כשלון המרקסיזם
א. מאגואיזם לאלטרואיזם
בעל הסולם:
ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם.
בעל הסולם מכוון את דבריו למטרה אחת בלבד, להציג בפני האדם את הכוח המתקן את האגואיזם לאלטרואיזם. מאחורי רבבות המילים עומד מסר אחד בודד: החוקים מוחלטים והתהליך נקבע מראש. גרמניה הנאצית לא היתה מקרה חולף או מזדמן. האנושות תיאלץ עוד לעבור תחת מרותם של משטרים אכזריים, ולחוות אותם בצורה הגרועה והמקיפה ביותר. [1] המוּדעוּת לסכנה האורבת והרצון למנוע את האיום הטמון במלחמות עולמיות ושנאת עמים אינם מותירים בידי האדם ברירה אלא להזדקק לעזרתו של כוח חיצון. כל יתר האמצעים הם במסגרת העולם הזה, ואיתם בלתי אפשרי לנצח את טבעו של העולם הזה.
חוקי הטבע מחייבים את האדם לעבור תהליך של הכרת הרע. האגו, בכל אומה, הולך וגדל. כבר בימינו ניתן לזהות התפרצויות ראשונות של הרע, כאשר הטרור העולמי הוא הסנונית הראשונה. העולם ידע מלחמות רבות בעבר, אך תופעה כמו הטרור העולמי היא בגדר חידוש עבורו. היבשת האירופאית מפוחדת מאוד ומאין ברירה היא מתאחדת. האיסלאם מגבש כוחות שיצטרפו לכדי ממשלה משותפת ועולמית. אמריקה מתעמתת עם אירופה ועם המוסלמים, כאשר ברקע מתחזקות גם רוסיה וסין. כמו לפני כל מלחמה בהיסטוריה, כך גם היום, מתחילים להיווצר בעולם מוקדי כוח גדולים.
בעל הסולם:
אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה: כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן. טיפוח הרגש בלב הפרולטריון, שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי - איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!
תהליך התפתחות האגו הינו תהליך טבעי. התפתחות אשר אינה נעשית לכיוון המטרה באופן הכרתי היא התפתחות קשה וכואבת. האדם צריך להילחם על כל צעד ושעל, ולהרגיש את הרע עד סופו. בני האדם אינם מודעים למידת ההופכיות, הקיימת בין הטבע האגואיסטי לבין המציאות, ועד כמה מנוגד לה טבע זה. האדם הוא היצור היחיד העומד כנגד כל המציאות. אילו יכול היה האדם לצאת אל מחוץ לנקודת המבט שלו, הוא היה מבחין בכך בקלות יתרה.
יש לעורר באדם חשש משימוש באגו שלו או מהרגשת עצמו כאגואיסט. היכרותו של אדם את המציאות הסובבת אותו ואת הכוחות הפועלים בה אמורה לעורר בו התנגדות לטבעו שלו. האדם צריך להרגיש את עצמו כאומלל חסר ישע, העומד מול ה"אין סוף" ומפחד לחשוף את הטבע שלו, אפילו במקצת. כתוצאה מהפחד, יתעורר באדם רצון לצמצם את כוחות הרוע שבו ולקנות טבע שני. על האדם לחוש צער על מצבו ולבקש על נפשו מעומק ליבו, היות שמלבדו - כל ה"אין סוף" האדיר שסביבו הוא כולו השפעה. אם אפשר יהיה לעורר באנשים הרגשה כזאת, ניתן יהיה לזרז את התהליך כולו.
מתוך הכרת הרע ישתוקק האדם לייחד את מחשבותיו ואת עצמו עם כוח הטוב שבמציאות. ההשתוקקות לייחוד תכניס בלב האדם תיקון, המביא את האדם למציאות שבה כל מחשבותיו כולן, הרעות כמו גם הטובות, ישמשו כאמצעי בלבד להארתו של האור העליון בפנימיות האדם. אז יגלה האדם כי תכליתם של כל פרטי המציאות, כל הרגשותיו, כל הארועים אשר עברו עליו, בחיים אלו ובגלגוליו הקודמים נועדו להביאו לייחוד עם הכוח העליון.
