצד לעשות יותר כסף. לכן אנו מחכים. איננו פונים לסינים, אין לנו סיבה. לאירופאים ולאמריקאים כבר ניתן לפנות במידה מסוימת. הם כבר מבינים. האנשים במערב מרגישים את הריקנות גוברת בתוכם. למרות שאינם יודעים למה ואיך, הם רואים שהמצב שונה מהימים שלפני 30, 40 שנה.
בימינו כבר אפשר לפנות לאנשים במערב ולהסביר להם במידה שהם מרגישים את הריקנות ולא יכולים למצוא לה מילוי. כך אנו עושים. הפניה שלנו כמה שיותר מותאמת למנטאליות המערבית ולמצבם של האנשים. אם אנו מצליחים, מה טוב, ואם לא סימן שעוד מוקדם.
עלינו להשתפר ולהשתדל להביא את ההסבר לכל אדם, גם אם סִבלו מועט. אם האדם רוצה לשמוע מהו מקור הסבל, אם הוא מוכן לכך בכלי פנימי שלו - הוא ישמע. ואם לא, אז לא. זו השיטה שלנו – בלי לחץ. בכך אנו עוזרים לאנושות להתחיל בתיקון מהר ככל האפשר - לגלות את הרע תחילה, את המקור של הרע, ואחר כך לתקן את עצמה.
שאלה: מהו התיקון של היחיד כלפי החברה?
אהבה. "ואהבת לרעך כמוך". רק כך יפסקו אסונות הטבע כדוגמת הצונאמי והכול יביא על מקומו בשלום. הכול מוקרן מהפנימיות לחיצוניות.
שאלה: איך האדם מתקן את עצמו? או שמא "ואהבת לרעך כמוך" הוא התיקון, כלומר כך הוא מתקן את עצמו?
האדם יצטרך לבנות לעצמו חברה מלאכותית בדומה לחברה שאנו בונים ב"בני ברוך". בכך הוא יתקן את עצמו. חברה זו תחייב אותו להתנהג אחרת כלפיה וכלפי עצמו. כלומר האדם עצמו ירצה שהחברה תחייב אותו. בכוונה תחילה הוא יכנס לחברה שהתקנון שלה, המסגרת שלה, יהיו מתקדמים בדרגה אחת מעליו. יהיה עליו להרגיש כי הוא מסכים עם החוקים שהחברה קובעת.
החברה תמיד תראה לאדם מה הוא צריך להיות בדרגה הבאה: עד כמה הוא צריך להשתדל, עד כמה הוא צריך להיות דבוק ומסור, להרגיש את האחרים כאחד, את כל הכלי כאחד, בתקווה שהבורא יתגלה בתוכו. החברה משמשת לאדם כמודל, כתבנית, דוגמא של מצב הבא שלו. מכאן מובן כי החברה צריכה להיות מחייבת, לוחצת ודורשת. והאדם מתחייב. אחרי הכול זהו החיוב של הערבות. כמו שנאמר לישראל בהר סיני: אם אתם רוצים לחיות, להגיע לחיים, עליכם להגיע לערבות. רק כך תקבלו את החיים, את תורת חיים.
"26. על החברה להעלות את המודעות האנושית לרמה של הבנת האחריות המשותפת שלנו. זאת, כיוון שהבורא מתייחס אלינו כאל נברא יחיד ומיוחד - "אדם". האדם ניסה להשיג את מטרותיו בצורה אגואיסטית, כשכל אחד עובד לעצמו, אך כיום הוא מגלה שהוא חייב לפתור את בעיותיו במשותף, בצורה אלטרואיסטית. חשיפה הדרגתית של האגואיזם תחייב אותנו ליישם את שיטת הקבלה העתיקה, שביישומה נכשלנו בבבל העתיקה."
כצעד ראשון בהפצת חכמת הקבלה עלינו להציג בפני האנושות את החוק הכללי של הטבע – חוק ההשתוות. כל דבר נמצא במקומו ביחס לאור העליון. כמו שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, כך הוא נמצא במנוחה מוחלטת עם כל אובייקט. זו הצורה של המתוקנת של הנברא.
