התפיסה הסוציאליסטית בראייה הרוחנית
א. רוח התקופה
כל מי שקורא את מאמריו של בעל הסולם בעיתון "האומה" לא יכול שלא לשים לב לתופעה מעניינת: במאמרים אלו מצטיירת אישיותו הרוחנית של בעל הסולם כאידיאולוג סוציאליסטי משכיל, בעל ראייה שונה במקצת, כמי שפסע עוד צעד קדימה במחקרו על מדעי החברה. ככל הנראה, הסברה של תופעה זו נעוץ בכך, שבעל הסולם הכיר את הציבור שאליו פנה בתקופתו. לאור היכרותו העמוקה את קהל היעד החילוני והדתי כאחד, הוא ידע שכל סגנון אחר או צורה אחרת של הסבר לא יתקבלו.
עיתון האומה נסגר לאחר הדפסה של מהדורה אחת. התלונה שהוגשה לשלטונות האנגליים הציגה את העיתון כמנשר קומוניסטי. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, שנת 0491, ימי רוסיה הסטאליניסטית וגרמניה הנאצית. במסגרת הסערה הכללית, הדבר האחרון שרצה השלטון המנדטורי בארץ היה עיתון קומוניסטי. ואכן האנגלים הזדרזו לסגרו.
ביחס למאורעות התקופה - אין ממש בטענה שדבריו של בעל הסולם הם תקיפים מדי. הם כוונו במדוייק לנושאים שהטרידו אז את הציבור, ובפנייתו אליהם הוא בחר להשתמש בלשון תרבותם של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שנות הארבעים.
אילו היה בעל הסולם פונה לקהל של ימינו, פנייתו היתה, בוודאי, שונה. אבל דבריו כוונו לציבור מיוחד. מאמרי "האומה" נועדו לאנשי מקצוע משכילים, שאימצו את הסוציאליזם כאידיאולוגיה, ולמומחים שחקרו את הסוציאליזם בתקווה לממשו.
באותם ימים התמיכה בסיסמאות שנחרטו על דגלי המהפכה היתה גורפת. חלקים נכבדים מאוכלוסיית העולם הזדהו עם המהפכה הרוסית וסייעו לה. סביר להניח שהמשטר הרוסי לא היה מצליח לפתח פצצות אטום ומימן ללא עזרת התומכים האמריקאים והיהודים. כל תומכי המהפכה היו משוכנעים, שהקומוניזם הוא עתידה של האנושות. שלום, שלווה ושלימות מחייבים שוויון בין כל העמים. אלא ששוויון ניתן להשיג באחת משתי דרכים: או על ידי משטר כוחני, או מתוך ההתפתחות הכרתית של האדם. יש לזכור שהימים היו ימי משבר בתנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל, כאשר אנשים האמינו בסטאלין, וציפו לשינוי לטובה.
ראשי התנועה בארץ לא יכלו לראות בסטאלין פושע, אבל לאחר הריגתם המכוּונת של עשרות מיליונים מתושבי רוסיה, התגלו הסדקים הראשונים. המשטר הקומוניסטי טבח בעם שלו עצמו. התנועה הסוציאליסטית חוותה משבר עמוק וקברה את עצמה, ואילו העולם כולו נמצא בעיצומו של האיום של המשטר הנאצי. במאמרי "האומה" ניסה בעל הסולם למנוע את התפשטות המשטר הנאצי.
הפתרון שבעל הסולם מציג במאמרי "האומה" הוא קרוב לקוראיו ואינו זר להם. במאמרי העיתון אין זכר לעניין הרוחני. בעל הסולם אינו מזכיר את הקבלה או את הדת כפתרון. בשנות הארבעים, השנאה לדת והזלזול בה היו חריפים במיוחד. רוב אנשי הישוב התחנכו בעבר בישיבות חרדיות, ועזבו אותן בגיל מבוגר לטובת הסוציאליזם. הם הכירו את העולם החרדי לעומקו, וכל אזכור מחודש שלו עורר בהם תחושת ניכור. אי אפשר היה לשכנע אדם שחי בעולם הדתי עד לשנות העשרים לחייו ואחר כך יצא לסוציאליזם על ידי שימוש בפסוקים. הם לא היו זקוקים למומחה לענייני דת, כי הם חיו כבר את העולם הדתי בעצמם. בעל הסולם ידע בבירור לאן עליו להפנות את דבריו.
