הקדמה היסטורית
א. קשיי הדור וגאולתו
בראשית דרכה בארץ נתקלה ההתיישבות היהודית במכשולים רבים. היישוב הקטן סבל מלחצים חיצוניים קשים. הוא היה מוקף בשכנים עוינים וכרע תחת נטל השלטון הזר. אולם המכשולים החיצוניים היו כאין ואפס לעומת הבעיות הקשות שהתעוררו מבית. הקושי להתנתק מדפוסי הגולה, המושרשים עמוק בתוך העם, והרוח הכללית שנשבה אז בעולם, הובילו את היישוב לפילוג קיצוני ולריבוי דעות מתוך בלבול וחוסר סדר. המעבר בין דפוסי התנהגות וחשיבה גלותיים לבין החיים בארץ היה חד, מאחר שבגולה לא היה קיים עניין הכלל והקיום הציבורי. השיבה לארץ ישראל עוררה מחדש את הקושי בתחייה הלאומית של יהודי הגולה העולים לארץ.
הזעזועים הקשים, שעבר העולם באותה תקופה, שיקפו את רעידות האדמה הפנימיות שעברו על היישוב היהודי. אנשי היישוב הסירו מעליהם את מוסרות הגלות המעיקה ופשטו מעליהם את ערכי הדת. לתוך החלל שנוצר חדרו השפעות זרות.
הרב קוק:
אויר חו"ל יכול רק לנשא את הרעיונות של היחידים, להפכם אל היסוד הטוב, לרוממם ולשגבם שגוב אישי פרטי, אבל בשום אופן אין לו כוח של תפיסה כללית, לקחת עמו את כל המחשבות הזרות, הכוחות הגרועים הפסולים המגושמים יותר מדאי הנמצאים בכללותה של האומה ולהפכם לטובה ולברכה. דבר זה, עבודת קודש זאת, אי אפשר שתעשה אלא ע"י אוירא דארץ ישראל - בכוח תורת א"י שהנשמה הכללית חיה ומורגשת בקרבה.
בעל הסולם:
כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים... ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם.
הלאומיות הציונית, שצמחה בעולם בתקופה שבה נחלש כוחה של הדת, איחדה בתוכה שני כוחות מנוגדים: הכוח השואף לשמר את העם היהודי בדמותו המסורתית, והכוח השואף לחולל מהפך באורח חייו, על ידי התנתקות מהדת. המשבר בדת והחיפוש אחר תחליפים רוחניים ואידיאולוגיים גרמו להתהוותם של זרמים פוליטיים המשקפים את הרעיון הלאומי-ציוני על כל קצוותיו. ריבוי הדעות הביא למאבקים עזים שהתנהלו בין הזרמים הסותרים, וחוסר האחדות פילג את הישוב היהודי.
הרב קוק כאב את התופעה ההמונית של נטישת היהדות ואמר:
הרב קוק:
הרבה דאבה ליבנו על רוח פרצים שהתחולל בעולם וגרם באמת פרצות בתורה ואמונה עד שהמוני המונים יצאו מכלל היהדות באופן מבהיל ונשתכחה תורה ואמונה מגלילות רבים אבל עצם המצב האיום הזה גרם שיתעורר הרוח הלאומי שהוא נחוץ לנו עד מאוד.
הסיבה שהעלה הרב קוק לנטישת היהדות נובעת מייחודו של הדור, תקופת "עקבתא דמשיחא". בעקבות התפתחות הדור ברמת השכלתו, בידיעותיו הכלליות ובהבנתו המדעית, עלול הדור לאבד עניין בתורה, אם זו תמשיך להיות מוגשת לו רק בצורתה הגלותית, שדי היה בה לספק ולרומם את רוחם של היהודים בגלות, אך לא בדור זה. כן עלול הדבר לפגוע, כדברי בעל הסולם והרב קוק, במימוש הגאולה.
הרב קוק:
לטהר את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות שמקורן ברזי תורה נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות.