נמצא כי חוק ההשתוות פועל על כל הרמות בטבע, מאין סוף ועד לעולם שלנו, גם בחומר של העולם הזה, ברצון לקבל. באותה המידה שפרט מסוים נמצא באיזון עם הכוחות הסביבתיים, הוא מרגיש את עצמו בנוח ובטוב, מוגן. כך לגבי כל פרט בכל דרגות הקיום - הפיזי, הנפשי או הרוחני. אנו רואים את התוצאות האלה ומרגישים אותן על עצמנו כל יום ובכל רגע, בכל רמות הקיום שלנו - הגופניות, הנפשיות והרוחניות.
הבורא רוצה להביא אותנו להשתוות הצורה העליונה ביותר. אלא שהדרך אליה צריכה להיות ברצון לקבל שלנו החופשי. עלינו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא בהכרה ובבחירה חופשית. עלינו להכיר את חוק ההשתוות, להבין ולקבל אותו לא כדבר מחייב, אלא כדבר היחידי שרצוי וכדאי.
לכן האדם מתחיל להרגיש את אי השתוות הצורה מהדרגות הקטנות והפרימיטיביות ביותר. תחילה הוא מרגיש אותה כאדם מסכן בעולם הזה שסובל סבל גופני כתוצאה מכוחות שונים: מעצמו, מהמשפחה, מהסביבה הקטנה, מהסביבה היותר רחבה, מהטבע וכו'. כך הולך הסבל וגדל עד שהוא "גולש מהסיר שלו", מהפנימיות שלו, לסבל כלפי החברה והעולם, לדרגות ששייכות לרוחניות, לחוסר מילוי של ממש, לחוסר הבנה כלפי מי הוא אינו מאוזן.
עלינו לגלות את החוק, כלפי מי הוא פועל. פעם אחר פעם בנינו מערכות כדי לשמור על איזון – איזון עם החום, עם הקור, עם השמש, עם האור, עם החושך, עם הלחצים המופעלים עלינו מדרישות שדורשים מאיתנו או שאנו דורשים מאחרים, משודדים ומגנבים ומכל דבר אפשרי. אלא בכל פעם שבנינו את המערכות האלה, החיצוניות, כדי להיות כמה שיותר מאוזנים, המערכות לא הועילו.
למרות הכל, חוק הטבע גובר בכל פעם ומביא אותנו לאי איזון ברמה גבוהה יותר ויותר. לעולם איננו נמצאים בביטחון ובשלווה, לעולם איננו נמצאים באיזון. עלינו לגלות כי האיזון מושג בהתאם לחוק של השפעה. הרי כל התיקונים שעשינו עד כה נעשו מתוך שמירה על הרצון לקבל שלנו האגואיסטי רק כדי לבנות סביבו מגן כלשהו.
בעל הסולם מדגים זאת במשל על בן מלך, מגן וחרב ("פרי חכם איגרות, דף יד). המשל מספר על בן המלך שאיבד את המגן והחרב שאביו נתן לו, כי הם לא היו חשובים בעבורו. הוא חשב על עצמו, על פנימיותו. כשהרצון לקבל שלו גדל, כשהחלו להתנפל עליו האויבים, לקח בן המלך מגן וחרב משלו כדי להגן על עצמו מאויביו ולעמוד כנגדם. הוא לא הבין שאביו עשה כל זאת. כך, כמו בן המלך, אנו נלחמים עם הטבע וכל היתר כדי לשמור על האגואיזם שלנו.
הגיע הזמן להבין כי אנו נלחמים נגד הבורא וכמובן שלא ננצח. הרי כל המלחמה הזו כוונתה לעורר אותנו כדי שבכל זאת נתחיל לחזור למוטב. החרב והמגן צריכים לשמש נגד האגו שלנו. ההיפוך הזה - המלחמה נגד האגו ולא נגד הטבע - הוא נקודת הכרת הרע. כמו בבית משפט עלינו להודות: "כן, האגו הוא מקור הרע".
לא את מה שמחוץ לנו עלינו לתקן, אלא את מה שבתוכנו.
שאלה: במסמך כתוב "החשיפה של האגואיזם תחייב אותנו ליישם את שיטת הקבלה העתיקה, שנכשלנו בה ביישומה בבל העתיקה". האם היה מקום שבו ניסו ליישם את השיטה והצליחו?
לא.
שאלה: אם כך, למה המסמך מציין דווקא את בבל?
