חינוך לאהבה לאומית
בעל הסולם:
כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.
יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו - הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה.
בעל הסולם מתייחס לתקופה של תחילת מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה ביקשו יהודים רבים לברוח מהגלות לארץ ישראל. הרב קוק מתייחס אף הוא אל המצב הגלותי של טרום הקמת המדינה. אם נשווה מצב זה לימינו, נראה כי היסוד הרוחני, ההכרחי לאחדותה של האומה הישראלית, נשלל מאיתנו בימינו. עמנו מצוי כיום בארץ ישראל, כאותו שק אגוזים, הנשמר יחד רק מתוקפו של איום חיצוני. אמנם התנאים החיצוניים ואופי האיום השתנו במקצת במרוצת השנים, אך גם בזמננו מתחיל להתעורר ברחבי אירופה גל אנטישמיות. שוב מתעוררות בקרב חלק מיהודי הגולה מחשבות על הגירה.
בעל הסולם:
לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהיתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.
ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.
"אלהים" בגימטריה: "הטבע". כל פרט במציאות נמצא תחת שליטת הטבע, כולל האדם. כל המציאות כולה היא הטבע, וכל דבר בה נעשה מתוך הכרחיות. כל עוד לא התגלתה פעולה מסויימת כהכרחית, היא לא תבוא לידי ביטוי בפועל. ביצוע פעולה תחת לחץ חיצוני או כפייה הוא מנוגד לטבע, ולכן אינו בר ביצוע. אין כפייה ברוחניות: כל פעולה חייבת להבשיל עד לרגע שבו אין ברירה, והכרחי להוציא אותה לפועל, שאם לא כן המצב רק ילך ויחמיר.
החשבון צריך להיות פשוט: האדם צריך למצוא כדאיות באהבת הזולת. עליו להרגיש כי ללא אהבת הזולת הוא שקול למת, ואף לגרוע ממת, שכן המוות גם הוא סוג של פתרון לרצון לקבל.
חייב להיות גילוי. ללא גילוי - דהיינו: בצורה מלאכותית - לא ניתן לעשות דבר. בטבע דבר אינו מתרחש באופן מלאכותי. רק במערכות האנושיות נעשות פעולות מלאכותיות, אשר סופן להוכיח את עצמן כחסרות תועלת.
אם כן, עולות כאן מספר שאלות: האם צריך האדם לחכות לטבע, אשר ידחוף אותו אל המצב הדמיוני והבלתי-מציאותי של "ואהבת לרעך כמוך"? האם עליו להמתין למצב שבו חוקי הטבע לא יותירו לו שום ברירה אחרת וייחייבו אותו בדרך הסבל לאהבת הזולת?
כל עוד לא יבחין האדם בקשר בין סבלו לבין "ואהבת לרעך כמוך", גם סכנת חיים לא תעזור. האדם יציית, אמנם, לכלל זה, אך תחת לחץ חיצוני וכפייה, ולא מתוך שכנוע פנימי.
אך האם ייתכן שכנוע פנימי בתוך הרצון לקבל? ואולי בכל זאת, קיומו של הכלל ייתכן רק על ידי שכנוע חיצוני?
לעולם לא יימצא כוח בעולמנו שיהיה ביכולתו לחייב את האדם באהבה. היחס בין אם לילדהּ אינו דוגמא לאהבה: הטבע הוא המחייב קשר מסוג זה. כדי לאהוב את הזולת בניגוד לטבע האנושי, כדי לרצות בכך, נדרש כוח חיצוני, מעל הטבע האנושי. רק כוח כזה יכול לחולל באדם את המהפכה הנדרשת.
אם האדם לא ימשוך כוחות מעל הטבע האנושי, ייגזר עליו להמתין עד שהתנאים החיצוניים ילחצו עליו ויחייבו אותו בעל כרחו לחפש את הכוח החיצון הדרוש לו.
זמן שווה ייסורים. אם האדם יזרז את התפתחותו כדי להבין את התועלת בהשגתה של אהבת הזולת בקרב העם, מתוך "שלא לשמה" אל ה"לשמה", הוא יפחית את סבלו.
זירוז הזמנים הוא הסיבה לכתיבתם של המקובלים. עם ישראל חייב להבין כי טוב יעשה אם יתחיל בתיקון מראש בדרך תורה ולא בדרך ייסורים. ההמתנה תפעיל על העם כוחות, אשר ייחייבו אותו ביד קשה להתחיל בתיקון. עם ישראל חזר לארץ ישראל בצורה גשמית, אך אם לא יעלה עצמו לרמתה הרוחנית של ארץ ישראל, כל פורענויות העבר הן כאין וכאפס לעומת אלו שיבואו עליו בעתיד ח"ו.
בעל הסולם:
וכבר דברתי מזה, שיש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטעכניקא לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטם ושל מימון (מימן), שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.
צרות וייסורים אינם יכולים לחייב את האדם לאהבה, אך יש ביכולתם להכריח אותו לעסוק באמצעי, בחכמת הקבלה, ולמשוך את האור המתקן מהעולם העליון.
הרב קוק:
אין דרך כי אם על ידי הצירוף הבא על ידי יסורין ודכדוכי הנפש, "כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר". העם או האיש שבתוכו חי כשרון פנימי לאור ולטוב, אלא שעזיבה איומה וחסרון עבודה רוחנית הראויה לו הטילו עליו צלמי בלהות, רק אז יכיר את עצמו, רק אז יחוש את עולמו הפנימי באמת לאמתו, רק על ידי דכדוך הייסורים.
