שיחה (12.7.05) על אות פ"ט - אות צ"ג
האדם בא ומתגלגל לעולם הזה, כדי לעבור משך הגלגולים שלבי הכנה לא מודעים, שבהם הרצון לקבל שלו הולך וגדל, ומשתנה מהותית בדרישה שלו לתענוגים של העולם הזה, שמשתוקק לתענוגים יותר ויותר מופשטים. מדרישה להנאות גופניות שנובעת מן הטבע, האדם נעשה משתוקק לתענוגים חברתיים, לפי חסרונות שהחברה מספקת לרצון שגדל בו. כי החסרונות לעושר, כבוד, שליטה ומושכלות, נעשים מובנים לרצון שלו.
ולאחר שהאדם עובר את שלבי ההכנה האלה, הוא מגיע להבנה שאין בעולם הזה, מה שימלא אותו. כי מתגלה לו ב"לב", בכל הרצונות שלו, רצון חדש, רצון למילוי רוחני, שאי אפשר למצוא בעולם הזה. ואז האדם נכנס לתסכול וייאוש ומחפש היכן למצוא את המילוי. עד שמגיע למקום, שבו אפשר להתמלא במילוי רוחני. אלא התפתחות בהכנה נכונה, מחייבת כניסה להסתר כפול והסתר רגיל של ההשגחה.
וכך האדם שמחפש דרך למלא את עצמו, במקום לקבל אור ובהירות, וידיעה, והשגחה גלויה, והשגת הטבע, ומה קורה לו, הוא נכנס ליתר חושך וליתר בלבולים ואי הבנות. ואז, לא די שסובל מזה, שלא מבין ולא יודע, והרצון שלו לא מתמלא בידיעה ובתשובה שרוצה לקבל, גם ברגש וגם בשכל. אלא מצבו נעשה יותר גרוע, כי מרגיש שנעשה ריקן ומבולבל עוד יותר, ובמצב הפוך. מה שנראה לו קודם כיכולת להצדיק את ההשגחה של הטבע, של הבורא, של הכוח העליון, על עצמו ועל הסביבה, הופך למערבולת שמונעת ממנו להגיע להצדקה.
וההרגשה הזאת היא מכוונת. כדי שהאדם יתקדם בשלבי ההסתר וירכוש את האמונה, על ידי הדרכה שמקבל מספרי המקובלים. כי אמונה מתבטאת בזמן ההסתרה, בהשתדלותו של האדם להצדיק מה שקורה איתו, ולהצדיק את ההשגחה. למרות שגם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל, הוא מרגיש רע, היינו, לא מקבל מילויים לחסרונות שלו. כי לא תופס מה קורה לו, לא בשכל ולא בהבנה. ולא יכול להצדיק, לא לפי ההיגיון ולא לפי ההבנה, למה הוא עצמו או למה העולם, מתנהג כך עם הכוח עליון.
מצד אחד הוא מתחיל להרגיש את הכוח עליון, ומצד שני הוא בכלל לא מבין אותו. וזה נקרא "הסתרה". אבל המקובלים אומרים, ובראשם בעל הסולם, שזמן ההסתרה הוא הזמן החשוב ביותר. ולכן לא כדאי לעבור אותו ברפרוף, למרות שהאדם לא קובע את משך זמן ההסתר. אלא עליו לקבוע מתוך הסתר כפול והסתר רגיל, איך היא ההשגחה, בכל האופנים שהיא באה אליו, ואז יכול לעבור לשלבי הגילוי. ועד אז על האדם רק לדעת, ששלבי ההסתר הם שלבים חשובים מאוד.
ועל כך אומר בעל הסולם באות פ"א: "ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם", דווקא מהסתר פנים, "זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם, אינו זוכה בה אלא" אחר כך זוכה, "מתוך יגיעתו בתורה ומעשים טובים בזמן של הסתר הפנים". לכן צריך לשים לב, ולא לשבת ולחכות סתם כך שיעבור זמן ההסתר. כי הזמן הכרונולוגי שעובר בעולם הזה לא קובע כלום, אלא קובעת היגיעה בתורה ומעשים טובים בזמן הסתר פנים. עד כמה האדם מזדרז וגומר את כל יגיעתו. ואז הוא עובר לשלב הבא.
ובשלב הבא מקבל בהתאם להתנהגותו הנכונה בהצדקת ההשגחה בזמן הסתר פנים. "כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה", כי אז יש לו צער", בזמן ההסתר, "מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו," של הבורא, "וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה," בזמן ההסתר פנים, כמו שכתוב "כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא", לפי הצער, התשלום. לכן, זמן ההסתר הוא הזמן החשוב ביותר לעבודה. למרות שגם לאחר הסתר כפול והסתר רגיל, שזוכים לגילוי ההשגחה, גילוי ההשגחה עוד יותר מבולבל מהסתר פנים.
לנו נדמה שלאחר גילוי ההשגחה, האדם מובטח והכל נגלה לקראתו. אבל הכל נפתח לקראתו רק באותם כלים, שבהם האדם הצליח בזמן הסתר פנים, לקבוע את צִדְקַת השגחת הבורא עליו. הכלים הם לא אותם כלים, שהיו לו לפני שנכנס להסתר כפול והסתר רגיל. הוא לא עובר מחסום, ואז דורש מה שמגיע לו. אלא לאחר שעבר את כל היגיעה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא מחפש שכר אחר. והשכר הזה הוא להיות בדרגת האמונה. כי מטרת היגיעה בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, היא להיות באמונה, לרכוש את החסדים. להיות מעל הרגשת ההשגחה כלא טובה ולא נעימה ולא צודקת.
האדם רוצה להתעלות מעל מה שנראה כהשגחה מבולבלת ומסובבת. מנסה להתעלות ולא מצליח, כי כל פעם הרצון לקבל גדל בו, והבלבול נעשה יותר גדול. וכך הוא נותן עוד ועוד יגיעה להצדיק את הבורא, שלא נראה לו טוב או צודק. כלומר, לא טוב ומטיב ולא לרעים ולטובים, ולא צודק בכל הפעולות שלו על הנבראים. ומנסה לשייך הכל לכוח אחד, שאין עוד מלבדו, אותו טוב ומטיב לרעים ולטובים. כי האמת היא, שאנחנו שרויים תמידית בעולם אין סוף. אלא נמצאים תחת העַלמות של כל העולמות, ולכן אותה השגחה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים" נראית בכלים המקולקלים שלנו הפוך.
והאדם שמנסה ללא הרף להדביק את עצמו לבורא, מנסה לקנות ולהרכיב על כל הכלים המקולקלים שלו את תכונת האמונה, ולא להיות תלוי בהרגשות הייסורים שהוא מרגיש, ובמחשבות זרות שהוא חושב. ועבור הפעולות הללו, השכר הוא לקבל את תכונה האמונה. וכך האדם שמילא את סאתו ביגיעה על כל תרי"ג הרצונות, גם בהסתר כפול וגם על כלים שהיו בהסתר רגיל, באותם הכלים, בכל כלי וכלי שפיתח רצון לחסדים, לאמונה, הוא מקבל שכר, את דרגת האמונה שרוכש בשכר ועונש.