אם הדור לא יתרומם לעיסוק ברעיונות שמקורם ברזי התורה, ולא יתעלה לגובה רעיונותיה, קיימת סכנה לירידה גדולה ח"ו. עם זאת, דווקא ירידה זו היא שתעורר את הצורך להשתמש באמצעי נשגב זה של העיסוק ברזי התורה, והיא זאת שתביא את העלייה:
הרב קוק:
וירידה זו בעצמה, שהביאה את הכרח ההשתמשות באמצעי נשגב זה, היא היא העליה.
בעל הסולם:
אם הירידה לצורך עליה היא, היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה.
דווקא הסתירות והניגודים המאפיינים את מצב הדור הם אלה שמייחדים אותו והופכים אותו לראוי.
הרב קוק:
דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון, קשה מאד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו, הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא, הוא כולו חייב גם כולו זכאי.
בעל הסולם:
וזה ענין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, ש"חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו", כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השוה, ואין עבודה אלוקיית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חסרון בהעדרו, ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם, ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו, והנח לחמרא על דורדיא [עזוב את היין על שמריו], והלואי שאקיים הכל בפשיטות. אבל עליהם נאמר: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", כי הם עוסקים בתורה ובמצות שאינם מבושלים ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, ואף אתה הקהה את שיניו, וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו.
אבל עם הכתוב והמבואר לעיל, תבין שבכור הברזל הזה, עוד לנו תקוה גדולה וכו', כי מעתה כל בן משכיל שינדב לבו ומאודו, לעבודת האלקים, לא יהיה כלל מהמסתפקים במיעוט, מפני שנקודת שאיפתו אינו יוצא מהעדר, אלא מנקודת השובע, ולכן כל היוצא להתדבק בתורה ובמצוות לא יתרצה בשום פנים, אלא להיות, חד בדרא, דהיינו, לידיעת אלקיו ממש, ולא ירצה לפזר כחותיו בשביל עבודת פשוטי העם כלל וכלל, זולת אל המובחר שבמובחרים, לקרבת אלקים ממש, ולידע בשכלו, כי ה' בחר בו.
השיבה לארץ ישראל
הרב קוק:
סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלהית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ד', היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל, המיוסד על הטבע האלהי הקבוע במטבע ארץ חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו יה לסגולתו.
גם השיבה לארץ ישראל קשורה לתהליך התיקון האחרון. עם ישראל שייך לארץ ישראל, כשורש וענף בעולם שלנו. הרב קוק ובעל הסולם ראו בעיני רוחם את המפעל הציוני כתנועה של תשובה ושל מפעל תחיה כולל. הם רצו לראות בה ראשיתה של התחדשות מקיפה, חברתית, תרבותית ודתית. לדעתם, זו תחילת הגשמת תפקידו של העם היהודי. בשיבת העם לארצו הם קראו להגשמת הייעוד הרוחני-פנימי של עם ישראל כמפתח להצלת האנושות כולה, שכן עליו לשמש מופת לשאר העמים. אך המציאות החברתית והדתית בארץ ישראל, שהיתה כה מורכבת ומסובכת, לא אפשרה לרעיונותיהם המקוריים לבוא לידי ביטוי. הם התבוננו על שבר עמם אהוב נפשם, קרוע לגזרים והכירו את מקור כל הרעות - הפילוג בעם, ויצאו בקריאה לעם כי זו השעה להתאחד.
במשך שנות הגלות הארוכות היה עם ישראל נתון, לא רק בגלות חיצונית, מחוץ לאדמת ארץ ישראל, אלא גם בגלות פנימית, היינו, בניתוק מהרגשת המציאות הרוחנית. בדורנו נגרמו לנו צרות וייסורים, שדחפו אותנו בכוח לחזור אל ארץ ישראל, כדי שנתיישב במקום שבו טמון הכוח הרוחני. מאז אנו נדחפים להגיע גם בדרגה פנימית למה שנקרא בעולם הרוחני "ארץ ישראל". כדי שתהיה התאמה בין הפנימיות לחיצוניות, עלינו להשיג את דרגתה הפנימית של ארץ ישראל. אם לא כן, איננו מממשים את זכותנו לחיות בארץ ישראל, הן ברוחניות והן בגשמיות, כיוון שאז נוצרים חוסר איזון וחוסר התאמה בין דרגתנו הפנימית לדרגתנו החיצונית, בין המקום הרוחני למקום הגשמי. אדם הנמשך לרוחניות ירגיש שמקומו בארץ ישראל. גם אם לא יבין מדוע, הוא ירגיש שאין הוא יכול להתקיים בשום מקום אחר בעולם.