דבריו של בעל הסולם מציירים, לכאורה, מציאות יפה ומושלמת, ללא קשר עם הבורא וללא רוחניות. משטר בורגני מסודר, הכול לכולם. מצד אחד, נוצר הרושם שהליכה בדרכו של בעל הסולם תוביל את האנושות לחברה יפה ושיתופית ולשוויון בין כל בני האדם. לחברה שבה כל אדם יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. מצד שני, אפשר שהוא מנסה להציג לנו חברה אחרת, שבה מקבל כל אדם רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר משפיע לכולם. חברה שבה העבודה למען החברה היא האתגר. חברה שבה כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו - במטרה להתעלות מעל הטבע ולהתאחד עם הבורא, עם הכוח העליון, למען השגת האידיאל הרוחני.
ב. הפילוג בעם
בעל הסולם:
נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם.
איך אפשר להשכין שלום במדינה, או בחברה, המפולגת לזרמים שונים? האם ייתכן שכל מפלגה תאחז בדעתה, ובמקביל תהיה בעלת ברית ליתר המפלגות בסיפוק הדדי ובפשרה? האם ייתכן מצב שבו הציבור מגיע להבנה הדדית וחיבור כעם אחד? כלום ייתכן מצב שבו גם החלוקה למפלגות תיעשה מתוך הבנה, כמין ביטוי לשונוּת באופי, ואולי ברמת השגה? או שמא ח"ו לא נשכיל למצוא את הפתרון למכאובינו, והאסונות יחייבו אותנו לכך בעל כורחנו?
הרב קוק:
הננו עומדים כולנו כעת לפני שעה קשה מאד. עיר הקודש והמחוזות, הישוב הישן והחדש גם יחד, וכבודו והדר אצילותו, עומדים כעת לקראת משבר קשה מאד, שקשיו גדול מאד, בהיותו יוצא מתוך מחשבה עדינה ונאצלת, אשר לאסונינו, לא כיונה את הערכים ההגיונים, ולא את הזמן והמקום, והיא עלולה להתהפך, חלילה, לרועץ, לחרפה ותקלה, במקום אשר קותה לאמץ, לכבד ולתקן. המשבר הזה הכולל בתוכו אסונים רוחנים וגשמיים יחד, לא רק על הישוב הכללי הארצי ישראלי הוא מתפשט, אלא הולך הוא וסוער על הכלל כולו.
כידוע, לבני האדם דעות רבות. כמעט לכל אדם יש פתרון אמיתי להביא בעזרתו את האנושות למצב טוב, להסכמה כללית. רבים הם הפתרונות המבטיחים אושר, שמחה ובטחון לכל העולם, וכל אחד מהם מתחייב לגשר על הפער שבין דעותיהם של בני האדם, ולהביא את האנושות כולה להסכמה על דעה אחת.
ריבוי המפלגות והזרמים מביא את המין האנושי לכדי סכסוכים ובעיות. כדור הארץ מלא בכל טוב. הוא שופע חומרי-גלם, מים ואוויר, במידה המאפשרת לספק את כל צרכי תושביו. אך הזרמים השונים, מגוון הדעות וריבוי המפלגות, הופכים את חיי האדם על פני כדור הארץ לבלתי נסבלים. לבני האדם נדמה כי בסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה סבל, אפשר להגיע לזרם משותף המאחד את כולם. אבל המציאות מוכיחה אחרת. ייסודו של האו"ם ושל יתר הארגונים הבין-לאומיים, עוררו באנושות תקווה ביכולת להביא את האנושות לפתרון הנכון. נדמה היה שמשאת הנפש להגיע סוף-סוף להרגשה משותפת, להבין את הכדאיות שבהצטרפות יחד לזרם אחד, עומדת להתממש. נדמה היה כי עם התפתחות הידע יימצא הפתרון לבעיה הכואבת בדבר אופן הקיום החברתי הנכון של בני האדם. אך עם שוך ההתרגשות הראשונית המצב נותר ללא שינוי ואף החריף.
