אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (28.6.05) על אות י"ב - אות ט"ז

האדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה, לאחר שסיגל לעצמו משך גלגוליו הרבים, רצון עז לפתור את השאלה "מהו הטעם בחיי?". ובלימוד הקבלה עליו לתת יגיעה כדי לפתור על ידי הלימוד אותה שאלה ולקבל עליה את התשובה "טעמו וראו כי טוב ה'". התשובה הזאת לא מגיעה אלינו בצורה ישירה, כמילוי לאותו חיסרון גדול, אלא יש לה תנאי נוסף. על האדם להגיע לאותה תשובה לא בשכל ורגש שקיבל מלידה, אלא לבנות בתוכו שכל ורגש חדש, אלוקי, בשביל להבין ולקבל ולגלות את הבורא, את תכונת ההשפעה, את העולם העליון, את התשובה לשאלה שעימה הגיע.

השאלה מתעוררת בו, מפני שכתוצאה משבירת הכלים, יש בתוכנו, בתוך האגו של האדם, ניצוץ קטן הנקרא "נקודה שבלב", שמושך את האדם לרוחניות. לאחר שכל הרצונות הטבעיים מגיעים לייאוש מחוסר יכולת להתמלא, מתעוררת באדם הנקודה שבלב, שמושכת אותו לפתוח את החיסרון לרוחניות, ולקבל עליו מילוי. אבל הנקודה הזאת, אמנם שהיא מושכת את האדם לרוחניות, היא עדיין כתוצאה מהשבירה מושכת אותו לרוחניות על מנת לקבל. והאדם צריך לפתח את הרצון הרוחני גם בצורה של רצון להנות מרוחניות וגם לתקן אותו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, לתת לו אותו אופן כמו שהוא קיים בבורא.

אמנם הבורא הוא כוח המשפיע, והאדם הוא כוח המקבל. אבל אם האדם מצרף לרצון לקבל שלו כוונה, להשתמש בו כדי להשפיע נחת רוח לבורא, אז הרצון לקבל שלו עובד כולו כמשפיע. ובכך האדם מגיע ליכולת להרגיש את הבורא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו עצמו. ובתוך התכונות הללו, להרגיש את המילוי, שהוא התוצאה מהשפעה/ או / ובתוך התכונות הללו, שהן התוצאה מהשפעה, להרגיש את המילוי. ואז גם הרצונות שלו וגם המילוי על הרצונות, הם כמו בבורא. ולכן המצב הזה נקרא "דבקות בבורא", "מילוי". כי על השאלה "מהו הטעם בחיי?" המילוי מהבורא צריך להיות "טעמו וראו כי טוב ה'" במוחא ובליבא. אבל בדרך צריך לעשות תיקון על אותו הרצון כלפי האלוקות. להגדיל את הרצון הזה לגודל של הבורא, ולתקן אותו בעל מנת להשפיע.

לכן ישנם כמה שלבים להגיע לתשובה על השאלה. והמקובלים ממליצים, אומר בעל הסולם, לעסוק בתורה ובעיקר בחוכמת הקבלה, מפני שבה נמצא המאור החזק ביותר. המאור שצריך מהתורה, הוא כדברי הכתוב: "המאור שבה מחזירו למוטב". האור שמגיע לאדם בזמן לימוד חוכמת הקבלה, הוא מתקן אותו - מגדיל בו את הרצונות ומתקן את הרצונות בעל מנת להשפיע. וכך האדם מגיע למטרת הבריאה. אבל בדרך ישנם תנאים רבים, איך צריך לתקן את עצמנו. ולכן בעל הסולם מברר בקפדנות, מה בדיוק עלינו לעשות כדי לא לבזבז זמן, ולא לתת יגיעה בכיוונים שאין בהם צורך, ובאיזה מצבים "שב ואל תעשה, עדיף".

ומטרם שיודעים את הדרך, ונמצאים בהשגת הדרגה שאליה צריך להגיע, וצריכים עוד לעבור באותן המדרגות, קשה להבין את עצות המקובלים. לכן בעל הסולם משתדל ככל יכולתו לברר אותן בשבילנו. ומאיתנו נדרש להעתיק את העצות האלה על כל צעד ושעל בעבודתנו. אבל הוא חוזר ומזהיר, שלא תמיד עוזר לימוד תורה, אפילו לא לאלה שרוצים להגיע לתוצאה. ולאו דווקא לאותם אנשים שאינם מחפשים תשובה, כי אין בהם את השאלה "מהו הטעם בחיי?", אלא לומדים תורה מתוך הרגל, מתוך גירסא דינקותא. ואצלם הלימוד הופך לשיגרה, שאם הם לא נמצאים בה, הם מרגישים רע. הם לומדים כדי לא להרגיש רע. כך מחייב אותם ההרגל לעשות.

אלא גם לאנשים, שלמרות כל ההזדמנויות שהיו להם בחיים, להנות ולהתפתח בכיוונים שונים, הם מגלים שכל עיסוקם ריק וחסר תועלת, ומגיעים ללימוד חוכמת הקבלה מתוך כאב עם הרגשת כל מרירותה של השאלה - אפילו שהם הגיעו ללימוד הקבלה, אין ביטחון שיגיעו לתוצאה, כדברי הכתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". לכן יש הכרח להבין מתוך דקוּת ההרגשה, מה המקובלים מייעצים, לשים לב לדקויות בהוראות שלהם, לֵמַה בדיוק לציית כדי להגיע לתוצאה. כי מדובר במצבים עדינים מאוד. ומי שלא מרגיש את העצות הללו על דיוקן, מחמיץ את העיקר, ולא יגיע למטרה למרות שנותן יגיעה רבה. ולכן בעל הסולם מסביר, על מה האדם צריך לשים לב בלימוד הקבלה, כדי להגיע לתוצאה הרצויה.

אות י"ב

"אבל יש להרהר לכאורה אחר דבריהם אלו, הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה, שיזכו על ידי המאור שבה לבא לשמה. אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו עם עשיית הנ"ר ליוצרו."

התנאים האלה של "לא לשמה" מראים, שלא פשוט להגיע לדרגה הזאת. רב"ש אומר, שהנטייה לחשוב שמדרגת "לא לשמה" היא מדרגה קטנה לעומת מדרגת "לשמה", נובעת מחוסר יכולתנו להעריך את ה"לא לשמה". אבל "לא לשמה" היא מדרגה גדולה ועצומה הרבה יותר ממה שאפשר לתאר את דרגת "לשמה", כי היא קרש קפיצה ל"לשמה". האדם מתייגע בה כדי להכניס לעבודה את כל הרצונות וההבחנות שיש בנשמה שלו, בתהליך שדורש זמן, מאמץ ויגיעה רבה. אבל היגיעה הזאת, היא ההכנה הנכונה לקבלת דרגת "לשמה".