הרב קוק:
כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתן למלא את התפקיד האלהי הטוב והנאור, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורח צדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". על כן אין שום כוח נדח, אין שום מחשבה נדכאת, כי אם הכל מאיר הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק להשביע לכל חי רצון ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד' במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו, אין עצב ותוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל.
אך אם מטרתו של האדם, כמו גם של האומה, אינה לייחד את הכרת הרע עם תכלית הבריאה, הרי שבמקום הכרה שכלית תבוא רק הרגשת הרע ללא הבנתו. הניתוק ממקור החיים - סופו להוביל אותנו אל סבל עצום ואל אפלה מתמשכת ללא סוף.
בעל הסולם:
והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי, כאמור למעלה.
האדם המפותח מרגיש מחויבות להשפיע טוב לכל העולם. התפתחות האדם בפועל, ולא רק כעדות כתובה, היא המעוררת באדם הרגשה שהוא חלק מהעולם. האדם המפותח מרגיש עצמו תלוי בעולם כולו, ואת כל העולם כתלוי בו.
אדם שאינו מפותח מרגיש רק את עצמו. אדם בדרגת התפתחות קצת יותר גבוהה דואג לבני משפחתו, כאשר דאגתו תלויה במידה שבה הוא מרגיש את בני משפחתו בתוכו, כחלק ממנו. ככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא מרחיב את גבולותיו, מקבוצה למדינה, ועד לעולם כולו. ההתפתחות מעוררת באדם הרגשה של שייכות לעולם.
הרב קוק:
על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו... לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן המתראה לעינים הטרוטות ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים שאינה פחות כסל מאשר היא רשע.
בעל הסולם:
והוא מתעלה והולך בדרגותיו: העובדות הראשונות של כוח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה, והשניות הם לטובת הקרובים, והשלישיות הם לטובת המדינה, והרביעיות לטובת העולם כולו. כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כוח האלטרואיסטי.
האדם המפותח אינו צריך לחייב את עצמו, הוא מתפקד מתוך הכרה. בימינו, מצטייר העולם ככפר קטן, שבו כל תושביו תלויים זה בזה. גילויים נוספים כגון אלו יפתחו את האנושות ויחייבו אותה להבין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שבני האדם הם גוף אחד.
בימי קדם, כל התושבים בכפר מסויים היו חברים וקרובי משפחה, והיו תלויים כלכלית זה בזה ביבול המשותף ובבקר. בימינו, האדם תלוי באין ספור גורמים הפועלים ברחבי העולם כולו. חלפו הימים שבהם ניתן היה להקל ראש בחדשות המתארות התרחשות של אירועים במקומות נידחים. בימינו, לידיעות כאלה יש יכולת השלכה ישירה על חיי המאזין, שהרי אם לא היה בהן עניין הן לא היו משודרות כלל. במדינות הלא-מפותחות לא נהוג לדווח על אירועים המתרחשים בקצותיו הנידחים של העולם. לתושבי המדינה הלא-מפותחת אין עניין במקומות נידחים. בניגוד להם, אזרחי המדינות המפותחות מעוניינים בחדשות אלה, כי הם יודעים עד כמה כל פרט בעולמנו תלוי בזולתו. בימינו, מקפידים בעלי העסקים להתעדכן באופן שוטף בחדשות מעולם הכלכלה ובפעילות הבורסות ברחבי העולם. תוצאותיו והשלכותיו הבלתי ניתנות לשיעור של פיצוץ בצינור נפט מרוחק, הנמצא בקצה העולם, מחדדות את ההרגשה, בכל אדם ואדם, שכל מקרה ברחבי העולם קשור לכולנו. כך מחדירה בנו ההשגחה העליונה את התובנה הנחוצה, ומביאה את האנושות להתפתחות.
אך יש לדעת כי התפתחות מסוג זה היא התפתחות על ידי ייסורים והיא אינה הדרך המועדפת, משום שהיא אינה נעשית מתוך חיפוש דרכים להתאחד עם הזולת, להשפיע לו, להיות איתו יחד ככלי משענת לבורא. לעת עתה, ההתפתחות היא תולדה של הרע. באמצעות הייסורים האדם מבין כי כדאי לו לחשוב על הזולת. הזולת אינו נתפס כבר כזולת, אלא באופן אגואיסטי האדם הופך לתלוי בזולת.