הרב קוק:
אמנם כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כוח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, עם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כי כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. סבת הדבר היא כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כי אם בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול.
האדם מתייחס להרגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו, כאילו היו כל חייו. ויתור על דעתו, על מהות התפיסה שלו, כמוה כמוות עבורו, כאילו הוא חדל מלהתקיים.
בעל הסולם:
והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.
והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו.
אי אפשר לשנות את נקודת מבטו של אדם בכוח, ולשנות בכך את דעתו. לא ייתכן שאדם יישאר נאמן לדעתו, ובו זמנית יגיע לחיבור עם אחרים. לפי חוק השתוות הצורה, אם דעתם של שני אנשים זהה, הם יתקרבו זה לזה באהבה הדדית; ואם דעתם שונה, הם ירגישו ריחוק ושנאה. בני אדם אינם מסוגלים להחזיק בדעות מנוגדות, ולחיות בשלום זה עם זה. מחשבות האדם נולדות מהרשימות, מתנאים פנימיים וחיצוניים המתגלים כלפי האדם ברגע נתון. משום כך, ביחס לאותו הרגע והמקום, ביחס לאותן הרשימות, האדם תמיד צודק. כל דעה, תהא אשר תהא, מצטיירת באדם כתוצאה מהנסיבות והתנאים של רגע נתון בחייו. באותו הרגע לא תיתכן דעה אחרת. אדם אחר, עם אותו רצון לקבל ואותן הרשימות, באותן הנסיבות, היה חושב, בוודאי, את אותן המחשבות.
שום אדם אינו פועל בצורה מוזרה או מופשטת. מעשי האדם הם תוצאה מהנסיבות המתגלות לו בהתאם לכלי שלו. משום כך אי אפשר להגיד מי צודק ומי לא. כל אחד צודק, בוודאי, בהתאם למצבו, ומחליט נכון. כל החלטה, דעה, הרגשה או מעשה, מקורם בסיבות טבעיות.
ג. הטעות ההיסטורית
בעל הסולם:
ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה.
ההיסטוריה מציגה לנגד עינינו הוכחה ניצחת. במשך כל תקופות ההתפתחות האנושית אין, לא היה ולא יהיה שום חידוש רעיוני. האידיאות והרעיונות החדשים, כביכול, נשמעו כבר בעבר. הם מתחלפים לפי צו האופנה.
כתוצאה מחידושי האדם על פני כדור הארץ, לא יכול לבוא חידוש. המצאות, הנֶהֻגוֹת מתוך האדם עצמו, יכולות להביא רק לשחזורו של אותו הרעיון. סך כל סוגי היחס של האדם לעצמו, למשפחתו, לחברה, לאומה ולאנושות, הוא מוגבל. גם אם נוצר הרושם שאידיאה מסוימת איבדה את הרלוונטיות שלה, מגיעה עת חדשה, ואותה האידיאה חוזרת על עצמה שוב בצורת התפתחות חדשה. כלומר, ברמה חדשה של התפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית או חברתית, כאשר כל אחת מהרמות הללו קשורה ברעותה, והיא מביאה לכך שההסתכלות, אשר איבדה, כביכול, את ערכה, מתעוררת שוב כאילו קמה לתחייה. שוב ושוב חוזרת האנושות לכבד את אותן פילוסופיות חיים שהיו מקובלות לפני כמה עשרות, מאות או אלפי שנים. ואין קץ לסבל, או לתקווה לשלום.
לכן כותב בעל הסולם: "לשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון". הרב קוק מנסה כבר למקד אותנו בשאלה מסוג אחר, עמוקה יותר, העומדת בבסיס שאלת הסדר החברתי הלאומי והעולמי הנכון.
