שיחה (13.7.05) על אות צ"ד - אות ק"ג
האדם צריך לעבור משך הגלגולים ארבעה שלבים של גדילה בעולם הזה. מרצון לקבל תענוגים גופניים, דרך רצונות לקבל תענוגים של עושר, כבוד (שליטה) ומושכלות. אבל לאחר שמתבהרת בו הנקודה שבלב, הוא מתחיל להרגיש רצון למילוי רוחני שלא נמצא בעולם הזה. וכך הוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה. ועל ידי מימוש בחירתו החופשית, האדם מתחיל לפתוח את הנקודה שבלב.
הנקודה שבלב גדלה ומתרחבת באדם על ידי המאור המחזיר למוטב, שמגיע אליו אם הוא משתמש בספרים, רב וקבוצה. עד שבבנייתה הוא עובר את כל ארבעת השלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי שכר ועונש, וגילוי אהבה נצחית. ארבעה שלבים של התפתחות הרצון הרוחני שלו, הנקרא "כלי של נשמה", שבתוכו מתגלה הבורא. תחילה כהסתר ההשגחה ולאחר מכן כגילוי ההשגחה.
וכאן טמונים שני שלבים מיוחדים מאוד בהתפתחות האדם. השלב הראשון לאחר שהאדם ממלא את היגיעה הנדרשת ממנו, בהסתר כפול והסתר רגיל, וזוכה לגילוי פנים. שמתחיל לתקן את הכלים שלו בחסדים, בלהשפיע על מנת להשפיע. ומגיע בהשגחת שכר ועונש למצב הנקרא "צדיק שאינו גמור. המתקבל ומורגש בו כנס, מפני שרוכש כבר את הטבע הרוחני. ושלב שני, לאחר שרכש את הטבע הרוחני, את מידת ההשפעה במלואה, על כל תרי"ג הרצונות, שהוא חוזר על אותם הרצונות ומתקן אותם לשימוש בעל מנת להשפיע.
ועל התיקון הזה במיוחד, כתבו "יגעתי ומצאתי". כי להשתמש בחומר הבריאה, שהוא כולו להנות, בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה להַנות לבורא, זהו נס גדול מאוד שקורה ליכולתו של האדם. ולכן היא מוגדרת כמציאה, כ"יגעתי ומצאתי". ובהתפתחותו הרוחנית האדם מגיע לשלב הד' הזה דרך כמה שלבי אהבה. עד שהוא מגיע לגמר התיקון, שכל הרצונות שהבורא ברא בו מלכתחילה, הם כולם מתוקנים להשפעה.
אות צ"ד
"ובזה מתיישב ג"כ מ"ש, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, כי לכאורה תמוה מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה בלי שיהיה צריך להתיגע עליה. אלא, מתוך שהדברים סובבים על הכתוב ומשחרי ימצאונני (משלי ח' י"ז), שהמשמעות היא כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו ית', תיכף מוצא אותו".
השיטה בנויה כך, שכל אחד ואחד, שמתקיימים בו התנאים של רצון לרוחניות, אם הוא מבקש אותה עד למידה הנקראת "ומשחרַי", שנמצאים בהשתוקקות וברדיפה אחר הבורא, ובעבודה גדולה להשיג אותו מתוך רצונו של האדם (כי האדם לא יכול לעשות משהו שלא בא מתוך רצונו). אם הוא משתמש בבחירה החופשית שיש לו, לפתח את הרצון על ידי האמצעים שעיצבו לו המקובלים - ספרים שהם כתבו, שבעצמם הם מלמדים, ובקבוצה שמסתדרת כאוסף הנשמות ב"אדם הראשון", המביא השפעה חיצונית על כל נשמה ונשמה - אם האדם דואג להתפתחות מהירה יותר של הנקודה שבלב באמצעות הנסיבות הללו, ובמיוחד על ידי השפעת הסביבה, שצריכה להשפיע לו גדלות הבורא, כדי שישתוקק לבורא. אם מתוך גדלות הבורא הוא מתמיד ועוסק בספרים, אז מזמין על עצמו אור המחזיר למוטב, שמפתח את הנקודה שבלב. ובשימוש נכון בכל האמצעים האלה, האדם מגיע להשתוקקות גדולה מאוד לקשר על ידי השתוות הצורה לבורא. ועל זה נאמר "ימצאונני".