השכר משתנה אצלו בדומה לילד קטן, שמתנה בשבילו זה רק צעצוע. וככל שהוא גדל לא מספק אותו צעצוע, אלא הוא רוצה משהו קרוב יותר לדבר האמיתי. אבל רק על ידי משחק, על ידי שעוסק ומייגע, הוא מבין שהשכר שונה לחלוטין ממה שחשב בתחילה. וכך לאחר הסתר כפול והסתר רגיל, השכר שלו איננו לקבל מילוי שיהיה לו טוב בלב, ויבין ויתפוס במוח את כל המציאות. אלא השכר שלו הוא להיות באמונה מעליהם. לא להיות בתוך מלכות, ולמלא אותה כמה שדורשים הכלים במוחא וליבא. אלא דווקא ההפך, להיות מעל הכלים האלה, שהכלים יישארו ריקניים. להתעלות ממלכות לבינה ולהיות שייך לבינה.
וכך האדם מגיע לשלב של גילוי שכר ועונש, ומתחיל לפתח את הכלים דהשפעה שלו. וגם אז הוא לא מקבל שכר על המקום כמו שכתוב: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כי אף פעם עד גמר התיקון, האדם לא יכול לקבל שכר על המקום בהתאם לרצון שלו. "גמר תיקון" נקרא כלי שמוגן ומוכן לקבל את השכר, כלומר, להתמלא לפי הרצון, אבל בפעולה שהיא כמו השפעה, בלקבל על מנת להשפיע. שרואה שכר עתידי, אבל בלהשפיע מעל הרצון לקבל שגדל. רצון לקבל שגדל מהתעוררות הזדונות, שעשה בזמן הסתר כפול.
על פני הזדונות האלה האדם שוב בונה כלים דהשפעה, שזה נקרא "שכר ועונש". ועל ידם הזדונות מתעלים לדרגה של שגגות. וכשגומר להעביר את כל תרי"ג הכלים שלו מזדונות לשגגות, אז מצדיק בהם את פעולות העבר של הבורא כלפיו, ונקרא "צדיק שאינו גמור". וכך הוא מתחיל לרכוש את דרגת האהבה. כי דרגת האהבה לבורא, אהבה לתכונת ההשפעה (כי הבורא הוא תכונת ההשפעה), לא יכולה להיות אם האדם לא רכש את תכונת האמונה, את בינה, על כל הכלים שלו. כלומר, התעלה מעל המלכות לבינה.
ולאחר שרכש את כל תכונות הבינה, אז הוא יכול לעבוד עם המלכות שצמצם קודם, ולהתחיל לעסוק בלקבל על מנת להשפיע, הנקרא "דרגת האהבה". כי לאהוב את השני, לאהוב את הבורא, אפשר רק אם נמצאים עימו בהשתוות הצורה, עם המשפיע. האדם שמשפיע מתוך הכלים שלו, ומקבל על מנת להשפיע מהרצון הקטן ביותר ועד כל הרצונות, הוא מתחיל להידמות לבורא. וככל שהוא שווה ודומה לבורא, במידה הזאת הוא אוהב אותו.
ובאהבה הזאת יש דרגות. מ"אהבה התלויה בדבר", אהבה שהאדם בודק אותה רק בכלים שלו כלפי עבר, הווה ועתיד. ועד "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה שהוא מתחבר לכל הנשמות, ובודק יחס הבורא אליו בעבר, הווה, ועתיד. "בודק" נקרא שמתקן את הרצונות הללו. שמחבר את הרצונות האלה לעצמו ומתקן אותם, ומתוכם פועל בהשפעה, היינו, בלקבל על מנת להשפיע. כי רצונות, הם לא משתנים. הטבע שלהם הוא חומר שכולו רצון להנות.
וכל אחד ואחד, כל אדם פרטי שמגיע לתיקון, חייב לחבר לעצמו, לשימושו, לשירותו, את כל הנשמות האחרות, ולהיות בעל הבית על כל הכלי של נשמת אדם הראשון כלפי הבורא. זאת אומרת, כל אחד חייב להגיע לדרגה שהוא עומד כנברא יחיד כלפי הבורא, ונמצא עימו בקומה שווה ושלימה ובדבקות בלתי פוסקת לנצחיות. אבל גם באותו שלב שעולים מדרגת שכר ועונש לדרגת האהבה, לא מקבלים שכר על המקום. זאת אומרת, אף פעם הכלי לא מקבל מה שהוא משתוקק אליו. כי על כל מה שמשתוקק ועוד לא הגיע אליו, האדם צריך להשלים את תיקון הכלי שלו.
אות פ"ט
"גם מובן היטב מה שהקשינו לעיל בדבר זכיית האהבה. הקשינו, איך אפשר לזכות אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עש"ה. ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי ע"כ דייקו, עולמך "תראה" בחייך, ואחריתך לחיי העוה"ב, דהיינו, להורות ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא, בעוה"ב."
"עולם הבא" נקרא עולם שכבר בא. הרוחניות נמצאת כולה מעל זמן, תנועה ומקום. ולכן מהלך השעון, או סיבובו של כדור הארץ סביב השמש, או ירח שמסתובב סביב כדור הארץ, לא משנים את התהליך הרוחני. האדם יכול להתגלגל אלפי גלגולים ולעשות פעולות ותנועות רבות בזמן חיותו בעולם הזה, מבלי לעשות אף תנועה רוחנית. כי תנועה רוחנית מתבצעת רק בתנאי שהאדם מחדש את הרצון שלו.
מרגע שמופיעה בו הנקודה שבלב, הוא חייב לרצות בעצמו להתקדם לרוחניות. ולרצות להתקדם לרוחניות נקרא לרצות להיות יותר משפיע. ואם האדם לא מקדים רצון כזה משלו, הוא לא עושה אף צעד, אפילו אם מתגלגל עשרות פעמים. לכן רוחניות נקראת מעל זמן, תנועה, מקום. אבל כמה פעמים האדם צריך להתגלגל כדי לא לחזור יותר לעולם הזה? אומר רב"ש (במאמר "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע"), שהאדם חייב לשוב ולהתגלגל, עד שבחיי חיותו בעולם הזה יגיע לגמר התיקון, לרום כל המעלות של כל המדרגות.
האדם חייב בחיי חיותו בעולם הזה לגלות ולרכוש בפועל את דרגת גמר התיקון. והיא נראית ונקראת "עולם הבא", מפני שהיא מדרגה הבאה, הגבוהה ביותר, שתמיד באה לקראתנו ותמיד מתקרבים אליה. לפיכך שתי ההגדרות האלה "עולם הזה" ו"עולם הבא" משייכים כל פעם לשתי מדרגות סמוכות. הדרגה התחתונה נקראת "עולם הזה", והדרגה הבאה למעלה ממנה, שבאה אחריה מלמטה למעלה, היא נקראת "עולם הבא".
כמו בהגדרות של "בורא" ו"נברא". "נברא" נקראת המדרגה התחתונה. ו"בורא" נקראת המדרגה העליונה ממנה, כי היא שמולידה אותה ומשגיחה עליה. "עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שני מצבים. והאדם שנמצא בתהליך הנקרא אהבה וצריך לרכוש אהבה, המטרה שלו היא גמר התיקון, הנקרא כלפיו "עולם הבא".
"אמנם, לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעוה"ב, הוא מוכרח באמת לדעת זה בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו".
בהסתר כפול והסתר רגיל לא רואים גם את העתיד. אלא בהסתר כפול הבורא נראה לאדם לא פועל ולא צודק ולא מנהיג את העולם. והאדם נמצא כמו בהפקר, נואש ומבולבל, ולכן מרגיש את עצמו רע. ובהסתר רגיל שיכול להצדיק את פעולת הבורא, למרות שלא מרגיש אותו כפועל טוב, כי לא מרגיש נעים בעולמו של הבורא, הדרכים נעשות לו מבולבלות. איך ולמה הוא מרגיש רע מהבורא שכולו טוב. ולא מרגיש שקדימה יהיה לו משהו. זאת אומרת, לא במצבו הנוכחי ולא במצבו העתידי הנקרא "דרגה הבאה".