הרב קוק:
כשאנו דנים על עצמות השאיפה של קרבת אלהים שבנפש האנושית ונטית ההשתלמות אשר בקרבה אנו מוצאים כאן התגלות של שני חזיונות, הנראים כסותרים זה את זה והם הם מתאחדים לגלות יחד את צביון החיים השלמים... את פריה של התאמה והתאחדות זו אנו רואים בכל פנות שאנו פונים, גם בחיים החברתיים, הקולטוריים הכלכליים והמדיניים, וגם בחיי המעשה והרוח של האישים הפרטיים.
הגישה הנכונה היא להסכים מראש עם טבע הבריאה, ולא לעסוק בדברים בטלים. אלפי שנים משתדלת האנושות, ללא הועיל, למצוא את הנוסחה הנכונה להחלפת המאבקים והמלחמות בין העמים והמפלגות בשלום, הבנה, אחדות וחיבור. משימתה אינה בגדר אפשרות מעשית. כל עוד האדם רוצה לפתור את הבעיה במסגרת האגואיזם, אומר בעל הסולם, התשובה היא שלילית.
הרצון לקבל הוא חומר הבריאה ההכרחי, שבלעדיו לא תיתכן בריאה. אנו מדברים על הבריאה כעל מושג קיים, ועל יכולתה להימצא בשני מצבים: בניגוד לבורא, או בהשתוות הצורה אליו. בשימוש בחומר הבריאה, בכוונתו של הרצון לקבל, יתכנו שני מצבים: לטובת עצמו - על מנת לקבל, או לטובת הבורא - על מנת להשפיע. מדוע לטובת הבורא? כי הנברא רוצה להידמות לבורא, שצורתו היא השפעה לנברא.
במישור של הרצון לקבל לעולם לא ייתכן חיבור, ואין טעם לקוות לו. אם ברצונה של האנושות להגיע לחיבור, להבנה ולאחדות בין הפלגים השונים, אין לה ברירה אלא לעלות מעל הרצון לקבל אל הרצון להשפיע. אין פתרון אחר. נשמת האדם לעולם לא תיתן לו מנוח, שלום ושלווה בתוך המציאות החומרית הנפסדת.
הרב קוק:
הצד המעשי החיצוני של החברה האנושית וכן הישראלית הוא מכון חמרי שמיסדיו שקועים כל כך בחמריותו, וערכם מוכרח להיות ככה, - אבל בתוך החומר העב הזה מוכרחת נשמה להיות נזרקת, והנשמה מוכרחת להיות אצילית, אלהית, כטבעה.
הפתרון ברור. יש לעלות לדרגה שבה החיבור אפשרי. האדם אינו יכול לעלות לדרגה זו בכוחות עצמו. עלייה לרמה שבה ייתכן החיבור אפשרית רק בעזרת המאור המחזיר למוטב. במידה שהאנושות תעלה עם תיקונה לדרגה אחרת, לדרגת ההשפעה, האור המחזיר למוטב יחבר בין בני האדם. במצבם המתוקן, בני האדם מחוברים ממילא בשורשם, וזו תמצית העניין. טיהור הלב והכשרת הרצון לקבל האגואיסטי לאחדות אנושית ורוחנית, ייתכנו רק בכוח האור העליון, רק בכוחה של תורה.
הרב קוק:
חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה ואת הכלל כולו על ידם.
הרב קוק:
התורה היא רפואה כללית לכל בשרו, מתקנת בעומק את כל החיים כולם. על ידי התרבות ציורי התורה ואור חייה מתעלה האדם והעולם כולו. בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו ורקבונו, אף-על פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה, אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל.
עד אשר תושלם נשמתו של אחרון בני האדם בתיקון הרוחני, לא ייתכן שלום כולל ואוניברסלי. מערכת הנשמות קושרת את כולנו יחד בשורשנו, וכתוצאה מכך, השפעתו של כל אדם על הכלל היא עצומה, בין לחיוב ובין לשלילה. החוק "כלל ופרט שווים" מחייב אותנו לדאוג לשלמותו הרוחנית כל יחיד ויחיד באנושות.