באופן תיאורטי, בבבל אפשר היה ללכת אחרי אברהם. אברהם היה אחד מהבבלים. ניתן היה ללכת אחריו ולא אחרי נמרוד וכל יתר המוני המיסטיקאים שהתגלו בבבל. התרבות הבבלית באותה התקופה הייתה מאוד עשירה. הבבלים עסקו באסטרולוגיה, בגילוי עתידות ובשיטות אחרות. הציוויליזציות המזרחית והמערבית כפי שאנו מכירים אותן לאחר חורבן בבל, הן לא יותר מאשר התפתחות של התרבות הבבלית. אמנם קשה לקרוא לה התפתחות נבונה, המזרח והמערב לא נהגו בחכמה גדולה, אבל התרבויות האלה הן התפתחות של אותן הרעיונות שמקורם בבבל.
בבל היא עביות א' שהתגלתה. ניתן היה לתקן אותה, אלא שבני אותה תקופה לא יכלו ליישם את התיקון. לכן כל היתר התפתח משם. רק עתה אנו מגלים כי הכתב והחשבון מקורם בבבל, וכמוהם כל החכמות העתיקות. בהתאם לגודל הרצון ולפי הסגנון השונה במזרח ובמערב, המשיכו לפתח את אותם המדעים ואותה התרבות - בכל מקום בצורה קצת אחרת.
כך או כך, בבבל הייתה כביכול הזדמנות להיתקן. למעשה, אנו מבינים כי הזדמנות כזו לא תיתכן, שכן האדם חייב להתפתח ולהגיע להכרת הרע בשלמותה ( אם אפשר לתאר במילה שלמות את הכרת הרע ), בכל עומקה, ורק אחר כך מתחילים בתיקון. מכאן ברור שצריך היה להתגלגל עד ימינו.
בבבל, כמו במקרה של חטא אדם הראשון, הייתה אפשרות תיאורטית להתחיל בתיקון בדומה לאברהם. אלא מפני שעלינו להגיע להכרת הרע, צריך להיות באדם רצון לקבל בנוסף לניצוץ, לנקודה שבלב – רק כך אפשר להגיע להכרת הרע. במעמד בין הרצון לקבל והנקודה שבלב מתחיל האדם להכיר את הרע. הרצון לקבל שייך לקליפות, והניצוץ, הנקודה שבלב, שייכת ל"חלק אלוקה ממעל". כך מגלה האדם מי הוא הרע.
לכן, מאותו המצב בבבל, הכרח היה שיתפתחו הנקודה שבלב של כל החברה האנושית שהיא "עם ישראל" והרצון לקבל מחוץ לה. לאחר מכן היה עליהם להיפגש ולעמוד זה כנגד זה. בדרך הייתה שבירה כדי שהנקודה שבלב והרצון לקבל יכנסו יחד ויתקנו, כלומר יתכללו זה בזה. התהליכים האלה הם מחויבי המציאות. כך או אחרת, בבבל הייתה כביכול אפשרות, ולאחר מכן לא.
כיוון שהתיקון לא החל בדרגה ההיא, הקלקול התפתח ועד שלא נגיע לסוף לא נוכל להכיר בו. במהלך הזמן נעשה האדם עסוק. אם בבבל היה לו קשר עם השורש, אם בתחילת הדרך היו האדם והשורש יחד, הרי שלאחר מכן נפרדו השניים והאדם החל לתקן את הסביבה שלו, את כל אשר מסביבו, לדאוג לרצון לקבל שלו בלבד. עד שבימינו מרוב רצון הוא מתחיל להרגיש את עצמו ריק.
"27. מקור כל הסבל שנראה היום בעולמנו, הוא הופכיות האדם מן הטבע. כל החלקים האחרים בטבע - דומם, צומח וחי - ממלאים אחר פקודות הטבע באופן אינסטינקטיבי ומוחלט. רק התנהגות האדם מציבה אותו בניגודיות לדומם, לצומח ולחי שבטבע.
כיוון שהאדם הוא פסגת הבריאה, כל החלקים האחרים של הטבע (דומם, צומח וחי) תלויים בו. על ידי תיקון האדם, כל חלקי הטבע, היקום כולו, יעלה לרמתו הראשונית המושלמת, באחדות גמורה עם הבורא."
הסיבה לכל הרע היא אי השתוות הצורה עם הבורא. הסיבה לכל הטוב היא השתוות הצורה עם הבורא. זאת משום שחוץ מאור וכלי אין שום דבר. אחרי שנגלה הפער בין האור לכלי וגרם לצמצום א', לפירוד ביניהם, המסך הוא המקשר ביניהם. אם יש מסך, הוא גורם לטוב. המסך מביא לנצחיות ולשלמות של הכלי שמדמה את עצמו לאור - להשגת מחשבת הבריאה, למעמד הבורא.