ב. טעותו של קרל מרקס
בעל הסולם:
והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכוחות הפוזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבניין והרס, הנעשים בחברה. ועל פיהם התאים את התכנית של תכסיסו. ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.
קרל מרקס חסר היה את האמצעי הנכון להביא לתיקון הפרולטריון. הוא קבע את הפרולטריון כיסוד שעליו תיבנה החברה העתידית. הנחתו המוטעית היתה שלפרולטריון העני אין מה להפסיד, וכך תוך כדי התפתחות הוא יבין את הצורך בהיותו אלטרואיסטי, ויתקן עצמו.
ניתן להבחין בכמה היבטים בטעותו של מרקס. ראשית, הפרולטריון היה בלתי מפותח. שנית, מצבו המיואש של מעמד הפועלים וחיי המצוקה אינם מבטיחים בהכרח היפרדות מהאגו.
בעל הסולם:
ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, באופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך התכסיס האגואיסטי, שנתן לאותם הסובייקטים, הצריכים להוות משטר הפרולטריון - והוליך התנועה בכיוון הפוך מהמטרה.
ואם ניקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרולטריון, ומבטנם יצאו. ולאו דווקא הסובייטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סוציאליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך תכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרולטריון בכיוון הפוך ממש מן המטרה.
מרקס לא הכיר את התהליך הטבעי של התפתחות האגו. אילו הכיר אותו, לא היה חושב שאפשר לעשות מפועלי העולם חלק מתוקן באנושות, ולא היה מצפהמהם להיות הכוח המוביל את התפתחות העולם.
גם בימינו, האנשים שרצונם מסתכם בהנאות החיים הפשוטות אינם יכולים להתפתח לדרגה שבה הם ירצו להיות בהשפעה, להתחשב בזולת ולחוש אותו. בודדים הם האנשים בעולם הזה שחושבים על מהפכה עולמית. ברוסיה היו אלו טרוצקי ולנין, נציגי האינטליגנציה. לא טרוצקי ולא לנין צמחו מתוך מעמד הפועלים. את המהפכה ניהלו אנשים מורמים מעם, נציגי השכבה העליונה של האינטליגנציה הרוסית, אנשים מפותחים ומלומדים. המהפכה הרוסית התנהלה כיתר המהפכות. הפועלים זרקו את האבנים, ובראשם, בחזית האידיאולוגית, עמדו בעלי השכל, אנשי התרבות הגבוהה, המפותחים מקרב העם.
בעל הסולם:
בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרולטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו, הרי אז יהיה לפרולטריון אחת משתי ברירות: או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמתיים, הנאצים והפשיסטים, להחזיק במשטר החברה,או למצוא תכסיס מוצלח להכשיר את הפרולטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם.
ולפי דעתו, היה בטוח בנו, שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרולטריון האינטרנציונאלי יהיה כבר מאוגד לכוח מכריע בעולם, נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה, כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו.
הפרולטריון מסגל לעצמו את האגואיזם הבורגני שכנגדו הוא נלחם. בתחילת המאבק עם הקפיטליסטים הוא מוכן להיפטר מכל רכושו, אך בהמשך המאבק הוא קונה מהם את כל האגואיזם שלהם, ומתגלה בו רצון להידמות להם, להחליף את מקומם של הקפיטליסטים.
בעתיד אפשר יהיה להצביע בפני האנושות על המקומות שבהם מרקס צדק ועל המקומות שבהם טעה. הסיסמא הקומוניסטית של חלוקה צודקת היא סיסמא אמיתית, הבולשביקים רצו לבנות חברה שכל חבריה נמצאים בגמר התיקון. לשיטתם, כל שנדרש מהם הוא להכניס את המציאות לתבנית הגשמית. וכך הם עשו - בכוח הכידון.