האמצעי היחיד שנותר בידי האנושות בדרגתה הנוכחית, הוא הניסיון לקדם את ההבנה ההדדית והסובלנות, בניסיון ליצור שלום מדומה וחיצוני ולזכות על ידו במעט שקט.
הרב קוק:
טעות מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד מאי-השיווי של הדעות, להניח אותן ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים.
החיים עצמם משמשים כמשל לדברי שני המקובלים. עינינו הרואות, שכאשר מתגלה לאדם אפשרות חדשה להביס את בעל בריתו, כל הבנות העבר, הסובלנות והשלום המדומה, מתבטלים באחת.
השלום, או הסכמה והבנה כללית במישור האנושי החברתי, לעולם לא יבואו כתוצאה מאידיאה שתאכוף את דעת הציבור ותרכוש את הסכמת הכלל. האדם בנוי בצורה שאינה מתירה לו לוותר על עקרונותיו. האידיאה של האדם היא הדבר הגבוה ביותר בסולם הערכים שלו. גם אם האדם חכם דיו כדי לכופף את ראשו כלפי הזולת, או הוכה על ידי המציאות עד כדי כך שכדאי לו לשנות את עמדותיו, הוא לא יוותר על דעתו. כל אדם מחזיק בדעתו, ורוצה שהיא תשלוט על כולם. כך האדם בנוי. הניסיון או הייסורים אינם יכולים לחייב אותו לעשות חשבון אחר.
הרב קוק:
אבל במה אנחנו צריכים להיות מצדנו עוזרים להגשמתו של הפתרון הגדול הזה? פשוט הוא ששנים הם הדברים היסודיים, שהם הם לגבי דידן עמודי פתרונינו. והם האחד רוממות הרוח והשני איחוד הכחות. ולשם אלו שני היסודות אנחנו צריכים להעמיד את צביון החיים שלנו בארצנו בצורה כזאת, שלא תגרום כהות רוח והתמוגגות נפשית לחלקים רשומים של עמנו, ובאופן כזה שלא יסתערו סערות של פירוד הדעות והתפוצצות הכחות לאין מרפא.
אם נחלק את סוגי התענוגות לתענוגים בהמיים, תענוגים אנושיים ומושכלות, נמצא, כי מקורה של קנאת האדם נמצאת בדרגה גבוהה יותר מרמת החומר. האדם יסכים לחיות את כל חייו בעוני רק כדי להוכיח את צדקתו. "קנאת סופרים תרבה חכמה", כאשר "קנאת סופרים" היא קנאתו של אדם לדעתו, אל מול דעה אחרת.
הקנאה והתככים שבין אנשי השׂררה משמשים דוגמא בולטת לצרוּת עין ממין זה. היא אינה קנאה סתמית בין שני בני אדם. היא מתגלה בצורה חריפה במיוחד, ברמה גבוהה מאוד של התנגשות. לאדם בעל דעה יש רצון לקבל מפותח מאוד, ואולי אף הגדול ביותר.
"קנאת סופרים" יכלה לשמש בעבר להתפתחות המדע ואופני החשיבה. אך כיום, כאשר הרצון לקבל הוא הגדול ביותר, וכנגדו לא נעשה שימוש באמצעי התיקון הראוי, באור העליון, אשר יטהר ויאזן אותו, "קנאת הסופרים" מביאה לרקב בליבו של אדם ובחברה האנושית בכללה. עד תקופתנו, שבה אנו מחויבים כבר בתיקון, יכולים היינו "להסתדר" באופן סביר בעולמנו. אך בתקופת התיקון, העדר האור העליון והניתוק מהמציאות הרוחנית גורמים לכל סממן חיצוני של מחלתנו הרוחנית הפנימית לפרוץ אל פני השטח.
הרב קוק:
החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל ריקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא.