אם הכלי אינו מסוגל להשיג את המסך, הוא סובל. אם האדם משתדל לקיים את חוק "השתוות הצורה", החוק מעלה אותו לדרגה ולפסגה של להיות "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", לדבקות בבורא, כדברי הכתוב "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג).
שאלה: מה ההבדל בין שליטת האדם על הטבע עתה, לבין שליטת האדם על הטבע אחרי התיקון?
אנו נמצאים בכלי שנקרא "אדם הראשון". במצבנו הנוכחי אנו רוצים לשלוט על הטבע, כך שכל התאים והמערכות שבו ישרתו אותנו. אין ספק שגוף אחד או מערכת אחת, אינם יכולים להתקיים בדרך זו. במו ידינו אנו הורסים את כוח חיותינו, את הכוח שחייב לתת לנו חיים, שמזרים דרכנו אור, אנרגיה.
המערכת חייבת להיות חיה ואחידה. כל המערכות והאיברים שבה צריכים לחיות בשלווה, בשלום ובהרמוניה. כל חלק בגוף "אדם הראשון" צריך לדעת על האחרים ולרצות לעזור לו, כמו בגוף הביולוגי שלנו. תחת זאת אנו מקלקלים את המערכת במו ידינו, בשכל המעוות הטיפשי שלנו. בדרך זו אנו הורגים את עצמנו, כיוון שאיננו מקבלים את הגוף הכולל כגופנו אנו. אנו רוצים לשלוט על הטבע.
אם ננהג בהתאם לעיקרון אחר שלפיו חוץ מאיתנו הכל אלוקות, אז כל אחד יצטרך לתקן רק את עצמו, את היחידה האחת בהתכללותה הנכונה עם כל יתר המערכת הנמצאת בגמר התיקון. הרי רק הוא מחוץ לה.
אם נלך בדרך זו נקבל את כל המערכת החיצונה כאוסף של נשמות הנמצאות בדבקות עם הבורא ששוכן בתוכם. במידה שנצטרף אליהם, נצטרף למלכות דאין סוף המלאה. אם כך, במקום לשלוט על האחרים, עלינו לשלוט רק על עצמנו באמצעות שיטת הקבלה, שיטת התיקון. וכחלק האינטגראלי היחידי שחסרה לו ההתחברות - להתחבר. זה כל הבדל.
כך בנוגע לעבודה הפנימית של האדם, בעבודה האישית, בתיקון. פרט לכך יש גם עבודת ההפצה. עבודה חיצונית לגמרי שאינה קשורה לעבודה הפנימית שלנו. בעבודה הפנימית הכל מתוקן, חוץ מאיתנו. בעבודה הפנימית האדם לא צריך הפצה, אין לו למי להפיץ. ניתן לומר כי בעבודתו הפנימית האדם מפיץ את חכמת הקבלה, כך שהאנשים יעזרו לו להתקן.
זה ההבדל, שליטה על החיצוניות או שליטה על הפנימיות.
שאלה: מה זאת אומרת הפצה אינה עבודה פנימית? מה זה עבודה פנימית ומה זה הפצה? להמשיך
כאן המקום לשאול מה הטעם בהפצת חכמת הקבלה? הרי אם אנו רואים את עולם כולו כטוב ומתוקן, למי אנו צריכים להפיץ?! אין למי להפיץ.
אפשר להסתכל על העולם כרע - הנשמות מקולקלות ואנו חייבים יחד להיתקן - העולם הוא קבוצה שצריכה להתאסף. לפי גישה זו כל בני האדם צריכים להתאסף לקבוצה ולהתחיל תיקון הדדי. אלא שאנו יכולים גם לראות את העולם כולו כמתוקן ורק את עצמנו מקולקלים ובאותו אופן לראות את הקבוצה שלנו.
הדואליות הזו תישאר כל עוד לא נגיע לתיקון. במקום אחד כותב הרב"ש כי עליך להיות יחד עם החברים - "אנו נתאספנו כאן" כדי ללכת יחד ולתקן את עצמנו. לכן אתה חושב יחד עם האחרים שכולכם נמצאים באותו מצב. כולכם חברים, כולכם מקולקלים באותה הרמה, אבל צריכים להיות מתוקנים.