"כי כן מורה הלשון "ומשחרי", והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה יגיעה כל כך, ואפילו איש פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה, גם הוא ימצא אותו ית'. לזה הזהירונו חז"ל, שאל תאמין לפירוש כזה, אלא, היגיעה היא הכרחית כאן, ולא יגעתי ומצאתי אל תאמן."
אין לאדם מקום לקבוע את עצמיותו, אלא אם הוא מוסיף את יגיעת האדם, על הרצון לרוחניות שסיבב לו הבורא. כי חומר הבריאה הוא מהבורא, והאור שמפתח את החומר מקורו מהבורא. וגם כל התהליך שהחומר הזה, האדם, צריך לעבור בהתפתחותו, דרך כל המצבים מרגע שנברא ועד בואו לגמר התיקון, גם הוא בהכרח נובע מאותו חיבור, מאותה הצבה של אורות וכלים זה מול זה, מידת השפעה מול מידת קבלה.
זאת אומרת, כל המצבים האלה צפויים ומוגדרים מראש. ולא יכול להיות משהו לא ידוע בקשר, בחיבור, או בהתנגשות ביניהם. כי כנגד האור, השפע, שהבורא רוצה שיקבל הנברא העתידי, הוא ברא את הנברא. וכנגד הופעתו עצמו כלפי הנברא, כמו באותו מקרה של בעל הבית ואורח, נקבעה מראש מידת הבושה, הרגשת המקבל, שצריכה להיות בתוך הנברא, כדי להגיע לצורת ההשפעה.
שלושת הנתונים האלה, הם קבועים מראש:
- הרצון לקבל.
- האור, התענוג, שנמצא לפני הרצון לקבל.
- הרגשת הבורא כנותן בתוך הנברא, בתוך הנשמה.
ואין מה לשנות בהם. אלא החוק שלפיו הם מתחברים ביניהם, בדחייה הדדית או בחיבור הדדי, הוא נובע מכל אחד ואחד מהם, עד כמה האחד הוא מכריע וקובע לגבי השני. כי מרצון לקבל נקבע היחס למסך. וממסך היחס לאור שצריך לתקן אותו. ומהאור יחס כמה תענוג מופיע בנברא. כלומר, שלושת הגורמים הללו מכתיבים זה את זה. האור שהבורא הקדיש לבריאה, הוא האור שקבע את גודל הכלי, ואת גודל המסך שצריך להיות על הכלי, כדי להידמות לאותו האור.
ולכן אם משתמשים בגשמיות ברצון לקבל ובתענוג, או ברוחניות באור וכלי, לא קובעים בכך שום עצמיות. כי הם אינם אנחנו. אלא הם כלים, רצונות, שמתעוררים באדם, והוא רץ למלא אותם. אם יש לו מילוי הוא מרגיש טוב, ובחוסר מילוי הוא מרגיש רע. וחוסר המילוי דוחף אותו להשלים את המילוי. ואין לאדם שום בחירה בהתנהגותו, או דבר מה על חשבונו.
אלא על חשבונו יתכן רק דבר אחד. על כל רשימו של רצון לקבל שמתעורר בו ובא להתפתחות, להוסיף יגיעה בעזרת גורם חיצוני הנקרא "סביבה" - ספרים, רב, קבוצה. הגורם החיצוני הזה נמצא בידי האדם. ואם הוא נעמד מולו ומשתמש בו נכון, בעזרתו הוא מעלה את החיסרון שלו למטרת הבריאה, ויכול להגדיל בעיניו את גדלות הבורא כדי להימשך למטרה. כלומר, לגדל את החיסרון בתוך הכלי, או את המטרה שעומדת לפני הכלי, המקוּוָה לו בעתיד. וכך להעלות את השתוקקותו.
ולכן כתוב "ומשחרי ימצאונני". רק מי שרודף ללא לאות אחר הבורא, ורוצה להתקרב אליו, מוצא אותו. כמו אותו תיאור של בעל הסולם (בסוף "הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), על המלך שהזמין את כל אזרחי מדינתו, לבוא לארמון המלך שנמצא על פסגת ההר. אבל להגיע לארמון לא פשוט ולא קל, כי ניצבים עליו שומרים קשוחים וחזקים, שהודפים את האדם ומונעים ממנו להתקרב. ורק מי שמסגל לעצמו כוח גדול ועקשנות מרובה והכרחיות להגיע למטרה, הוא שמגיע למטרה המיוחלת. והשתוקקות היתר הזו שהאדם מפתח בעצמו, היא שקובעת את אישיותו ועצמאותו.