אם בדרגות הנמוכות של העם ניתן להגיע לרמה מסויימת של הִדַּברות וחיבור, הרי שבין בעלי דעה ומקבלי החלטות לא ניתן להשכין שלום. גם אם לפי חשבון בטווח הקצר יושכן שלום זמני בין הניצים, הרי מייד עם התעוררותו המחודשת של הרצון לקבל, או עם היווצרותו של תנאי חדש המאפשר לרצון לקבל להתמלא, ימהר האדם לנצל ולנצח את הזולת. הרצון לקבל חייב למלא את עצמו, בעל הדעה חייב להרגיש שדעתו שולטת בדעות של אחרים. מצב שבו שתי דעות נכונות או שתי מפלגות צודקות לא ייתכן במציאות שלנו. שתי מפלגות צודקות - הן מפלגה אחת.
מירוץ הבחירות לכנסת משמש דוגמא נפלאה לנושא זה. לפני הבחירות לכנסת, מרבות המפלגות להתאחד לגושים פוליטיים, המצטיירים כמאוחדים ואיתנים. למותר לציין, כי מטרת האיחוד הינה זריעת מבוכה בקרב ציבור הבוחרים, והאיחוד אינו משכיח את השנאה ההדדית. עם מילויו של הרצון לקבל, מתעוררת השנאה ופורצת אל פני השטח בדמות התפרקותם של גושים אלו.
ככל שמעמיקים את הדיון בסוגיית הפירוד, מתברר כי אין לה פתרון. התיקון יתאפשר רק בקניית מידת ההשפעה.
הרב קוק:
חובת ההשפעה הכללית והכוון להרים את הערך של כל התנועה הלאומית למרום הקודש היא עלינו מוטלת, זאת היא עבודתנו כלפי חוץ.
בימים עברו, מסרו בעלי האידיאה את חייהם למען רעיון. בימינו, התופעה הולכת ודועכת. כיום בני האדם מרכזים את מאמציהם בשליטה ובכסף. העיקר הוא לשלוט, ולא חשוב תחת איזו מטרייה אידיאולוגית. לטובת משרה רמת דרג הפוליטיקאי ישנה את דעתו ללא כל קושי, ויבצע תפנית מקצה אחד של הקשת הפוליטית ועד לקצה האחר.
במדע של ימינו החיים החומריים חשובים הרבה יותר מהמדע הטהור. אנשי מדע אמיתיים חלפו ועברו מהעולם. בימי הביניים, המחקר המדעי התבצע מתוך מסירות נפש של ממש. מדענים היו מועלים אל המוקד. כן העיסוק בפוליטיקה דרש בעבר מידה ראויה של תבונה ופקחות. כיום, החשבונות הפוליטיים הם חשבונות של קרבה משפחתית וכדאיות עסקית.
התופעות הללו מצביעות על ירידת הדורות. התהליך הולך ומתקדם לקראת גילויו של הרצון לקבל השפל ביותר, שאינו מתרומם מעל לתאוות הגופניות.
הרב קוק:
ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת.
לכן מייחסים חז"ל אל תקופתנו את האימרה, ש"פני הדור כפני הכלב". כלומר, הרצון לקבל מאבד את צביונו. הוא גדל, אך לא לובש צורה מוגדרת. בכך הרצון לקבל אינו מאפשר לאדם הפרטי מנוחה ורוגע, ומביא אותו לסתירות פנימיות, לפילוג פנימי בין רצונותיו ומחשבותיו. אך כאשר רצון זה גדל בכללות האומה והעולם, ברמה המדינית, הוא חזק וגדול אף יותר, ולכן מביא לנזק, לפילוג ולחוסר שקט, בדרגות גבוהות הרבה יותר.
בעל הסולם:
מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות - אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה".
עד לתיקונו ולתחייתו הרוחנית של העם לא יעלה בידו להשיג אחדות. הפירוד, שהחל עם גלותו הרוחנית של העם וחורבן בית המקדש השני, סופו להתגבר ולהעמיק, עד אשר יפנה העם אל התיקון הרוחני אשר יכשיר אותו לאחדות.
בעל הסולם:
ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה.