הנברא לא מרגיש את עצמו שיכול לקבל תמיכה, לא בהווה ולא מהעתיד, לא מעצמו ולא מאחרים. אלא כל התמיכה שמקבל מהאחרים, היא לא יותר מ"צרת רבים חצי נחמה". בכל הדברים הוא רואה ההפך, חוסר יסוד טוב, גם בהנהגה עליו וגם בהרגשה שלו. מה שאין כן בדרגת שכר ועונש ובדרגת האהבה. נראה לו שמקבלים תמיכה. שהאדם רואה עתיד ורוד והכל טוב. הבורא אוהב אותו ויש לו שכר. כאילו רק לבוא לתיקון, ואז להנות. אבל בדרך הרוחנית האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו.
לכן מראים לו שכר כלפי הכלים דקבלה שלו כמו בהסתר כפול. כדי שיהיה חייב לתקן את הכלי שלו, שירצה שכר בצורה אחרת. אותו אושר, אותו מילוי שעומד לפניו, הוא חייב עכשיו לתקן אותו בעל מנת להשפיע, כלומר, לרכוש עוד יותר מסכים. קודם היתה לו בעיה להתגבר על הצרות ולהתעלות מעליהם להרגשת הטוב, וכעת הוא נמצא בהרגשת הטוב, וצריך על ידי רכישת מסך להתגבר כנגד הטוב הזה, כדי להיות בטוב רק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, המסך שלו כל הזמן גדל.
האדם עובד כל הזמן בזיעה, עובד נגד הרצון. אלא פעם כדי להצדיק את הבורא היה עליו לעבוד נגד הרצון בחושך. ואילו כעת הוא יכול להצדיק את הבורא גם בעל מנת לקבל. יש לו שכר, אבל הוא צריך להתגבר ולרכוש מסך כנגד השכר, כדי להתייחס אליו רק כאמצעי להשפעה. לרכוש את המסך בלקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, קודם הפיתוי היה להרשיע את הבורא, וכעת הפיתוי הוא השכר הטוב שנמצא לפניו.
כלפי הרצון לקבל נפתחים מילויים אדירים לרגש והשגות מקצה העולם עד קצהו בהבנה, בשליטה, ובמה לא. וכנגד זה האדם ממשיך לרכוש את תכונת הבינה, שתהיה לבוש לאותם המילויים. וזה נקרא "עולמך תראה בחייך". שהדבר עוד עומד לפניו, ועליו לבנות כנגדו כלים. זאת אומרת, בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש ובאהבה נצחית, האדם נמצא במצב שהוא מכין את הכלי שלו לדרגה הבאה.
האדם נמצא תמיד באח"פ דעליון, במדרגה הבאה שלו, באותו יחס כלפיה כמו שמתואר במאמר "עניין שיתוף מידת הרחמים בדין". והמדרגה הבאה נראית לו תמיד כחושך. אבל תלוי באיזה מובן של חושך. יכול להיות ששם מלא אור, אבל צריך לבנות כלים לאור הזה. האדם צריך לקבל על עצמו חושך, מסכים, כלפי האור הזה. מדרגות רוחניות לא באות יחד עם טבע האדם, יחד עם הרצון לקבל. ולכן העבודה היא תמיד כנגד הרצון. להתעלות מעל מלכות לבינה, ומבינה להתעלות לכתר יחד עם המלכות. כלומר, האדם משתמש אפילו בחומר עצמו, בַּכוונה ההפוכה, ומקבל בעל מנת להשפיע.
על מה נעשה ההסתר בהסתר כפול ובהסתר רגיל?
עניין ההסתר הוא, שהאדם לא מרגיש היכן הוא נמצא. בזמן שעוברים הסתר כפול והסתר רגיל נמצאים בעולמות בי"ע. וההסתר הוא על היכן נמצאים, מהיכן באה ההסתרה, מה מקבלים וממי מקבלים. על התוכן והאיכות של מה שמגיע אלינו. ויש בכך שני עניינים. היכן האדם נמצא ומה מתגלה כלפיו, באיזה כלים הוא נמצא.
בשלב הראשון שנקרא "תיקון הכלים", עולים מלמטה, מסיום, דרך עולמות בי"ע, עד מלכות דאצילות. ונכללים במלכות דאצילות כלפי הקדושה של האצילות, כנקודה השורשית בה שנמצאת כנגד קטנות דזעיר אנפין. ואז מתחילים לגדול עם המלכות דאצילות על ידי שמעוררים את הרצונות להשתייך אליה ויורדים ממלכות דאצילות בחזרה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה. ובמצבים האלה עובדים עם אח"פ דעליה.
העניין הוא היכן נמצא אדם ובאיזו מערכת. האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל כבר לא נמצא במערכת דעולם הזה. ההשגחה לא פועלת עליו רק דרך אותה סְפֵרָה שנקראת "עולם הזה". אלא היא פועלת עליו דרך הסתרים, דרך הספִירות, כדי לעורר בו יחס מיוחד להשפעות ולהסתרות שבאות מהן. מעוררים בתוך הנקודה שבלב האדם את כל תרי"ג הרצונות, שנכללים בתוך הנקודה. והאדם מתחיל ללמוד את הרצונות האלה בצורתם השלילית.
בכל רצון ורצון הוא משתוקק ומתאכזב, רוצה ולא מקבל. ובכל רצון הבורא נראה לאדם כמשפיע לו לא טוב במוחא ובליבא. ועל ידי השלילה הזאת מתחילים להרחיב את הנקודה שבלב האדם, להיות כלי. כלי שמתרחב מתוך הנקודה ומקבל נפח, רק מפני שהאדם משתדל למלא את הנפח הזה בחסדים. אחרת זה לא נקרא "רוחניות". אחרת הנקודה לא מתפתחת לספֵרה קטנה. וזאת פעולת ההסתרה. אבל מדובר בפעולה של אורות וכלים.
על האדם פועלים אורות רוחניים, כדי לפתוח את הנקודה של תרי"ג הרצונות כלפי הבורא. אבל ללא מודעות או איזו הרגשה מצדו. לכן השלב הזה נקרא "עולמות בי"ע דפרודא". האדם נמצא כבר במדרגות האלה ומתפתח בהן. אבל הוא לא יכול לקבוע באיזו מדרגה הוא נמצא ומה פועל עליו, איזה אורות פועלים על איזה כלים, ומה בדיוק עליו לעשות. איזו דרגת אמונה, התעלות מעל הרצון, עליו לעשות כדי להצדיק את התנהגות הבורא כלפיו.
לכן מייעצים לנו בשלב הזה "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה". כלפי אותה הרגשה לא נעימה, שהבורא כביכול משפיע לאדם. כלפי אותו בלבול עם ההנהגה, שהאדם לא מסוגל להצדיק אותה. כי היא נראית לו לא בסדר, ש"לא משלמים כך על יגיעה" ו"לא מסדרים כך חיים". ואם הוא היה המוח שמנהיג במקומה, הוא היה שולט בצורה נכונה יותר ומתייחס לנבראים ביתר חסד. אבל כל זה מתוך הסתר על תרי"ג הרצונות של הנשמה, של אותה נקודה שמתחילה להתפתח ולהתנפח לנפח של כלי, רק בתנאי שהאדם מוכן למלא אותו נפח בחסדים, באמונה, ביחס נכון לבורא.
