שיחה (1.7.05) על אות כ"ז - אות ל'
מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" הוא מהחשובים והמקיפים ביותר במאמרי בעל הסולם. הוא נכתב כשתי הקדמות, לחלק א' ולחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", שמאוחר יותר צורפו להקדמה אחת כוללת. הקדמה שמסבירה באופן מפורט את כל התהליך, שעובר האדם בדרכו הרוחנית, מתחילתה ועד סופה.
ההקדמה נפתחת בקביעה של בעל הסולם, שתכלית כתביו לפוצץ את מחיצת הברזל, שמבדלת בינינו לבין חוכמת הקבלה. כי המחיצה הזאת מכבידה מאוד על חיינו. ובמיוחד על דורנו ששרוי במצב נואש. האגו גדַל עד שאינו מאפשר לאדם להתקדם כמו פעם. בעבר האנושות חשבה שעל ידי התפתחות כלשהי, תרבותית, פילוסופית, חברתית-חינוכית, מדעית, טכנית וטכנולוגית, אולי זה תמורת זה, היא תשפר את מצבה ותגיע לחיים טובים יותר.
האנושות קבעה לעצמה תמיד יעדים ומטרות להמשך התפתחותה. ובכל שלב, כמו שקרה עם הטיסה לחלל, האדם נשא מבטו לעתיד בציפייה שהכל ישתנה. מה שאין כן במרוצת המאה העשרים, לאחר שהתפתח בנו השלב האחרון של האגו, האדם מרגיש שהוא לא מסוגל למצוא מילוי במסגרת העולם הזה. במיליוני בני אדם על פני כדור הארץ מתגלה השתוקקות הנקראת "נקודה שבלב", והם מרגישים שאינם יכולים לקבל מילוי, ממה שנמצא בעולם הזה.
ולכן הדיפרסייה והדיכאון הפכו למחלה הנפוצה ביותר בעולם. וכך גם תופעות כמו סמים, טרור, ומשבר במשפחה ובחינוך. הכל תוצאה מרצון לקבל שהולך וגדל ולא מוצא לעצמו מילוי. לכן בעל הסולם קובע, שצריך לפוצץ את מחיצת הברזל בין האדם לחוכמת הקבלה. כי היא האמצעי להגיע למילוי שאליו האדם מתחיל להשתוקק. השתוקקות וחיסרון שעוד ילכו ויגדלו. ואם האדם לא ידע איך לעבוד עם החיסרון הזה ולמלא אותו, הוא יגיע למצבי איום לא נעימים כמו מלחמות עולם והשמדה.
ללימוד חוכמת הקבלה מגיע מי ששואל "מהו הטעם בחיי?". שאלה שנובעת מחוסר מילוי לרצון לקבל שגדל יותר מכל העולם הזה. האדם לא שואל "מהו הטעם בחיי?" לאחר שהפסיד בבורסה, איבד עבודה, נכשל בנישואים, או סבל מבריאות לקויה, אלא רק כשאין לו טעם בחיים. ואז עליו לקבל תשובה שלא קיימת בעולם הזה. ועל השאלה הזאת שמתגלה בהדרגה בכל האנושות, התשובה היא כמו שנכתב בתורה: "טעמו וראו כי טוב ה'". שהמילוי לאותו חיסרון המתגלה באדם, הוא הכוח העליון.
ואם האדם ממלא את עצמו, את השאלה הזאת, עם הכוח העליון, עם האור העליון, הוא מקבל מילוי, סיפוק, תשובה, השגה, הרגשת החיים. ובעל הסולם מסביר ואומר איך אפשר להתמלא באור העליון. השאלה הזאת לא קיימת סתם כך באדם, אלא הכוח העליון מזמין אותה באדם. כי הכוח העליון ברא את הרצון לקבל, הרצון להנות, שהוא כל חומר הבריאה (כל מה שאפשר לתאר החל מדומם, צומח, חי, מדבר, דרך רצונות, מחשבות, כוחות, ועד אטומים, מולקולות, גושים גדולים, יקום, הכל חומר שתכונתו היא רצון להנות), רק כדי לפתח אותו להיות דומה לאור העליון.
האור העליון תכונתו להשפיע. אין לו חסרונות, אלא רק חיסרון לתת, ומנתינה הוא נהנה. ולכן מצבו בלתי מוגבל, אין בו סבל ולא חסר לו כלום, אלא רק לתת. אבל חיסרון ללא חיסרון, אחרת לא תהיה בו הנאה. וכך הכוח העליון שתכונתו לתת, בורא רצון לקבל, נברא, שהוא ההפך ממנו. כדי שאותו רצון לקבל יכיר במצבו כהופכי מהרצון להשפיע, מהכוח העליון, עד כמה הוא פגום ונבזה לעומתו, וירצה להיות כמו כוח המשפיע.
ולפי מידת הרצון שלו, לפי מידת הדרישה שלו להיות כמו הכוח העליון, בא האור העליון ומתקן את הרצון לקבל לצביון של מקבל על מנת להשפיע. החומר "לקבל" חייב להישאר, אחרת הנברא מתבטל. אבל הוא מקבל צורה של המשפיע, כמו האור העליון. ובדרגת המשפיע הוא נעשה נצחי ושלם כמו הבורא, ללא חסרונות והרגשות לא נעימות. הוא מרגיש איך מתלבש בו האור, אותו תענוג מהשפעה, ונותן לרצון לקבל הרגשה של חיים שלמים ונצחיים.
אלא האדם לא יכול לבדוק לבד למה רע לו, ולהבחין שרע לו מפני שהוא אגואיסט, שבצורה כזאת אי אפשר לקבל מילוי, וצריך להגיע למצבים מעל האגו. הוא רק מרגיש "רע לי". ואיך מקדמים את הרצון לקבל שלו לשאלה "מהו הטעם בחיינו?" לתחילת הדרישה מהאור שיתקן אותו? לומדים ("מאמר החרות", "בחירה חופשית") שכל הפעולות של האדם נובעות מארבעה גורמים: מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. היינו, אדם ועולמו. ובקשר של האדם עם עולמו, מופעלים עליו לחצים כתוצאה מהתפתחות פנימית של הטבע שלו.
כל אחד נולד עם תכונות מסוימות, מגן רוחני שמכתיב לו התפתחות מסוימת, לתוך סביבה של משפחה, חברה, לאום, תקופה שמשפיעה עליו. התנאים האלה מקנים לאדם את מעמדו בעולם. וכך האור העליון מפתח באדם את הרצון לקבל עד לשאלה בשביל מה הוא חי. והשאלה הזאת מביאה אותו למקום שיכול לקבל עליה תשובה. אבל האור העליון מביא את האדם לסביבה מתאימה רק לאחר שהאדם התפתח דיו יחד עם הסביבה.
