שפת הקודש

בעל הסולם:

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית היתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי". (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי"...

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית". ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

שם האומה השפה והארץ

הרב קוק:

כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה.

אורות, עמ' קסד

לכל אומה יש ספר מיוחד משלה. במה אם כן מתבטא יחודו של התנ"ך? התנ"ך נבדל מיתר הספרים מתוקף היותו מתאר את המימד הרוחני השייך לאלקות, מימד המנותק מהאדם. לולא התנ"ך האדם לא היה יכול לדעת שום דבר על המימד הרוחני. הספרות הקדושה - התנ"ך, התלמוד, הזוהר, כתבי האר"י, כל כתבי המקובלים (הם האנשים שכאמור הגיעו להכרת העולם העליון) - מתארת את המימד הרוחני. לא נכתבו בספרים אלו חוקים בני חמשת אלפים שנה, ולא רישום מאורעות על פי סדר התרחשותם ההיסטורית.

בעל הסולם והרב קוק, כשאר המקובלים, כותבים לאדם על שורשים רוחניים בשפת הענפים. הם מתארים את ההתרחשויות בעולם הרוחני כדי שבני האדם ישיגו אותן. זאת היא חכמת הקבלה, גילוי הטבע העליון, הכוח העליון, האלוקות, לאדם בעולם הזה. לשם המטרה הזאת נכתבה כל ספרות הקודש.

התייחסות לספרי הקודש כאמצעי להשגת העולם הרוחני מעלה באדם שאלות בנוגע לתועלת שאפשר להפיק מהם. הספרים מתארים לאדם תמונה לא מובנת, ולאדם לא ברור איזה שימוש הוא יכול לעשות בהם.

המקובלים כותבים על האפשרות להוציא מספרי הקודש כוח שימשוך את הקורא למקום שאותו מתאר המקובל. ההצלחה בכך תלויה ברצונו של הקורא. אם האדם ניגש לספר עם כוונה נכונה, עם רצון להימצא בדיוק באותה ההרגשה, התפיסה וההבנה המתוארים בספר - הוא יצליח. אט אט, תוך חודש-חודשיים, אולי שנה או שנתיים; בסופו של דבר הכוח הטמון בספר יפעל את פעולתו. כל שנדרש הוא רצון לעלות להשגה רוחנית, לפתוח את כל המציאות ולבטוח בכוחו של הספר להוביל את האדם להשגה. תיקון בעניין עדינות הכוונה והיחס יוביל לתוצאה הרצויה.

ספרי הקודש ניתנו לאדם כדי להשיג רוחניות, אלמלא כן המקובלים לא היו כותבים אותם, לא היה טעם בכתיבתם. שכן הבנה בהם תיתכן רק בהשגת העולם הרוחני שעליו כתבו המקובלים, רק כאשר הקורא נמצא באותה מערכת הנהגה והשגחה המתוארת בספריהם. עם כניסתו לעולם הרוחני, האדם מבין על מה המקובלים כתבו בספריהם, איך המימד הרוחני מתפקד.

ספרי הקבלה מתארים את השתלשלות השורשים הרוחניים והשפעתם בעולם שלנו. בעולם הזה כל שורש רוחני מגיע אמנם לענף הגשמי שלו, אבל לא על הענף הגשמי טרחו המקובלים לכתוב. צריך לדעת איך להשתמש בכוח שטמון בספרי הקודש בצורה מועילה. בספרי הקודש יש סגולה. בתוך האדם נמצאת נקודה מיוחדת מהמציאות הרוחניות - הנקודה שבלב, גֵן רוחני. אם האדם קורא בספרים מתוך כוונה לקשור את הרצון לשורשו, הוא מתחיל לפתח את הנקודה שבלב[1] ולהרגיש את העולם הרוחני.

הרב קוק:

נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו.

עולת ראיה ח"ב, עמ' ס

הרב קוק:

הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית.

אורות הקודש ח"א, עמ' קעח

הרב קוק:

כנקודה קטנה נראה נעם ד' בלב הצופים בו, וכל המעשים כלם נסמכים עליה. וכל עמל גדולי הדעה, אוהבי הטוב באמת, הכל הוא עולה כדי להתאים את המון המעשים הרבים וסיבוכיהם עם הנקודה הפנימית העליונה הזאת, שתהיה מתפשטת כולה באורה, בכולם.

אורות הקודש ח"ד, עמ' שצג

[1]ראה עמ' 231.