אם האדם לא מסוגל להצדיק את הנפח הריק בתוכו, אלא מסתכל בקנקן שלו, שאין לו הרגשה טובה, והוא לא יכול להצדיק מה שקורה לו, גם בלב וגם בשכל, אותה נקודה לא תִפַּתַח. רק אם האדם מוכן להיות מעל הרגש והשכל שלו, למעלה מהדעת, באמונה למעלה מהדעת, לא תלוי בכלים הלא טובים שמתגלים בו כהרגשה רעה, ייסורים, בלבולים, אי הבנות מה רוצים ממנו, אז במידה שהוא מתעלה מעליהם, נפתח לו הכלי.
והכלי הזה נפתח כולו באדם רק בגמר יגיעתו בהסתר כפול ובהסתר רגיל, מפני שמוכן להיות מעל הכלי. לכן עלינו לעבור על כל הרצונות אחד לאחד ב"מעשים טובים", בלהתקין עליהם יחס של צדיק כלפי הבורא, ויחס כלפי ההרגשה בתוך הכלים הריקניים, שלא חשוב מה מרגישים, אלא להיות מעליהם. ולמרות שהלב מרגיש רע, לתת יגיעה שיבוא אור התורה ויחזיר אותנו למוטב, שלא נהיה תלויים בהרגשה הרעה. ואז בא האור וההרגשה הרעה נעלמת. כי האדם לא מרגיש חסרונות בכלים שלו.
במצב שמרגישים מכות, האדם לא יכול להצדיק את הבורא, הלב שלו לא נותן. ההצדקה חייבת למלא את הכלים הריקניים באור חסדים במקום אור חכמה. והכלים ירגישו הספקה המלאה עד שהאדם לא ירגיש חסר במשהו. למרות שאין לו מילוי, כמו בדוגמא על אותו איש חפץ חסד שלא היתה לו בכלל חולצה, אבל גם לא היה צריך. המסכים האלה זה מה שהאדם רוכש בהסתר. לכן אם לא מכינים את הכלי בהסתר כפול והסתר רגיל, אין לו עם מה לבוא להשגחת שכר ועונש ולהשגחה של אהבה נצחית. לכן למרות שהיינו מאוד רוצים, אסור להתייחס לתקופה הזאת של הסתר כפול והסתר רגיל, כתקופה שתעבור מעצמה, שסובלים והסבל הזה פותר משהו. סבל לא תורם כלום, אלא האורות. אם מושכים מהר את האורות, הם באים ומתקנים את הכלים להיות בחסדים, להתעלות מעל הכלים, ואז עוברים מהר יותר את תקופות ההסתר, הסתר כפול והסתר רגיל.
הכל תלוי רק ביגיעה ובמאמץ, כלומר בקצב, עד כמה האדם משתמש ועובד עם כל האמצעים שעומדים לרשותו. אין פשרה על מאומה. כי האדם לא יכול להישאר עם כלי לא מתוקן. וכלי יכול להיות מתוקן רק על ידי יגיעת האדם. לכן הסתר כפול והסתר רגיל, הם פרק הזמן המסוכן ביותר, שבו הרוב נופלים, ולא מגיעים לתוצאה. וזאת משום שלא מתייחסים נכון לשלושת המרכיבים הנקראים "ספרים", "רב", "סביבה" (קבוצה). ולא בונים מהם תמיכה נכונה להצדיק את פעולות הבורא רגשית ושכלית באותם מצבי ההסתר.
האם בהסתר האדם עובר את כל סדר המדרגות?
האדם נמצא תמיד בעשר הספירות שלו, שמחלקים אותן לתרי"ג חלקים או לתר"ך חלקים, שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועוד שבע מצוות דרבנן. והאדם, אם הוא לא עובר על כל פעולה שמזדמנת לפניו, ומתקן אותה בשלימות, שכל ספירה נכללת מעשר ספירות פרטיות שלה, וכל ספירה פרטית נכללת מעשר ספירות פרטי פרטיות שלה, הוא לא עולה למצב הבא. אלא האדם לא מסוגל במצבו הנוכחי לעשות חשבונות, וגם לא צריך לעשות אותם. בדומה לילד בן שלוש, שלא מסוגל בזמן שמראים לו משחק חדש, לעשות חשבון שעל ידי המשחק, שאבא מדגים לו איך משחקים, הוא יעלה לדרגת חוכמה וידע של ילד בן ארבע. במדרגה של ילד בן שלוש הוא לא יכול לדעת איך זה להיות בן ארבע. אפילו אם הוא מסתכל על ילד בן ארבע, הוא שופט ומודד אותו בכלים של ילד בן שלוש.
במצבנו הנוכחי עוד רואים דוגמאות, כי בעולמנו רוכשים כל פעם מדרגה אגואיסטית יותר והרחבת הכלים הנוכחיים. אבל ברוחניות שצריך לפתוח כלי הפוך מן הטבע, ולרכוש כל פעם חסדים, השפעה, על כל רצון שנפתח, המדרגה הבאה מתגלה לאדם כהסתר, כאחוריים, שהאדם מרגיש רע ברגש ובלבול בשכל. אבל אם מתייחסים לרגש ולשכל בגישה נכונה. שברגש לא מבינים נכון מה מרגישים, כי הכלים לא מתוקנים. ויחס הבורא אלינו הוא תמיד טוב ומטיב. ובשכל מצדיקים את הנהגת הבורא, שהיא נכונה, אז נקרא שבמקום אחוריים שמאירים מהדרגה הבאה, האדם רוכש אותם ועולה מעליהם עם גלגלתא ועיניים, עם כלים של הצדקה, של השפעה.
כך קורה בכל פעם, כי מדרגה הבאה איננה מדרגה אגואיסטית יותר, כמו בילד שגדל מגיל שלוש לגיל ארבע, אלא יותר אלטרואיסטית. וצריך לרכוש עליה תיקון. הכלים נמצאים בשפע, אבל הם נפתחים רק ברגע שהאדם מוכן ויכול לתקן כלי גדול יותר. ובניגוד לילד שעובד עם הטבע שלו, האדם שנמצא בהתפתחות רוחנית והולך בתלם הרוחני, הוא חייב לעבוד נגד הטבע כדי לרכוש דרגה הבאה. לכן מה שהוא מרגיש ומבין במוח ובלב, זה תמיד מדרגה הבאה, ולא המדרגה הנוכחית. וכדי לעלות אליה הוא צריך לעשות מאמץ לקבל אותה כטוב. כי הבורא מתייחס אליו דרך הכלים האלה של מוחא וליבא בצורה הפוכה, כדי שימלא אותם בהשפעה, בהתעלות מעל הלב והמוח שלו. ואז האדם עולה לדרגה הבאה. וכך שלב אחר שלב בסולם.
"אמנם, לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעוה"ב, הוא מוכרח באמת לדעת זה בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה כנ"ל, כי אז זוכה עכ"פ, לבחינת האהבה התלויה בדבר, שהיא מדרגה ראשונה של היציאה מהסתר פנים, וביאתו לגילוי פנים, המוכרחת לו לאדם לקיום תורה ומצוות כהלכתן, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כנ"ל (ד"ה ומהמתבאר) עש"ה."
במקום שהבורא יתגלה במדרגה אלטרואיסטית יותר, שמרגישים אותה לא טוב וצריך להשלים אותה הרגשה בתיקון עצמי, כדי לקבל את המדרגה הבאה ולהשלים עימה, לעלות אליה על ידי השתוות אליה. באדם שגומר עם כל השלבים האלה, ונמצא כלפי האגו שלו בתיקון כלים הנקרא "חפץ חסד", הבורא מתחיל להתגלות כטוב.