איך הכוח העליון מביא את האדם לאותה סביבה? כל המבנה הרוחני הוא מבנה קבוע של עולמות. והאור העליון שפועל על הרצון של האדם, מזיז את האדם בתוך השדה של הכוח העליון, למקום האיזון הנוח ביותר, בדומה למטיל ברזל בשדה מגנטי. וכך האדם לפי השאלה שמתעוררת בו, מגיע למקום שיכול לקבל תשובה, מילוי. זה נקרא ש"הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", מביא אותו לסביבה נכונה של ספרים, קבוצה, מדריך, ואומר לו: "קח לך את זה!" ותתחיל להתפתח. ומאותו רגע על האדם לתת יגיעה ולהמשיך להתפתח הלאה בעצמו.
כך כל אחד ואחד מתגלגל ובא למקום היכן שלומדים חוכמת הקבלה. ומהמקום שאליו הביא אותו הבורא, עליו לתת יגיעה ולהתפתח. משך כל הגלגולים עד כה, הוא התפתח ללא הכרה מבלי ששאלו ממנו דבר. אבל מאותו רגע הוא צריך להפנות את תשומת לבו להתפתחות נכונה. ומהי אותה התפתחות? האור העליון ברא את הרצון לקבל, כפי שלומדים מד' בחינות דאור ישר, ורק האור העליון יכול לשנות את הרצון. האור העליון יכול לשנות את הרצון רק בהקדם של דרישה מצד הרצון.
מצד האור העליון אין שום מניעה, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. היינו, מוכן תמיד לבצע ברצון כל פעולה שהרצון יבקש. אלא בעולם שלנו מתפתחים בצורה טבעית. הרצון לקבל גדל מדי יום ביומו ומזמין באדם תנועות, תשוקות ורצונות. כמו אצל ילדים קטנים שרצים כל הזמן ונמצאים בתנועה ורוצים להתפתח. אבל רצון שגדל מלימוד הקבלה, צריך לדרוש התפתחות רוחנית, כלומר, שמלמעלה יבצעו בו שינויים. ובלי לרצות לא יהיה בו אף צעד ושַעַל של התפתחות.
האור העליון עומד זמין תמיד לרשותנו. אלא המניעה היא ברצון, שלא יודע איך לדרוש מהאור לפתח אותו, כלומר לרכוש צעד אחר צעד את תכונת ההשפעה. כי האדם לא רוצה את תכונת ההשפעה. הוא לא יכול לדרוש מהאור שיעשה ממנו משפיע כנגד הטבע שלו. ואין לו מהיכן לקחת דחף, רצון לדרוש השפעה, לא חשוב כמה יהיה לו רע.
הייסורים, היינו, הרגשת הריקנות בתוך הרצון לקבל, רק תביא את הרצון לקבל לראות את עצמו בצורה הנבזית והגרועה ביותר. לראות שהוא סובל מפני שהוא אגואיסט. וגם אז הוא רק ירצה ויבקש להרוס ולמחות את עצמו, אבל לא להיות אלטרואיסט. כי אין לו כביכול הכנות כאלה בפנים. אלא אם בהשפעה גדולה של האור העליון, יתגלו בו הכנות כתוצאות משבירת הכלים. אותם ניצוצות מהמסך שהיה פעם בשלב ההתפתחות הראשון, לפני שירדנו לעולם הזה, וירגיש במעט מהי השפעה.
אלא הדחף להתפתח לכיוון של השפעה יכול לבוא משני כיוונים. או על ידי ייסורים גדולים. או על ידי אור שמאיר על האדם, ומעורר בו ניצוץ מהשבירה. אותו חלק המשפיע שהיה בו פעם, וכתוצאה מהשבירה שרוי עכשיו בתוך הרצון לקבל. ואז באור העליון שיאיר עליו, האדם הכלול משני החלקים, מרצון לקבל ומנקודה של השפעה, יראה בהפרש ביניהם, עד כמה הרצון לקבל שלו הוא רע.
וכך כל אדם ואדם יכול להתקדם באחד משני הכיוונים. או להרגיש צער גדול ברצון לקבל, ומאין ברירה לרצות להיות המשפיע. דרך קשה ומתמשכת הנקראת "דרך ייסורים", עד שהאדם, או עַם "קשה עורף", לומד מהמכות. או להזמין על עצמו אור עליון, שיאיר לו את הנקודה הזאת בנשמה, ודרכה הוא ירגיש מה הטבע שלו, שכדאי לו להיפטר מטבעו הרע ולהידבק לאותה נקודה, לאור העליון. דרך קצרה ונעימה, שאין בה ייסורים. אלא כולה בהכרת הרע, שהטבע שלו הוא רע. אבל בגילוי הרע שהוא כלפי המטרה. והאדם מיד מקבל המתקה מהתוצאה העתידה לו, שמרגיש קשור למטרת הבריאה.
הדרך הטובה והקצרה הזאת נקראת "דרך תורה", דרך האור. ובעל הסולם מסביר איך האדם מזמין על עצמו את פעולת האור ומתקן את הרצון לקבל. התיקון הראשון של הרצון לקבל הוא קניית תכונת האמונה. "אמונה" נקראת תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ורצון לקבל שקונה לעצמו רצון להיות המשפיע, לא משמש לאדם כמו מעת לידתו, כרצון רק למלא את עצמו, אלא שואף להיות מעל הרצון שלו. כמו מלכות שמתעלה ולא רוצה להשתמש בכלי שלה, אלא רוצה להיות דבוקה בבינה.
בשלב הראשון של תיקון הכלים, האור העליון משפיע על האדם ומביא לו את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה. והאדם במקום להיות בתוך המלכות, בתוך הרצון לקבל שלו, עוזב כביכול את המלכות ומתרומם וחי בתוך הבינה, בתוך ההשפעה, דומה לבורא, רוצה להיות כמו האור. ובשלב השני של תיקון הכלים, מלכות שעלתה לבינה ורכשה את תכונת ההשפעה, מתקנת את עצמה עם תכונת הבינה ללקבל על מנת להשפיע. האדם הולך וממלא את עצמו עם כל התענוגים שישנם באור העליון שברא אותו, אבל לא בשביל עצמו, אלא כדי להנות לבורא, לאור העליון.
והתהליך הזה הכרחי בשבילנו, מפני שהרצון לקבל שנברא, אם בא לו תענוג, הוא לא יכול להנות. כי התענוג שבא, הוא הפוך מהרצון להנות. וכאשר הוא בא וממלא את הרצון להנות, הוא מבטל את הרצון. כמו בזמן סעודה. ברגע שמתחילים לאכול, מיד מתבטל הרעבון והתיאבון ומפסיקים להנות מהאוכל. ככל שהולכים ומתמלאים, הולך ונעלם התענוג, עד שנעלם לחלוטין הרצון לאכול, התענוג מהאוכל, ונשארים ריקניים. לא מרגישים יותר רצון לאכול, רצון להנות, וגם לא תענוג. והרי הרגשת התענוג היא הרגשת החיים. וכך האדם לא מגיע לחיים.