ובעל הסולם מגדיר, שעסק "לא לשמה" פירושו, "שהוא מאמין בהשי"ת ובתורה ובשכר ועונש". כלומר, צריכה להיות לאדם אמונה גם בהשי"ת (בהשם יתברך), גם בתורה וגם בשכר ועונש. אמונה בבורא בלבד איננה מספיקה, אלא נדרשת אמונה גם ב"תורה", במאור המחזיר למוטב - להשתוקק בזמן הלימוד להוציא מהתורה מאור - וגם "בשכר ועונש", בשכר שהוא לקבל תיקון, לקבל "לשמה". "והוא עוסק בתורה מחמת שהשי"ת צוה לעסוק", ולא משום שהוא רוצה להשיג תוצאות אחרות. "אבל" בכל זאת "משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רוח ליוצרו." זאת אומרת, יש לו עדיין אינטרס פרטי שהוא לא מסוגל להסתלק ממנו. אבל גם המצב הזה, הוא מצב מתקדם מאוד.

"ואם אחר כל טרחתו בעסק התורה והמצות, יוודע לו שלא הגיעה לו ע"י העסק והטורח הגדול הזה שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו, שכסבור שגם הוא יהנה מטרחתו, כגון זה, שלא לשמה נקרא (כמ"ש בתוספות רה"ש דף ד' ד"ה בשביל)."

הנקודה הזאת, שהאדם חושב גם על הרווח לעצמו, היא נקודה קריטית שעומדת בכל תוקפה, כי בלעדיה אי אפשר לפתח את כל יתר ה"לא לשמה". לכן כאשר כתוב: " משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רוח ליוצרו" הכוונה היא, לא שרצונו לתפוס מעט לעצמו ולעשוק, אלא שהשכר לעצמו הוא העיקר בשבילו. וכך בהדרגה הולך ומתברר לאדם עד כמה הוא תלוי בשכר לעצמו, שהשכר לעצמו הוא העיקר בשבילו, ואותו עליו לעקור מתוכו.

וכך במשך יגיעתו ב"לא לשמה" נחשפת לו במלואה העובדה, שאם לא יקבל תמורה אישית, פרטית משלו, הוא לא יוכל לתת שום יגיעה. תחילה נראה לו, שרק אחוז אחד קטן הוא רוצה לעצמו. אבל עם הזמן מתגלה לו, שכל העבודה שלו היא במאה אחוז "לא לשמה". היינו, הוא מוכן לעשות נחת רוח לבורא, אבל בתנאי שכל פרט ופרט בעבודה יהיה לתועלת עצמו. הוא הולך בדרגות ה"לא לשמה" של אמונה בבורא ובתורה ובעשיית נחת רוח לבורא, מרגיש חשיבות, ומשתמש בהכל כאילו ב"לשמה". אלא יש בו דבר אחד ששייך ל"לא לשמה" - הוא רוצה גם קצת לעצמו.

ולאחר שמתייגע, מתחילה להיווצר בו ההבנה ש"לעצמי" זה תנאי הכרחי, שבלעדיו תיפסק כל יגיעתו. אלא שלא יהיה לא עסק, לא עם בורא ולא עם אמונה, אם לא יצא מתועלת עצמו. אבל את ההבנה הזאת הוא משיג רק; בסוף ה"לא לשמה". ואז הוא מתחרט ומגיע לחיסרון המלא, להכרת הרע במצבו. והבורא מתקן לו את הקשר שלו לעצמו. והאדם מקבל ניתוק מהרצון לקבל שלו, ורוכש כולו את תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, שזה נקרא "לשמה". אבל בֵּינִי לבֵּינִי, "ואעפ"כ" שהאדם עוסק ב"לא לשמה", ומגלה שעוסק להנאת עצמו, "התירו חז"ל את תחילת העסק בתורה ומצות גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כמבואר לעיל, אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה לא זכה עדיין לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

זאת אומרת, התנאי שקובע את העתיד הוא, אם יש לו אמונה בה', או לא. צריך עוד לברר מהי אמונה, ולדעת איך לרכוש אותה, ואיך למדוד אם יש או אין אמונה בה'. כי אם האדם עדיין לא זכה "לאמונת השי"ת ותורתו" ו"מתגורר בספיקות" על האמונה, אז "לא עליו אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה". זאת אומרת, הוא לא נמצא בכלל בכיוון הנכון. יכול להיות שהוא מתעסק בתורה, ואפילו נמצא כבר ב"לא לשמה", אבל לא יגיע ל"לשמה". כי לפני כן צריך לחשוב איך להגיע ל"לא לשמה" על ידי המאור המחזיר למוטב. כלומר, לשאול את השאלה הקודמת, איך לרכוש את האמונה הנקראת "כוח ההשפעה".

"ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, איכה רבה פתיחה ב ), שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל אמונה, ולא עוד אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו, אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה ונחשכות עיניהם." קודם כל צריך לרכוש אמונה, תכונה כזאת שאם האדם רוכש אותה, בא עליה המאור ומתקן את הרצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע. ואם אין אמונה, אז לא יתוקן הרצון לקבל.

איך אפשר לפני שרוכשים אמונה להיות בלי ספיקות?

"אמונה" נקרא אמונה בבורא. מין קשר, יחס לבורא, שנקרא "אמונה". תמיד מדובר רק על היחס בין האדם לבורא. ומלבד היחס הזה, אין על מה לדבר. יש רק בורא ונברא והיחס ביניהם. סוג מיוחד של יחס בין נברא לבורא, נקרא "אמונה".

לאדם יכול להיות ספק אם ישנה בו אמונה או לא, אם הוא נמצא בה או לא. באיזו מידה היא קיימת בו או לא. כלפי הבורא או כלפי אחרים שלא שייכים לאלוקות. אנשים אחרים, הוא עצמו, או אמונות טפלות, שאינן אף פעם לכיוון הבורא וכלפי הבורא. והאדם צריך לברר מהי אמונה, איך למדוד אותה ולפתח אותה כלפי הבורא. איך להחזיק אותה ולגדול בה, עד שמידת האמונה תהיה מספיק גדולה, שהמאור יחזיר את האדם למוטב.

המאור הוא מצב תמידי. כי הבורא ממלא את הכל, כמו שכתוב "כבודו מלא עולם". וגם עכשיו אנו נמצאים בתוך הבורא, בתוך הכוח דלהשפיע. אלא במידה שהאדם רוכש תכונה מיוחדת הנקראת "אמונה", הבורא משפיע עליו ב"מאור המחזיר למוטב", בסוג השפעה כזאת, שהאדם מקבל תיקון על הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, תוקף המאור המחזיר למוטב נמדד לפי גודל האמונה.