והתגלות הבורא כטוב, היא מכשול באותה מידה כמו שהיתה קודם התגלותו בכלים האגואיסטים, שגרמה לאדם הרגשה רעה ברגש ובשכל. אבל בכלים שאינם אגואיסטים צריך להתחיל לשנות אותם בלקבל על מנת להשפיע. לכן הטוב שמתגלה מהווה כל פעם מכשול, הוא מדרגה יותר גבוהה, יותר עליונה, שעל פני הטוב הזה האדם צריך לרכוש כלים, ולקבל אותו בעל מנת להשפיע. וכך כל פעם גדל המאמץ של האדם לרכוש מסך יותר גדול ולעלות במעלה המדרגות.
האם הרגשה רעה שמתהפכת לטובה משנה את התגלות הנותן?
כתוב על הנותן "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". בכלים אגואיסטיים אפשר כביכול להבין איך לתקן אותם לאנטי אגואיזם, לאלטרואיזם. בצורה אגואיסטית יכולים לתאר איך אפשר להיות במצב לא תלוי בעצמי, לא קשור לעצמי ובלי חשבון על עצמי. אבל האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מדרגה שהוא לחלוטין לא עושה חשבון על עצמו. יש לו מין עיוורון שמטעה אותו לחשוב שהוא אלטרואיסט ועושה הכל מנתינה. האדם לא מרגיש עד כמה הטבע שלו הוא טבע של קבלה. מפני שכולו נמצא בטבע, ואין לו עם מה להשוות את עצמו.
האדם יכול לתאר לעצמו נתינה מן הסתם, שיש לו והוא נותן. אבל לא לעשות חשבון שהוא נמצא אצל בעל הבית, ומקבל ממנו כדי לגרום לו נחת רוח, כי הדוגמא הזאת היא מאוד קשה עבורו. לא מדובר על עבודה כלפי הכלים שלנו, כלפי איך הבורא מתייחס אלינו. אלא בדרגת האהבה, האדם מתחיל לצאת מעצמו ולהתייחס לבורא ולעבוד על החיסרון של בעל הבית. והמצב הזה בלתי אפשרי לנו לתאר, אלא רק תיאור שקרי ברצון לקבל. אנחנו לא יכולים לתאר איך עושים חשבון של נתינה לבעל הבית, שעל כל קצת שמקבלים מכל המטעמים של הכיבוד שלו, באותה מידה חושבים עליו.
לאדם שנמצא מול הבורא, מול הכיבוד, מול אהבת הבורא כטוב ומטיב, המעמד שלו קשה מאוד. כי הוא צריך לעשות חשבונות על כל היחס שקיבל ממנו. בדומה לילד קטן שמקבל אהבה חלוטה מאמא. הוא עולה לה על הראש ועושה מה שרוצה, ואמא לא מסוגלת חיצונית להתייחס אליו רע, לגעור בו שיפסיק או לתת לו מכה. ובמצב כזה שמתגלה מצד הבורא, האדם חייב לתפוס את עצמו ולהתנהג באותה מידת אהבה שלימה שמתגלָה לו מצד הבורא. הוא חייב להחזיק את עצמו, את כל האגו הגדול שלו, ולעשות את עצמו כמו הדוגמא הזאת. העבודה הזאת נשארת עד גמר התיקון. ובכל דרגה ודרגה היא מעלה מתוך האדם יותר ויותר כלים חדשים.
האם יחס הבורא כלפינו מנותק לחלוטין ממנו וממני?
במדרגות שמדובר בהן, הדוגמא הזאת איננה מדויקת. ולא ניתן להיכנס לפרטים, כי חסרות לנו הבחנות. אבל בכל המדרגות יש פנים ואחוריים, ומהגובה הרם נופלים פתאום לבור עמוק, כמו שמתואר על רבי שמעון, שנעשה שמעון מן השוק לפני עלייתו הגדולה ביותר. האדם שעולה, בכל מדרגה ומדרגה נזרק לצד הקליפה, ואחר כך משווה את עצמו לצד הקדושה.
מצבי העלייה הם לא עלייה חלקה, רגועה ושקטה. וכל דבר שמתגלה כלפי האדם, מתגלה כדי להקשות עליו, ולא כדי לעזור לו. לכן כל המצבים האלה, השכר הגדול והנצחי בעולם הבא, הבורא שמתגלה, יודע תעלומות שמעיד על האדם שלא ייפול, הם באים כדי להקשות על האדם, ובצורה כזאת לעזור לו לבנות את עצמו, את עצמיותו, בבחירה חופשית.
הבחירה החופשית נבנית במיוחד בהסתר כפול והסתר רגיל, אבל למרות זאת נשארת לאדם בחירה חופשית, איך להתנהג כדי לבנות קומה שלימה. מצד הבורא מוכנים לנו תמיד רק מצבים נוקשים של כישלונות, אחרת האדם לא יגדל. הוא צריך ללמוד מהבורא את כל עניין ההנהגה וההשגחה על פני כלים דרצון לקבל. ללמוד ממצבו ההפוך, מהטבע האגואיסטי, להיות כמוהו, לעשות מעצמו את דמות הבורא.
וככל שהאדם משתכלל ובונה את עצמו, הנתונים שהוא לומד מהבורא על ההנהגה וההשגחה, על מבנה המציאות, על היחס בין חלקי המציאות, על מחשבת הבורא, איך התחיל והנהיג וברא ועשה את הכל, הם יותר עדינים ודורשים יותר מאמצים. למרות שהאדם מכין את עצמו במדרגות הקודמות, אחרת הוא כלל לא היה מתקדם למצב הזה. כי הכל בא בהדרגה. בשביל להיות פרופסור צריך לפני כן לעשות דוקטורט, ולפני תואר דוקטור צריך לקבל תואר ראשון ושני. אבל השכלול, רמת הדיוק ש"הבורא מתנהג עם הצדיקים כחוט השערה", היא כל הזמן עולה, ונעשית עבודה יותר איכותית.
האם אהבה חלוטה של אב לבנו יכולה להביא לשנאה?
אם מקבלים את ההשפעה בכלים דקבלה, כלים דקבלה נמצאים בהרגשת הקבלה, עד שאינם מסוגלים להרגיש את השורש. בזמן קבלת התענוג, אם האדם מקבל תענוג גדול יותר מהרגשת הנותן, אם הוא לא רוצה להרגיש את הנותן, או להרגיש את הנותן פחות אצלו מהרגשת התענוג, הוא מרגיש רק את התענוג, ונמצא תחת השפעת התענוג, ובכך גומר עם עצמו. לכן אם רוצים לקבל מהבורא, צריך תחילה לקבל את גדלותו, כדי שלא יכבה התענוג. אז הנותן חשוב, ולעומתו התענוג שווה לאפס, ומהווה רק אמצעי כדי להיות בקשר עם הבורא.
אם אדם גדול מביא למישהו עט במתנה, העט נחשב בעיניו דבר יקר ערך שקיבל במתנה מחבר יקר. ואדם אחר שמביא לו את כל העולם, למרות שהיה רוצה את כולו, בכל זאת המתנה הזאת נחשבת בעיניו כמו עט, רק סימן שקיבל מאיש אהוב. לפיכך צריך כל הזמן להגדיל את הקשר עם הנותן. ואז בהתאם לכך, כל מה שנקבל יהיה כמתנה. ומהי מתנה? שאין בה צורך, אלא היא רק סימן של האהבה.