שרטוט 1
התענוג שבא מבטל את הרצון להנות כי הוא הפוך ממנו.
והבורא מלכתחילה ברא אותנו בצורה כזאת, כדי שהנברא יקבל תיקון. ומהו התיקון? הבורא שהוא רק רצון להשפיע, לתת, ברא נברא שהוא רק רצון לקבל. ואם הנברא קונה מעל הרצון לקבל שלו כוונה על מנת להשפיע, ומשתמש ברצון לקבל שלו כדי לגרום תענוג לבורא, כל התענוג, כל האור, עובר דרכו. אבל הרגשתו חייבת להיות מכוונת כלפי התענוג שהוא גורם בבורא למעלה. כי רק אם הנברא מרגיש את התענוג מפעולת האור, במקום אחר, בבורא, אז התענוג לא נעלם.
בדומה לילד שנהנה ממה שאמא נותנת לו, כדי לגרום לה תענוג. ואז אמא שלו נהנית שהוא נהנה, והוא נהנה שמֵהַנה לאמא. וכך התענוג שלהם לא פוסק ולא נגמר. כי כל אחד שחושב על השני, נהנה בתוכו מהשני. בצורה כזאת מנתקים את הקשר בין המקום שנהנה, לבין הסיבה שבגללה הוא נהנה. והתענוג לא מכבה את הרצון, אלא יכול להיות נצחי. כי הרצון נמצא באחד והתענוג מורגש בשני. אבל התנאי הוא, להיות באהבה, ברצון לאהוב, ברצון להשפיע, לפי משפט האהבה. כי רק על ידי רצון לתת לשֵני אפשר להגיע להרגשה של תענוג נצחי, היינו, לחיים נצחיים.
והכוונה על מנת להשפיע נקראת "תכונת האמונה". השלב הראשון שרוכשים בתיקון על ידי חוכמת הקבלה. ולאחר שרוכשים את האמונה, את ההשפעה, אז מגיעים לשלב השני, שמקבלים בתוך הרצון לקבל על מנת להשפיע. והאדם ממלא את עצמו עם כל התענוגים, ונעשה גדול כמו בורא. כי האור העליון ברא את הנברא באותו גודל ומידה, כמו שהאור ממלא את האדם, והאדם ממלא את הבורא, את הכוח העליון. וכך הם נמצאים יחד בקשר הדדי, באהבה הדדית, בדבקות הדדית.
שרטוט 2
דרך התיקון של הנברא.
המצב הסופי הזה, אליו צריך להגיע. וכדי להגיע אליו נמצאים מלכתחילה במצב הא', שהבורא בורא את הרצון לקבל ממולא בכל טוב מהבורא, אבל רק מלמעלה. והרצון לקבל מרגיש את עצמו רק כנקודה, ללא שום הרגשה. כי אין לו חיסרון, דחף, רצון, השתוקקות מעצמו. לכן הכרח הוא שיתרחק מהבורא עד להסתר ממנו. ובמצב הב' מגיעים עד העולם הזה וממנו חוזרים למצב הג', ששוב נמצאים כמו במצב הא' מלאים באותו האור, אבל בהקדם של חיסרון. חיסרון שאותו האדם רוכש, כי רוצה בעצמו להגיע למצב הסופי.
שרטוט 3
האדם רוכש חיסרון כי רוצה בעצמו להגיע למצב הסופי.
החיסרון הזה נרכש בלימוד חוכמת הקבלה. כי תהליך ההתפתחות שהאדם עובר בחוכמת הקבלה, דומה לתהליך של גדילת האדם בעולם הזה. אלא ההבדל הוא, שבעולם הזה הרצון להתקדם הוא מתוך הטבע, ובתהליך הרוחני, בעולם הרוחני, מתקדמים בהקדם חיסרון מצד האדם, שעליו לבנות ולמצוא בתוכו חסרונות להתקדמות. ובעולם הזה האדם כדי להתקדם ולהגיע בהתפתחות למצב הבא, הוא נדחף ורוצה.
לכן מפתחים לילדים משחקים. כי המשחק הוא כמו שאלה שצריך כל פעם לפתור. בבית הספר כבר נותנים לילד שאלות ברורות וישירות במקום לשחק משחקים, ולכן ילדים לא רוצים ללמוד. אבל במשחקים מכינים לילד בעיות ושאלות לפתור או לבנות. ואפילו אם הוא הורס ושובר את המשחקים, באמצעותם הוא לומד ומפתח את עצמו להבנת הדרגת הבאה. אותו דבר קורה ברוחניות. המקובלים שמשיגים רוחניות, כותבים לנו על השגותיהם. היינו, על המצבים המתקדמים של נשמותינו.
האדם שנמצא למטה ממחסום ויש לו נקודה שבלב, הוא לא מרגיש בעולם הזה רוחניות, כי האור העליון נמצא הרחק מעליו. אלא נמצא בעולם הזה ככל אדם. רק שבתוך הלב האגואיסטי שלו נמצאת נקודה שבלב, ומתוכה עליו לפתח כלי. תחילה כלי קטן, אבל שילך ויגדל עד לכלי גדול, כמו שהיה לו בתחילה. ואיך האדם מפתח כלי? המקובל שנמצא בעולם הזה וחי בעולם העליון, כותב לנו ספר שמתאר את המדרגה הבאה. כמו שנותנים לילדים לשחק במשחק ששייך למדרגה הבאה, כדי להידמות אליה, לפתור בעיות שקשורות בה, ולרצות אותה.
והאדם, בדומה לילד שמסתכל על אבא, ועושה בדיוק מה שאבא עושה בלי להבין מה ולמה, לומד מהספר של המקובל על התפתחותו הרוחנית. אבל תוך כדי לימוד בקבוצה שמגבירה בו את הדחף לרצות להיות במדרגה עליונה. ומתוך שהאדם קורא על תכונת ההשפעה, ומרגיש שצריך להיות בה, ונדחף אליה, הוא מזמין מאותה דרגה עליונה, השפעת אור הנקראת "אור מקיף". אור שמתקן אותו, היינו, מקדם אותו מנקודה שבלב להתעלות לדרגה של לידה רוחנית. ולקבל נפח של עשר ספירות ראשונות בתוך הכלי, להיות כבר כלי הקטן ביותר שחי ברוחניות.
