אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (11.7.05) על אות פ"ב - אות פ"ט

כדי להגיע למטרת הבריאה, לדרגת אהבת ה', האדם צריך לעבור את הדרגות הקודמות ההפוכות מהדרגה הזאת. ולמה האדם שמגיע למטרה כל כך נעלה וכל כך טובה, חייב מקודם להיות בחומר, במצב ההפוך לחלוטין מהמצב הרצוי? התירוץ על כך הוא, שהאדם חייב להגיע לשנאה לבורא. כי אם האדם מרגיש שהבורא משפיע לו רע, אז מתוך הרגשתו מרשיע את קונו.

כדברי הכתוב: "מיהו צדיק? המצדיק את קונו". שהצדקה או הרשעה מתקיימות ישר בתוך הרגשתו של הרצון לקבל. אם מרגיש טוב, קובע שהבורא טוב. אם מרגיש רע, קובע שהבורא רע. ולכן חייב לעבור את כל המצבים ההפוכים ממטרת הבריאה, מהמצב הסופי, כדי לקבוע לעומת משהו, לעומת מצב כנגדו, מהו המצב הסופי.

וכל אחד ואחד חייב לעבור את כל שלבי ההתפתחות הללו. עד כדי כך, שלא תיתכן ברוחניות שום קביעת מצב, אלא מתוך בחינה שכנגדו. ולכן ישנם שני מצבים של הסתר פנים, שתי מדרגות שבהן האדם הוא רשע. מפני שאומר על הבורא שהוא רשע, ומתוך הרגשת הלב שונא את הבורא ונמצא בפירוד ממנו. ואחריהם מעבר לשני מצבים של גילוי פנים, שהבורא נגלה לאדם ומשפיע לו טוב. מצב אחד שהבורא משפיע טוב יחסית, ובהתאם עד כמה שהאדם עושה מעשים נכונים וטובים. ומצב שני שהאדם כבר מגלה את יחס הבורא אליו, ללא תלות במצב שבו הוא עצמו נמצא.

מתי האדם יכול לגלות שהבורא משפיע טוב לרעים ולטובים? כאשר הוא מתקן את הכלים שלו בצורה כזאת, שהוא בעצמו תמיד טוב. אבל אז הוא רואה, עד כמה בעבר הבורא עשה לו רק טובות, למרות שהוא עצמו היה באותו עבר בצורה לא מתוקנת. ולא יכול היה לקבוע שנעשה עימו טוב, אלא היה אומר שהבורא רשע, כי הוא שולח לו ייסורים. זאת אומרת, רק מהכלים המתוקנים מבינים את הזמן הלא מתוקן. ואז בפער בין המצבים שהיו, לבין האמת שניתן לקבוע כעת על אותם מצבים, נולדת באדם הרגשת האהבה לבורא, והוא מגיע למטרת הבריאה.

ומתוך כך מובן, שאם קודם לא יהיה פירוד, שנאה, אי הבנה, שנחרתים בתוך האדם בצורתם האמיתית ביותר, הוא לא יוכל לאחר מכן כשיגיע לכלים המתוקנים, לקבוע מה היחס האמיתי של הבורא אליו, באותם מצבים שהיה לא מתוקן. ולכן כולם חייבים לעבור את כל שלבי ההתפתחות, כדי שכל מצב ומצב יישאר בהם, ומתוך הניגוד בין המצבים, יוכלו לקבוע ולהרגיש את אהבת הבורא לנבראים בכל המצבים.

אות פ"ב

"ולפיכך, מוכרח כל אדם לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים, וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים כנ"ל. ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואע"פ שרואה את האחוריים, אי אפשר לו שלא יבא פעם לידי עבירה, כנ"ל (ד"ה וצריכים עש"ה)". כדי להרגיש איך בעל הסולם מבטא את הפער בין מצבים מתוקנים ללא מתוקנים, שעל האדם להיות בשניהם כדי לקבוע את יחס הבורא אליו, מומלץ לקרוא את המאמר "יתרון ארץ בכל הוא" (ספר "שמעתי" מאמר ל"ד).

"ולא בלבד שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום, שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב מצוות ג"כ אינו שלם, כי אפילו, היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנ"ל. וז"ס, אשר "תורה" היא בגי' תרי"א (שכל גימטריא ה"ס אחוריים) שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן, וז"ס לא לנצח ירי"ב וכו', אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור."

לפני גילוי פנים, האדם לא יכול לקיים את שתי המצוות העיקריות, הנקראות "יראה" ו"אהבה". "יראה" היא על הכלים עצמם ו"אהבה" זה התוצאה מהם, עד כמה משפיעים לבורא. ועל שני המצבים האלה אין עדיין לאדם קביעה אמיתית. הוא לא יכול להיות בטוח שהם ישנם בו, אפילו אם נראה לו שהם קיימים בו.

אלא מהיכן הוא יודע שיש לו או אין לו? כתוצאה מגילוי פנים. רק מגילוי פנים, שהאור מתגלה כלפי האדם באופן מלא. ועד שהאור מתגלה לאדם באופן מלא, הוא לא יודע מה זה נקרא להיות מלא. לכן הוא עלול לדמיין לעצמו שכבר נמצא באותם המצבים. אבל רק לאחר שהגילוי הזה מופיע, הוא מביא עימו לאדם את היראה והאהבה.

אות פ"ג

"והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו ית'". כי לפני כן האדם נמצא ברצון לקבל בעל מנת לקבל, בלא לשמה, למטה ממחסום. המחשבות והרצונות שלו הם בסופו של דבר לתועלת עצמו. והוא לא יכול להתנתק מהרצון הזה, אפילו אם ישתדל. הוא משתוקק לקשר עם הבורא, להיות דבוק בו, אבל בכל זאת הדבקות והקשר שהוא מתאר לעצמו, הם לטובת עצמו. ואפילו המחשבה על הבורא, שרוצה להשפיע ולהביא את עצמו לעבדות, להיות שַמַש לבורא, לא יכולה לנתק אותו מהאינטרס של רווח פרטי לעצמו.

ולעבור מהמצב הזה, למצב שבו האדם מתנתק יחסית מעצמו וכאילו לא קיים, כביכול מתעלה מעל הטבע, מעל הגוף, ולא שייך אליהם, אלא נמצא בצורה אובייקטיבית, בלתי תלויה במחשבות וברצונות שלו, אפשר לזכות רק על ידי "ישועת ה'". זאת אומרת, אותו כוח עליון מיוחד שבא מלמעלה, ונותן לאדם את האפשרות הזאת. ולפני שקורה כך עם האדם, הוא לא יכול לתאר לעצמו מה זה. כי מדובר בניתוק מהטבע, בניתוק מהחומר, בניתוק מהבריאה.

"והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו ית', שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעיין המתגבר כר"מ (אבות פ"ו) ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעוה"ב. וכן ההפסד הגדול שבעבירה."

האדם מתחיל לראות את המבנה שלו כלול מתרי"ג איברים, חלקים, רצונות. הוא מתבונן על הגוף שלו, לא על הגוף הפיסיולוגי, אלא על הגוף של הנשמה, על הכלי שלו. ורואה עד כמה הוא יכול בעזרת הכלי הזה לעשות פעולות רוחניות, פעולות דהשפעה. בכל פעולה ופעולה שהוא מתעלה מעל השימוש האגואיסטי, הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, וזהו השכר בשבילו, להשפיע לבורא.

וכך גם ההפך. ככל שאיננו מסוגל עדיין להשפיע, אלא רק להגביל את עצמו ולצמצם את השימוש באותו רצון, הוא מצטער צער רב. ורואה את ההפסד הגדול באותו חלק של הרצונות והמקרים, שעדיין לא יכול להשפיע לבורא. זאת אומרת, הוא שוקל בדייקנות את היתרונות והחסרונות שיש לו מהכלים המתוקנים, או מהכלים שאינם יכולים להיתקן בינתיים. והשכר שלו, שמזדמן לו לעשות השפעה לבורא. והעונש, אם איננו יכול עדיין להשפיע לו.

אות פ"ד

"ואע"פ, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת מכאן ואילך, להרגיש התענוג הגדול בעת עשיית כל מצוה, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי. למשל, כסוחר שעשה עסק והרויח בו סכום גדול, אע"פ שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מ"מ אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף."

במצב הזה האדם עושה תיקונים על ידי שרוכש את תכונת ההשפעה. הוא עדיין לא יכול לעבוד עם הכלים דלקבל על מנת להשפיע, שבהם הוא נעשה דומה לבורא, משפיע לו נחת רוח ופועל ועושה כמוהו. אלא התיקונים שלו הם בינתיים לתקן את הכלי, בלעלות אותו מעל הרצון לקבל על מנת לקבל. לעשות צמצומים על הרצון לקבל על מנת לקבל, ולרכוש את תכונת האמונה, את תכונת הבינה.

ובכך לבנות גלגלתא ועיניים, חלק של ההשפעה, על כל כלי וכלי. ולאחר מכן לבוא למצבים, שיוכל גם בכלים האלה לקבל על מנת להשפיע, שנחשב כהשפעה טהורה. לכן, הוא לא מרגיש את עצמו עושה פעולת השפעה בפועל, ונמצא בגמר התיקון דומה ושווה לבורא בכל. אלא רואה רק עד כמה אותם תיקונים שהוא עובר, ומתקין על כל רצון ורצון את תיקון הבינה, מעלה אותו ומכין אותו לבוא לצורת ההשפעה האמיתית. בינתיים הוא עובר תיקון של תכונת ההשפעה, אבל אחר כך היא תהיה פעולת השפעה.

אות פ"ה

"ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת מעידה עליו שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד, וכן שיפרוש ויברח מהעבירות כמו שבורח מפני אש, ואע"פ שאינו עוד צדיק גמור כנ"ל, משום שלא זכה עדיין לתשובה מאהבה, מ"מ, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומע"ט עוזרת לו לאט לאט, לזכות ג"כ, בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של "גילוי פנים", ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור."

מתוך גילוי פנים האדם רואה ומבין, שאין דבר יותר נעלה מהשפעה. החשבון הזה שקוראים עליו במאמר, יכול להראות כנובע ממניע אגואיסטי. שכדאי לעסוק בפעולות של השפעה, משום שמרוויחים בהן נצחיות ושלימות, או נעשים דומים לבורא, או זוכים לכל טוב. ואז אין בשביל מה להישאר בכלים דקבלה. ואין מי שיסרב להחליף זה על זה, מתוך חשבון פשוט של רווח עצמי. אבל זה רק ממחיש את הקושי שנתקלים בו, כאשר באים לדַבֵּר על המצב הרוחני.

האדם שנמצא מעל המחסום, החשבונות שלו מנותקים לחלוטין מרווח עצמי. אלא הוא רואה עד כמה תכונת ההשפעה היא נעלה יותר מתכונת הקבלה. ועד כמה לעשות נחת רוח לבורא איננו משתלם מבחינת הרווח העצמי שלו, אלא מעלה את האדם מעל הרווח העצמי. ולכן הוא משתוקק לזה. אבל מפני שהוא בנוי מחומר שרוצה להנות, הוא זקוק לאותה עדות, היינו, שהבורא יחזיק אותו מעל הטבע שלו.

ובמידה שקיימת אותה עדות, הוא יכול לעשות חשבונות נכונים ופעולות נכונות. ולהתקדם למצב שאפילו מתוך עבודה על כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות, הוא לאט לאט יבוא מ"להשפיע על מנת להשפיע", מתיקון תכונות הבינה על פני כל רצון ורצון, לקיים את חוק האהבה. כלומר, לקבל על מנת להשפיע.

איזה עבירות אפשר לעשות לאחר שרוכשים את תכונת ההשפעה?

קשה לקבוע מה הן אותן עבירות. כי האדם שנמצא במצבים הגבוהים שמדובר עליהם, נמצא כבר במצבים מתוקנים, שרוכש את תכונת הבינה, את תכונת ההשפעה, ונמצא מעל הצמצום, בפרצופי קטנות דקדושה. הוא כבר גומר את התיקון שלו ומתקרב לגדלות, ואולי מתחיל לבצע פעולות של גדלות.

וגם באהבה ישנם שלבים רבים (כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות" וב"פתיחה לחוכמת הקבלה"). תחילה האדם עושה תיקונים בלקבל על מנת להשפיע, בג' קווים, ג' גו ג' (גימל גוֹ גימל). לאחר מכן בקטנות, מאוחר יותר בגדלות, באח"פ דעליה, בשמירה על הכלים שלא יכולים להשתתף בלקבל על מנת להשפיע. כי אח"פ דעליה בלבד, הוא מה שמסוגלים לבצע כנתינה, כלקבל על מנת להשפיע, עד גמר התיקון.

וכך האדם נשאר עדיין במתח רב בין כלים שרוצים להשתתף בעל מנת להשפיע ומסוגלים להשתתף בעל מנת להשפיע, לבין כלים שמרגישים את התענוג שיש באור העליון, כקליפות, ככלים שרוצים להיות בקדושה. הכל נמצא בגוף שלו. כל ההבחנות האלה ששייכות לקליפה: "נחש", "פרעה", "בלעם", "בלק", "שעיר לעזאזל", נמצאות בתוך האדם מהשבירה, במצב שהוא לא יכול לתקן אותן, אלא חייב בצורה כלשהי להיבדל מהן.