הבולשביקים התמסרו לרעיון הסוציאליסטי במסירות נפש. ברמה שלהם, הגשמית, הם האמינו כי זו הדרך לצדק. הם לא חשבו שיש פגם רציונאלי בשיטתם. אך השכל הוא אמצעי בלבד למילוי הרצון, ובהעדר תיקון הרצון, גם השכל אינו מתוקן. אין בידי האדם לכפות את שכלו על רצונו, או לחילופין, על רצונם של אחרים. השכל הבהמי של האדם הוא עצם מתכלה, ואילו רצונו הפנימי הוא נצחי, וצובר בתוכו התרשמויות רבות מאלפי גלגולים. לכן לא יועיל לאדם שום פתרון, שכלי או פילוסופי, ללא התיקון הפנימי של הרצון.
הרב קוק:
כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו. והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא.
קרל מרקס חזה את מבנה החברה העתידית מנקודת המבט של המצב הנוכחי, ובכך הוא טעה. אי אפשר לחזות את ההתנהגות האנושית באמצעי חיזוי אגואיסטיים. את החברה העתידית ניתן לבנות רק ביחס למידת תיקון הבריות. אי אפשר לבנות אותה ביחס למצב המתוקן. המצב העתידי הטוב חייב להיוולד מתוך המאמץ והקשיים, כבכל לידה. אין די בידיעה או במחשבה על המצב הסופי. יש לממשו בפועל, ביגיעה כנגד הקשיים.
אילו היה קרל מרקס מתעלה מעל אדיקותו האתאיסטית, היה מקבל את הכוח העליון כעובדה, ומבין שיש אמצעי לתיקון על ידי הכוח הזה, הוא היה קרוב לוודאי מבסס את המרקסיזם בצורה אחרת. בנסיבות כאלה, מרקס לא היה פונה לפרולטריון, אלא לעם ישראל, שהרי עם ישראל מוכן לתיקון ומיועד לו בהתאם להכנה פנימית. ההכנה לתיקון אינה שעבוד הפרולטריון, אלא ההכנה הנפשית הפנימית, הרוחנית. הכנה של כלים דהשפעה, של הנקודה שבלב.
אילו עמדו לרשותו של קרל מרקס עובדות אלו, היה משנה את מעשיו. הרעיון המרקסיסטי נכון ביסודו, אלא שאת הפרולטריון יש להחליף בעם ישראל, ואת התפתחות הבירור על ידי הצער יש להחליף באור המחזיר למוטב.
ג. החברה העתידית
במאמרי "האומה" עוסק בעל הסולם בתיקון הרוחני של כל מדרגה, מהמצב הנוכחי ועד אין סוף, בביטול האגו וקניית תכונת ההשפעה, כאילו אין שום קשר בין השגת צדק, שיתוף ושיוויון לבין הרוחניות.
דבריו משרטטים, לכאורה, מציאות יפה ומושלמת, ללא קשר עם הבורא. משטר בורגני מסודר: הכול לכולם. נוצר הרושם, שבעל הסולם מתאר חברה יפה ושיתופית, השואפת לשוויון בין כל בני האדם, שבה כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו, בהתאם לשיטתו של מרקס.
עם זאת, ייתכן שמדובר בחברה אחרת, חברה שבה העבודה למען הזולת היא האתגר: האדם מקבל רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר משפיע לכולם; הוא עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו - אבל במטרה להתאחד עם הבורא, להתעלות מעל הטבע ולהתאחד עם הכוח העליון, למען השגת האידיאל הרוחני.
בעל הסולם:
ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.
ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים.
בשנות הארבעים עמדה התנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל בשיא פריחתה. בעל הסולם רצה לנצל את ההזדמנות שהתגלתה בחזרתו של העם לישראל ולחסוך מהאנושות הליכה בדרך ארוכה ומרובת זעזועים. הוא פעל ככל יכולתו להצלחת שיטתו, וכידוע לנו, למרות רצונו הגדול, לא עלה בידו לממש את רעיונותיו.
ההיסטוריה של התנועה הציונית מתחילה לקראת סיומה של המאה התשע-עשרה, עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. שם דנו הציונים הראשונים, בראשותו של תיאודור הרצל, בכל הנושאים הקשורים לעם ישראל, לארץ ישראל, לסוף הגלות ולחזרה לארץ.