בהתפתחות הרוחנית עוברים אותם תהליכים עם הרצון לקבל כמו בירידה לעולם הזה, אלא בהקדם חיסרון של האדם להתפתח לקשר עם האור. אבל בעל הסולם אומר, שאור מקיף צריך לבוא בדורנו מספרי קבלה ולא מספרי קודש אחרים. כי המקובלים כתבו משך הדורות ספרים בשיטות שונות, בארבע שפות, בשפת התנ"ך (המקרא), בשפת הגמרא והמשנה (שפת המשפטים), בשפת האגדה ובשפת הקבלה.
שרטוט 4
האור המקיף צריך לבוא בדורנו מספרי הקבלה ולא מספרי קודש אחרים.
בדורות הקודמים האגו היה קטן. לכן כדי להשתוקק לעולם הרוחני, למצבו המתקדם, הספיק לאדם ללמוד תורה או משנה וגמרא, שלא דיברו על הרוחניות בצורה ישירה, אלא בלבושי העולם הזה. ואותם אנשים שהיו בדרגת עביות קטנה, הרגישו דרך שפה שמדברת על נזיקין ועל ממונות, שמדובר על רוחניות והתקשרו לאותה דרגה רוחנית. בשפה עצמה, לא נראה לעין שמדובר על רוחניות, אבל הדורות האלה הבדילו בזה והשתוקקו אליה.
וכך משכו אורות מקיפים והתקדמו. אבל בימינו האדם נמצא ברצון לקבל, שגדל למימדים הגרועים ביותר. והאגו לא נותן לו לראות בספרים שכתובים בשפת המקרא או בשפת התלמוד, שמדובר בפעולות רוחניות, אלא רק תמונות גשמיות. לכן עלינו ללמוד מספרים שכתובים בשפת הקבלה. כי שפת הקבלה מדברת בצורה ברורה וישירה על רוחניות. היא מתארת מה קורה לאדם בעולם הרוחני. מה עליו לעשות ולאן להגיע, בלי לבלבל אותו.
ומהאדם רק נדרש להיות בזמן הלימוד בכוונה נכונה כלפי המטרה שעליו להגיע אליה. והצלחתו תלויה באיזו מידה במצבו הנוכחי הוא משתוקק כמו ילד למצבו הבא. וההשתוקקות שלו נמדדת בכמות יגיעה ובאיכות יגיעה. אלא הנטייה היא, להזיע כמה שנים ביגיעה כמותית, ואחר כך לחַשב כמה שעות וכמה ימים השקענו, כמה למדנו, כמה חשבנו ועל מה, ולצפות לתוצאה. אבל התייגעות כזאת היא יגיעה גופנית ולא יגיעה פנימית ונפשית. ועיקר היגיעה צריכה להיות יגיעה איכותית ובזמן הלימוד.
שרטוט 5
השתוקקות למטרה נמדדת בכמות יגיעה ובאיכות יגיעה.
האדם צריך לחשוב בזמן הלימוד איך להגיע לאותם מצבים שעליהם הוא לומד. כי ההתקדמות היא בעיקר בזמן הלימוד על ידי הספרים. אלא בעל הסולם אומר שהבעיה היא, שלעיתים קרובות שוכחים ונמשכים לכל מיני מחשבות, ורוצים לדעת בדיוק מה כתוב בספרים, במקום לדרוש אור מקיף, מַאור המחזיר למוטב. לכן בזמננו לא רצוי להשתמש בשפות אחרות מלבד שפת הקבלה. כי שפת הקבלה מכוונת את האדם למטרה.
ולכן כל הטענות כנגד לימוד חוכמת הקבלה, היו נכונות רק לזמנים עברו, לפני שהלך וגדל הרצון לקבל, ואנשים עוד יכלו להתקדם על ידי לימוד מספרים בשפות אחרות, כמו שפת הגמרא והמשנה, שפת התורה, או שפת האגדה. אבל בימינו, שנמצאים אנו ב"ימות המשיח", במצב של "דור האחרון", חייבים להשתמש בכלי שמתאים לדורנו, בכלי החזק ביותר, שהוא שפת הקבלה.
ולכן אין לחשוש מלימוד הקבלה. מפני שהאיסור לגלות את חוכמת הקבלה התייחס לאגו, שלא היה מפותח דיו ולא דרש תיקון לעומקו. לכן עד שהסתיימה שבירת הכלים וכל הנשמות התערבבו זו עם זו, חוכמת הקבלה היתה נסתרת. ורק בסוף המאה העשרים, כפי שנכתב ב"זוהר", הגיע הזמן להתחיל בתיקון הנשמות השבורות. לפיכך חובה לגלות את חוכמת הקבלה ולהשתמש בה. וכל האיסורים על העיסוק בה אינם תקפים עוד. אלא חובתנו לממש את המוטל עלינו ולהתחיל את התיקון.
אות כ"ז
"עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף."
מהו "אסור לגלות"? האור העליון שברא אותנו, יחד עם בריאת הכלי הנקרא "רצון לקבל", ייסד בינו לבין הנמצאים בעולם הזה "עולמות", הַעַלמות. החלשה הדרגתית של עוצמת האור דרך עולמות "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", המעלימים את האור העליון. וכך הנמצאים בעולם הזה תחת העולמות, לא מרגישים את האור העליון, אלא רק את הגוף.
האור העליון פועל דרך המערכת רק עד עולם האצילות. לכן הוא נקרא "אצילות", מהמילה "אצלו". כי עד עולם האצילות האור העליון כמעט ולא עובר החלשה, אלא נשאר כפי שהוא בעצמו. החלק העליון הזה הוא נקרא ג"ר. ומאמצע אצילות הנקרא "חזה" (בדומה לגוף שלנו), "מִחַזֶה דאצילות" ולמטה, האור הולך ומתמעט, עד שבעולם הזה הוא נעלם לחלוטין.
שרטוט 6
במערכת העולמות האור העליון פועל עד עולם ה"אצילות".
עולם האצילות הוא מערכת מיוחדת של הנהגה והשגחה שמפקחת עלינו. המערכת הזאת מתחלקת לשני חלקים, עליון ותחתון, ג"ר וו"ק. "ג"ר דאצילות" נקראת המערכת העליונה שבה מתבשל כל עתידנו ומה שקורה לנו, ובה נמצאות כל התוכנות שמתבצעות אחר כך עלינו. זו המערכת הנקראת "מרכבה עליונה", "סתרי תורה". "ו"ק דאצילות" נקראת המערכת התחתונה, שמבצעת את הפעולות שתוכננו בג"ר דאצילות. מהמערכת הזאת יורדות הפקודות לכל העולמות, ופועלות על האדם כדי לקדם אותו למעלה.
שרטוט 7
במערכת העולמות האצילות מתחלקת לשני חלקים, עליון (ג"ר) ותחתון (ו"ק).