על האדם להתרחק מהם ולעשות על הרצונות הללו תיקונים מסוימים, שלא יבואו אליו בזמן שהוא מתחיל לעסוק בחלק מהרצונות שלו בלקבל על מנת להשפיע. אבל כאשר הוא מתחיל למשוך כדי לקבל, ומתחיל להרגיש מעט יותר טעם בקבלה, הוא חייב להֵנות. אחרת אין לו מה להביא לבורא כתענוג, אלא רק את התענוג ממנו. להראות לבורא שנותן לו תענוג, איך הוא נהנה מהתענוג הזה. זה מה שהוא מביא לבורא, משפיע לו חזרה. כי במה האדם יכול להַנות לבורא, שאוהב אותו ורוצה לתת לו, ולעצמו אין לו כלום? להראות לבורא כמה הוא נהנה ממנו.

וברגע שהאדם מתחיל להפעיל את הכלים דקבלה שלו ולהנות בהם, כי אחרת מה הוא יראה לבורא חזרה כתענוג, אז אסור שיתעוררו בכל רצון ורצון אותם החלקים שלא יכולים להשתתף בתהליך הזה. ולכן האדם שרוי במתח עד לגבול מסוים, כדי להשתמש רק בחלק מהרצון וביתר לא. אבל הוא משתמש בקבלה ונהנה כמו קודם, ועוד יותר מקודם, כי הוא מקבל תענוגים פי תר"ך פעמים. רק משום שהוסיף כוונה לָמָה הוא נהנה.

כל הפעולות נשארות אותן פעולות כמו שקודם, רק התענוג נעשה פי תר"ך פעמים יותר גדול עם הכוונה על מנת להשפיע. אלא בכל רצון ישנו חלק שמותר להשתמש, וחלק שאסור להשתמש. וחלק אחד חייב להיות מרוחק מהשני ברווח מסוים, כדי שהאדם לא יבוא פתאום לידי טעות או קלקול, וימשיך יותר תענוג ממה שהחליט. והעבודה הזאת היא עבודה מסוימת מאוד וקשה, שדורשת ידיעה ברורה וחשבון מדויק, מתוך בטחון ועל ידי מערכת שמירה. אבל אז האדם מפעיל את כל מה שנמצא בתוך הכלי.

ובכך הוא מגלה באיזו צורה הבורא ברא את הכלי. איך תכונות דהשפעה נכנסו והתכללו בתכונות דקבלה. עד כמה הן התקשרו יחד ואיזה קשר יש ביניהן. כי הוא בודק איך בדיוק מתנהל הקשר בין תכונות הבינה לתכונות המלכות. עד כמה הקשר הזה עוזר לו ובאיזו מידה, להשתמש בלקבל על מנת להשפיע. היכן נמצאת הבינה, שתשמש בסופו של דבר ככוונה על מנת להשפיע, שרוכבת על הרצון לקבל. איך היא מתקשרת לרצון לקבל, ובכמה היא יכולה לסייע לאותה פעולה להיות פעולת השפעה. ולאור שיבוא, להיות תענוג מירבי בעל מנת להשפיע. אבל לא יותר במאומה ממה שעל מנת להשפיע.

החשבון הזה חייב להיות מדויק. אי אפשר לקבל ליתר ביטחון רק ארבעה וחצי קילו, אם מוחלט לקבל חמישה קילו תענוג על מנת להשפיע. כי לקבל על מנת להשפיע אפילו גרם אחד פחות מאותם חמישה קילו שיכולים לקבל, נקרא שלא הולכים להשפיע. כי לפי חוק ההשפעה, לפי תנאי האהבה, השפעה חייבת להיות עד הסוף, עד כמה שמסוגלים. לכן החשבון צריך להיות קפדני. והאדם חייב לעבור את כל זה, כי אחרת הוא לא יוכל לקבוע את היחס של הבורא אליו. איך הוא ברא אותו מלכתחילה, ואיך הוא מתייחס לכלים שלו. דווקא הדיוק הזה, הגבול הזה, הוא שנותן את העמקות להבחנות.

אות פ"ו

"ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את הנשמה טרם ביאתה לעוה"ז, אשר אפילו כל העולם אומרים לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע, שהקשינו, מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו."

נשאלת השאלה, איך העולם רואה מה האדם עושה, אם בפעולות השפעה האלה של להשפיע על מנת להשפיע, לא מדובר על פעולות, אלא על תיקונים פנימיים שהאדם עובר ורוכש את תכונת הבינה? ואפילו כשנכנסים ללקבל על מנת להשפיע, ועושים פעולות השפעה כלפי הבורא, מבחוץ נראה בדיוק ההפך, שהאדם הוא אגואיסט גדול. ומי יידע מה הן כוונותיו, אם הפעולות שנראות לעין הן פעולות דקבלה, והוא משתמש בכל מה שיש בעולם הזה בהרחבת הדעת וברווחה גדולה, ולא מונע מעצמו כלום?

לכן אי אפשר לדעת אם כוונת האדם היא על מנת להשפיע או על מנת לקבל, כי מבחוץ לא יכולים לקבוע שום דבר על האדם. ואם מדובר על פעולות פנימיות של האדם, של רצונות הפנימיים שלו כלפי הבורא, כלפי האור העליון, כלפי התגלות האלוקות, כלפי השפעה לכוח העליון, שמחזיק אותו ומנהיג אותו, אז גם הפעולה וגם הרצון אינם ניכרים לעין. ולֵמה מתכוונים ב"כל העולם" מודה בכך או לא, אומר לו או לא? "כל העולם" נקרא, כל הרצונות של האדם, "כל עצמותי תאמרנה".

האדם רואה לפי מה שהוא יודע ומכיר את עצמו, שעשה את הכל והגיע למצב, שבכל נפשו ומאודו הוא כביכול פועל על מנת להשפיע. ואז יש עליו בכל זאת חיוב לא להחזיק את עצמו כצדיק גמור. כי האדם לא יכול לקבוע בעצמו אם הוא צדיק גמור או לא גמור. אלא קיים חוסר דיוק בקביעת המצב מצד הטבע, שלא מאפשר לאדם לקבוע אם הגיע כבר למצב, שתיקן את הכל ואין לו יותר מה לתקן.

"ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן, והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה, וכו'.

וביותר קשה, הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א), אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו, עכ"ל." זאת אומרת, לדעת בנפשו שהוא בעצמו קובע.