אות צ"ה
"ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם חיים, כמ"ש, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל' ט"ו), וכן ובחרת בחיים וגו', וכן כי חיים הם למצאיהם (משלי ד' כ"ב), כי דבר זה נמשך לה מהכתוב, כי באור פני מלך חיים (משלי ט"ז). בהיות שהשי"ת הוא מקור כל החיים וכל הטוב, וע"כ, החיים נמשכים לאותם הענפים הדבקים במקורם, שזה אמור באותם שהתייגעו ומצאו אור פניו ית' בתורה, דהיינו שזכו לפקיחת עינים בתורה בהשגה הנפלאה, עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו, השגת ההשגחה האמיתית הראויה לשמו ית' "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב, כנ"ל (ד"ה והנה) עש"ה."
צריך להשתוקק להרגשה טובה בתוך הכלי, בתוך הנשמה. עד כמה? עד בלי די. כלומר, עד שהנשמה תרגיש שהיא מלאה לחלוטין, בכל טוב מה שרק יכול להיות, ומגיעה לגמר התיקון. ומדוע? כי האדם עצמו קובע את שם הבורא מתוך הרגשתו. מרשיע מתוך המומים שלו, מברך ומצדיק מתוך הרגשתו הטובה.
ולכן כל ההתפתחות הזאת מחייבת אותנו להגיע לתורת חיים. שהאדם לא יסתפק בתוך הכלים שלו בחסדים, בלהיות חפץ חסד, לא לרצות שום דבר לעצמו ורק להיות דומה לבורא ולהיות משפיע כמוהו, אלא יגיע למצב, שהרצון לקבל שלו יעבוד בלקבל על מנת להשפיע. שהוא נהנה ומרגיש את התענוגים שהוא מקבל מהבורא, ועד כמה הוא נותן תענוגים לבורא. ועל זה על האדם לברך במיוחד, על איך שהגיע למצב, שמסוגל לגרום תענוגים לבורא.
המצב הזה של קבלת תענוגים יחד עם נתינת תענוגים, שמביא לאדם הרגשת מילוי בלתי מוגבל ואינסופי, הוא המטרה הסופית. והאדם שממלא בתחילה רק את הכלי שלו, נקרא שממלא אותו באור קטן מאוד, באור דנפש, כי ממלא את עצמו בתענוג שבא מהבורא. ואם מחבר לכלי שלו כוונה על מנת להשפיע, הוא לא רק מחבר כוונה, אלא מחבר לה את החיסרון של הבורא להשפיע, ומשתמש באותו חיסרון כמו בכלי שלו.
וזה נקרא "מסך ואור חוזר". האדם שמשפיע לבורא, משתמש ברצון של הבורא להשפיע לו, כמו בכלי, חיסרון, שעליו למלא. ואז האדם צריך למלא את החיסרון של הבורא, ונעשה בעל חיסרון גדול יותר פי תר"ך פעמים. כי מרכיב על הרצונות שלו את ההשתוקקויות והחסרונות של הבורא להשפיע לו. ונעשה בעל כלי בלתי מוגבל, שבתוכו מתפשט אותו אור המוגדר כנרנח"י.
וכך האדם, מכלי קטן שהיה אמור להרגיש בו רק אור של נפש דנפש, כמו ב"עולם אין סוף" מטרם הצמצום (עולם בלתי מוגבל, מצב ללא גבול מצד הנברא, אבל שמאיר שם רק אור קטן, כי הרצון לקבל קטן והאור שממלא אותו מיד גומר את הרצון), הוא מחבר לרצון כוונה על מנת להשפיע. ומפני שנעשה משפיע להמשפיע, הוא מגדיל את החיסרון שלו פי תר"ך פעמים, כי מקבל שני חסרונות. וכך הוא מגיע למילוי פי תר"ך פעמים, למילוי של נרנח"י. לאותו מצב הנקרא "חיים".