והאדם צריך להגיע עד למקום הזה שממנו יורדות הפקודות. ואף לעלות למעלה ממנו עד למקום של ג"ר דאצילות, וממנו להמשיך ולעלות דרך עולם א"ק לעולם הנקרא "אין סוף". אבל בינתיים פועלת עליו מערכת של חצי תחתון דאצילות. והוא לא מסוגל להגיע לחשוב ולהבין מה הן התוכנות, המחשבות והמטרות, שמזמינות עלינו את הפקודות הללו. לכן כל לימוד הקבלה מתחלק כלפי הלומד לחלק שיכולים להשיג, ולחלק שלא יכולים להשיג.
שרטוט 8
מהמערכת התחתונה (ו"ק) יורדות הפקודות ופועלות על האדם כדי לקדם אותו למעלה לא"ס.
לכן בעל הסולם אומר, שיש שני חלקים בחוכמת האמת, בחוכמת הקבלה. אבל החלק שנקרא "סתרי תורה", "אסור לגלותם זולת ברמיזה". "אסור" נקרא אי אפשר. כי בחוכמת הקבלה אין אסור ואין מותר. אלא הנברא מקבל ומבין רק כמה שהוא מוכן להבין לפי הכלים שלו, לפי תפיסתו. והאדם שמתקן את עצמו להבין את פעולות ההשפעה, ויכול להבין פעולות מסוימות של האור העליון עליו, הן נקראות בשבילו "מותר", כי הוא מסוגל.
ואם האדם לא מתקן את עצמו במידה מספקת, הוא נמצא במצב שדומה למצבם של חתול או כלב, שמספרים להם על מוזיקה. אם אין התפתחות מספקת, אין תפיסה. וזה נקרא "אסור". כי שניהם הם היינו הך. "אסור" או "מותר" מתייחס ליכול או לא יכול להבין ולגלות את התופעות הנכונות, את ההבנות וההשגות. לכן מי שהשגתו נמצאת רק למטה מחזה דאצילות, כל התופעות שמתרחשות למטה מעולם האצילות נחשבות אצלו ל"סתרי תורה", כי הן נסתרות ממנו ולא מובנות לו.
בספרי הקבלה כותבים עליהן פה ושם, אבל "ברמיזה". כלומר, כדי לעורר חיסרון באדם שמתקרב אליהם. אחרת אין לאדם מהיכן לגלות חיסרון לאותו מצב ולדעת עליו, להתקדם אליו ולהיות איתו בקשר. לכן כל מה שהמקובלים כותבים, על מה שקורה למעלה מחזה דאצילות, מיועד למתקדמים בלבד, ולא למי שנמצא למטה ממחסום.
ומי שמתקדם כלפי חזה דעולם האצילות, מרגיש שיש משהו יותר גבוה מהחלק שפועל עליו. חלק שמתכנן מה יקרה לו, ומה יהיה לו, ולמה נעשה לו כך. ואז נולד בנברא חיסרון לֵמה שנמצא בחלק העליון דעולם האצילות. אותן מערכות הנקראות "מעשה מרכבה", "מעשה בראשית", שמובילות ומתכננות את כל הפעולות שקורות עם הנבראים, בעולמות בריאה, יצירה, עשיה, וגם בעולם הזה. אבל רק אם מגיעים לחזה דאצילות, לומדים ומשתוקקים לגלות אותו, ואז פורצים הלאה.
"חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף." כתר, חכמה, בינה, הנקראות "ג' ראשונות", ג"ר, הן "ראש הפרצוף". החלק של התִכְנוּת שקובע מה יהיה ומה יקרה. כל המחשבות והתוכניות בראייה לעתיד. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הנקראות "ז' ספירות תחתונות" או "ו' ספירות" (ו"ק) הן "גוף הפרצוף", שהוא החלק המבצע.
החלק באצילות ששייך לו"ק (לז"ת) מותר ללמוד, ואף יותר מכך (מדגיש בעל הסולם) "מצווה גדולה לגלותם" - להגיע לספירות הללו וללמוד אותן. לכן מטרת הלימוד צריכה להיות להגיע מהעולם הזה להשגה בחלק התחתון של עולם האצילות ולהתכלל בו - להגיע להבנה ולחיבור עימו. זאת אומרת, תחילה להתחבר בפועל עם המערכת העליונה כך, שהמערכת פועלת עלינו, ואנחנו נמצאים כלפיה בהבנה ובקשר הדדי. אבל לאחר שנעשים כמוה, להתעלות למעלה יותר, להבנה למה קורות פעולות השגחה והנהגה כאלה, ולעלות לג"ר.
שרטוט 9
ג"ר, הן "ראש הפרצוף", הוא החלק של התכנון. ו"ז' ספירות תחתונות" או (ו"ק) הן "גוף הפרצוף", שהוא החלק המבצע.
"כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה."
בתחילה היה רק אור עליון. אור שבורא ובונה את הרצון לקבל יש מאין. רצון לקבל שלא מרגיש עדיין שרוצה, כי כל-כולו נברא על ידי האור. כמו טיפת זרע, שלא מרגישה קיימת ורצון מעצמה להתפתח. עדיין לא מיוחסים לה חיים, אלא רק על שם העתיד. אבל אותו רצון להנות מתחיל להרגיש מלבד אור שברא אותו, מלבד התענוג, גם את נותן התענוג.
שרטוט 10
רצון להנות מתחיל להרגיש מלבד התענוג (1), גם את נותן התענוג (2).
וכתוצאה מפעולה משותפת של שני מקורות, הרצון מתחיל להתפתח ולרצות להיות דומה לנותן התענוג. ואז מקבל צורה שנייה כמו הנותן, המשפיע, של רצון, אבל לתת.אי אפשר בפעולה אחת של השפעה גם לבנות משהו וגם לדחוף אותו להתפתח. כי להתפתח לא נקרא לבנות, אלא לתת לנברא כיוון אחר להתקדמות והתפתחות.
לכן יש לנברא תענוג מהשפעה ויחד עימו הרגשת הנותן, נתינה. ומפני ששניהם הפוכים זה מזה, בפעולתם על הרצון, הם משנים לחלוטין את הרצון מרצון לקבל לרצון להשפיע. וההיפוך הזה הוא נקרא "התקדמות". ואין בכל הבריאה יותר משני המצבים הללו - מקבל או משפיע. אלא רק דרגות עוצמה של לקבל ודרגות עוצמה של להשפיע.
שרטוט 11
התוצאה מפעולה משותפת של שני מקורות – התקדמות והתפתחות.
והרצון לתת, להשפיע, עובר התפתחות נוספת להבין מה הוא יכול לתת. אם כרצון להנות הוא יהנה כדי להשפיע, אז הוא יגרום תענוג לעליון. ואז הנתינה שיבצע הנברא תהיה מורגשת בפועל בעליון שרוצה לתת לנברא.כי אם בין שניים, כל אחד נותן לשני, אז שניהם נהנים כמקבלים מהשני או נותנים לשני, ויש ביניהם זרימה בלתי פוסקת של תענוגים. וכך הרצון לקבל שמקבל תענוג מהעליון כדי להשפיע תענוג לעליון, מרגיש מפעולתו תענוג גדול.