מצד אחד אומרים לאדם, שהוא לא יכול לקבוע ולראות את עצמו, את כל הרצונות שלו, ולומר על כל רצון ורצון באיזה מצב הוא נמצא. עד כמה הרצון מתוקן, ועד כמה הוא משפיע דרכו. ומזהירים אותו, שאם הוא עצמו לא מסוגל, אז אפילו אם כל העולם אומר, שלא יאמין לכך. אבל מצד שני הגמרא מחייבת כל אחד ואחד, לדעת בנפשו אם צדיק הוא, או רשע.

"הרי, שיש חיוב ומציאות להיות באמת צדיק גמור, ולא עוד, אלא מחוייב לחקור ולידע בעצמו את האמת הזו, ואם כן, איך משביעים את הנשמה, שתמיד תהיה בעיניה כרשע, ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר."

חז"ל הורו לאדם לא להחזיק את עצמו כרשע. ובמאמר הזה נאמר, שהאדם צריך להאמין שהוא עדיין איננו צדיק, אלא להחזיק את עצמו כרשע. אז כביכול זה סותר את זה. זאת אומרת, מהו אותו מצב עדין שבו האדם נמצא, ולא יכול לקבוע מצד אחד מי הוא ומה הוא. ומצד שני הוא מחויב להגיע לקביעה נכונה של המצב, אחרת הוא לא יגיע למטרה.

אות פ"ז

"אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה לפקיחת עינים בתורהבהשגה נפלאה," עד כמה? "עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר ועונש," זאת אומרת, חייב להתרחש גילוי שמביא את האדם לסוף מדרגת שכר ועונש. אם הוא לא הגיע עדיין לכך, "הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק".

אם האדם לא עובר את כל שלבי מדרגת שכר ועונש, הוא מכיר ומבין בתוך הרצונות, שהוא עדיין לא תיקן אותם, ולכן אינו יכול להיקרא "צדיק".למה? כי יש לו רצונות שעדיין לא מתוקנים בעל מנת להשפיע, ובהם הוא לא יכול להצדיק את הבורא. למה הוא לא יכול להצדיק את הבורא? כי בהם הוא מרגיש עדיין את יחס הבורא כלפיו כלא טוב.

הבורא מתגלה כלפי רצונות האדם, אותו מבנה של תרי"ג הרצונות, שממנו אי אפשר לברוח. אם מתוקנים ברצון מסוים, מתוך הרצון הזה מרגישים שהבורא מתייחס אליו טוב, ממלא אותו. ואז מתוך אותו רצון מצדיקים את הבורא. ואיך מתקנים את הרצון? בעל מנת להשפיע. לכן מרגישים בו מילוי. וברצון הזה האדם הוא צדיק. כי הרצון שלו הוא בעל מנת להשפיע, בהשתוות הצורה לבורא. וגם מרגיש בו עד כמה הבורא משפיע לו.

אם האדם לא מגיע לסוף דרגת שכר ועונש, התנאי הוא "כי מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה ויראה"." אבל אם הא מגיע לסוף שכר ועונש, אז יש לו דרגת יראה, ומתחיל לקנות את דרגת האהבה. "שאפילו, לזכות ליראה בשלימות," אם הוא לא גמר מדרגת שכר ועונש, "דהיינו, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד," שהבורא מעיד עליו כנגד כל רצון ורצון, שהוא לא יחטא עוד, אז הוא לא מסוגל. למה? "מחמת רוב יראתו, מהעונש וההפסד של העבירה, כנ"ל". הוא נמצא עדיין ברצונות כאלה שאין להם תיקון.

"הנה, זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש," שמסיים את כל התהליך הזה בשכר ועונש. "דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים, המגיעה לו לאדם ע"י פקיחת עינים בתורה, כנ"ל. ואין צריך לומר לאהבה" הוא לא זכה, אם לא גמר שכר ועונש, "שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו".כל דרגת אהבה מתחילה מעל שכר ועונש, בשלב הבא, האחרון. "בלהיותה תלויה באבנתא דליבא," בהבנת הלב, "ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן." המצב הוא, שעדיין תלוי.

אות פ"ח

"ולפיכך, לשון השבועה היא "ואפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה וכו'". כי ב' המצוות האלו "אהבה ויראה" הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן." מה זה "תהיה בעיניך כרשע או כצדיק, אפילו כל העולם אומר.."? מיהו "כל העולם" אם המצב הזה מסור רק לפנימיות האדם, ואף אחד לא יכול לראות אותו מבחוץ? מבחוץ תמיד יכולים לטעות ולחשוב ההפך, כי כוונת האדם היא דבר נסתר, הנקרא "תורת הנסתר", ונסתרת אפילו מהאדם עצמו.

לכן יש על האדם חיוב לבדוק מי הוא ומה הוא, ולהיות בעיני עצמו כרשע או כצדיק. מפני שמלכתחילה כוונות האדם נסתרות ממנו, שלא לדבר מעיני זר. אפילו במסגרת העולם הזה, רואים שכוונות הן נסתרות. אבל כל כוונות האדם הלא מתוקן, הן על מנת לקבל. כי הפעולות של החומר שלנו, זה רצון לקבל שיודע רק לקבל.

ומתי הוא יהיה מתוקן? על ידי הכוונה הרצון לקבל יכול להגיע לכך, שמהות פעולתו תהיה השפעה, אבל הפעולה בעצמה תישאר קבלה. כי אנחנו לא מסוגלים חוץ מלקבל. והבורא לא יכול חוץ מלתת. אבל אם מוסיפים כוונה, נותנים מהות אחרת לפעולה. והכוונה הזאת היא כולה נסתרת.

איך הבורא מסוגל לקבל מהאדם?

קבלה מדברת תמיד כלפי האדם. האדם לא נכנס למשהו או למישהו שנקרא בורא. אלא הבורא הוא משהו שהאדם מתאר בתוכו. ואז לפי הכלים שלו וההבנות שלו, ואיך שהוא בנוי, הוא משייך לו כל מיני רצונות, יכולות ותכונות. ומחוץ לאדם זה לא בורא, אלא משהו שנקרא "עצמותו", ועליו אסור לנו לדבר, כי אי אפשר לדמיין אותו לעצמנו.

לכן אומרים עליו שהוא "טוב ומטיב". מדוע? כי מרגישים שהוא רוצה להשפיע. איך מרגישים? חוקרים ומוצאים שכך הוא, שהוא קיים ורצה, וברא אותנו ואת כל העולם. מי הרגיש? אותם חכמים, האנשים שחקרו את הטבע וגילו עובדה זו. "תלמוד עשר הספירות", או גמרא, או תורה, לא נפלו מלמעלה. משה רבנו לא עלה על הר סיני ושם בבית דפוס או בית מלאכה, יצר את האבנים האלה, וירד עם ספר תורה ביד. אלא זה גילוי.