במקום אחר כותב הרב"ש על יחס אחר. עליך לראות את עצמך כאפס ואת כולם כאחדים. כל אחד הוא מאה אחוז בסדר, חוץ ממך. אם כך, אתם כבר לא חברים. הרי אם כולם צדיקים ואתה רשע איך אתם יכולים להיות יחד?! ההתנגשות הזו, הסתירה בגישה שלנו לתיקון, תישאר עד שהכול יסתדר במקום אחד. סתירה זו נובעת מתפיסת המציאות. מה שקורה בעולם שלנו קורה בגופים שונים בזמן אחד. מה שקורה ברוחניות קורה בגוף אחד בשלבים משתנים. לכן אנו מבולבלים. לא ברור לנו איך לקבל את השני, כיצד להתייחס אליו, כמונו או כאלוקים.
הרבה אנשים יש בעולם הזה, לאחד טוב ולשני רע, אחד מצליח והשני לא. אחד מתחיל מכלום, כבחור חסר פרוטה וגדל להיות מיליונר. אדם אחר עובד בפרך ולא מגיע לשום דבר. אין צדק בעולם. מדוע נראה לנו כך? כי בעין שלנו איננו יכולים לראות את כל האנשים בעולם כשייכים לאותו כלי, לאותו גוף. בהסתכלות המקולקלת שלנו, האגואיסטית, נראה לנו כי כל האנשים נפרדים, רחוקים זה מזה ואינם מקושרים יחדיו. לכן נדמה לנו כי אדם אחד מצליח ללא מאמץ ואדם אחר נשאר מסכן בלי שנבין מדוע מגיע לו רע. כך אנו רואים את המצב בעיננו. גשמיות פירושה לשפוט ולראות את האדם ברצון לקבל שלנו.
כשנתקן את הראייה שלנו, נראה את כל בני האדם ב"אותה הצלחת", כולם יהיו אותו גוף ואותה המערכת - מערכת שעוברים בה דברים שונים, אבל בהדדיות. בשונה מהגשמיות, במערכת רוחנית לא יכול להיות שבמקום אחד יש ובמקום אחר אין. במערכת הרוחנית, כמו בגוף בריא, יש לכולם ובשווה. כל חלק בכל קומתו של הגוף מקבל את כל מה שהוא רוצה בהתאם לצרכיו.
ברוחניות אנו מתחילים לראות. האדם, בתפיסת המציאות שלו, רואה את כולם מחוברים. הוא רואה צדק: הכל אחד, המערכת אחת. זה עוזר לזה וזה נמצא יחד עם זה. העולם נראה אחרת. בהתאם לכך נקרא האדם "צדיק", כי הוא מצדיק את ההשגחה.
שאלה: לפני שהאדם רואה את ההשגחה הטובה בחושים אומרים לו המקובלים להשתדל לראות את ההשגחה כטובה. אם כך מה ההבדל בין שיטת הקבלה לשיטות אחרות שאומרות "תחשוב טוב יהיה טוב"? האם מדובר בתרגיל שכלי, לחשוב שאני שמח ולכן לשמוח?
זה בטוח, איש אינו אומר שזה פסול. השאלה היא ממה נובעת השמחה. האם מטרתה לשכוח את הרע בשעה שהוא מתגבר או שהיא תוצאה מהשתדלותו של האדם לתקן ולהבריא את עצמו?
28. "על פי תכנית הבורא, היקום כולו חייב להגיע למצב זה, והזמן שהוקצב לתיקון הוא מוגבל. "ספר הזוהר" מצביע על כך שהתיקון חייב להיות מיושם מתחילת המאה ה21. מזמן זה ואילך, האנושות תידחף לתיקון ידי ייסורים מתגברים.
הכרה במטרת הבריאה וידיעת שיטת התיקון, יאפשרו לנו להגיע למטרה באופן מודע, ומהר יותר מאשר הייסורים שהיו משיגים אותנו במצב האחר. בצורה זו, במקום סבל, אנחנו נרגיש מילוי והשראה, אפילו בזמן שאנו מצויים בדרך התיקון.