המאור המחזיר למוטב הוא קבוע, נוכחות עצמה של הבורא. אלא ככל שיש באדם אמונה, המאור הוא סופג את המאור הזה, שעובד עליו בצורה של תיקון הרצון לקבל לרצון להשפיע. וכך יוצא, שלא צריך לדאוג לגודל המאור, אלא לגודל האמונה. כי לגודל המאור, שהוא מחוץ לאדם, אין מה לדאוג. אלא כתוצאה מיגיעה לדאוג לרכוש בתוכנו את תכונת האמונה.

אות י"ג

"וכבר משלו חכמים משל נאה על ענין זה, על הפסוק הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור (עמוס ה). משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור, אמר לו תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי הוא, ואתה למה לך אורה (סנהדרין צ"ח ע"ב), ודו"ק מאד. ומובן היטב, שאותם הלומדים שלא זכו מתוך שלא לשמה לבא לשמה, היינו משום שהם מחוסרי אמונה ח"ו, וע"כ לא קבלו שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחכמה. אבל אותם שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה המביאה לחיי אושר וטוב בעוה"ז ובעוה"ב כנ"ל. ועליהם הכתוב אומר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ וגו'."

העניין הזה חמור הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב. מי שרוכש את מידת האמונה, מקבל מאור המחזירו למוטב, לפי גודל האמונה שבו. אבל מי שלא רוכש את האמונה, ונותן יגיעה ללא הקדם אמונה, היגיעה שלו הופכת לו לרע, לסם המוות, ומביאה אותו לתוצאה הפוכה ממה שצריך.

האם האדם יכול לדעת מראש היכן הוא נמצא ובאיזה כיוון הוא מתקדם? הסברה היא שאפשר ללכת כנגד מטרת הבריאה מבלי להבין זאת. בדומה למשל התרנגול והעטלף, ששניהם משתוקקים כביכול לאור. אבל העטלף שרואה בתוך החושך, לא מבין שהוא הולך לקראת חושך. אלא החושך נראה לו כאור ומהווה בשבילו מילוי. לכן אין לו יכולת להבין, שאצל התרנגול יש תוצאה אחרת, גישה אחרת, מטרה אחרת לחלוטין.

לעטלף ברור שאצלו האמת. השאלה והמילוי והמטרה מובנים וברורים בכלים שלו כְּיום בצהרים, שהוא הולך לקראת יום, אבל בעצם הוא הולך לחושך. אלא שהוא עצמו לא יכול לגלות זאת. רק אמונה בטרם היגיעה הבאה, היא שמעמידה את האדם במקום של האמת, להבדיל היכן הכיוון הנכון להתקדמות. ואם לא רוכשים מקודם את האמונה, לבטח מסתבכים והולכים בדרך של עטלף. כי רק בהקדם אמונה, האדם מבין ומבדיל בין דרך עטלף לדרך תרנגול, והולך לקראת האור.

ומי שלא דואג תחילה לרכוש את מידת האמונה, נמצא לומד כמו אותם לומדים "שלא עזר להם עסק בתורה ומצוות", אלא ההפך, הם נכנסים לחושך ועוזבים את חוכמת הקבלה וחוזרים, או מסתובבים כל הזמן במעגל וכך גומרים את הגלגול. כי קודם חייבים לרכוש את מידת האמונה.

איך האדם שלא יודע את מצבו, יכול "להשפיע נחת רוח ליוצרו", להשיג ממה נהנה יוצרו?

כל המושגים בקבלה משייכים אותם לאדם עצמו, כי הוא כלי, מערכת שיכולה להרגיש רק את מה שקורה בה, ולעולם לא משהו מחוץ לה. גם כשהאדם מתאר לעצמו, שיש כביכול בורא, שנמצא מחוץ לו, והאדם משפיע לו, ודואג לו, ומרגיש איך שהוא נהנה, כל מה שמחוץ לו, זולת או בורא, הכל התרחשויות והרגשות שנמצאות רק בו. באדם עצמו נמצא אותו מודל של בורא, או של מישהו זר מחוץ לו, וכלפיו הוא עובד. ולעולם הוא לא מוציא משהו מחוץ לעצמו.

אם כך, מהו "לעשות נחת רוח ליוצרו"? הרגשה באדם שהוא עובד כלפי חוץ, כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא. ובמודל הזה של הבורא שנמצא בתוכו, האדם בונה תמונה של מידת השפעה לבורא. ומה נקרא באדם, שהבורא מתלבש בו, והאדם נעשה דבוק בבורא? לפי מידת התיקון שלו, האדם מתאר בתכונות המתוקנות שלו, מיהו כנראה הבורא, ועובד כלפי הדימוי הזה. אם יש בכלים המתוקנים של האדם, הבנה, הרגשה, השגה, מהי מידת ההשפעה, זה בשבילו דמות הבורא.

כמו שבעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר" על חמשת החושים. התמונה נמצאת בראשו של האדם. הוא מצלם אותה מתוך החושים שלו, אבל נראה לו שהיא נמצאת מחוץ לו. אלא שאין דבר כזה מחוץ לנו, כי מה שיש מחוץ לנו כלל לא מושג כלפינו. אנחנו פועלים בצורה כזאת שכל ההתרחשויות נמצאות בנו. ונראה לנו שהן קורות מחוץ לנו, משום שהאדם בנוי מרצון אגואיסטי, ומתאר את העולם כ"אני" לעומת כל היתר. אלא אם הוא מגיע לגמר התיקון, ומתאר את העולם בצורה של השפעה. אז אין שום דבר מחוץ לו, כי הוא נעשה כולל הכל. כמלכות דאין סוף הוא כולל את כל הנשמות וכל האור והבורא יחד בתוכו.

כך לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", ובמיוחד ב"בית שער הכוונות", שהרגשה של פנימי וחיצוני נובעת מחוסר תיקון הכלים. בכלים חיה ויחידה לא מתלבשים אורות דחיה ויחידה, אלא רק הארות קטנות בכלים שאינם מתוקנים כל צרכם. ואז ההשגה החלקית הזאת מרחוק, היא שגורמת לאדם הרגשה של עולם חיצון, שקיים משהו מחוץ לו. אבל ההרגשה הזאת שיש משהו מחוץ לנו, נובעת מכלים פנימיים שאינם מתוקנים, והם מורגשים בנו כנמצאים מחוץ לנו.

הם בפנים בתוכנו גם כעת, אבל הם נפרדים מהכלים הפנימיים שבהם מרגישים "אני". כי בכלים החיצוניים האלה לא מרגישים "אני", אלא "מחוץ לי", "לא אני". ולכן גם את הבורא האדם מתאר לעצמו בינתיים מחוץ לו. אבל במידה שמתקנים את הכלים, והם הופכים להיות כלים פנימיים באדם, גם הבורא ניכנס פנימה לתוכו, ונעשה ייחוד בינו לבין הבורא "ישראל אורייתא וקודשא בריך חד הוא". והיכן הם "חד הוא"? בתוך האדם.