האדם מגלה את המציאות בכלים, שמרגיש ברצון שלו, שהם קיימים בתוכו. בהם הוא מגלה את המציאות הפנימית החדשה. וביחד עם זאת מגלה איך הוא מגיע לגילוי המציאות ואיך הוא מרגיש את המציאות. גם בחמישה חושים לפני הגילוי הזה, וגם לאחר שרוכש חוש נוסף, הכל בא מתוך חקירת האדם את חייו ואת מציאותו.

גם הקביעה שהבורא משפיע. המקובלים שמספרים לנו על זה, מגלים עד כמה אפשר לקבוע איפה "הוא" ואיפה "אני". ומגדירים הכל בהגדרות מדויקות מאוד, כדי לא לבלבל את האדם, שהבורא הוא משהו שקיים במנותק ממנו. אלא הכל האדם מדמיין מתוך ההרגשה וההשגה שלו. ומאין ברירה הוא מבטא את השגותיו לפי הנראה לו ולפי אוצר המילים שלו, כ"הוא נותן", "אני מקבל", "הוא אוהב אותי", "הוא רצה שאני אקבל ממנו ואהנה ממנו", "הוא נהנה שאני נותן לו".

ומאיפה האדם יודע שהבורא נהנה? הוא מרגיש כך. אבל אסור לנו לקבוע שהבורא נהנה או לא, כי אנחנו לא יכולים לקבוע ש" הוא נהנה", אלארק ש" אני מרגיש שהוא נהנה". אותה דמות שהאדם מגלה בתוכו וקורא לה "בורא", לפי אותה דמות הוא מרגיש ומגלה שהבורא נהנה אם "אני משפיע לו". כי הכל כלפי האדם.

אפשר לחשוב שזה דמיון, אולי יותר גדול מהדמיון המיוחס לעולם שלנו הנקרא "עולם המדומה". אבל המקובלים אומרים, שאם מגיעים לגילוי הזה, רואים עד כמה הוא דמיוני ועד כמה לא. כי יחד עם זה שהאדם מגלה את המצב, מתגלים בו גם האמצעים לחקירה הנכונה, להבנה היכן הוא נמצא ומה הם בדיוק הכלים שלו, שבהם הוא חוקר, מודד, מתאר וקובע את קביעותיו. ולפני שמגיעים אליו, אי אפשר לקבוע שום דבר.

הכל נובע מניסיון שהאדם צובר במחקר פנימי תוך התעמקות בטבע, ולא יותר. הכל כלפי האדם בלבד. ולכן אין תשובה אחרת, אלא שהבורא נהנה. מדוע? כי האדם מרגיש שהבורא נהנה, וזה מה שקובע. ומעל החומר, האם יש השגה או קיום? אין לדעת. המקובלים לא כותבים על זה. הם רק רומזים פה ושם, שאם האדם מתקן את כל כולו ומתעלה מעל החומר, אז נפתחת לפניו אפשרות כלשהי. אבל אין לדעת בוודאות, ואין לנו מילים לתאר את המצב הזה.

איך אור התורה מחזיר למוטב אם "אין שכר מצווה בעולם הזה"?

האור העליון הוא האמצעי לתיקון הכלים. האמצעי היחיד למציאות הכלים. האור הוא הכוח העליון, שהאדם מגלה אותו כקדמון לכל דבר. תוך כדי חקירתו, האדם מגלה שהאור העליון בורא את הכלי יש מאין. בונה ומפתח את הכלי, ומביא אותו לכל המצבים, מהגרועים ביותר ועד הטובים ביותר, כדי ליצור בכלי יכולת להרגיש מה שהאור העליון רוצה שירגיש.

כל הפעולות שמתבצעות בכלי, עושה האור העליון. אבל ניתן ללמוד מחקירת המציאות, שחלק מפעולות האור נעשות על הכלי ללא מעורבות הכלי, אלא בהתייחסות ישירה כלפי הכלי מתוך פעולה לפי הצורך. וחלק מפעולות האור נעשות בהתאם להרגשת הכלי, לרצון קודם שמַעַלֶה הכלי, הנקרא "יגיעה", "מ"ן", "חיסרון", מצד האדם, מצד הכלי.

אם פעולות האור העליון, באות בהקדם של חיסרון מצד הכלי, קוראים להן "שלבי תיקון הכלי". כי האור שקלקל את הכלי והרחיק אותו ממנו, מזמין בכלי תגובות שליליות, ועומד וממתין לתגובה נכונה של הכלי. לא תגובה של "רע לי", כי לבטח מוזמנת בכלי הרגשה רעה, אם האור לא נותן לו מילוי. אלא רצון מצד הכלי לעלות מעל הרגשתו ולהתלות באידיאה, ברעיון עליון, מעל מה שמתרחש בתוכו. ועל פני החיסרון שלו, לבנות חיסרון הפוך לחלוטין.

אבל הכלי עצמו לא מסוגל לחולל שינוי כזה, אלא אם כן יגיע להבנה שרק האור מסוגל לחולל אותו, ויפנה לאור ויבקש. כי הבורא מחכה ומצפה לאותה דרישה של הכלי לקבל חיסרון חדש. לא לרצון למלא היכן שכואב, אלא מעל הכאב ובלי תלות בכאב, שייבנה בתוכו חיסרון להשפעה לבורא. חיסרון אחר ושונה והפוך ממנו. כלומר, הפעולות הן מצד האור. האור בונה את הכלי, האור מתקן את הכלי והאור ממלא את הכלי. אבל הכרח שתבוא פעולה מצד הכלי, ויגלה נכונות להיות במצב שונה מן הטבע.

האם לא מדובר באותו שכר?

בכל מדרגה ומדרגה השכר מתבטא בצורה אחרת. מדובר בתהליך רב-שלבי. שכר יכול להיות יכולת לחשוב בצורה נכונה, למדוד לבקש ולקבל תיקונים, להתעלות מעל הטבע ולבצע פעולות על-טבעיות. שכר נמדד לפי מידת ההתקרבות למטרה הנכונה. המטרה מתבררת לאדם בהתאם לכמה שהוא עושה חשבונות מעל הטבע ורואה את המטרה. ומכאן נובע ההבדל בין מטרה לבין השגה. מטרה היא להרגיש את התוצאה מהפעולה בתוך הבורא. והשגה היא בתוך הכלים של הנברא.

מהו אותו מצב של שבועת הנשמה?