למצב הזה עלינו להגיע. ולכן נאמר, שצריך להגיע לשם תורה, לשם החיים, ולא לשם הבורא בלבד. כי "לשם הבורא" נקרא, לקיים מה שהציב בפנינו. ואם ברא רצון לקבל, אז למלא אותו באור שבא מהבורא, בנוכחותו. אלא שמדובר על יגיעתו של האדם, על הכלי שהוא מפתח על ידי "תורה", על ידי האור המחזיר למוטב, שכולו על חשבון האדם. לכן המטרה הסופית היא לא על חשבון הבורא, אלא על חשבון התורה. על חשבון אותו אמצעי, שדרכו מגדילים את הכלי פי תר"ך פעמים, ומקבלים מילוי פי תר"ך פעמים.
ואותו מצב, הוא נקרא "חיים". מדוע? כי אותם חיים, אותו מצב, דומה בדיוק לבורא, והאדם בצורה עצמאית נעשה דומה לבורא. לכן הוא לא נקרא על שם הבורא, אלא על שם התורה, האמצעי שיוצר את האדם מעל לחומר הגלם שעשה הבורא, ועושה ממנו נברא עצמאי, שעומד מול הבורא ומשפיע כמוהו. והמעמד הזה, הוא נקרא "חיים".
אות צ"ו
"והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם מקיום המצוה כהלכתה, כמו אדם שאינו יכול לפרוש את עצמו מתענוג נפלא שהגיע לידו, וכן בורחים מפני העבירה כבורח מפני הדליקה (כנ"ל ד"ה והנה) עש"ה. ועליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, להיות אהבתו ית' מגיעה ומושפעת אליהם באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו בלי הפסק, ועל שם זה נקראת התורה בשם חיים."
האדם שרוכש כוונה על מנת להשפיע, הוא מחבר לעצמו את הבורא והם נעשים כאחד. כי זו המערכת שמתחברת למבנה הנשמה של האדם. הכלי, הרצון להנות, מסדר לעצמו על ידי יגיעה, על ידי האור המחזיר למוטב, מערכת השפעה. כי כל מערכת ההשפעה, היא מה שהאדם מרגיש, שהוא הבורא. ובאותה מערכת נעשה קשור לבורא כגוף אחד, כמערכת אחת. וכך יוצא, שאותה כוונה על מנת להשפיע, עם ראש הפרצוף כלפי עצמותו, היא החיבור של האדם עם הבורא.
במצב הזה האדם לא יכול לפרוש מלתקן ולבצע את כל פעולותיו בלקבל על מנת להשפיע, עד שגומר את כל התיקונים. ואז המערכת הראשונה שלו כוללת תרי"ג רצונות, רצונות לקבל, שנמצאים מלכתחילה בתוך הגוף. ועל פני הרצונות האלה, הוא רוכש מערכת של מסך ואור חוזר דלהשפיע, שהיא הבורא. וכך נוצר בתוך המערכת הפנימית של האדם, חיבור של אדם ובורא יחד. ואסור בכלל לתאר את הבורא כמערכת נפרדת, שקיימת במקום כלשהו מחוץ לאדם, או בצורה מוגבלת אחרת, לא חשוב לפי איזה מימד. אלא "בורא" נקרא, תכונת ההשפעה.
ואם האדם מחבר לעצמו את תכונת ההשפעה, מרכיב אותה על עצמו, אז במידה הזאת בדיוק הוא "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא". כלומר, הוא והבורא נעשים מחוברים יחד, עד שהם אחד. אבל "חד הוא" לא נקרא שלוש מערכות שונות, שמתחברות יחד בהרמוניה מסוימת ועובדות כאחת. אלא "חד הוא" נקרא להיות אחד, עד שאי אפשר להבדיל או להפריד בין שלושת החלקים האלה, "ישראל", "אורייתא" ו"קודשא בריך הוא", אלא הם נעשים כחלק אחד.
ולכן אסור לנו לתאר מצב שיש אדם ומולו בורא, וביניהם מערכת יחסים. כך יכולים לתאר רק מצב, שהאדם הוא רצון לקבל, ומולו תכונה דהשפעה, שהאדם עדיין לא קולט אותה, ולא יכול להלביש אותה על הכלים שלו. ואז יש ביניהם מרחק, חוסר השתוות הצורה. אבל האדם שקונה על עצמו את תכונת ההשפעה, הוא, והכלים שלו, ותכונת ההשפעה שהיא הבורא, נעשים כאחד ממש.