לכן, באדם שהולך לקראת תיקונים, "לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא, לתאר לעצמו את דמות הבורא, את דמותה של ההשפעה. האדם מקבל מידת תיקון שיכול לתאר מהו הבורא, לפי מידת התיקון הזאת של ההשפעה שבו. כלפי המידה הזאת האדם מחבב את ההשפעה, אוהב אותה, רוצה אותה, ומשתוקק להתקרב אליה. המידה הזאת היא נקראת לאהוב את הבורא, להתקרב אליו, לעשות לו נחת רוח. כלומר, לעשות הכל כדי להיות עוד ועוד מקושר לכלים המתוקנים. כי דמות הבורא היא הכלים המתוקנים שלנו.

האם האדם יכול לעשות כל מה שבכוחו ולמרות זאת להישאר כעטלף?

אם האדם עושה כל מה שעליו לעשות, זה לא ייתכן. אבל "הכל" לא נקרא 'להרוג' את עצמו מהבוקר עד הערב, אלא לעבוד בדייקנות על עדינות הבירורים. ישנם אנשים ששוקדים מהבוקר עד הערב על לימוד מפרך של "תלמוד עשר הספירות", מתעמקים ברבדיו העמוקים ויודעים אותו בעל פה. אבל בכך הם מערפלים את החושים שלהם, את הבירורים שעליהם לעשות.

האדם צריך לשבת לפעמים ולחשוב גם בלי ספר. ישנם זמנים שהוא צריך להתנתק מהמקורות ולהיות עם עצמו. כי האדם עצמו הוא שקובע, אם הוא עשה הכל או לא, ומה עליו לעשות. וגם זה צריך להיות ברוח עצות המקובלים. צריך עדינות הנפש כדי להבין איך להתפתח.

אבל שאלות כאלה הן שאלות נכונות, אם האדם לא עוזב אותן, אלא נשאר ער להן ודואג. כי הדאגה עצמה מפתחת בו רגישות ומחדדת בו את החושים להגיע לאותו מצב.

למה מוקדם עדיין לתת תשובה מהי אמונה בשלב הזה של המאמר?

עוד לא הגענו לבירור. בירור צריך להיות ממושך, עם שאלות ותשובות, עם תוצאות, ועם נתונים נוספים מסביב, כדי לבנות באדם הכנה להבין את התשובה במלואה. כי אם סתם נותנים תשובה סותמים את השאלה ואין יותר יכולת לקבל את התשובה. לכן צריך ללכת אחר בעל הסולם, לפי איך שהוא פותח לפנינו את עניין האמונה, כדי להרגיש את תשובתו באופן אמיתי, כמו שהוא רוצה שנקבל אותה.

אות י"ד

"ומעין ענין הנ"ל פירשתי פעם את מליצת חז"ל, "מי שתורתו אומנותו" אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו: כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם, שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף, אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר שיאמין לו אפילו להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא את כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה, נחשבת לאמונה שלימה, אבל באפנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות אם יותר."

בעל הסולם נותן ציור, שממנו מובן מהי אמונה. כדי שכלים דקבלה, שאפשר למלא עם אלף דולר, במקום למלא אותם, האדם יפרוק את המילוי הזה ויעביר אותו לחבר, הוא צריך איזו הצדקה לעצמו, מילוי, רווח, אחרת לא יוכל לעשות כלום. כי האדם לא מסוגל לעשות שום פעולה, אם הוא לא מרגיש ממנה רווח. אותם אלף דולר שנמצאים אצלו בכיס, וממלאים אותו ונותנים לו סיפוק, כדי לתת אותם לחבר, הוא צריך להרגיש חוץ מאותו סיפוק, תוספת של עוד גרם אחד לפחות, עוד דולר אחד.

"אמונה" נקרא, שהאדם מוציא כל מה שיש בכלים שלו, מוסר אותם למישהו אחר, ומרגיש מסופק כאילו שזה נמצא אצלו, ויש לו מהמעשה הזה גם רווח נוסף. זאת אומרת, כוח האמונה נותן לאדם יכולת למלא את הכלים דקבלה, לא במה שהכלי דלקבל מיועד לקבל. ולהרגיש מזה סיפוק יותר ממה שהכלי היה מקבל, אם היה מלא לפי החסרונות הטבעיים שלו.

רב"ש נתן דוגמא איך למדוד את מידת האמונה. חבר לווה ממך אלף דולר ובא להחזיר. הוא נותן לך ביד מעטפה סגורה. ובזמן שאתה סופר את הכסף, מתגלה לך שחסר דולר אחד. אבל עליך להאמין שהחבר החזיר את כל האלף דולר. להישאר באמונה שהוא השלים לך את כל החיסרון, למרות שלפי הכלים דקבלה שלך אתה רואה, שחסר דולר אחד.

ובדוגמא הקיצונית יותר, החבר מחזיר במעטפה רק דולר אחד במקום אלף דולר. וצריך להאמין באמונה למעלה מהדעת, כי בדעת רואים שחסרים אלף דולר, למעט דולר אחד. האמונה משלימה את המילוי. במקום אור חכמה, מילוי של קבלה, מגיע אור הבינה וממלא לו את החסר במידה כזאת, שלא חסר לו, והוא מסופק ושמח במה שקיבל. כי הסימן למילוי הוא שמחה. זאת אומרת, מדובר על אמונה מעל כלים דקבלה, לא על מנת לתת, אלא על מנת למלא אותם. עד כמה אור האמונה יכול לעבוד גם במקרה זה.

בקבלה לומדים שאור האמונה יכול להיות, או להשפיע על מנת להשפיע, או לקבל על מנת להשפיע. לתת למישהו הלוואה נקרא, לעבוד עם כלים דהשפעה. וצריך בשבילם מילוי, כי הם כלים, אין דבר כזה "כלים דהשפעה". אלא עביות קלושה של שורש, א', ב', שמקבלים עליה תיקון לעבוד בעל מנת להשפיע, להשפיע על מנת להשפיע. כמו בדוגמא שנותן בעל הסולם. אבל בדוגמא של רב"ש העבודה היא עם כלים דקבלה. כאשר מקבלים ממישהו משהו או משהו חזרה, וצריך תיקון על הכלים כדי לעבוד נגד הדעת, שזה נקרא "באמונה למעלה מהדעת".

אמונה היא מילוי לכלים, שהם כולם רצון להנות, רצון להתמלא, רצון לקבל. "אור האמונה", "אור הבינה", ממלא את הכלים של האדם כך, שאפילו אם הם לא מקבלים מה שהם רוצים לפי הרצונות, הם מרגישים סיפוק מלא. אלא המיוחד באור האמונה, שהוא ממלא את הכלים, והופך אותם דומים לבורא. אם הכלי שכל טבעו הוא רצון להנות, מתמלא באור האמונה, הוא מתנהג כמו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא.