שרטוט 12
הנברא מבצע את הנתינה בשביל להיות דומה לבורא, להנותן.
שרטוט 13
אם כל אחד נותן לשני, יש ביניהם זרימה בלתי פוסקת של תענוגים.
והתענוג הגדול שהנברא מבצע, מורגש בו כתענוג שרוצה להנות ממנו, אבל להנות כמו הבורא. להיות דומה לנותן, וממעמד הבורא לקבל את כל התענוג. הרצון האחרון הזה לרצות לקבל את כל התענוג ממעמד הבורא, הוא הרצון אגואיסטי שבא מתוך הנברא עצמו. הנברא מרגיש את הבורא ורוצה להנות משני המצבים, גם מהתענוג שבא מהבורא וגם ממעמד הבורא, מזה שהוא נותן. לכן המצב האחרון, הוא נקרא "כלי", "נברא". כי יש בו רצון מתוך עצמו.
שרטוט 14
בחינה ד' רוצה להנות משני המצבים,וזה רצון מתוך עצמו, לכן הוא נקרא "כלי"
ואם בוחנים היטב את ההשתלשלות הזאת לפרטי פרטים, לומדים שחלק ג' שלה מתחלק לעוד ששה חלקים פנימיים משלו. ואז החלק שלה שנקרא "שורש", הוא המשפיע. ויחד עם תשעת החלקים הנוספים, יש בה עשרה חלקים, הנקראים "עשר ספירות". עשרה שלבים שחייבים להיות מהנותן עד המקבל, כדי שהמקבל ירצה לקבל את מעמד הנותן, על כל המילוי שיש בו.
לכן כל כלי, כל נברא, לא חשוב מה גודלו של הנברא, אפילו חלק מנברא, ממבנה הרצון לקבל, כלול תמיד מעשרה חלקים פנימיים. כל חלק פרטי שמבדילים ממבנה הרצון לקבל הכללי, שעבר התחלקות להמוני חלקים פרטיים, חייב להיות כלול מעשר ספירות, אחרת הוא לא רצון, הוא לא נברא. לכן בעל הסולם אומר, שבכל פרצוף, בכל עולם, בכל נברא, יש עשר ספירות.
שרטוט 15
מהנותן עד המקבל חייבים להיות עשרה שלבים, לכן כל כלי כלול תמיד מעשר ספירות.
עשר הספירות הללו מתחלקות לחלק הנקרא ג"ר ולחלק הנקרא ז"ת. מהיכן נובעת אותה חלוקה?מלמעלה באה השפעה הנקראת "שורש", "כתר". בשלב הראשון נברא רצון שמקבל, הנקרא "בחינה א'", "חכמה". בשלב השני הרצון הזה רוצה להידמות לעליון ונקרא "בחינה ב'", "בינה". בשלב השלישי הנקרא "בחינה ג'", "זעיר אנפין", לא מספיק לו להידמות לעליון, אלא הוא מחפש איך באמת להידמות לבורא ומקבל על מנת להשפיע. בשלב הרביעי הוא מגיע לרצון הגדול ביותר הנקרא "בחינה ד'", "מלכות", שרוצה לקבל את הכל.
שרטוט 16
ארבע שלבי התפתחות הכלי.
אלא שזעיר אנפין כלול משישה חלקים, "ו' קצוות", ו' ספירות, הנקראות "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד", "יסוד". וכך יש תמיד עשר ספירות. אבל מהיכן מתחיל הנברא? הנברא מתחיל מזעיר אנפין, בפעולה מצד הנברא שרוצה להידמות לבורא. לכן עד בחינה ב' נקרא "ג' ספירות ראשונות", ג"ר, שנקרא לעיתים "ראש". ומבחינה ג' ואילך נקרא "שבע ספירות תחתונות", ז"ת, הנקרא "גוף". ראש וגוף יחד מהתחלה ועד הסוף נקראים "פרצוף", מבנה רוחני, מבנה מסוים של הנברא.
שרטוט 17
המבנה הרוחני של הנברא "פרצוף".
"והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור."
בפרצוף רוחני, החלק שנקרא "ראש", ג"ר (כתר, חכמה, בינה), מסתיים במקום הנקרא "פֵּה". האור שמקבלים בראש ומחלטים לקבל בפועל, הוא נמשך מהפֵּה לגוף הפרצוף. והאורות שמתפשטים בתוך הגוף מ"פֵּה" ולמטה, הם נקראים "טעמים". אבל האורות האלה שממלאים את הגוף, באים מהאור הכללי הנקרא "תורה", ולכן הם נקראים "טעמי תורה".
אורות של "טעמי תורה" מתפשטים עד אותו חלק בגוף הפרצוף, שהוחלט בראש הפרצוף, שעד אליו יתפשט האור, ולא יותר. המקום הזה הנקרא "טבור", מחלק את גוף הפרצוף לחלק הנקרא "תוך" ולחלק הנקרא "סוף", שממנו והלאה האור לא מתפשט. בהתאם להחלטה שלא רוצים לקבל יותר אור, כי רוצים שהאור יתפשט בגוף רק כדי לגרום תענוג להנותן. וסוף של כל הגוף נקרא "סיום" או "סיום רגלין", "סיום רגליים".
שרטוט 18
התפשטות האור "טעמי תורה" בגוף הפרצוף.
ב"ראש", שכולל רק את שלושת הספירות, כתר, חכמה, בינה, נמצאות כל צורות הראש שמאוחר יותר מופיעות כהעתקה בחומר שלנו: "גולגולת", "מצח", "עיניים", "אוזניים", "חוטם, "פה". אבל על הנברא בעולמות הרוחניים, לא מדובר על חומר, אלא על כוחות, שסדר הכוחות, סדר התכונות ביניהם, נותן את ציור הפרצוף וכל האופן שלו.
"אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה."
יש חלק שאפשר לגלות וחלק שאי אפשר לגלות, כי "אי אפשר" הכוונה עד החזה דעולם האצילות, המקום שבו מתכנתים את כל הפעולות, שהוא המקור של הראש של מערכת ההנהגה וההשגחה. בינתיים אנחנו לא יכולים להיות בקשר עם הראש, אלא רק עם הגוף, עם ז"ת. בדומה לילד שלא מבין ולא יודע, למה ההורים שלו פועלים כך כלפיו, מה המניע של מעשיהם, ואף חושב שהתנהגותם אכזרית ולא מתחשבת. אבל לא נדרש ממנו להבין, אלא לציית בינתיים ולעשות בדיוק מה שאומרים לו.