בעל הסולם:
המופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל.
הרב קוק:
סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו.
תורת הקבלה מסבירה, שהאנושות כולה מסודרת כך, שכל עם נמצא במקומו, בהתאם לשורשו הרוחני. לכן, לא תיתכן התגלות ולא ייתכן תיקון של עם ישראל ללא ארץ ישראל. ארץ ישראל היא כמתנה ממעל, אך כל עוד לא קיבלנו אותה במובנה הפנימי, אנחנו עדיין כבגלות.
בעל הסולם:
הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים.
הרב קוק:
גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות.
בעל הסולם מתאר את הניתוק מהרגשת המציאות הרוחנית בסיפור עלייתו לארץ ישראל. כאשר הגיע לירושלים, נוכח לדעת, למרבה אכזבתו, שמרבית הלומדים בירושלים אינם בקיאים במהותה הפנימית של חכמת הקבלה ומקורותיה.
בעל הסולם:
כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו. קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם... עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי - חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי - ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי - ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי - אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם.
והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אומרים בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה - עשאוני בניך שיר בבתי.
הכאב מהשפל שאליו הגיע דורנו והנתק העצום בין העם ומנהיגיו לבין פנימיות היהדות, היו חלק מרכזי מהנחיצות אשר הניעה את בעל הסולם לפעול לפרסום חכמת הקבלה. בעל הסולם הבין שלימודי קבלה ללא השגת פנימיות הדברים אינם נחשבים כלל. לפיכך, ביקר באופן נוקב את העיסוק בחיצוניות התורה תוך התעלמות מפנימיותה, ואף ראה בכך את הסיבה העיקרית להתדרדרות הדור.
גם הרב יעקב משה חרל"פ, אשר נמנה בין נותני ההסכמות לבעל הסולם [1], ייחס את הצרות התוקפות את הדור בהזנחת פנימיות התורה ולימוד הקבלה.הרב משה צבי נריה תיאר את הקשר בין הרב חרל"פ לבעל הסולם: "הואיל ויחדו המתיקו סוד, והיו בין אלה אשר נגשים אל הקודש באימה וביראה ובזיכוך טהרת המידות. [2] הרב חרל"פ הביע תמיכה בגישתו של בעל הסולם לפרסם את החובה בלימוד הקבלה, וראה בה גורם להצלת ישראל מצרותיה.
על הקשר המובהק בין ספרי הקבלה, והקבלה כולה, לבין ארץ ישראל, עומד הרב קוק:
הרב קוק:
ב"ה, ך"א מנ"א תרע"ב.
כ' הסופר היקר בן ישראל, שלו'.
הקשית לשאול ממני, בהיותי יושב פה ברחובות, מחוסר ספרים, לרשום לך מספרי הקבלה את המקומות המדברים ע"ד א"י וגאולה. אמת הדבר, כי אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר ע"ד א"י וגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה, כראוי לחכמה עליונה, שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי-אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש, וחכמי ישראל לא יוכלו לדבר בחזון אמת ונורא זה כ"א ע"י א"י וגאולה. ראש לכל הלא בס' הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה ע"ד גאולה וא"י, ובס' התיקונים במקומות רבים. בס' "מגלה עמוקות" כמעט בכל אופן מרנ"ב אופניו, בשל"ה במקומות רבים, ביחוד בחלק הראשון, בספרי מוהר"ל מפראג, שגם הוא על המקובלים יחשב, אע"פ שסגנונו שונה מרוב בני-גילו, ביחוד בס' "נצח ישראל". בספרות החסידות הרבה לדבר ע"ד א"י מוהר"נ מברסלב, בספריו הרבים ושיחותיו. עוד בס' "שער השמים" לר' אברהם אירירה, בס' "דעת תבונות" לרמ"ח לוצטו, וס' "פתחי שערים" לאחרון ר' אייזיק חבר. את המקומות הפרטיים קשה לי לציין מבלעדי הספרים תחת ידי. עצתי שתעזר בספרי-הערכים, כמו "ערכי הכינויים" לבעל "סדר הדורות", "קהלת יעקב" לבעל "מלא הרועים", "מדרש תלפיות". בכל אלה תמצא המון רב פנינים שראוים לשבצם בעטרת התחיה הלאומית, שיהיו לחן ולכבוד כשיטפל בהם לוטש אמן ובעל-כשרון.