לכן כדי לתפקד כבורא, על האדם קודם כל לרכוש את מידת האמונה. ולאחר מכן לעשות פעולות עם כלים מתוקנים במידת האמונה ולהפוך שווה לבורא. כלומר, לתיקון הזה ישנם שני שלבים. בשלב הראשון, האדם רוכש בהדרגה מידת אמונה הולכת וגדלה על כל הכלים. ובשלב השני, לאחר שהוא רוכש את מידת האמונה, באותה מידה שרכש אותה, הוא יכול לבצע פעולות דהשפעה כמו שהבורא מבצע. עד שרוכש את מידת האמונה במלואה, ויכול לבצע את כל פעולות ההשפעה. וכך האדם מביא את עצמו להשתוות הצורה לבורא.

איזה סיפוק מגיע לכלים - רגשי או שכלי?

הסיפוק שמגיע לכלים על ידי רכישת האמונה, הוא גם רגשי וגם שכלי. סיפוק רגשי, מפני שאור האמונה ממלא את הכלים דקבלה, ונותן להם רוגע לא לדרוש מילוי טבעי של אור חוכמה. אבל כדי להגיע לאור האמונה, האדם צריך להגיע להבנת הכלי שלו, מה חסר לו. איזה מילוי הוא רוצה לקבל, כנגד מי הוא עומד, בשביל מה הוא צריך תיקונים. זאת אומרת, "בינה" נקראת הבנה.

אור האמונה למרות שהוא נראה אור דחסדים, שאין בו חכמה ולא צריך בשבילו כלים דקבלה, בתוך הבינה יש תמיד חכמה, מפני שהאדם בכל זאת עובד עם הכלים דקבלה, ומקבל מילוי שמרגיע כלי דקבלה. וכך האדם מגיע להבנה של הטבע שלו וטבע הבורא. אבל לא להידמות לבורא בפעולות ההשפעה. אלא אור האמונה שממלא אותו, מעלה אותו למעלה מהאגו שלו, מנתק אותו מהמחשבות על מנת לקבל.

וגם באור האמונה יש מדרגות רבות, לפי עביות הכלים שהאדם הולך ומתקן אותם. בבירור הכלים עובדים תחילה עם כלים דהשפעה, ולאחר מכן עם כלים דקבלה. אבל במצבנו אין טעם לדבר על המדרגות, כי אין ביכולתנו לאבחן בתוכנו את המדרגות שעוברים, כי הן נסתרות מאיתנו. האדם עובר תמיד את כל דרגות העביות שלו בכל המצבים. במצב של הסתר כפול, במצב של הסתר רגיל, בשכר ועונש ובאהבה נצחית. וגם במצבנו הנוכחי עוברים את המדרגות, והאדם חייב לרכוש את תכונת האמונה על כל הכלים שלו.

לפי הדוגמא של בעל הסולם, ככל שהאדם מאמין בבורא ובתורה, באור המחזיר למוטב, כך הוא עוסק באמצעי להגיע למטרה. אם הוא מאמין לחבר, לפי מידת אמונתו, הוא יכול לתת לו את כל רכושו. כי לא משנה לו, אם הרכוש שלו נמצא אצלו או אצל החבר. האמונה מנתקת אותו מהאינטרס לעצמו, והוא מרגיש שהחבר והוא זה אותו דבר. ואז הרכוש שלו שנמצא ביניהם, לא מורגש שנמצא בו או בחבר.

"כך, אדם אחד מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו לעסוק בתורה ובעבודה. והשני מקצה לו שתי שעות, לפי מדת אמונתו בה'". "לעסוק בתורה ובעבודה" הכוונה, לדאוג על האמונה, לחשוב עליה, להיות שקוע בה. כולנו צריכים לעבוד, ללמוד, לישון ולטפל במשפחה. כולנו חיים בחברה מודרנית שקושרת את האדם אליה באלף ואחד תנאים מחייבים, שאחרת אי אפשר להתקיים. כך העולם המודרני עושה עם כל אחד ואחד. החברה מתייחסת אלינו כמו אדון כלפי עבדיו. אבל מדובר על מטרת כל הפעולות וכל המעשים של האדם. מה בסופו של דבר הטעם שהאדם רוצה בחייו. האם בכל מאורעות החיים שעוברים עליו כל רגע בחייו, הוא ממשיך עם אותה השאלה.

"השלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו מבלי לעסוק בתורה ובעבודה. הוי אומר, שרק האחרון אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין להשי"ת על כל רכושו, משא"כ הקודמים, עדיין אין אמונתם שלמה לגמרי, כמובן, ואין להאריך בכגון זה."

בשלבים האלה צריך לשים לב. כי אצל מתקדמים יש גלים של עליות וירידות, שהאדם עושה לעצמו הנחות, מתנתק במחשבה, נח קצת ולא עושה בירורים. אלא יוצא קצת מן הדרך, אחרת הגוף שלו כבר לא יכול לסבול ומרגיש עייפות. אבל זהו בדיוק הרגע שנמדדת לו מידת האמונה. עד כמה האדם מאמין שכל הרגעים שלו הוא מקבל מהבורא, גם את מידת העייפות והייאוש והתסכול. דווקא במצבים האלה חייבים, שלא להפסיק להיות קשורים למטרת הבריאה. כי החשיבות של המצבים הללו נמצאת במטרתיות שלהם.

וכך לא פוסקים באדם הבירורים הפנימיים והמחשבות. ואם עובדים בעומק הנכון על מה שלומדים בשיעור בוקר, הרובד הזה מֵספק לאדם מחשבה לכל היום, להמשיך בירורים בצורה נכונה מבלי להתנתק. ולא חשוב במה האדם עוסק. בקבלה מחויבים לעשות הכל בחיים. אבל גם בפעולות חיצוניות או פיסיות, שהאדם נזרק לכל מיני מצבים, העיקר שלא יתנתק בפנימיותו מהמטרה, מנקודת המגע עם הבורא. ואז גם הפעולות שנראות בחיצוניות כגרועות ביותר, אפילו לאדם עצמו, אינן כאלה בתוכן שלהן, מפני שלאמיתו של דבר הן נובעות מהקשר עם הבורא.

האדם יכול לעבור פעולות פיסיות שונות או מצבים של קלקול של יחסים וזלזול, אבל מה שחשוב, להחזיק את עצמו כמו מכונה שעובדת מכנית, כלפי כל מה שקורה מחוץ לגופו, ורק להדבק לבורא בנקודת קשר תמידית מבלי להתנתק. על נקודת המגע הזאת חייבים לדאוג שלא תיפסק. ואז כל היתר לא עולה בשֵם. ורק כלפי אותה נקודת מגע, האדם מרגיש שחסר לו תומכים, שחסרה לו אמונה. שבלי להתנתק מרצון לעולם הזה ומאינטרס לכיוון עצמו, הוא לא יוכל להיות במגע תמידי של קשר עם הבורא. ואז מחיסרון נכון, האדם דורש את האמונה.