ולא מדובר יותר על בורא בנפרד מהאדם, ושניהם נמצאים במערכת יחסים קרובה ופתוחה, אבל שמשהו מבדיל ביניהם. אלא בקניית תכונת ההשפעה, באותה מידה שהאדם קונה את תכונת ההשפעה, הוא והבורא נמצאים כאחד, עד שאי אפשר להבדיל ביניהם. ולנו אין אפילו מילים להגדיר את המצב הזה, כי הלשון שלנו נובעת כולה מהשבירה, מצמצומים, מהבחנות של אור וחושך.
לכן גם כשאומרים "בורא ונברא נמצאים יחד בדבקות", משתמשים במילה "דבקות" מתוך החסרונות שלנו. כי המילה "דבקות" מורה, לא על שניים, אלא על משהו אחד, על שם אחד, הנקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא". אותו מצב הנקרא "חיים", והוא מטרת הבריאה.
אות צ"ז
"ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהי' "לשמה" דוקא, דהיינו, באופן שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא, ולדבר זה היא ניתנה לנו, כמ"ש, ובחרת בחיים. ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים (כנ"ל ד"ה ומתחילה). וכל אדם מוכשר לזה, כמ"ש "ומשחרי" ימצאונני, וכמ"ש יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה, וז"ש, כל העוסק בתורה "לשמה" תורתו נעשית לו סם חיים (תענית ז' ע"א), דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות לחיים, שזהו פירושו של לשמה, כמבואר."
"כל אדם מוכשר לזה" הכוונה היא, כמה שמתפתח באדם הרצון לרוחניות, בהתאם לכך הוא מוכשר לרוחניות. כמו בכל דבר בגשמיות. לכן צריך לדאוג רק להתפתחות הרצון הזה. וכמה שאפשר לסייע ולהוסיף לאותו רצון, שיתעורר בנו. אבל אם לא מתעורר באדם רצון להתפתחות הרוחנית, עוד לא נקרא שמוכשר. אבל אז יכול להיכנס לחברה שבכוחה לעורר בו רצונות, וכך לזרז את התפתחותו בצורה תת הכרתית.
ולאחר שמתעורר בו רצון לרוחניות, הנקרא בקבלה "נקודה שבלב", האדם צריך רק להשתמש נכון באמצעי הנקרא "סביבה", הכולל ספרים, מדריך וקבוצה. ולכן כל אחד מוכשר לזה, כי התנאים האלה נמצאים בידי כל אחד ואחד. אם מתפתחת בו הנקודה שבלב, "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", מביא אותו למקום היכן שעומדים לרשותו אמצעים כאלה, שיכול להתחיל להשתמש בהם, "ואומר לו: בחר לך", מביא את האדם למקום הבחירה.
ואז עוזב אותו לעשות. ומאותו רגע ואילך על האדם לעבוד קשה ולהזיע. אבל כבר יש לו אמצעים. לכן כתוב שכל אחד מוכשר לזה. כי לכל אחד ואחד נותנים "גורל", תנאים, אמצעים, בהתאם לשורש נשמתו, לכמה שעליו לתקן, ומה שעליו לתקן בדיוק, גם לפי תפקידו הפרטי וגם לפי תפקידו הכללי במערכת של אדם הראשון. כל אחד ואחד יש אמצעי לפי משקלו הסגולי. ולכן כל אחד מוכשר לזה.
אות צ"ח
"עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים על מצות האהבה, לומר, שהמצוה הזאת איננה בידינו, משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד, שאין זו קושיא כלל, כי הוא לגמרי בידינו, שהרי, אפשר לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו ית' הגלויה, כמ"ש ז"ל, יגעתי ומצאתי תאמן".
על האדם לברר מה בדיוק נקרא "על ידי תורה ומצוות", מהו בדיוק אותו אמצעי הנקרא "בסגולת תורה ומצוות". מהו "המאור המחזיר למוטב" ובאיזה תנאים הוא מגיע לאדם. במה תלוי כוח ההשפעה שלו על האדם. על האדם לברר כל זאת, כי בבירור הזה האדם פותח את הכלים שלו, ונקשר יותר למערכת ההנהגה וההשגחה, ומקרב לעצמו את המאורות.