"שבועה" נקרא מצב פנימי בתוך הכלי, בתוך הנשמה, שטבוע ומושרש בטבע של האדם, ומתגלה בשלב מסוים בהתפתחות הרוחנית. והאדם מרגיש את התנאים הפנימיים האלה ומתוכם עובד ופועל. הכנה מסוימת שמתגלה באדם במצב מסוים. כמו למשל, פתאום מתגלה בו חיסרון שהוא חייב להיות צדיק.

מה פירוש "אין שכר מצווה בעולם הזה"?

"אין שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (אין שכר מצווה בעולם הזה) פירושו, שבינתיים אי אפשר להשיג דבקות במדרגות האלה. כי הכלים מתוקנים תיקון חלקי עדיין. מדובר על מצב שהכלי מתוקן בתכונות ההשפעה, אבל לא יכול לבצע עדיין תיקון בלקבל על מנת להשפיע. ואם כן, אז רואה את השכר שלו לעולם הבא, לאחר "תחיית המתים", שאז יבצע את הפעולות.

מדובר רק על פעולות ברצון לקבל. ולא על העולם הזה, או העולם הבא לאחר שהאדם מת. אלא רק על תיקון הנשמה. בה בלבד דנים. ולא על מצבו של האדם בחייו הגשמיים, או לאחר שהוא נפטר מהסביבה ומהחיים האלה, ונמצא בלי גוף פיסיולוגי. אלא מדובר רק על הכלי של הנשמה.

האם עולם "הזה" או "הבא" קשור לתחיית המתים?

עולם הבא נקרא "עולמך תראה בחייך". הדגש הוא "תראה בחייך", שיש לאדם שכר המקווה בעולם הבא, כלומר, במצב שיבוא אליו. ואם רואים אותו, זה עוזר לאדם לבצע את הפעולות ולהצדיק אותן. ולמה האדם רק רואה עולם הבא ולא מקבל אותו? מפני שהכלים שלו לא מתוקנים.

מה הם שלושת מרכיבי המציאות?

חוכמת הקבלה קובעת, שיש שלושה גורמים במציאות:

א) אור.

ב) כלי שנברא "יש מאין".

ג) תיקון על הכלי שנקרא "מסך", העושה את ה"יש מאין", את הרצון לקבל, דומה לאור.

ומלבד שלושת הגורמים הללו אין יותר במציאות. אלא כל מה שאפשר לדבר עליו הוא רק אור, רצון ומסך. כמו שכותב בעל הסולם (בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה"): "וכל חומר הבריאה מראשה ועד סופה הוא רק רצון לקבל". וחוץ ממנו יש רק אור שממלא את הרצון לקבל, לפי מידת השתוות הצורה בין הרצון לקבל לאור. ומידת השתוות הצורה הזאת, היא נקראת "מסך".

מסך הוא תופעה פנימית ברצון לקבל, שמתרחשת בו כתוצאה מהפגישה עם האור. הבורא לא ברא את המסך, אלא הוא מתהווה ברצון לקבל תוך כדי הפגישה עם האור. ולכן אין חוץ מאור ורצון לקבל. כי המסך הוא רק מדידת ההשוואה ביניהם.

היכן נמצאים תרי"ג האיברים - בכלי או במסך?

תרי"ג איברים הם אותו רצון לקבל שנברא, אבל שהתפתח על ידי הרגשת מהות האור כמשפיע, על ידי קבלת תכונות האור, ליחס מיוחד למהות האור, להשפעה. ובהתאם לכך מסתדרים בו הרצונות לא רק לפי דירוג רצונות של גדול וקטן, אלא לפי דירוג רצונות של מורכב יותר ומורכב פחות, ממידות השפעה. עדיין לא רצונות שרוצים להשפיע, אבל רצונות לקבל שמבינים בלקבל, עד כדי להנות מהשפעת הנותן.

בדומה לילד אהוב, שרוצה להשיג משהו מאמא, ובתבונה רבה משתמש בחולשה שלה להשפיע לו. הוא מתקרב אליה בערמומיות, מחייך ומנשק, ובין השאר גם דורש. ואז משיג מה שרוצה. אבל הוא מקבל רק משום שהרצון שלו כלול מהשפעה של אמא. כלומר, תרי"ג הרצונות הם לא רצונות לקבל סְדוּרים בסדר מסוים (עשרה, תשעה, או שמונה קילו, של בשר, דגים, גלידה, או סוכריות), אלא רצונות מגוונים הכלולים מהשפעת הנותן.

בבחינה ב' מד' בחינות דאור ישר, הרצון לקבל כלול מהשפעה. ומפני שהוא נכלל מהשפעת הנותן, הוא גדול יותר בעובי. אבל בחינה ב' לא רק שיותר עבה, אלא גם נהנית יותר, מפני שמרגישה את אהבת הנותן אליה, ונהנית ממנה. זאת אומרת, תרי"ג הרצונות הם רצונות לקבל מגוונים, כי הם כלולים ונכללים מהשפעת הנותן, על כל מגוון האופנים שהנותן מתייחס אליהם. ואם תרי"ג הרצונות בתוך הנשמה, לא היו כלולים מהשפעת הנותן, שהאדם יודע איך הבורא אוהב אותו, איך הוא מתייחס אליו, ואיך הוא חושב עליו, לעולם האדם לא היה יודע איך בעצמו להשפיע.

לכן קודם כל חייבים לדעת איך להשתמש ברצונות הללו בערמומיות. ללמוד מהקליפות איך לממש ולנצל כל רצון ורצון כטענת פרעה: "מי הוא ה' אשר אשמע בקולו?", שהבורא חייב לשמש אותן. בדומה לילד רע שסוחט עד תום את אבא ואמא שלו. בלי ללמוד את השימוש הזה, אי אפשר להתחיל את התיקון. בלי לעבור את דרגות ההסתרה ולקבוע רע בכל רצון ורצון, אי אפשר להתחיל לתקן אותו. האדם לא מרגיש, אלא את הרצונות שלו, ומתוכם הוא קובע מי הוא הבורא. רק על ידי הכוח העליון, אותו אור עליון מופשט, הוא מתחיל לגלות ברצונות שלו, מתוך אותה ערמומיות שרוצה להנות בהם, שכל הרצונות הללו יוצרים בתוכו צורה כנגד הבורא, הנקראת "פרעה" או "נחש".

ורק לאחר שהאדם לומד את הצורה הזאת, הוא מבין שהבורא אוהב אותו, ורוצה להשפיע לו ולמלא אותו. מתוך ההתפתחות הרעה הזאת, באה לו פתאום הבנה על משהו מחוץ לו. על הבורא שברא בו את כל הרצונות, מפני שהוא אוהב אותו ורוצה למלא אותו, והוא המשפיע לו לתוך הרצונות. לפני כן הוא לא יודע אפילו מהו להשפיע, אלא מתייחס רק לרצונות, חייב למלא אותם וזהו. אחר כך הוא מבין פתאום שהכל נעשה מתוך אהבה, מתוך השפעה. ומתוך אותם רצונות מתחיל להתייחס לבורא.