אות ט"ו

"והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב."

בעל הסולם חוזר על התנאי, שתחילה חייבים לרכוש את האמונה. ולפי מידת האמונה שהאדם רוכש, האור העליון פועל עליו ומחזירו למוטב. אבל במידה שאינו רוכש אמונה, האור העליון עושה אותו כעטלף. כי בכל אדם יש גם תרנגול וגם עטלף. ובהבחן ביניהם, אם הוא נמצא בסביבה נכונה, ויש לו כלים של ספרים ומדריך, אז הוא מתחיל לגשש ולהבחין איך להתקדם. אבל תמיד הוא חייב להיות בדאגה על רכישת האמונה.

אם יש לאדם אמונה בשביל מה הוא צריך בורא?

אם מתייחסים לאמונה כמו רכוש שמקבלים מהבורא, אז הטיעון הזה נכון. אבל כאשר מקבלים מהבורא את האמונה, מקבלים ממנו יכולת להשפיע שרוצים בה מאוד, ועכשיו נעשים מסוגלים לה. ואז דווקא עכשיו צריך בורא, כי אפשר לתקן את הכלים שיעבדו להשפעה. לא רק שירצו להתנתק מהרצון לקבל ויהיו מסוגלים להתעלות מעליו, אלא גם יבצעו את פעולת ההשפעה.

ובלי לבצע את פעולת ההשפעה עצמה, האדם הוא בדומה לאסיר שיוצא לחופשי מבית הסוהר תודות למשחרר האהוב, שהתיר אותו מבית האסורים רק מפני שהאסיר השתוקק להיפגש עימו, להיות איתו ולחבק אותו. ולאחר השחרור מתכחש אליו ולא נפגש עימו. לאחר היציאה מבית סוהר יש לנו עבודה, עבודת השפעה כלפי אותו אהוב. כי האמונה נותנת לאדם רק תיקון על הכלים, כמו אור דחסדים. אבל אור דחסדים איננו פעולת השפעה, אלא עדיין רק תכונת ההשפעה, שאליה צריך לצרף כלים דקבלה.

ככל שהאדם מקבל מהבורא טוב ועונג מתוך רצון על ידם להשפיע לו, הוא גורם לבורא נחת רוח. ורק העבודה הזאת, היא באמת נגד הטבע. כי להתנתק מן הטבע איננה פעולה נגד הטבע, אלא האדם מנתק את עצמו. בדומה לאנשים שנכנסים לחיי צער, ועושים על עצמם צמצומים והגבלות לא לאכול, לא לשתות, לא לדבר וכו'. אבל נגד הטבע נקרא "תחיית המתים". מת שנעשה חי. כלים דקבלה שעובדים עם הרעיון להשפיע, על ידי זה שהם מקבלים.

אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו, מה זה נקרא לקבל ולהנות מתענוג שמורגש כולו, כתענוג שנגרם למישהו אחר. אין דוגמאות כאלה בעולמנו. רק דוגמא של אמא וילד, שממנה אפשר לתאר אותה מעט. ולכן גם לאחר שרוכשים את מידת האמונה, נשארת עדיין עבודה מרובה בתיקון הכלים. כי מידת האמונה לא מתקנת את הכלים. אלא היא מנתקת את האדם מהרצון לקבל שלו, כדי שיהיה מוכן להכיר ברעיון ההשפעה.

אבל לאחר שהוא מבין מהי השפעה ומגיע לדרגת בינה - כלומר, מלכות מתנתקת כאילו מעצמה ומצטרפת לבינה, עולה לבינה, נמצאת יחד עם הבינה ונכללת בתוך בינה - לאחר שמלכות מכירה את הבינה, היא מתחילה לאט לאט לרדת למקומה ולעורר עביותה בלקבל על מנת להשפיע. ועל ידי שהיא יורדת מבינה חזרה למלכות, היא מגיעה בהשגה שלה מבינה לכתר. וכך יוצא, שאפילו קניית אמונה על כל הכלים דקבלה, בכל המאה עשרים וחמש דרגות, על כל העביות שיש באדם, היא רק הכנה להיות משפיע, אבל עדיין לא להשפיע ממש. כי האדם משפיע לבורא רק כשהוא מתחיל להנות.

באיזה מצב נמצא אדם בכלא של הכלים דקבלה, אם הוא לומד קבלה?

אם האדם נמצא בכלא של הכלים דקבלה, ורוצה לרכוש את מידת האמונה והולך לקראתה, לפי המטרה הזאת הוא נקרא תרנגול ולא עטלף. השאלה היא רק עד כמה הוא מבחין בין זה לזה. ובמאמר הזה לומדים לעשות.

מה ההבדל בין עטלף לתרנגול?

ההבדל ביניהם הוא בכיוון, בכוונה. האדם צריך כל רגע ורגע לראות את עצמו כעומד בנקודה של בחירה חופשית לעשות צעד לכיוון התרנגול, או לכיוון של עטלף. ומה שמשפיע על הכרעה נכונה היא השתייכותו לקבוצה ומסירותו לקבוצה ולעצות הרב, המדריך. עד כמה הוא מתמסר ללימוד. ללימוד שיביא לו את האמונה, ולא ללימוד שיהפוך לסם המוות, ויגרום לו חושך.

"חושך" הכוונה, שהאדם לא רואה שהוא טועה. אלא החושך מאיר יפה וצבעוני. האדם נכנס לכל מיני מדיטציות וכו', מתאר לעצמו עולמות וחושב שנמצא באין סוף. וגם האחרים חושבים, שאיפה הוא נמצא לעומתם, שהוא פורח, והם ממש לא יוצלחים. כי במצב של עטלף נמצאים בשקר כפול, אפילו לא רואים שזה שקר.

"אמנם מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום, כי נהפך להם אור היום לחושך נורא יותר מחשכת ליל, כי אינם ניזונים אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', ע"כ נהפך להם האור לחושך, וסמא דחיי נהפך להם לסמא דמותא, ועליהם אמר הכתוב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. אלא שצריכים מקודם להשתלם באמונה שלמה, כמבואר."

בעל הסולם חוזר שוב ושוב על אותו התנאי, שבשלב הראשון אין לאדם דאגה אחרת, אלא לרכוש את מידת האמונה, את תכונת ההשפעה. אבל בטרם שמקבלים את התכונה הזאת, לא יכולים לדעת מהי. וצריך עוד לברר איך להשתוקק, איך לדרוש, איך להכין את עצמו ואת הסביבה, במי תלויה השגת האמונה. אבל להשיג אותה, זה כל המפתח להצלחה הרוחנית.

מה הקשר בין אמונה לערבות?

אמונה היא תוצאה בתוך הרצון של האדם, מהשפעת האור העליון עליו. תחילה פועל על האדם "המאור שבה מחזירו למוטב" לתיקון הכלים דקבלה, לרכוש את מידת האמונה. ואחר כך לתת לכלים דקבלה האלה (כל הכלים שלנו הם כלים דקבלה) את היכולת להיות מקבלים על מנת להשפיע. זאת אומרת, אמונה היא כוונת ההשפעה שמקבלים מלמעלה, על ידי השפעת האור העליון עלינו.

הערבות היא תיקון בתוך הכלים דקבלה. האדם שמתוקן בכוח ערבות, מרגיש את עצמו מנותק מכלים דקבלה ומפסיק לדאוג לעצמו. אלא בהרגשה שלו שווה, אם רכושו הפרטי נמצא בו, או נמצא אצל אחרים. הוא בכלל לא מרגיש דאגה מכך. אלא אור האמונה ממלא אותו כמו אור דחכמה, כמו תענוג מהרכוש. ויוצא, שאור האמונה והערבות הם היינו הך. וההבדל ביניהם הוא רק כלפי מה מייחסים אותם. או כלפי הסביבה, האנושות, הנשמות, או כלפי הבורא.

ויש בזה שתי דרגות אמונה כביכול, "אהבת לרעך כמוך" ו"אהבת לה' אלקיך". מידת אמונה כביטחון וערבות עם הסביבה, ומידת אמונה כלפי הבורא ולהשפיע לו נחת רוח. אבל בסופו של דבר הכל מתחבר יחד ל"ישראל קודשא בריך הוא ושכינתא, חד הוא". אלא בזמן העבודה יש הבדל אם היא כלפי הזולת כדי להגיע לבורא. יש הבדל בין דרגות האמונה.

אות ט"ז

"ובאמור מתורצת קושית התוספות (תענית דף ז' ד"ה וכל) דאמרינן שם, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשו, והלא אמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"ש. ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה לשם מצות לימוד התורה עכ"פ, להיותו מאמין בשכר ועונש, אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נ"ר ליוצרו, ע"כ המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה. וכאן, בעוסק בתורה שלא לשם מצות לימוד התורה, כי אינו מאמין בשכר ועונש בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי האור שבה נהפך לו לחושך, כמבואר."

בעל הסולם מחלק את יחס הלומד ללימוד לשתי נתיבות. לעוסק בתורה לשם מצוות לימוד התורה, ולעוסק בתורה שלא לשם מצוות לימוד התורה. כי כל רגע ורגע בחייו האדם נמצא על פרשת דרכים, האם הוא עוסק בתוכו בבירור בינו לבין החברה או בינו לבין הבורא. ולאיזה "שֵם", לאיזו מטרה הוא מברר אותו ונותן יגיעה, גם בזמן הלימוד וגם בזמן כל שהייתו בחיים. ואם הוא נמצא בהכרה שרוצה להתקדם, באותו רגע חייב לתת דין וחשבון לעצמו, אם העיסוק שלו הוא לשם לימוד תורה, או לא לשם לימוד תורה.

ובעל הסולם מגדיר מהו לימוד תורה. "על כל פנים, להיותו מאמין בשכר ועונש," שהתורה מביאה לו, "אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו," כי זה נקרא שנמצא עדיין בלא לשמה, "עם הכונה דלעשות נחת רוח ליוצרו, על כן" בכל זאת, "המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה." זאת אומרת, האדם לא צריך לשים לב ולבדוק היכן הוא דואג לעצמו או לא, אם הוא גונב מהמטרה הסופית שישיג, או לא. כי לעולם הוא לא יכול להבחין בכך. הרצון לקבל יבלבל אותו תמיד. אלא העיקר ללמוד לשם לימוד תורה, היינו, כדי לרכוש את האמונה.

לרכז את תשומת הלב במטרה שרוצים להשיג, ולא בעצמי, בכלים שלי. לא לחטט בתוך הכלים ולדאוג כמה נמצאים ב"לא לשמה" וכמה ב"לשמה", ומה האדם חושב על עצמו ומה לא. כי האדם שמברר בתוך הכלים שלו, נמצא תמיד בייאוש ותסכול, במקומות הנמוכים ביותר בתוך הרצון לקבל. אלא להיאחז ולעסוק רק בהשגת המטרה. לחיות בה ולהשתוקק אליה, וזו האמונה. אז נקרא שעוסקים בתורה "לשם מצוות לימוד תורה". כלומר, לֵמה שהתורה צריכה להביא לאדם. הוא חושב על המאור המחזיר למוטב, שקודם כל יביא לו "מידת האמונה", התעלות מעל הרצון לקבל.

וה"עוסק בתורה שלא לשם מצות לימוד התורה," לא דבוק לאותו שכר, לאותה אמונה שרוצה לקבל, "כי אינו מאמין בשכר ועונש", לא רואה בקניית האמונה שכר, אלא יש לו מטרות אחרות. ומהיכן לוקחים רצון גדול לאמונה? התיקון הראשון שצריך לבוא לכלים, היא מידת האמונה. מהי אותה מידת האמונה? להתעלות מעל הרצונות ולמצוא את נקודת המגע עם הבורא. נקודת המגע עם הבורא היא נקראת "קניית גלגלתא ועיניים", "קניית האמונה", על פני הרצון לקבל. לא משיגים את כל האמונה בבת אחת, אלא משך מאה עשרים וחמש מדרגות.

איך רוכשים חיבוק ודבקות עם הבורא, להיות איתו יחד, כדברי הכתוב: "ישראל, קודשא בריך הוא, אורייתא, חד הוא"? לאחר שרוכשים את נקודת המגע עם הבורא, וקונים גלגלתא ועיניים, מתחילים לצרף לגלגלתא עיניים את האח"פ. תחילה אח"פ דעליה ולאחר מכן אח"פ אמיתי. זאת אומרת, הדרגות לאחר קניית האמונה, הן לקבל על מנת להשפיע. ואילו קניית האמונה היא להשפיע על מנת להשפיע על פני כל הרצון לקבל. והתיקון הזה הוא חשוב לאין ערוך, מפני שהוא מקנה לאדם חופש, להיות חופשי מהטבע שלו.

שרטוט 1

איך רוכשים חיבוק ודבקות עם הבורא.

האם מידת האמונה מנתקת את השכל של האדם?

מידת האמונה לא מנתקת את השכל של האדם. היא מקנה לו יכולת להיות בלתי תלוי בכלים דקבלה שלו. אבל לא שכל העולם נעשה הפקר, ולא איכפת לאדם מרכושו, כי הכלים דקבלה שלו מנותקים או מעורפלים, אלא הם עובדים. ובתוך אותם כלים נעשה תיקון, להיות מוכן לשרת בהם את הזולת. אפשר לתת דוגמאות רק מתוך העולם הזה. האדם מוכן להיכנס לחברה, ולהתחיל לעבוד בחברה רק בעל מנת להשפיע לחברה מבלי לדאוג לעצמו. וזה נקרא "כוח הערבות". האדם מקבל מילוי, הגנה, על הרצון לקבל שלו, שהרצון לקבל שלו מסופק כאילו יש בו הכל. אבל ברצון לקבל המסופק אין אותו מילוי שהוא צריך מתוך הטבע שלו. אלא עליו לעבוד על לקבל בעל מנת להשפיע, כדי שיבוא מילוי של קבלה, של אור דחכמה.

איזה בורא האדם מתאר לעצמו בזמן שהוא יושב וחושב לבד?

אי אפשר לקבוע איך האדם מתאר לעצמו את הבורא. תמונת בורא לא בונים מקוביות לגו. אלא התמונה הנכונה הולכת ומצטיירת באדם, תוך כדי שהוא חושב ומברר לעצמו מיהו הכוח העליון. הכוח העליון הוא כוח דהשפעה. כוח מופשט שדמותו יכולה להצטייר בתוך הכלים שלנו.

ומהו כוח ההשפעה? מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו כהשפעה. לפי התיאור הזה הוא בונה בתוכו את דמות הבורא, מיהו המשפיע: מנותק מרצון לקבל, נותן לכולם הכל, חושב רק עליו, דואג רק על איך להביא אותו למצב המתוקן להיות כמוהו. כך האדם צריך לעשות. אבל "תיאור הבורא" נקרא תיאור תכונה, תכונת ההשפעה. והאדם לא יכול לתאר לעצמו סתם תכונה, אלא אם היא תכונה מלובשת בחומר, בחומר שלו.

אם "בורא" נקרא אצלו לתת, להשפיע, להיות מנותק מכלים דקבלה, אז הוא מדביק אותה דמות לעצמו, ובודק עד כמה הוא מתאים לה או לא, מהי יכולה להיות, האם הוא דומה לה או לא. כי אף פעם האדם לא יוכל לתאר לעצמו את הבורא איך שהוא באמת. אלא רק לתאר אותו תמיד מתוך הכלים שלו. לרכוש אותו, את תכונת ההשפעה, ולהעתיק אותה על עצמו. זה נקרא "תכונה מלובשת בחומר". אותה הוא יכול להבין ולהשיג.

אם הוא משתוקק לתמונה המדויקת הזאת, והולך כל העת לקראת בירור תכונת ההשפעה שמלובשת בחומר, אז הוא משיג אותה. כי מהות הוא לא יכול להשיג. תמונה מופשטת היא תמיד שקרית. אבל תמונה מלובשת בחומר, האדם יכול להשיג במלואה ולדון עליה, להבין אותה, למדוד אותה. אל המצב הזה עליו להשתוקק. זאת אומרת, לבדוק איך להיות בתוכו פנימה דומה לתכונת ההשפעה. ואז הדמות שנוצרת בו, היא נקראת "בורא".

האם לאחר רכישת האמונה בא מאור אחר?

האור העליון שמתואר כנמצא מחוץ לאדם, מחוץ לנשמה, מחוץ לכלי שהבורא ברא, הוא "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". הוא לא נמצא מחוץ לאדם, אלא הביטוי הזה "מחוץ" או "מבפנים" מתייחס מחוץ להרגשתו או בתוך הרגשתו. אבל האור העליון ממלא את האדם תמיד ונמצא עמוק בתוכו.

האור העליון עצמו הוא אור מופשט. אבל הוא פועל על האדם באופנים שונים. הפעולות שלו מתחלקות לצורות ואופנים שונים, כמו טעם המן שבני ישראל אכלו במדבר. יש בו כל הטעמים, כל מה שצריך לתיקון הכלים, כל ההשפעות. אבל ההשפעות הללו אינן על האור עצמו. אלא לפי הצורך שמתגלה בכלים, הכלי מוציא מן האור את ההשפעה שהוא צריך לתיקונו.

לכן אפשר לדבר על האור רק מתוך הכלים. הכלי מבדיל באור סוגים שונים - אור חכמה, אור חסדים, אור מקיף, אור פנימי, אור דעגולים, אורות נרנח"י. לפי מבנה הכלי ומידת הרצון שלו הוא מחלק את ההרגשה הפנימית שלו הנקראת "אור" לאופנים שונים. תחילה לאור שמשפיע ומביא את מידת האמונה, ולאחר מכן לאור שמשפיע ומביא תיקון לכלים דקבלה, שיהיו לקבל על מנת להשפיע.

האור הוא אותו אור. אבל בהתאם עד כמה שהאדם משתוקק להשפעת האור, הוא מפיק את התוצאה המבוקשת מן האור. לכן לא מדובר על האור שיבוא וישפיע, אלא על האדם שירצה את השפעתו. וכל התועלת ממה שבעל הסולם כותב לנו, שאולי נרצה שהאור ישפיע עלינו, כך שנקבל אמונה. כי תיקון הכלים הנקרא "אמונה", תלוי ברצון של האדם שהאור יביא לו אותו. לשם כך עליו להשקיע בלימוד.

הכל תלוי בהקדם החיסרון של האדם לאותה השפעה מסוימת של האור. האור יכול כבר עכשיו ומיד להפוך אותנו למקבלי על מנת להשפיע, שנמצאים בגמר התיקון במידה המושלמת. אלא אז לא נרגיש את הפעולה מצדנו, כפי שהיה במצב הא' בהתחלת הבריאה. אבל בהקדם חיסרון מצד האדם להשפעת האור, האור מרחיב את כלים. והאדם יודע מה הוא רוצה.

אם האדם קודם רוצה, ואחר כך האור מגיע, האדם מרגיש את המילוי של האור פי תר"ך פעמים יותר, ממצבו ללא הקדם חיסרון. לכן צריך להתנתק מהשפעות האור, ולחשוב רק על החיסרון שהכלי חייב להצטייד בו. לעסוק רק בחיסרון מצד הכלי, לחשוב על הכוונה.

איך לרכז את תשומת הלב לא בכלים?

צריך להשתוקק לתוצאה. ולא להיות בתוך הכלים. כי אז נמצאים בדיכאון מהכלים. לא לדבר על הבורא בצורה מופשטת, שמנתקת את האדם מהמציאות, כמו במדיטציה או בפילוסופיות למיניהן. אלא חייבים להשתוקק לתוצאה. לדעת מה לרצות בכל רגע, והרצון הזה שיהיה שייך למטרת הבריאה, לאמונה.