הכול תלוי במאמצינו להסביר את סיבת המשבר ואת הדרך לפתרונו, לחברה. עלינו להסביר שהמשבר הוא הכרחי עבורנו, על מנת להשיג את מצב הקיום היפה, הנצחי והשלם ביותר. הסברת המטרה הזאת איננה משימה פשוטה, אולם המשבר המחריף מאפשר לכולנו לתפוס את התהליך כהכרחי ומטרתי. מה שהופך את תקופתנו למיוחדת היא העובדה שביחד עם המשבר המתעצם, נפתח חלון הזדמנויות לשינוי. אנחנו מסוגלים, ומחויבים, להסביר את המשבר כמצב האופטימאלי להשגתה ויצירתה של ציביליזציה חדשה, מתוקנת."
אם המחלה מתגלה וריפויה תלוי בהשתתפות החולה, אז במידה שהחולה יכול להשתתף בתהליך הריפוי, הרופא חייב בוודאי למשוך את החולה להשתתף בתהליך, שאם לא כן החולה לא יתרפא. לכן אנו מחויבים לגלות את חכמת הקבלה ולעסוק בהפצה, שכן חכמת הקבלה היא התרופה להבראת האנושות, התרופה לציביליזציה חדשה. אין שום אפשרות אחרת. כל דבר אחר במקום השיטה של חכמת הקבלה יגלה יותר רע ויגרום ליותר מכות ולאריכות הזמן.
שאלה: חכמת הקבלה צריכה להתפשט לרוחב. אלא שהאנושות נחלקת לשניים לאלו שמוכנים לקבל את השיטת התיקון ואלה שלא, איך אפשר לשלב בין הדברים?
עדיין איננו יודעים כיצד האנושות תקבל את השיטה, גם כיצד להגיש אותה איננו יודעים. זה יתגלה בהתאם למאמצים שלנו, כי המאמצים האלה הם התיקונים עצמם. התיקון אינו לתת למישהו את השיטה והוא כבר יישם אותה, איננו צריכים לראות את התיקון בכך. עלינו לראות את התיקון ביכולתנו לפתח את השיטה, את צורתה, את הלבוש עליה, כך שיתאים לאחרים. זוהי פעולת ההתקשרות בין מי שיש לו את השיטה ובין מי שלא. כל היתר כבר יזרום בתוכם.
התגובה של הציבור הרחב כבר לא תלויה בנו. עלינו להשתדל ליצור איתו מגע, לפשט את השיטה וליצור קירבה בינה לבין השאלות והבעיות שלו כך שירצה ויהיה מוכן לשמוע. עלינו להשתדל שהשיטה תענה לו בדיוק על השאלה "מה הטעם בחיינו" אבל בדרגתו, כמו שהוא שואל אותה.
כל היתר לא תלוי בנו. מה כן תלוי בנו? בעבודה על מסירת השיטה של חכמת הקבלה לאנושות, אנו גורמים לתיקון שלנו ולא לתיקון החברה. שוב אנו חוזרים לשאלה האם האדם רואה את הצורה המתוקנת של החברה, או את הצורה המקולקלת שלה? מי רואה את החברה, ה"אני" המתוקן, או המקולקל? אם כך, מתוך שאנו פונים כביכול לתיקון האנושות אנו מתקנים את עצמנו. האנושות אינה הנושא שאותו אנו מתקנים.
עלינו לראות את הפצת חכמת הקבלה כהזדמנות לתיקון שלנו, שכן באמצעותה אנו לומדים כיצד להתקשר לכלי הכללי. אם אנו מוצאים בעבודת ההפצה קשר עם האנושות, סימן שתיקנו את עצמנו. הרי חוסר יכולתנו ליצור קשר עם האנושות נובע מאי ידיעתנו את שיטת הריפוי והתיקון, את חכמת הקבלה. איננו מבינים אותה לעמקותה. כלומר, גם אם אנו עצמנו מבינים אותה, איננו מבינים כיצד היא צריכה לבוא לידי ישום באנושות. הפגם הוא בנו, בקשר שלנו עם כל יתר הנשמות.
הפצת חכמת הקבלה אינה בבחינת עשיית טובה. לא מדובר במשהו חיצון לנו, אלא בכלי שלנו שאיננו מצליחים לחבר אלינו להיות כחלק אינטגראלי. עלינו לחבר אותו אלינו ולהזרים בו, בכולו, את אותה שיטה ואותו התיקון ואותו אלוקים. ההפצה אינה עניין זר. החיים האישיים הרוחניים שלנו תלויים רק בה. לכן מי שאינו מתעסק בהפצה, מתנוון.
עלינו לראות את הכלי הכולל. אם לא כן לא נוכל להגיע לתיקון.