מכתב הוקרה מהרב חרל"פ לבעל הסולם על פרסום חכמת הקבלה
תרצ"ד לפ"ק
מאד לבי דאב על השפלת התורה. וביותר על לימוד הנסתר שלמרות מה שבדורות האחרונים נתפרסם כ"כ החיוב הקדוש לעסוק בתורת הקבלה אשר בלימודיו מתפטרין מן יצה"ר, וכל ישע תקותנו תלוי בלימוד קודש זה. כמבואר בספרי הזוה"ק וכל ספרי הקודש מרבותינו [...] [3] למרות כל זה הנה [...] נעזב כמעט לגמרי הלימוד הקדוש הלזה, ובלי"ס שלרגלי זה מתרבים לדאבוננו הצרות התכופות המתחדשות עלינו בכל מקומות מושבותנו ברוחניות ובגשמיות ומה מאד שמח לבי בראותי התעוררות ידידנו הרב הגאון המקובל מארי' דרזין מוהר"ר יהודא ליב אשלג של[יט"א] שנתעורר לפרסם חיוב לימוד קדוש והקים בית אולפנא תורת הקבלה. הנני לחזק את ידיו ואבקש מכל מכירי ויודעי שמי כי יבואו בעזרת האולפנא רבתא הנ"ל. אנא אחב"י עזרו וחזקו את הידים העוסקות באולפנא רבתא הדין ובזכות זה תזכו כולכם לטעום מעץ החיים ובמהרה יחזו עינינו בשוב ד' שבות עמו ואור תורת אמת וגילוי שם כבוד מלכותו ית"ש יתגלה בעגלה ובזמן קריב וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר.
המצפה לישועה קרובה יעקב משה חרל"פ
בזמנו נשאל בעל הסולם פעמים רבות מתי תתגלה חכמת הקבלה בפועל. תשובתו היתה, שהדור אינו בשל עדיין, ודבריו נאמרים טרם זמנם, ורק בעוד חמישים שנה, בשנת תשנ"ה (1995), יחלו כתביו להתגלות, והם יהיו חשובים יותר מעיתון "דָבָר", שהיה אז העיתון החשוב ביותר ביישוב.
דעותיהם של בעל הסולם ושל הרב קוק אכן לא זכו בתקופתם לפופולריות רבה בקרב מנהיגי היישוב החרדי בארץ. קריאתם להפצת החכמה, שעד כה היתה נסתרת ונחלתם של יחידי סגולה בלבד, עוררה זעם רב. למעשה, שניהם היו נרדפים ונחשבו ליוצאי דופן בכך, שהעזו לשבור מוסכמות ביחסם לאוכלוסייה החילונית. רוב הצבור החרדי לא ראה בעין יפה את פעילותם של הרב קוק ובעל הסולם, והוכרזה עליהם מלחמה רוחנית קשה.
חדשנותם ועוז ליבם הפכו אותם לדמויות שנויות במחלוקת, והם נרדפו כל ימי חייהם. אך הדאגה לשלומה ולעתידה של האומה היתה בראש מעייניהם, ולמרות ההתנגדות לפועלם, הם דבקו במשימתם הקדושה. הם הוסיפו ללכת נגד הזרם תוך התעלמות מסבלם הפרטי.
היה להם ברור, שהשיבה לארץ ישראל מסמלת את תחילת הגאולה, והמפתח נמצא בידי העם, על פי העקרון הקבלי כי "אתערותא דלתתא" משפיעה על "אתערותא דלעילא", כלומר: מעשיהם של בני האדם, המתקנים את הפגום שבהם, יש בהם כדי להביא להתעוררות מלמעלה, אשר תחולל את הגאולה.
אומר בעל הסולם:
בעל הסולם:
דורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה".