אות צ'
"ומעתה, מתוך שמתאמץ בשמירת התורה והמצוות מבחי' אהבה התלויה בדבר, הבאה לו מידיעת השכר העתיד לו בעוה"ב, מבחינת כל העומד לגבות כגבוי דמי, כנ"ל (ד"ה ואע"פ), אז הולך וזוכה למדרגה הב' של גילוי הפנים, שהיא בחינת השגחתו יתברך על העולם מתוך נצחיותו ואמיתיותו, דהיינו, שהוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים וזוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר," במדרגה א' אהבתו עדיין תלויה בדבר. אבל כל פעם שהאדם מתקן את היחס שלו, שאהבתו לא תהיה תלויה בדבר, הוא זוכה למדרגה ב' של אהבה נצחית לרעים ולטובים. "שאז הזדונות נעשים לו כזכויות". הזדונות שהופכים בשכר ועונש לשגגות, מתהפכים באהבה נצחית לזכויות.
ומה הן השגגות והזדונות שהפכו לזכויות? הרצונות של האדם, החומר שלו, הרצון לקבל שניתקן מ"זדונות", שלא מצליח להצדיק את הבורא, ל"שגגות", שמצליח להצדיק את הבורא בחושך, בהסתר, בהשגחה הנסתרת. למרות שלא מרגיש באותם הכלים יותר מילוי. אותו רצון שהיה לו פעם לקבל את כל המציאות הנסתרת והלא נסתרת, על מנת לקבל, לעצמו, נשאר בו בלי יכולת להתמלא. הוא לא יכול לקבל את כל המציאות על מנת לקבל.
אותו רצון לקבל, אותו אופן לקבל לעצמו, שלא חושב על כלום, שהבורא לא קיים בשבילו, אלא רק כדי לתת מילוי, כשמעלים אותו רצון, מדרגת זדונות לדרגת שגגות ומשגגות לזכויות, הוא לא מתמלא. ואי אפשר לתקן אותו. אם מתקנים אותו, הוא נעשה רצון אחר בעל אופן שונה. כלים שמקבלים תיקון, ומתמלאים באור החסדים ולאחר מכן באור חכמה, בלקבל על מנת להשפיע, הם כלים שונים כביכול.
"זדונות נעשו לשגגות ושגגות נעשו לזכויות" פירוש הדבר, ש"זדונות", אותם כלים שבהם רוצים לגנוב ולהרוג ולאנוס ולתפוס ולשלוט על מנת לקבל ללא שום קשר לבורא, להיות בעל בית בלעדי על כל העולם, הכלים האלה הנקראים "פרעה", מעוררים אותם ומתייחסים אליהם. האדם מתייחס אליהם, כמו שהבורא מתייחס אליהם. זה נקרא שבמקום זדונות הם נעשים כשגגות ומשגגות הם נעשים לזכויות, למצוות. אבל הם בעצמם נשארים, כדי לתת לאדם אמת מדידה היכן הוא נמצא.
לכן האדם נקרא "עולה", "מתעלה", מהעולם הזה לעולם הרוחני, לעולם האצילות ולעולם אין סוף. מעל מה הוא מתעלה? הוא מודד את עצמו כלפי הכלים האלה. הם לא נעלמים, אלא הוא יכול להבין ולהרגיש אותם. כי כל הקומה נמצאת אצלו. מהנקודה דאמצעיתא ועד העיגול הגדול ביותר של קו אין סוף, הופך להיות הוא וממלא את כל החלל.
הכלי שלו נבנה משני המצבים ההפוכים הללו ודבר בו לא נעלם. אין העדר ברוחניות, אלא הכל נשמר. לא נשמר בפועל בדרגה הגרועה, כאילו האדם נמצא גם בה, רק יצא לרגע לרוחניות ולאחר מכן שוב יחזור וייפול לעל מנת לקבל. אלא נשארת בו אותה קביעת המצב. ובלעדיה הוא לא יכול לקבוע את נפח הכלי שלו.
האדם שרוכש את מערכת ההנהגה וההשגחה מצד הבורא, הכלים הישנים שלו חייבים להישאר אצלו גם בצורתם הקודמת. על ידם ודרכם הוא יודע להתייחס לכל המציאות, לכל הנבראים. הוא במקום הבורא מתייחס אליהם באהבה, בהצדקה ומחבר את הכלים שלהם. ולהתחבר עם האחרים הוא יכול רק במידה והוא יורד לדרגתם. וכך הוא יורד מהגובה שלו, של משפיע כמו הבורא, דרך הכלים שהיו בו פעם, ומתחבר אליהם.
כל הקומות וכל הדרגות שהיו באדם, בכל הדרך שרכש, הם נכללים בו. לא בכוח, אלא בכל פעולה שרוצה לעשות, הוא נכנס לאותם המצבים. הם לא נעלמים, כי אין העדר ברוחניות גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. אלא ה"אין העדר" הזה בונה את הקומה של האדם.
האם יש הבדל בין הצדקה בהסתר להצדקה על העבר?
הצדקה ישנה על כל המצבים, אחרת אי אפשר לעמוד במצבים הללו. "להצדיק" נקרא להיות באותה דרגה כמו הבורא. ולהצדיק חייבים באותה קומה ומאותו יחס. לא מספיק לקבוע שהבורא בסדר ומבינים אותו. אלא "להצדיק את המדרגה" נקרא, שכל מה שרק יכול להיות, לא יהיה טוב יותר ממה שיש לאדם באותה מדרגה. זה נקרא "להצדיק". ולא כמו בעולמנו להבין אותו ולהצדיק אותו, אלא להצדיק מה שהוא עושה לי, שאין טוב מזה. אחרת לא נקראים "צדיק".
"ומשם ואילך, נקרא צדיק גמור, כי יכול לקיים התורה והמצוות באהבה ויראה, ונקרא גמור, כי יש לו כל תרי"ג המצוות בשלימות."
אות צ"א
"ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל, בזוכה בבחינה ג' של ההשגחה, דהיינו, השגחת שכר ועונש, שכבר יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, ועכ"ז נקרא עדיין רק צדיק שאינו גמור, ע"ש. ועתה מובן היטב, כי סוף סוף עדיין חסרה לו "מצוה אחת", דהיינו מצות האהבה, כמבואר, והוא אינו גמור ודאי, שהרי צריך לגמור בהכרח מספר תרי"ג המצוות, שהן בהכרח הפסיעה הראשונה על מפתן השלימות." שלימות היא רק בלהיות המשפיע מעל הטבע, כמו הבורא.
אות צ"ב
"ובכל האמור, יתבארו לנו היטב הקושיות המפורשות, שהקשו, איך חייבה אותנו התורה במצות האהבה, בשעה שהמצוה הזאת איננה כלל בידינו לעסוק ולנגוע בה אפילו במגע כל שהוא. עש"ה. ועתה, תבין ותראה, שעל הדבר הזה, הזהירונו חז"ל, יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, וכן, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ')."
"לשמה" האמיתי הוא בדרגת האהבה, שהאדם משתמש בכלים שלו בעל מנת להשפיע. בכל המדרגות יש "יגעתי ולא מצאתי". מה שמקבלים לאחר היגיעה, שזוכים למדרגה הבאה. והמדרגה הבאה היא תמיד מציאה, כי לא יודעים במה בדיוק הולכים לזכות. אלא רוצים אותה, ורוצים להצדיק, ולהרגיש שהבורא הוא טוב, בניגוד למה שמרגישים בכלים. לא איכפת לאדם מה הוא מרגיש בכלים, רק שיהיה לו יחס טוב לבורא. אבל כשזוכים למדרגה רוחנית, כל מדרגה היא תמיד מציאה.