העם היהודי התחנך במשך אלפי שנים לחכות לביאת המשיח, כתנאי מקדים לשיבה לארץ. בבתי היהודים באירופה היו תלויות קופות חיסכון לטובת "שיבת הארץ". היו אלו אנשים פשוטים עם אמונה פשוטה. אבל היהודים ברחבי אירופה חדלו לצפות למשיח או לכל דבר אחר. הם עלו לארץ והתיישבו בה. בכך היוותה התנועה הציונית סימן לסוף הגלות. אך אי-התאמה בין התחייה הרוחנית לבין זו הגשמית עיכבה תהליכים אלו מלהתפתח כראוי. בראשית המאה העשרים החלו להתגשם השורשים הרוחניים בעולם הזה והביאו את עם ישראל לארץ ישראל. לידתה של התנועה הציונות וקונגרס בזל היו הסממנים החיצוניים, והיוו את האות לתחילת התיקון הפנימי.
בעל הסולם:
יודע אני, שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיוון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכבה ממנה כברותחין. עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו. כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית או ליתן מוסרות המשטר לנצים ופשיסטים. כנ"ל כוחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרולטריון, המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית.
עם ישראל היה אמור להתחיל מזמן את התפתחותו הרוחנית לקראת התיקונים, עוד בסופה של המאה התשע-עשרה. אילו היה מתחיל את התפתחותו בזמן, הוא היה נמצא, בוודאי, בהכנה הנכונה, ומגיע לארץ ישראל עם כוונה להשיג את ארץ ישראל הרוחנית. אילו היה כן, כל הבעיות היו כלא היו, והגלות הגשמית והרוחנית היו באות לידי סיום. כתוצאה מכך, כל התהליך שעברה האנושות במהלך המאה העשרים היה עובר עליה בצורה אחרת.
הטבע אינו משלים את התיקון שאותו מתעכב עם ישראל לבצע; התיקון הוא תפקידו של עם ישראל בלבד. במקביל להשתהותו של עם ישראל, אומות העולם מתקדמות, והן מוכנות יותר בצורתן לקבלת התיקון. התוצאה הבלתי נמנעת היא התנגשות בין ישראל לבין אומות העולם. העימות ביניהם מתחדד יותר ויותר. אם במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים לא היתה ההתנגשות מורגשת כל כך, הרי שבאמצע המאה העשרים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועליית המשטר הנאצי והקומוניסטי, קיבל העימות תפנית חדה, וההתגלות החיצונית של ההתנגשות ושל אי-ההתאמה בין תפקידו של ישראל למציאות קיבלה צורה של השמדה. חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל אינה הזדמנות פוליטית, כי אם, בראש ובראשונה, הזדמנות רוחנית למימוש תפקידנו הרוחני כעם.
הרב קוק:
וההתגלות של רוח איתנים אשר עומד הוא על פתחי היציאה אל הפועל קשורה היא עם מצבנו הפוליטי בעולם ועם שובנו בהמון לארץ אבות, בהכרה... הראויה לגוי קדוש שומר אמונים, סגולה מכל העמים.
אילו היתה הגלות נמשכת, מצב העניינים היה שונה לחלוטין. אך מייד עם סיום הגלות, עם ישראל היה חייב לעשות את המוטל עליו כלפי עצמו - דהיינו את התיקון מצידו כלפי הבורא - ואת המוטל עליו מצידו כלפי אומות העולם.
הזמן מתחיל לדחוק, ובכל העולם הולכת ומתפתחת ההבנה כי האדם חייב בשיטה לתיקון. ובעוד העולם הולך ומתפתח בצורה טבעית, "בעיתו", נמצאים אנו בפיגור, מפני שחייבים היינו להתחיל את התפתחותנו ב"אחישנה". כלומר, לזרז את התפתחותנו כדי להקדים את העולם בתהליך התיקון, לבאר ולפשט עבור העולם את שיטת התיקון הנחוצה כל כך.