אבל בהתחלה האדם חי ברצונות שלו כמו שהם. באותם חסרונות, מילויים ותענוגים, שיכול להיות בהם. אלא פתאום הוא מרגיש בתוכם, מהיכן הרצונות ומהיכן התענוגים, ולומד על המשפיע. אבל ללא דמות הבורא. דמות הבורא נבנית מתוך תרי"ג הרצונות האלו. האדם כאילו 'הופך' אותם כלפי חוץ כמו כפפה, ואז בצורתם ההפוכה הוא מגלה את הנותן. אבל רק מתוך הרצונות. לכן הקליפה היא הכרחית. כי בלעדיה אי אפשר לתאר את הקדושה. אלא בונים את דמות הקדושה, דמות הבורא, מתוך הרצונות, מתוך מבנה הנשמה שמתגלה.

לכן שני השלבים הללו של הסתר כפול והסתר רגיל, הם הכרחיים. כי האדם טובע ברצונות שלו עד הסוף, והם נעשים כמבנה שלו עצמו. הוא לא מסתכל עליהם מהצד, אלא הוא והרצונות שלו הם אותו דבר. ואז האדם רואה עד כמה כל כולו עם המוחא שלו ועם הבדיקות שלו, נמצא טבול לחלוטין בתוך הרצונות. בינתיים כל אחד מאיתנו, מדמיין את עצמו כחוקר אובייקטיבי, שמסתכל מבחוץ על כל תרי"ג הרצונות של הנשמה. אבל האדם חייב להיטמע בתוך הרצונות בצורה רגשית, עד שלא נשאר ממנו משהו מחוץ לרצונות אגואיסטיים. ולאחר שלא נותר בו דבר מחוץ לאותם רצונות, נעשה לו נס, ובאותם הרצונות מתחיל להיוולד צדו השני של המחסום.

מהיכן נולדות הכוונות?

הכוונות התהוו ברצון לקבל מרגע שבחינה ב' הרגישה את הנותן. בחינה א' היא הרצון בעצמו, ובחינה ב' היא כבר הכוונה. במה בחינה ב' יותר גדולה מבחינה א'? בהרגשת הנותן. בחומר, ברצון שנהנה בבחינה א', יש תוספת ממה הוא נהנה. ממישהו שרוצה להנות לו. ובחינה ב' רוצה להיות דומה לו, להיות כמוהו. לתת לו כמו שהוא נותן לה. זאת אומרת, מושקעת מחשבה. והמחשבה הזאת מגדילה את הרצון עוד ועוד עד למצב של בחינה ד', שהרצון לקבל כולל בתוכו את כל היחס של הבורא אליו.

והאדם, לאחר כל הסיבוב הזה, ממצב הא' שבאין סוף, דרך מצב הב', צריך להגיע למצב הג' ולהידמות לבורא. לקלוט לתוך הרצון של בחינה א' את התוספת של בחינה ד', איך הבורא מתייחס אליו, ולעשות אותו דבר כלפי הבורא. האדם לא יכול לשנות את הרצון של בחינה א', את הטבע שהבורא ברא, ולא למחוק את חומר הבריאה. אלא הוא חייב לאזן את יחס הבורא כלפיו, אותן דרגות ב', ג' וד', ביחס משלו כלפי הבורא. כמו בדוגמה האורח ובעל הבית.

"כוונה" נקרא שהאדם מתקן, או משלים, או מנטרל, את אהבת הבורא כלפיו. הוא לא מסוגל לסבול את אהבת הבורא אליו, אלא אם כן הוא מחזיר לו אותו יחס. בעולמנו היינו מגדירים בורא כזה בשם "אגואיסט". כי אם באמת אוהבים מישהו, לא מצפים ממנו לאהבה בחזרה, אלא מסתפקים בלאהוב אותו. אבל בעולם הרוחני, מפני שהבורא רוצה להביא את האדם לדרגתו, הוא מזמין מאיתנו תגובה כזאת שחייבים להתייחס אליו באותה אהבה.

אין לנו הבנה שהפעולה הזאת מעלה את האדם לדרגת הבורא, לכן אנחנו חושבים שהבורא אונס אותנו. ועל זה כל עניין ההצדקה, ההכרח להצדיק את הבורא. על מה להצדיק את הבורא? שהבורא מתוך אהבה, נותן לנו מכות ומחייב אותנו. האדם צריך לתקן את הכלי שלו להבין, שהאהבה מצד הבורא, היא שמביאה לו את הייסורים. כי אצלנו בראש שני הדברים האלה לא מסתדרים יחד, לא משתווים לאחד, ולכן הם בונים בנו הסתרה.

אות פ"ח

"ולפיכך, לשון השבועה היא "ואפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה וכו'". כי ב' המצוות האלו "אהבה ויראה" הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן. ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם יש לו המצוות של אהבה ויראה ג"כ. ומתוך שטבע האדם מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאד ליפול לטעות מרה, לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעוה"ז, והלואי שיועיל לנו. אמנם, האדם כשהוא לעצמו מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו אם צדיק גמור הוא, כנ"ל."

האדם לא יכול לדעת בדיוק, האם הוא מקיים את עניין היראה והאהבה. אלא יש מצב שהאדם חייב להמשיך ולחקור את עצמו. נראה לו שהוא תיקן את הכל, אבל הוא לא יכול להבדיל שעדיין חסר לו התיקון הזה הנקרא "יראה ואהבה".

אות פ"ט

"גם מובן היטב מה שהקשינו לעיל בדבר זכיית האהבה. הקשינו, איך אפשר לזכות אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עש"ה. ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי ע"כ דייקו, עולמך "תראה" בחייך, ואחריתך לחיי העוה"ב, דהיינו, להורות ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא, בעוה"ב." בעל הסולם עונה על השאלה: "מה זה נקרא להיות במצב אחד וממנו לראות את המצב השני, היכן הוא ומה הוכן בו?" שלפני האדם נמצאת מדרגת האהבה, והיא השכר, העולם הבא שלו.

"אמנם, לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעוה"ב," כלומר, "עולם הבא" נקראת המדרגה הבאה של תיקון הכלים. זאת אומרת, האדם כבר יכול לתאר לעצמו, שאם הוא יתקן את הכלים לצורה של מקבל על מנת להשפיע, אז הוא יגיע למצב הנקרא "אהבה". בלהשפיע על מנת להשפיע, הוא לא יכול להגיע אליו. ומהיכן הידיעה שלו שהוא יכול להגיע? כי לאחר שמקבל תיקון של להשפיע על מנת להשפיע, הוא מבין מה יכולה להיות האהבה שחסרה לו.