ובאמת, לאחר חמישים שנה, רואים אנו היום כי לעומת עיתון "דָבָר" (שנסגר כבר לפני שנים רבות), לימודי הקבלה צוברים תנופה, והולכים ונעשים מבוקשים יותר ויותר. גם אם תזדקק האנושות למספר שנים נוספות כדי לממשם בפועל, הרי שהתנופה כבר החלה ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך התגלות חכמת הקבלה.
ב. ייעודם של הרב קוק ובעל הסולם
על הרב קוק אומר תלמידו, הרב משה צבי נריה:
אכן לא צדיק בן דורו היה, אלא צדיק קדמון, נשמה כללית אשר נשלחה בשליחות מיוחדת, שליחות ממרום. הוא לא השתייך לערכים הקשורים עם המושג של זמן, הוא היה קבוע בתודעה בין ערכי הנצח.
הרב נריה מוסיף ומביא את דברי ר' שלמה קלוגר ז"ל, המאדירים את נשמתו של הרב קוק:
הנברא לצורך הדור, להיות ראש הדור, הוא מהנשמות שנבראו בעת היוולדן בקדושה ובטהרה, שבראן הקב"ה נשמות יקרות וקדושות בעצם. לכן נאמר בהן כי טוב ושמם קודם לעצמם שזכות הרבים תלוייה בהן ומשפטיהם עם ישראל, ומעשיהם כל ישראל שלהן הם.
וכן כתב הרב קוק על עצמו:
הרב קוק:
לא לחנם נטע בי אלוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב, ולא לחנם הביאני לארץ ישראל, ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי, אע"פ שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה מאד, יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה עדיני הרוח והמרגישים רחשי הנשמה. כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה, פפולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד', ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל.
לא מקרה הוא, כי אם עצמות טבע נפשי, מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות האלהיות בהרחבה וחופש. זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי.
באגרת שכתב בעל הסולם הוא מעיד על עצמו:
בעל הסולם:
הנה ברצון עליון יתברך זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו ועד היום, ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי לדבר בנפלאות.
בעל הסולם:
שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.
ג. עת לעשות
מפעליהם של הרב קוק ושל בעל הסולם נוסדו על ציר הזמן. אלמלא הגיע זמן הגאולה, לא היה אף אחד מהם טורח לצאת בראש חוצות ולהתריע. דאגתם הכנה לקיומו של העם ולשלום העולם, היא שהניעה אותם. הם ביקשו למנוע סבל מיותר, ולקדש את הזמנים, במיוחד לאור ההתרחשויות הקשות בעולם, והסכנה הממשית שריחפה על העם היהודי. הדור הנוכחי הוא הדור, שבו דברי בעל הסולם והרב קוק להישמע.
גישתם של הרב קוק ושל בעל הסולם היא תכליתית. דבריהם מכֻוונים לבעיות השעה ואינם מנותקים מהזמן.
הרב קוק:
והעת עת לעשות היא בעה"י, כי פקד ד' את עמו... ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת הוא אתחלתא דגאולה.
על הזמן הדוחק בהם לפעול כותבים השניים בכתביהם:
בעל הסולם:
ולא האמינו חכמי לב בהאפשרות בדור יבוא ולא יוכלו לראות לאורו (של הבעש"ט), והנה חשכו עינינו נשינו טובה, ובראותי זה אמרתי עת לעשות, וע"כ קמתי לפתוח בהרחבה פתחי אורה של האר"י ז"ל, שהוא הוא המסוגל ומוכשר גם לדורינו זה כנ"ל, וטובים השנים מהאחד.
הרב קוק:
...אבל תלמידי חכמים אמתיים גדולי תורה, העומדים בסוד ד', הם מבינים ב"ה את ערך האמת והתועלת שיש בדברים הנ"ל, שהם באמת מכלל רזי עולם, שמשום עת לעשות לד' הסכמתי לגלותם, כי השעה צריכה לכך.
בעל הסולם:
זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופים וצביונם האמיתי.
גישתם של הרב קוק ובעל הסולם המבוססת, רובה ככולה, על חכמת הקבלה היא מעשית מאוד, ומתפשטת לכל תחומי החיים, בין היתר לתחום החינוך, החברה, המשטר והכלכלה. לעולם לא תמצא את דבריהם מנותקים מהזמן. אילולא הזמן, אילו לא היתה "עת לעשות", הם לא היו כותבים דבר. נטייתם של המקובלים היא להסתתר מההמון, וללמד קבוצה קטנה של תלמידים. אלמלא הזמן הדוחק בהם לעשייה מרובה, סביר להניח כי היו ממשיכים להסתיר את תורתם מעיני הרבים.
בכל כתבי בעל הסולם והרב קוק לא ניתן למצוא, אף לא עניין אחד שאינו ניתן להשגה ולמימוש. כמקובלים, הם תמיד כותבים על סוגיות המחייבות ביצוע. ההכרח לקום ולעשות, הוא שגרם להם לפתוח את החכמה ולהפיצה.
חכמת הקבלה כחכמה מעשית ניתנה לשימושו הממשי של האדם. התלמיד צריך למשוך כוחות מהספר. אם הוא מתרשם כי הספר מקנה לו חכמה, טעות בידו. הקבלה היא חכמה שימושית, ולא אמצעי תיאורטי. רבים אוהבים להפוך את דברי המקובלים לפילוסופיה. חכמת הקבלה אינה פילוסופיה! אין דבר שנוא יותר על המקובל מאשר פילוסופיה. דברי המקובלים הם ענייניים וממשיים בצורה נחרצת. חכמת הקבלה מתעסקת בחיים.
המקובלים כותבים על יישומה בפועל של חכמת הקבלה, על הדרך שבה ניתן לשנות את חיי האדם בעודו חי בעולם הזה. חכמת הקבלה אינה מכוונת את דבריה לאדם או לנשמה שמחוץ לעולם הזה. חכמת הקבלה מיועדת לנשמה בעודה מלובשת בגוף, וכיוון שכך, היא עוסקת בדברים השייכים לגוף.
עד תחילת המאה העשרים לא היה צורך בהסבריהם של בעל הסולם ושל הרב קוק, אך ככל שהזמן עובר, הם נעשים אקטואליים יותר ויותר. אילו היה צורך בהסברים אלו לפני המאה העשרים, היה קם מקובל אחר וכותב את אותם הדברים. "לא אלמן ישראל". לקב"ה שליחים רבים. הדור הנוכחי הוא הדור, שבו דברי בעל הסולם והרב קוק חייבים להישמע, ומשום כך הם קמו לשאת את דברם. העיתוי הוא הסיבה היחידה לכך. האמת בדבריהם היא נצחית, כמובן, אך לא בכל מקום, ולא בכל תקופה צריכים דברים שכאלו להיות מגולים.
הרב קוק:
לא נפסוק... מכל שאיפת עליה, שרוחנו הומה אליה, ושיד הזמן מורה אותנו, שהננו יכולים לתופסה. שם ד' אנו קוראים בהתגלות החיים והרוח שבכל דור ודור.
פנייתם של המקובלים בדורנו מכֻוונת אל הציבור כולו. זמן התיקון הגיע, ולכן בחרו גדולי המקובלים לכתוב על ציונות, על מרקסיזם, על העלייה לארץ ישראל, על מלחמות ישראל וכדומה, ולא על כוונות, על עולמות או על מלאכים. ההשוואה בין כתבי המקובלים בדורנו לכתביהם של מקובלים קודמים מחדדת עוד יותר את צורת הכתיבה השונה, ואת הדרך שבה בחרו המקובלים בדורנו לשייך את חכמת הקבלה לחיי היומיום.
זמן מימושה של החכמה בעולם הזה הגיע. המקובלים שקדמו לרב קוק ולבעל הסולם חיו בתקופה שלפני אתחלתא דגאולה, בזמן הגלות. האר"י, הרמח"ל, הרמ"ק ויתר הקדמונים לא מיקדו את עיסוקם בתיקון חברתי אלא בתיקון של נשמות יחידי סגולה. לכן עוסקים הרב קוק ובעל הסולם בכתביהם בענייני משטר וחברה, מתוך רצונם להוביל את האומה לתיקון ולגאולה.