הרב קוק:
מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד'... כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב.
כל איש מאיתנו כלול מכל העולם, ולכן אנו פוסעים - לא בדרך ייסורים ולא בדרך תורה, אלא בדרך ארץ, המשלבת את שתי הדרכים יחד. יש בכוחנו להפוך את הייסורים לייסורי אהבה, ואת התהליך כולו לנעים, בכך שנמעיט מהכאב. מידת הייסורים והלחצים החיצוניים תלויה במידת בגרותו של האדם, עד כמה בשל הוא להכיר את התכלית שלשמה נברא, ועד כמה הוא מסכים לשלם עבור השגתה ביגיעתו החופשית. ייסורים רבים נדרשים כדי להביא את האדם, האומה והאנושות אל המצב הפנימי, שבו הם פועלים מפנימיות נשמתם.
הרב קוק:
האדם מכיר בתחילה את מה שנחוץ לו ואת ההשפעות הבאות מהמקרים החצונים עד אשר יבוגר שכלו לבוא לידי המדרגה הפנימית להכיר את עצמו ואת אופיו ואת נפשו ואת מהותו היסודי, והעם בכללו למרות מה שבתוך אוצר רוחו מונחים כל גנזיו היקרים בכליל שלמותו, כשצפות שאלות מעשיות לא יכול הרוח להתגלות מתוך מעמקיו, וסברות שטחיות באות בראשונה ומתהוות לכח פועל בחיים המעשיים של סדרי ההתעוררות הלאומית.
האדם אינו יכול להשתנות בכוחות עצמו. האור ישנה את טבעו. האור הוא שבנה את הכלי בטבע הרצון לקבל, והאור - ולא האדם - הוא שיוסיף לכלי כוונה "על מנת להשפיע".
באדם תלויה הלחיצה על הכפתור. באדם תלוי ה"שלא לשמה", אף אם הוא אינו רוצה בשינוי הטבע שלו ופועל מתוך הכרח. כל עוד האדם מצוי בטבעו הנוכחי ודאי שלא ירצה להחליפו באחר. כל זמן שהאדם מחזיק בדעה אחת הוא לא יחליפה בדעה שונה. אך ללחוץ באין ברירה על הכפתור, מטעם ההכרח - אפילו מתוך שנאה, מתוך הייאוש מהבלי העולם הזה ומתוך הצורך בתענוג - לכך יכול האדם להסכים.
אם נעמיד דברים על דיוקם, נאמר שלא הבשלוּת היא המביאה את האדם לכדי מעשה, אלא הסבל. מהאדם לא ניתן לדרוש דבר, וּודאי שלא בשלות.
המקובלים פותחים בפני האדם תמונה חלקית בלבד. הם מספרים לו על מחצית מהמציאות שבה הם נמצאים. המקובלים בימינו, כמו הנביאים בזמנם, מזהירים ואומרים, כי עם ישראל סובל, אך סבל נוסף, איום ונורא יותר, מחכה מעבר לפינה הקרובה. המקובל שולח לאדם "גלויה" מלמעלה, גילוי, וממליץ לו על הפעולות הנכונות שראוי לעשותן. האדם מקבל את ה"גלויה" ובוחן אותה. לפי השכל האנושי, חסרים לו נתונים להשלמת התמונה. לכן האדם מטיל ספק בעצות המקובלים. האדם אינו רואה את אופני הפעולה של המערכת. הוא אינו רואה כיצד ניתן באמצעות הרצון להפעיל כוחות עליונים יותר ולהסיר את האיום האנטישמי, לזכות לאהבה, ולהתמלא בהרגשת רוממות וגאווה.
הסיבה לכך, נעוצה בעבודה הנדרשת מהאדם, באמונת חכמים למעלה מדעתו. גם אילו היה ביכולתו של השכל האנושי לקלוט את תמונת המציאות העליונה, המקובלים לא היו חושפים אותה בפניו. הוכחות ברורות והגיוניות מונעות מהאדם את הספק ואת הביקורת, ובכך אינן מאפשרות לו להתעלות מעל עצמו, ולהשתחרר משליטת הרצון לקבל. אילו היתה התמונה ברורה לאדם כשמש, הוא היה מיישם אותה על עצמו כדי ליהנות יותר, כשם שהוא פועל כל פעולה בעולם הזה, לשם השגת יתר תענוג והמעטת הכאב. לכן בנו חכמי הקבלה אצל העם את אחת התכונות החשובות שלו והיא התכונה להאמין באמונת חכמים: העם אינו מטיל ספק במנהיגיו הרוחניים.
המקובל מדבר אל האדם הפשוט ממימד אחר של הטבע, מימד שכולו השפעה. משום כך המקובל מציג בפני האדם תמונה חלקית בלבד. אין באפשרותו של המקובל להרחיב את ההסבר על הכוחות היורדים מלמעלה, בהתאם לפעולות האדם. לנגד עיני האדם נגלית, אם כן, תמונה חלקית בלבד.
המקובל אינו יכול לחשוף בפני האדם הפשוט את חוקי העולם העליון; האדם הפשוט אינו מסוגל לקלוט אותם. חוקי ההשפעה הפוכים לטבעו ואינם יכולים להיתפס בשכלו האנושי, הפועל במטרה למלא את הרצון לקבל האגואיסטי. לכן למקובל אין ברירה אלא להתייחס לאדם כאל תינוק: להתרות בו להתנהג יפה, להנחות ולעודד אותו בהתפתחותו האישית.
הרב קוק:
הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה. ואלה היחידים בגבהם הרוחני מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות.
[1] הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 301.