"יגעתי ומצאתי" האמיתי הוא בדרגת האהבה, כי האדם הופך את הטבע שלו. החומר שלו מתחיל להיות המשפיע. זה לא מובן לפי שכלנו. אבל החומר ממשיך להיות מקבל ולהנות, רק הכוונה שלו היא על מנת להשפיע. לכן הפעולה נקראת "לקבל על מנת להשפיע". כי יש תוספת של כוונת ההשפעה על פני כל החומר שלנו, שהוא בעצמו לא משתנה. אלא מהבורא נברא יש מאין, כרצון לקבל שרוצה להנות, ונשאר כזה כל הזמן.
המהות האמיתית של הנברא, אפילו בעל מנת לקבל עדיין לא מורגשת בנו ולא מובנת לנו. עד כמה הכוונה משנה את ההרגשה לקבלה או להשפעה. כי "זה כנגד זה ברא אלקים". אם מגיעים לעל מנת להשפיע, כנגד זה מתגלה בקליפה על מנת לקבל. כל המערכות האלה של קדושה וקליפה נמצאות ברוחניות זה כנגד זה. מכאן יוצא, שעוד צריך ללמוד אפילו מהו על מנת לקבל. איך מתנהג החומר שלנו.
החומר שלנו שרוצה להנות בכוונה על מנת להשפיע, נעשה מסוגל לעבוד עם כוונה לקבל חזקה עד כדי כך, שהיא הופכת את הקבלה להשפעה. כי בתוך החומר הזה מקבלים תיקונים של שכבת חסדים, שנמצאת בז"ת ולאחר מכן בג"ר דבינה. ומסוגלים לקבל אור חכמה, אבל אור החכמה הזה הוא מלכתחילה לא מורגש כתענוג. עד כדי כך, שהאדם מחייב את עצמו להֵנות כדי להַנות לבורא. כי באמצע נמצאת דרגת החסדים, "חפץ חסד", שהאדם נעשה מנותק לחלוטין מייסורים או מתענוגים, והדבקות היא בשבילו כל השכר. זו דרגת ההשפעה, דרגת הבינה, שהאדם רוכש על החומר שלו, שנמצאת באמצע בין מלכות לכתר.
לאחר מכן הוא רוכש תכונות נוספות, ומתחיל לעורר את הרצונות שלו, כדי לעבוד איתם רק ככלים, כאמצעים, להגיע לפעולת הדבקות, לפעולת ההתאמה לבורא. אותם כלים שקבר עד שנעשו בשבילו מתים, הוא צריך להתחיל לעורר בהם "תחיית המתים", להחיות בהם את הרגשת התענוג שהיתה נמצאת בהם באופן טבעי, כדי שיוכל לשייך את התענוג הזה לבורא.
האדם שנהיה מת כלפי הרצון לקבל שלו, חייב לבצע בו החייאה שיקום ויתעורר להתחיל להנות. ולעורר את הרצון לקבל שיתחיל להנות, זו עבודה קשה ויגיעה מפרכת. בדומה לזקן שלא נשאר לו כלום, וצריך להתחיל לעורר את עצמו להיות כמו צעיר. דרגות ההתקדמות של האדם לרוחניות, הן תמיד דרגות של תוספת יגיעה ותוספת עבודה ותוספת שימוש בטבע שלו.
"וכן שעל דבר זה מעיד הכתוב, ומשחרי ימצאונני (משלי ח')."
אות צ"ג
"וזהו לשון חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב), אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן. הני מילי בדברי תורה, אבל, במשא ומתן סיעתה דשמיא הוא.
והנה, הקשינו (לעיל אות מ' ד"ה ונבין) על מ"ש יגעתי ומצאתי תאמן, שהלשון לכאורה סותרת את עצמה, כי יגיעה נופלת על קנין, ומציאה נופלת על דבר שמגיע לו בלי טורח כלל ובהסח הדעת, והיה לו לומר, יגעתי וקניתי, ע"ש. אמנם תדע, שלשון מציאה זו שמזכירים כאן, הכונה היא על לשון הכתוב "ומשחרי ימצאונני", וסובב על מציאות פניו של השי"ת, ע"ד שאיתא בזוהר שאינם מוצאים אותו ית', אלא רק בתורה, כלומר, שעל ידי יגיעה בתורה, זוכים למצוא גילוי הפנים של השי"ת, ולפיכך דייקו חז"ל בדבריהם, ואמרו יגעתי ומצאתי תאמן: כי ה"יגיעה" היא בתורה, וה"מציאה" היא בגילוי הפנים של השגחתו ית' (כנ"ל אות מ"ז ד"ה ומתחילה). ובכונה לא אמרו, יגעתי וזכיתי תאמן או יגעתי וקניתי, כי אז היה מקום לטעות בדברים, שהזכיה או הקנין סובבים על קנין התורה בלבד, ולפיכך דייקו בלשון "מצאתי" להורות, שהכונה היא על דבר נוסף על קנין התורה, דהיינו, מציאות גילוי פניו של השגחתו יתברך, כמבואר."
לא מספיק לתקן את הכלים, אלא צריך לעלות לדרגה שהאדם הוא המשגיח על כל הבריאה. זה נקרא "גילוי השגחתו". היכן נעשה הגילוי הזה? בכלים של האדם. הכל מתגלה בתוך הנברא. מחוץ לנברא יש רק עצמותו, אור פשוט, אור מופשט.
ולכן "גילוי ההשגחה" נקרא, שהאדם תיקן את הכלים שלו כך, שהם מתנהגים כמו הבורא. השגחת הבורא והשגחת הכלים של האדם, התנהגות אותה תוכנה שלפיה מתקיימים וחיים הכלים האלה, הן היינו הך.
"יגעתי ומצאתי" הכוונה לשימוש בתורה. היגיעה היא ב"תורה", במאור המחזיר למוטב. כוונת האדם בכל דבר שעוסק בחיים, איך כל רגע ורגע ישפיע עליו המאור המחזיר למוטב. ומהו אותו מאור? הכוח של מדרגה יותר עליונה ממנו, שמתקן אותו לעומתה.
האם האדם מבין שהוא מתקרב למחסום ולגילוי?
יש לו ניחושים כאלה. לפי ההשתוקקות לאהבת ה', ההשתוקקות להתייחד עימו (כמו בתיאור במכתב דף ע' "פרי חכם - אגרות"), שמוכן לרכוש דרגת האמונה, ולהיות כולו בעל מנת להשפיע (99.99%) למעט אחוז מסוים (0.01%) שמייחס בכל זאת לעצמו, ולא מסוגל לקטוע את עצמו מהרצון לקבל. אלא נשאר עדיין קשור בחבל הטבור, אבל כבר מוכן שיחתכו אותו ממנו. כי מעבַר המחסום עצמו נקרא "לידה רוחנית", שאז חותכים את הקשר של האדם עם על מנת לקבל לעצמו.
"מחסום" נקרא לפעמים למטה מהסתר כפול והסתר רגיל, ולפעמים למעלה מהסתר כפול והסתר רגיל. כי במונח "מחסום" מתכוונים לאדם שמתחיל לתקן את הכלים שלו בלהשפיע על מנת להשפיע, ועובר מהסתר לגילוי שכר ועונש. ובדרגות שעבר הסתר כפול והסתר רגיל, הוא כבר מנוסה ומלומד בלהיות פה ושם מעל ההרגשה, מעל יחס הבורא אליו.
וכך הוא מתחיל להבין ולהרגיש מהו להיות מנותק מהרצון לקבל. כי רוצה להיות במצב הזה בצורה אגואיסטית. אבל אפילו את הצורה האגואיסטית הזאת הוא לא יכול לבדוק. כמו בתיאור של בעל הסולם, על אדם מאוהב, שיש לו כזה "קישוי", השתוקקות לדבר אחד, שאין בדרך מולו שום דבר חוץ מזה. והוא לא יכול לראות שמאחורי זה, הוא מחובר עדיין לרצון לקבל.
האם "להצדיק את הבורא" נקרא לעלות את הגלגלתא ועיניים לאח"פ דעליון?
האדם שמעלה גלגלתא ועיניים לאח"פ דעליון, אח"פ דעליון מאיר לו חושך. באח"פ דעליון מאירים אורות רוחניים, והם כלפי האגו של האדם נראים כחושך. כי האורות האלה הם יותר להשפיע, יותר לתת, להיות מעל הרצון לקבל, וכלפי האדם זה חושך.
ואם האדם מתגבר כך, שכל מה שיש בדרגה יותר עליונה, הוא בשבילו אור, שמושך אותו ורוצה אותו ומוכן אליו, אז האח"פ דעליון נעשה בשבילו רצוי מעל המצב שלו. אבל זה אפשרי רק עם "המאור שבה מחזירו למוטב". האדם לא יכול מעצמו לרצות להיות משפיע. הרצון שלו לא יעזור לו. כי האדם הוא לא בעל הבית על "הלב" שלו, על הרצון. אלא רק האור שברא את הרצון, הוא יכול לשפר את הרצון.
רק היגיעה באותו מצב שבו נמצאים, ובאמצעים שהמקובלים ממליצים לעשותם, היא בלבד יכולה להביא את האור, שמשפר את האדם לרצות את ההסתר שיש בדרגה יותר עליונה, ואז הוא כבר לא חושך בשבילו, אלא האדם מעדיף אותו על פני לקבל מה שיש. על כל תת מצב שיש במצבו, הוא מעדיף דרגה יותר עליונה למרות שאין בה כלום. כי יש שם את תכונת ההשפעה, שאותה הוא רוצה.
ואיך אפשר לרצות אותה? המאור שבה מחזירו למוטב. הוא נותן לאדם את הרצון הזה, את ההרגשה, את הערכה, את גדלות הבורא, גדלות ההשפעה. ואם האדם מעדיף אח"פ דעליון במקום את מצבו, זה נקרא "יגעתי". שנתן את כל היגיעה והאור שיפר אותו. ואז האדם מתחיל לעלות. כלומר, מתחיל לחיות אותו מצב כמו אח"פ דעליון. הוא מקבל את המצב הזה, שקודם היה שנוא עליו, ואחר כך מושך אותו, ולבסוף אהוב עליו. וקבלת המדרגה העליונה, זה נקרא "מציאה".
איך מושכים על כל רצון שמתעורר את המאור המחזיר למוטב?
העבודה שלנו איננה לבחור בין רצון לרצון ולעשות עליהם בירורים, למשוך על רצון אחד מאור ועל האחר לא. האדם לא יודע מה הם בדיוק הרצונות שלו. אלא יש לו רצון סתמי לזה או לזה. גישה שעובדת נגד הרצונות, היא איננה נכונה. אף פעם לא עובדים נגד הרצון, אלא תמיד עובדים על הגדלת חשיבותה של הדרגה העליונה, ביחס למצבנו הנוכחי.
והרצונות כשלעצמם כלל לא חשובים. לא חשוב באיזה תענוגים, או באיזו צורה, הרצון לקבל רוצה למלא את עצמו. לאכול, לגנוב, לסובב מישהו, או להשפיע בכוח על מישהו. לא צריך להתייחס לרצונות ולחטט בהם. הקבלה לא עוסקת בפסיכולוגיה ולא נכנסים בה לתוך הרצונות לראות ממה הם מורכבים. אלא הרצונות מתגלים לאדם בתנאי שהאור מאיר עליהם. אז הוא רואה אותם, כמו שנאמר "באורך נראֵה אור".
בהארת האור מיד רואים את הרצונות בצורה מטרתית, ומבינים אותם ואת הצורך בהם ומהו הכיוון האמיתי שלהם. ולא כמו פסיכולוגים, שלא יודעים מה קורה עם הרצונות באדם. לכן על פי חוכמת הקבלה אסור להיות בתוך הכלים של האדם. אלא צריך במחשבה ובהרגשה להשתוקק ולהידבק כמה שיותר למדרגה יותר עליונה. להבין אותה, להצדיק אותה וכל הזמן להתקרב אליה, "כי בו ישמח לבנו".
האדם צריך ללכת עם עיניים נשואות למעלה. ולא לעבוד נגד רצונות שמופיעים בו באותו רגע. כי היכן שתשומת לבו של האדם, שם הוא נמצא. לכן אסור להוריד את העיניים מלהביט "למעלה", לתכונת ההשפעה. אלא כמה שיותר להימשך ולהשתוקק למדרגה יותר עליונה. לכן זה הכלל הראשון בעבודה הפרטית של האדם שרוצה לתקן את עצמו.
ולא כמו כל העולם, שבא כלי לא מתוקן והאדם מתקן אותו. גם אז מתקן אותו בעל המקצוע שנמצא יותר למעלה מהכלי. אותו מכונאי שמבין את הכלי, איך הוא צריך להתקדם מקלקול לתיקון, מה המצב המתוקן לעומת המצב המקולקל. או רופא שמרפא ומתקן את המחלה. וגם אז המדרגה העליונה מתקנת את המדרגה התחתונה.
ואם האדם סתם יושב ומסתכל על הכלי השבור, בלי לדעת מה צריך להיות במקומו, הוא לא יתקן אותו. לכן כל הזמן צריך להידבק לדרגה יותר עליונה, כי לא אנחנו מתקנים את הכלים, אלא האור העליון עושה זאת, והוא שמחזיר למוטב. לכן הכלל הראשון הוא להשתייך ולהידבק לדרגה עליונה.
מה זה נקרא "להידבק למדרגה עליונה"?
"להידבק לדרגה עליונה" נקרא לעשות כל מה שבידך ובכוחך לעשות, כדי להעריך אותה כדבר הטוב והרצוי ביותר.
אם אסור לשמים לב להרגשה אז איך אפשר להצדיק את הבורא?
"להצדיק את הבורא" לא נקרא לחטט בהרגשה, כמה רע לי וכמה אני סובל. לפני שמצדיקים אותו לא צריך להרגיש את כל הרע שכביכול מקבלים ממנו. לא צריך ללכת להיסטוריה ולהיזכר בכל דבר שהוא עשה, ואז להצדיק אותו שעשה לטובה. גישה כזאת איננה נכונה. אלא צריך להתרומם מעל מה שיש בכלים. כי הכלים שלנו הם קליפה, כלים לא מתוקנים, ואין טעם להיות בהם.
הדרגה הראשונה שרוכשים היא נקראת "בינה". מלכות מתעוררת מעל עצמה ונדבקת לחסדים. האדם לא איכפת לו מה הם הרצונות שלו, אלא הוא מתנתק מהם. ולאחר שהוא מתנתק מהם בזמן ההכנה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא מקבל את התיקון הראשון הנקרא "דרגת בינה", שמתנתק מהרצון שלו.
ולאחר שיש לו את תכונת הבינה, את תכונת ההשפעה, הוא מעורר את הרצונות שמתו בו, ולאט לאט עושה "תחיית המתים" ומעורר אותם בלקבל בעל מנת להשפיע. אבל לפני שהוא רוכש את דרגת הבינה, הוא צריך להמית אותם. ולהמית אותם נקרא לעזוב אותם ולהתעלות מעליהם. האדם משתמש בהם, אבל כלל לא מחשיב אותם. הוא יכול להנות מכל העולם הזה, אבל הוא לא מחשיב את אותה הנאה.