ד. הרצון להידמות לאומות העולם
אומות העולם יכולות להרשות לעצמן לחכות לפתרון כלשהו. אין פתרון שמאיים על קיומן, והן יכולות שלא לעשות דבר.
בעל הסולם:
והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו.
עלינו לברר, אם כן, מהי הסיבה ליחס המיוחד, שלו זוכה העם היהודי דווקא. מדוע נמצא עם ישראל תמיד בזירת ההתרחשות העולמית? מדוע כל העולם רואה בו אשם? מדוע אין עם ישראל מסוגל לשכון לבטח בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?
במבט בוחן על החברה הישראלית, בכל רמה ובכל חתך, על צורת החיים ועל ניהול המדינה - יתגלה החולי של כל העולם בחברה הישראלית כהחמור ביותר. אם כן מדוע דווקא בישראל המציאות היא כזאת?
כדי להבין מצב זה, עלינו להבין את שורשו הרוחני של עם ישראל. כל בני האדם שייכים לנשמת אדם הראשון, והם כלולים בה זה בזה. אותו חלק בנשמה, השייך לישראל, מחויב להיות "אור לגויים". החלק המפותח ביותר בישראל חייב לתקן את עצמו ולהפיץ את צורת התיקון בקרב בני עמו, באופן דומה לחובה של ישראל להביא את צורת התיקון ליתר העמים. הסיבה לכך נעוצה במבנה הנשמות. מלכתחילה הנשמות אינן שוות: חלק אחד שייך לתכונת הבינה, וחלק אחר לתכונת המלכות. הנשמות, שמקורן בבינה, הן נשמות זכות, ויש להן זיקה מיוחדת לתיקון. מידת הזיכוך וזיקתה לבינה מחייבת את הנשמות הללו לגרום לתיקון יתר החלקים.
אופן התפתחות האנושות, שאותה מציגה חכמת הקבלה על פי מבנהו של האדם הראשון, מורה על מחויבותם של חלקים זכים (ישראל) לתקן את החלקים הגסים (אומות העולם) הנתונים לחלוטין להשפעתם הרוחנית, לטוב ולרע. מכאן שמידת ההתפתחות וההתעלות של כל המערכת תלויה בישראל - בהשפעה החיובית שלהם לעולם, היינו בהתעלותם הרוחנית.
הרב קוק:
גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.
אילו היתה האומה הישראלית מצהירה על ייחודה ועל כוונותיה לבנות מדינה בצורה שונה לגמרי מאומות העולם, אזי היתה זוכה לתמיכתן. הצהרת כוונות כגון זו עולה בקנה אחד עם מטרת הבריאה. אלא שכל עוד לא התעלה כל העולם, שורר חוסר תיקון בשאר חלקי המערכת המביא לשנאת האומה.
הרב קוק:
אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנס מאורם של ישראל אמונה אלהית בסביבותם, שלא בדרך התפתחות הראויה להם לפי טבעם, נלחם עם האישיות הפרטית שלהם, ומלקה את התרבות שלהם, שהיא זרה, חיצונה, נכרית ומגושמת, בעצם תכונתה... אבל סוף כל סוף מוכרחת הנכריות לנצח אצלם והמלכות תהפך למינות... ותגבר בזה יותר שנאת ישראל.
הואיל ושורשן של אומות העולם הוא הרצון לקבל, גדילתן תלויה בבירור הדעות והאידיאות האגואיסטיות. כל עוד לא הגיעו אומות העולם להכרת הרע, כל עוד הן נמצאות בבירור דיעותיהן והבחנותיהן בתוך האגו, לא יהיה ביכולתן להתרומם מעליו ולברר את תכונות ההשפעה.
בניגוד לאומות העולם, שורשו של עם ישראל הוא בכלים דהשפעה. משום כך אין הוא מחויב לברר לעצמו את הדעות והאידיאות של הרצון לקבל. ישראל חייב להתעלות מעליהן ללא דיחוי, ולהתחיל בבירור תכונות ההשפעה, בהתאם לטבעו. אם ישראל שקוע בדעות ואידיאות של אומות העולם, כמו סוציאליזם קפיטליזם ודומיהן, הרי הוא מתעסק בתכונת המלכות ולא בתכונת הבינה, בתכונות לא לו, בתכונות של הרצון לקבל, וכך הוא מזמין על עצמו צרות.