כך גם בהתפתחות הרוחנית, על האדם תחילה להתאים את עצמו לחלק המעשה, לחלק התחתון, לז"ת של הפרצוף. ורק לאחר שהתאים את עצמו לז"ת של הפרצוף, הוא יכול להבין את הסיבות והמחשבות למה שקורה, ולהיות כלול בג"ר, בראש הפרצוף. וגם שנעשים גדולים צריכים לא פעם לבצע כל מיני פעולות, כדי מתוך הפעולה עצמה להתחיל להבין את הסיבה ומה קורה בפנים. זה נקרא "נעשה ונשמע".
רק בצורה כזאת אפשר להשיג משהו. אבל מלכתחילה צריך להסכים שרק מתוך הפעולה מגיעים להבנה. גם בחינוך שגדלים בעולם הזה, וגם אם גדלים ברוחניות, שזה נקרא "ממעשיך הכרנוך". מתוך שהאדם מדמה את עצמו לפעולות העליונות, לז"ת דאצילות, ומה שקרה בעולמות בריאה, יצירה, עשיה, מתוך זה "ממעשיך", מהמעשים של האור העליון עליו, הוא מתחיל להכיר את האור העליון. להבין את השיטה שלו, את שכל שלו ואת המטרות שלו.
רק אם הנבראים מרגישים את ה"טעמים", האורות שמתפשטים בהם מראש הפרצוף, מתוך זה הם לאט לאט מתחילים להבין מה הראש רוצה מהם. כי מדמיינים את עצמם לאותן הפעולות. ואז מעל הפעולות, מגיעים להבנת הכוחות והמחשבות שהפעילו את מערכת הפעולות, הנקראת "מערכת ההנהגה וההשגחה".
אות כ"ח
"ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו."
מערכת ההנהגה וההשגחה של ראש הפרצוף היא עד גמר ג"ר דאצילות. אבל בינתיים אנחנו לא מבינים את ראש הפרצוף, את המהלכים שמתבשלים שם למעלה בראש דאצילות. אלא רק מקבלים פקודות וכוחות מלמטה מהמערכת שנמצאת למטה מראש דאצילות.
שרטוט 19
הפרצוף הראשון דאצילות נקרא "עתיק" והוא נעתק מהשגתנו, מעולמנו.
לכן הפרצוף הראשון דאצילות, נקרא "עתיק". כי הוא נעתק מהשגתנו, מעולמנו. מי שנמצא בדרגה פחותה מ"עתיק", לא מרגיש אותו, ולא מבין אותו, ולא יכול לגלות אותו. כי חסרים לו כלים, ולא משום שאסור לו לגלות. אלא אין לו כלים לגלות את המצבים הללו. לכן נאמר "כיסה עתיק יומין". "כיסה" מלשון כיסוי, הסתרה, מסתיר את עצמו מהתחתונים, ולא נותן להם אפשרות לגלות אותו, כדי לא לבלבל אותם. כי אנחנו כמו ילד שכל זמן שאינו גדל לדרגת ההורים, הוא לא מבין מה זה להיות הורה. הוא לא מבין את עמקות היחס של הוריו כלפיו, את המחשבות שלהם עליו, למה הם דורשים ולא רק רכים וטובים.
עד שילד לא עולה בעצמו לבצע פעולות ההורים, הוא לא מבין את הסיבה להתנהגותם עִימו. כך גם ברוחניות. צריך לכסות מהתחתון את הסיבות לפני שהוא מבצע, כי אחרת זה יבלבל אותו בביצוע. ולכן לכל התקדמות רוחנית, בכל דרגה ודרגה, יש חלק נגלה וחלק נסתר. על החלק הנסתר צריך לדאוג לכסות, ואת החלק הנגלה צריך לדאוג לגלות. ולפי החלוקה הזאת של עולם האצילות, המקובלים מתנהגים תמיד עם עצמם ועם כלל הציבור. אלא בעל הסולם כותב במאמר "עת לעשות", שכלפינו בעולם שלנו, מפני שהאגו של האדם מתפתח בתוך תנאים סביבתיים, משתנה היחס בין החלק הנסתר לחלק הנגלה, שהאחד נסגר מעט והשני מעט יותר נפתח ונגלה.
אות כ"ט
"הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים."
בכל פרצוף יש חלק שצריך להשתמש בו, וחלק שלא צריך להשתמש בו. אבל שימוש או אי שימוש הם באותה עוצמת דרישה. לכן רק מי שמתייחס נכון לשני חלקי הפרצוף של הנשמה שלו, ויודע איך לשמור את עצמו ולכסות או לגלות את הדברים, שמפעיל חלק מהרצונות ומסתיר ומצמצם את החלק האחר. הוא עובד בצורה נכונה ומתקדם ממדרגה למדרגה בצורה ישירה, קלה וקצרה. ולכן נאמר עליו ששכרו גדול מאוד.
"שכר גדול" פירושו, שבלי בעיות ובלבולים ואריכות הזמן, הוא עולה מִדרגה לדרגה. כי בכל מדרגה מכלל המדרגות שיש בעולמות עשיה, בריאה, יצירה, נמצאים כפרצוף שיש בו ראש, תוך, סוף, וצריך לעשות חשבונות בפה של הפרצוף, כמה לקבל וכמה לא. ולאחר מכן באיזה חלק לקבל את האור בפנים בתוכו, ובאיזה חלק לא לקבל. ואז בהתאם לדרישת הכלים לפעול ולגלות חלק מהרצון, כדי בחלק לקבל את האור העליון, וחלק מהרצון לא לגלות בפועל, אלא דווקא להסתיר את הרצון מִקבלת האור. וכתוצאה מזה מקבלים שכר. ומהו השכר? התקדמות וגילוי בדרגה הבאה.
בכל מדרגה בעולמות צריך לעשות חשבונות וכתוצאה מזה מקבלים שכר של התקדמות וגילוי בדרגה הבאה.
"והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות."
מהו היחס הנכון לכלים? הנשמה היא רצון לקבל. ורצון לקבל יכול להיות לחלוטין לא מתוקן, כפי שנמצאים אנו בעולם הזה. או להפוך להיות חלקית מתוקן, באחוזים הולכים ועולים, עד לגמר תיקונו המלא בעולם אין סוף. מהו "אין סוף"? אין גבול. הכל מותר, מפני שכל הכלים מתוקנים. אבל עד גמר תיקון, עד לגובה חזה דעולם האצילות, תמיד נמצאים במצב שחייבים להתעסק גם בחלק שמקבל, וגם להסתיר את הכלים של החלק שלא מקבל, מקבלת האור.
ואם האדם עושה חשבון נכון, הוא מעמיד ומייצב את עצמו כלפי האור העליון כך, שהאור העליון מקדם אותו. כלומר, השמירה כמה לקבל וכמה לא, היא החשבון שעושים בפֵּה, כמה לטעום מאור הטעמים וכמה לדחותו. בדומה לאדם ששומר על דיאטה, ועושה חשבון מה מותר לאכול בשביל לשמור על הבריאות והכוחות, ומה אסור לאכול בגלל הדיאטה.
אם יודעים בדיוק מה לעשות עם קבלת האורות האלה, איך לשמור על "דיאטה" נכונה, שכל הכוונות יהיו רק לגרום תענוג לבורא, כמו שהבורא רוצה לגרום באורות האלה תענוג לנו, אז נמצאים עימו בשיתוף פעולה ובפעולה הדדית. בצורה כזאת הנברא שומר לייצב את עצמו נכון כלפי האור העליון, כנותן לבורא כמו שהבורא נותן לו. באותה תבנית רצויה שמביאה את האור העליון בכל מדרגה ומדרגה, לפעול על האדם ולמשוך אותו למדרגה יותר עליונה.
שרטוט 20
היחס הנכון לכלים מביא את האור העליון לפעול על האדם ולמשוך אותו למדרגה יותר עליונה.
אות ל'
"הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו'".
הטענות שאסור ללמוד את חוכמת הקבלה, כי יש בה חלקים שעלולים לגרום נזק לאדם, כמו ארבעה שנכנסו לפרד"ס, הן חסרות שחר, משום שאי אפשר אפילו ללמוד את החלקים הללו. וגם לא מי שמוכן להסתכן, כי אי אפשר מן הסתם לפתוח ספר ולהיכנס לסודות התורה. ספרי הקבלה אינם כוללים את החלק של ההנהגה וההשגחה, שבינתיים אין אנו מסוגלים לעכל אותו נכון. לכן הוא נקרא "אסור". בדומה לילד קטן שלא יכול להבין את ההורים, אלא אם מקבל דרישה רכה, ואז יכול להבין אותה כדי להתקדם. כך כותבים לנו המקובלים ספרי קבלה, כמו שבעולם הזה כותבים לילדים קטנים.
ועל מחשבות הבורא, על כוונותיו ותוכניותיו, לא נכתב מאומה בספרי הקבלה בצורה גלויה, שאפשר לחשוב על זה, להבין, לראות, או להכיר. לכן אין מה לדאוג. מאז ומתמיד נמכרו ספרי הקבלה לקהל הרחב, וכל אחד יכול היה לפתוח אותם ללא שום סכנה, כי הוא לא ימצא בהם מה שלא מתאים לדרגתו. אנשים יכולים לפתוח ולדפדף בהם כאוות נפשם, אבל בלי להבין כלום. כי הספרים האלה כתובים בצורה כזאת, שכל אחד יכול לשוטט בהם באין מפריע, ולא למצוא בהם שום דבר לעצמו.
"היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה". כולם היו מקובלים גדולים. שכתבו ספרים מתוך השגתם בעולם הרוחני.
עד השל"ה הקדוש (לפני כמאתיים שנה), כל הספרים נכתבו ב"רוח הקודש", בדרגת רוח דבינה. בהשגת ברורה של האלוקות לפחות בדרגה של רוח דבינה. ולכן כולם כתבו על העולם הרוחני כדי לאפשר לנו מתוך הספרים שלהם, להתקדם לכיוון מחשבת הבריאה.
לכן אי אפשר לחשוב, שהם לא יודעים איך לכתוב כדי לקדם אותנו. הרי מי שנמצא בעולם הרוחני, מתוך שמשיג אותו, חש אותו וחי בו, יודע מה צריך לתת לתחתון. כמו הורה חכם. מי שעבר את כל המדרגות האלה יש בו "אור חכמה", טעמים שמתפשטים בגוף הפרצוף, בתוך הנשמה. הוא בהכרח יודע מה ואיך לתת לתחתונים. כי כבר הקדים רצון כדי לעלות.
זאת אומרת, הוא מבין בדיוק מה הוא רוצה להשיג, לאיזה מדרגה לעלות, ומה בדיוק הוא רוצה לעשות באותה המדרגה. כי העלייה הרוחנית, ההשגה הרוחנית, היא דורשת מהאדם ידיעה ברורה מי הוא ומה הוא, ואיפה הוא נמצא. לכן המקובלים שכותבים בשבילנו ספרים, הם יודעים מתוך השגתם בדיוק מה לכתוב, כי "נשמת אדם תלמדנו". ולכן הם לא יכולים לטעות בכתיבתם, ולגלות פתאום דברים שאסור לגלותם.
"שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במסכת חגיגה)." בעל הסולם רוצה להפריח את הטענה שעולה בדרך כלל בראשם של מתנגדי הקבלה, על האיסור להיכנס לפרד"ס, אותו סיפור על ארבעה שנכנסו לפרד"ס, ואומר שהאנשים כלל לא מבינים על מה מדובר.
"אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל". מעל פה דפרצוף יש במערכת הרוחנית, מערכת שנקראת "חיך וגרון", שכתוצאה ממנה מתפשטים הטעמים. וכל מה שמקבלים ונקבל בעולמנו, עד שנעלה למקום שמותר לקבל, הם כולם אורות דטעמים שכדאי לגלותם, כי הם אורות שמתקנים את המעשים שלנו, ולא גורמים שום נזק.
שרטוט 21
ממערכת "חיך וגרון" מתפשטים אורות דטעמים שכדאי לגלותם.
"שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן."
אם נמשוך את האורות האלה במידה מספקת, הם יגרמו תיקון לכל האנושות ולכל הנשמות, עד להתעלות לעולם אין סוף. למצב שכולם מלאים באור אין סוף, ונמצאים בהרגשה של חיים נצחיים ושלמים. אז נמלא את הרצונות שלנו לחלוטין, ולא נרגיש יותר ייסורים ובעיות. אלא נגיע למטרת הבריאה, להרגיש "להטיב לנבראיו".
כל זאת רק על ידי אורות דטעמים, שמגלים אותם אנשים שעוסקים בספרי קבלה אמיתיים, כדי לקבל מהם את האורות דטעמים הללו. ולכן הלימוד כולו צריך להיות מספרי קבלה, כדי למשוך עלינו אותם אורות, שיעזרו לנו להתעלות. ללא שום חשש, שהאדם הולך לקרוא ספרים לא נכונים, או יבין עניינים שאסור לו לגעת בהם. כי מלכתחילה המקובלים הכינו לנו את כל החומר מתאים להתקדמותנו הנוחה והטובה ביותר. כמו הורים מסורים שנותנים לילד מה שמותר לו, ומרחיקים ממנו מה שאסור, בצורה "מעוגלת" ובטוחה כדי שלא יקבל מכה.