הרב קוק:
הרי יש לנו עסק עם מושג האלהות, מושג היראה ומושג הבינה, ושלשת המושגים הללו הלא אין שיעור לרחבם והקיפם, עמקם וגבהם, וממילא אין שיעור להמון המושגים המתעים שבאים עמהם, כל זמן שיחסר זיקוקם וברורם. ומזה אנו סובלים, זוהי סבת גלותנו וענינו, "גלה עמי מבלי דעת", "ישראל לא ידע עמי לא התבונן", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי".
נכון להיום המצב גרוע הרבה יותר. בזמננו כל העולם מסכים עם הקביעה כי היהודים מהווים בעיה. ישראל עומדת כעצם בגרונו של העולם, ועם ישראל אינו משפיע לעולם דבר מלבד בעיות, דאגות וצרות. רבים רואים את עם ישראל כסיבה לכל הבעיות, ומדברים על כך באופן פומבי בהסכמה גורפת. בראש כל המקטרגים עומדות האומות האירופאיות, המתקדמות כביכול. בהתאם להתפתחותם הגשמית, הגיעו העמים האירופיים למצב שבו הם מרגישים מחויבות פנימית בלתי-הכרתית, דחף להתפתחות רוחנית כלשהי. ההתמכרות הנרחבת לסמים וריבוי מקרי ההתאבדות הם עדות לייאוש הגדול שהולך ומשתלט על חלקים גדולים ביבשת אירופה.
הדחף להתפתחות הרוחנית, הנותר ללא מענה ראוי מצידם של ישראל, מביא למצב שבו מזהה עם ישראל את אירופה כמקור לאנטישמיות, אף ללא הבנת הגורמים לתופעה. ככל שהעולם ילך ויתפתח, כך תלך ותגבר שנאת ישראל בקרב העמים המפותחים, והיא תתעורר אף בקרב עמים שביניהם לבין עם ישראל לא היה מעולם קשר.
אין תשובה לשאלה, אם ניתן היה לבצע תיקונים עם החזרה ארצה בתחילת המאה העשרים. גם ההפצה האינטנסיבית בימינו של חכמת הקבלה, כמעט שאינה יוצרת קשר בין שיטת התיקון לבין המשתמשים בה. ההתאמה בין השיבה הגשמית לזו הרוחנית צריכה, בכל זאת, להיות מיידית. אמנם מבחינה פיזית עם ישראל יצא מהגלות, אך הוא נמצא עדיין בגלות נפשית, תרבותית וכלכלית, וההבחנות הללו הן פנימיות יותר ותלויות בגאולה הרוחנית. מבחינה פיזית, עם ישראל יצא מהגלות לפני יותר ממאה שנה; אך בכל המובנים האחרים הוא עודנו בגלות.
ניתן אף לומר, כי המצב עתה גרוע אף יותר מאשר בזמן שהייתו של עם ישראל בין יתר העמים. בהיותו בגלות, עם ישראל נצמד לתרבותו ולייחודו מתוך רצונו לשמור על צביונו, ואילו במציאות הנוכחית בישראל, העם נמצא תחת שליטת תרבויות זרות ככל הגויים. הגלות בארץ ישראל חזקה עד כדי כך, שאינה מורגשת.
בעל הסולם משתמש בחכמת הקבלה בלי להזכיר אותה כלל. הוא משתמש במונחים מוכרים, כמו: פילוסופיה, מרקסיזם, נאציזם, אגואיזם ואלטרואיזם, מבלי להזכיר את הפתרון האמיתי. את הצגת הפתרון הוא שומר לעצמו, ונמנע ככל האפשר מלהזכירו.
האידיאל הסוציאליסטי, אומר בעל הסולם, נכון ביסודו. עלינו לגלות מה הם ליקוייה של השיטה הסוציאליסטית בטרם תקרוס סופית. יש ביכולתנו לתמוך בשיטה הסוציאליסטית בטרם תיפול, ולהרים אותה לרמה שתבטיח את קיומה ושגשוגה. בכך נוכל להביא להצלת החברה והעולם. אל לנו להתמהמה עוד. הזמן דוחק בנו למלא את תפקידנו הרוחני. עלינו להתעורר בטרם יהיה מאוחר מדי.
[1] ראה: בעל הסולם, כתבי הדור האחרון בתוך: הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 349.