הרב קוק:
הגידול הנשמתי שבישראל, כשהוא הולך בלא מפריע, מוצא הוא את עצמו מותאם בכל תוצאותיה הקיצוניות של עמלה של תורה, והוא משוטט בים גדול זה, וחש בתוכו את יסוד חייו, כדג השט במים. כל זרות של דעה שנקלטת מחוץ למחנה ישראל, על פי הערכים הנבדלים של קליטתה בעומק הנפש, מונעת היא את עצמיות החיים מהתפשטותם השלמה, והגבורה התורית מתחלשת, והגדלת הפלפול ומסקנותיו נעשים דברים זרים אל הרוח. וזאת היא צרה פנימית, חלי וקצף שעתידין ישראל להגאל ממנה. כי ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
הרב קוק:
לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו.
בני אומות העולם מבררים לפי טבעם את דעותיהם ובודקים בהדרגה איזו מביניהן כדאי להם לאמץ - בירורים כגון אלו אינם מעניינו של ישראל. עבור ישראל, בירור כזה הוא הוצאת זמן לבטלה, עיסוק שאינו מניב פירות טובים. בירור הדעות של הרצון לקבל כמוהו כעבדות עבור ישראל, כשליטת אומות העולם בו. בירור דעותיהם של בני אומות העולם מרחיק את ישראל מהעיסוקים שמחובתו לקחת על עצמו. זהו העיסוק במלכות, בחומר ובלבנים, במקום הבירור בבינה, בהתעלות מעל הרצון לקבל. העיסוק המוטעה של ישראל בדעותיהם של האומות מעכב את התיקון וגורם לסבל מיותר בעולם. רצונו של ישראל להידמות לשאר האומות, לעסוק באותן המערכות, ולאמץ לעצמו את אותו המבנה המדיני, מזמין על ישראל הַכְבָּדָה נוספת מצידן של אומות העולם. אומות העולם מגלות התנגדות פנימית לרצונו של ישראל להידמות להם.
העיכוב של ישראל בביצוע תפקיד זה מביא לא רק לסבלו עצמו, אלא גם לסבלן המיותר של אומות העולם. לכן בהעדר קיומו של תיקון, תידרש האומה הישראלית לתת דין וחשבון לעולם.
הרב קוק:
בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית.
התהליך כולו מתקדם לכיוון אחד בלבד. עם ישראל יהיה מחויב לקחת על עצמו את התפקיד הרוחני שעבורו נוצר. העתיד הטוב של העולם תלוי בכך.
הרב קוק:
גדולה היא אמונתי, שכל רעש עולמי דנא של שעת מעבר עולם שאנו חיים בו לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל. תוצאות גדולות... מוכרחות הן להולד מתוך ההתגוששות הנוראה הזאת... כלפי העמים כולם, יד ישראל מוכרחת להיות באמצע... לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עמנו יחד.
היחס הכמותי והאיכותי בין תכונת הבינה לבין תכונת המלכות, דומה ליחס בין ישראל לבין אומות העולם. חמישה עשר מיליון איש, פחות או יותר, שייכים פיזית לעם ישראל, וכנגדם אומות העולם מונים כשמונה מיליארד נפש. כזה הוא היחס בין בינה למלכות. זוהי, פחות או יותר, כמות האנשים המסוגלת לקלוט את הרעיון המופשט של השוואת הצורה. מתוכם רק קומץ אנשים, מספר אלפים ולא יותר, יהיו מסוגלים לשמוע את האמת. הרוב המכריע של האנושות לא יוכל להגיע להכרה ולנחיצות כזאת, אבל בעזרת הסבר הדרגתי, בשיטה ובלבוש המתאימים, האמת תצליח לחלחל לשכבות נוספות.
[1] שם הקטע המלא כפי שמופיע בעיתון "האומה" הוא "בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה".