אגרת 19 - 1927, עמ' ע

ב"ה ער"ה דשנת תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ ותלמידי מוהר"ר... נ"י וכל החברים ה' עליהם יהיה

קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל ית'. אבל "דע את אלקי אביך ועבדהו". דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא.

ואע"ג שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית', עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.

וכבר מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, ע"ד שפירש זקנך הק' הבעש"ט, "ה' צלך". כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי"ת, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם", והבן.

על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים, דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'.

אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח ח"ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק, שהוא תכלית שלימות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכיניתיה.

אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי"ת מואס בו ח"ו, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת "ונרגן מפריד אלוף" ח"ו, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי"ת, ואינו מאמין לחז"ל, שבאותו מדה ממש גם השי"ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.

ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר "כל מיני הנהגות דהאי עלמא, המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות".

אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם, שז"ס היכי דמי תשובה, באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה. כי ה' תתאה כוללת נפש, שנה, עולם.

"נפש" ה"ס מדת הכיסופים והגעגועים. "ושנה" ה"ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר ע"ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני"
כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך לאותו דבר" ולאותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע". כי "תקיעה" ה"ס גמר ביאה, ע"ד שאמרו "תקע ביבמתו", שה"ס הזווג דקוב"ה ושכינתיה, מעילא לתתא, טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא, ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים, אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.

וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שע"כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.

ע"ד שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו". וכו' ע"ש. והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה".

וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד. ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק, בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודע תעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.

"ובאותו מקום", שה"ס הכנסת עטרה ליושנה, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן", כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד"ל.

"ובאותה אשה", כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וז"ס "צדיק וטוב לו", דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ"ל, זה צדיק גמור ודו"ק.

הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח"ט בספרן של צדיקים.

יהודה ליב

הנה טרדותי רבו עלי, ואיני יכול להודיע לכם גודל געגועי אחריכם, אולם בטחוני חזק בישועה קרובה, ומצדכם תחסרו ביותר ממניעת מכתבכם אלי, ועל כל פנים מכתב ארוך אחד בכל שבוע, והאמינו לי, שעוד אתם כותבים לי, תשיגו את תשובתכם תיכף, והנה מחברנו ... נ"י, לא השגתי כלום, ואולי אין מחסור ליראיו, גם זה יודיעני, ואני מתגעגע לשמוע ממנו ומב"ב כל טוב ובע"ה נזכה עוד לדבר בהרחבה מרוב טוב.

יהודה