ולפני כן, לפני שמגיעים לצורת ההשפעה, להבנה מהי השפעה, אי אפשר להבחין בה ולהבין. זאת אומרת, להשפיע על מנת להשפיע איננו ביצוע, אלא רק תיקון. אבל מתוכו האדם מתחיל לראות את המדרגה הבאה, שיוכל לקבל על מנת להשפיע. פעולה הפוכה לחלוטין ממה שעשה עד כה, כי אף פעם הוא לא השפיע. ואז הוא רואה מה יכול להיות לו בעתיד. וזה השכר שלו, שכר של העולם הבא, לבצע את פעולת הקבלה כהשפעה לבורא.

למה צריך לעבוד על גדלות הבורא גם לאחר המחסום?

נראה לנו, שאחרי המחסום אין צורך בגדלות הבורא. כי אם רואים ומרגישים אותו, היינו, את תכונת ההשפעה, ואם הכל ברור, אז בשביל מה צריך לעבוד על גדלות. אבל אין לנו הבנה, שרק אחרי המחסום האדם מתחיל להכיר מהי גדלות הבורא, שגדלות ההשפעה וגדלות הבורא, הן היינו הך. לבורא, למי שמשפיע, אין דמות ואין גוף, אלא תכונה, תכונת ההשפעה, אור, רצון לאהוב, רצון להשפיע. רצון שאינו כמו הרצון שלנו, שיש רצון ואז מבצעים את הפעולה. אלא הכוח עצמו, הוא נקרא "בורא".

אם האדם משתוקק להיות בהשפעה, בלהשפיע, נקרא שתכונה ההשפעה, הפעולה הזאת של ההשפעה, היא יותר גדולה בעיניו על פני הרצון לקבל שלו, על פני כל הרווחים. כל הזמן מתקדמים רק בגדלות הבורא, בגדלות תכונת ההשפעה, כדבר היחיד הגדול מעל כל המציאות. דווקא בה מתקדמים. אלא שאותה תכונת השפעה נמדדת במצבנו בצורה אחרת. כי האדם שנמצא בהסתרה, אם מתוך ההסתרה הוא מתאר לעצמו את גדלות הבורא, את גדלות ההשפעה, אז נראה לו שהוא הולך לפי קו של גדלות הבורא.

מדוע? כי הוא נמצא בהסתרה ומתאר אותה לעצמו מתוך החושך, מתוך אי ההשגה ואי הבנה ואי ההרגשה. לכן נראה לנו, שהולכים בגדלות הבורא מתחת למחסום, ומעליו לא. אבל מעל המחסום הולכים בגדלות הבורא עוד יותר. כי מעל המחסום הנברא בעצמו בונה על עצמו את כל מדרגות ההסתרה. ובמקום שהבורא יסתיר את עצמו מפניו, הנברא מסתיר את הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, הוא בונה בעצמו כל מיני תנאים, כדי שגדלות הבורא לא תתגלה מתוך ההסתרה, אחרת הוא לא יוכל להתקדם בדרגות ההשפעה, בדרגות הבינה.

בינה היא חפץ חסד, היא ההפך. אור חכמה מגיע לבינה, ובינה אומרת שהיא לא צריכה חכמה, גילוי, אלא רוצה לבנות את הגדלות שלה על החושך. ו"חושך" אצלה נקרא, שמאיר לה הכל והיא לא משתמשת בכלים דקבלה. זה נקרא שבינה היא "עצם חכמה", שמתפשט בג"ר שלה אור חכמה, ג"ר דחכמה. ובינה עושה צמצום, מסך, מדכאת ומחשיכה אותו אור חכמה, האור הגדול ביותר שיכול להיות במציאות, ובונה עליו הסתרה. ועל פני אותה הסתרה בונה את גדלות ההשפעה. כך לומדים בקבלה על תכונת הבינה עצמה.

לכן אין טעם באותה גישה חותכת של צדיקים גדולים, שאנחנו דואגים לגדלות הבורא בעינינו, וברוחניות יש גילוי, אז אפשר ללכת חופשי, כי רואים את הכל. לא רואים את הכל, אלא ההפך. נותנים לאדם לראות את הכל, והוא סוגר את העיניים. כמו משה שהסתיר את פניו, ואז זכה להביט. איך הוא זכה להביט, אם הסתיר את פניו? כאשר הסתיר את פניו, זכה להכיר את ההשפעה, שהיא דמות הבורא, הבורא באמת. ואחרת "לסגור" לא נקרא לראות, אלא אם מתארים נכון את הנותן.

איך כל אדם יגיע לגילוי פנים, אם רק מעטים לומדים קבלה?

נקווה שבעתיד הקרוב כולנו נזכה לגילוי הכללי. כי כולם חייבים להשיג את שורש נשמתם ולחיות בגופים הביולוגיים בעולם הזה, ובפנימיותו של האדם בעולם הרוחני, בעולם הבא. להימצא בחיים נצחיים ושלמים, מעל זמן, תנועה ומקום, מעל הרגשת החסרונות, כי כל כולו של האדם בהשפעה, מעל הרצון לקבל.

ואיך אפשר להגיע לזה, אם כדברי בעל הסולם, רק יחידי סגולה מבצעים את העבודה ויכולים להגיע להשגת הבורא? מפני שכל יתר תשעים ותשעת האחוזים, עוזרים להם. הם נדבקים לגדולים ונעשים "עפר תחת כפות רגליהם של הצדיקים". והעבודה הזאת איננה פשוטה כלל וכלל. אלא היא נובעת ממבנה הנשמה הכללית, ממבנה של כל פרצוף רוחני. הקו הוא קו דק מאוד לעומת כל העיגול. רק מיעוט עוסק בעבודת ה', לעומת מיליארדים של אנשים אחרים. לעומת כל אוכלוסיית העולם עם ישראל הוא די קטן.

כדי להוביל את כל העולם מספיק אדם אחד. לא צריך אנשים רבים. מספיקה ידיעה אחת, אדם אחד שמסביר אותה ידיעה לכל העולם. אבל לעזור ולבצע נקרא להיות "עפר תחת כפות רגלי הצדיקים". זאת אומרת, אחד או יותר מעבירים את המסר לכל העולם, ואם האחרים מסכימים עימם לא מתוך ייסורים, אלא מתוך הבנה, אז גם הם מגיעים לתיקון. ונקווה שהתיקון הזה יקרה לכולם בגלגול הזה, ולא יבואו לגלגול ההוא, כי אין טעם להתגלגל שוב.