ולכן לא נכון לחשוב שהקושי בדרך, הוא מלאכותי כביכול. אלא הוא נובע מהכלים של האדם, שכל כלי וכלי חייב להתפתח בתוכו לכל הכיוונים, ועם כל ההבחנות והקשרים לתכונות השונות. והדרישות האלה להתפתחות שבתוך הכלי, השלילה שיש בהם כי עדיין לא מפותחים, הם המציבים בפני האדם תמונה של קושי להתקשר לספרים, למדריך, לקבוצה, לעצמו או למשפחה, או של חיים שהולכים ונעשים קשים, כתוצאה מהפרעות מכל הסוגים והמינים. ולא שהעולם מלא הפרעות, וצריך להתגבר על העולם בעבודה פנימית עם התורה.
אלא מה שבא לקראתנו כעולם, הוא הכלי הלא מתוקן שלנו, שמראה לאדם בדיוק איך עליו לתקן את הכלי. ואם האדם קורא נכון את העולם, הוא לא מאשים את הבורא, שהציב לפניו את הנתונים הללו לתיקון בעולם כלפי קרובים, בני משפחה, ילדים, חברה, עבודה, הוא עצמו, עם כל הבעיות הפרטיות שלו, ממחלות ועד לימוד וקבוצה. אלא הוא רואה באותה תמונת עולם הקרנה של התכונות הפנימיות שלו, שעדיין צריכות תיקון. ולא שהעולם הוא איזו מציאות בפני עצמה.
אלא הכלי הלא מתוקן של האדם, הוא שמצייר לנו את תמונת העולם. כמו שבעל הסולם מסביר את התהליכים שקורים בתוך האדם, שהם כולם מורגשים באחרית המוח, ונראים לו כתמונה שנמצאת לפניו. כך קורה עם תמונת העולם גם לחיוב וגם לשלילה. האדם מרגיש רק את הכלי הפנימי שלו, עם כל המשקעים והליקויים שבו. אבל נראה לו שהכלי הזה נמצא מולו. ומרגיש אותו כעולם, כנשמות או כגופים מחוץ לו, או כתהליכים שקורים סביבו. אלא שהכל "עולם המדומה", שנמצא לפניו כהעתקה מחוסר התיקון בכלים שלו.
אם האדם מקבל כך את עולמו, אז לא נותר לו אלא רק להזדרז בתיקון, כדי להביא את תמונת העולם שלו לתמונה האמיתית. שבמקום ליקויים של העלמה והסתר, ומצבים מנוגדים של חושך, יתגלה לו דווקא המשפיע. תחילה מרחוק ולאחר מכן בצורה פנימית. שאין אדם בנפרד, ואמצעי שנקרא "אור התורה" בנפרד, ובורא בנפרד, אלא כולם יתחברו בו יחד למבנה אחד. ולא יבוא יותר לפני אדם עולם המדומה. אלא אדם, עולם ובורא יתקיימו יחד, בתוך מצב הנקרא "כלי אין סוף המתוקן".
"וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים, כמ"ש לעיל. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם שיהיה, נמצא בהכרח שאינו מאמין ח"ו, בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למ"ש יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. וכמו כן בניגוד לדברי הכתוב, שאומר ומשחרי ימצאונני, דהיינו "ומשחרי" דייקא, יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי.
אות צ"ט
"ומהמתבאר תבין ג"כ, מ"ש חז"ל, כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות (תענית ז' ע"א). גם על מ"ש על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה, שהקשינו (לעיל ד"ה והנה), שהדעת נותנת שהשי"ת מוסתר דוקא במלי דעלמא ובהבלי העוה"ז, שהמה מחוץ לתורה, ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד. ועוד הקשינו, הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו כדי שיחפשוהו וימצאו אותו כמ"ש בזוהר, כל זה למה לי."
האדם מתחיל את התהליך הרוחני, לאחר שסוף כל סוף מתעוררת בו הנקודה שבלב, לאחר אלפי שנות התפתחות דרך גלגולים רבים. ולַמַה הוא לא נכנס לעולם נאור, להתפתחות קלה ולהרגשה טובה, אלא נכנס להסתר כפול והסתר רגיל, שצריך לעבור אותם בהרבה זיעה, עד שעובר בלי דעת על כל ההבחנות שצריך לעבור, מה שמקשה עוד יותר על דרכו, ולא מסוגל להצדיק את הבורא? למה אפילו אם משתדל ולמרות הקושי מצדיק, הוא שוב ושוב נופל, עד שמצליח לעבור את כל הרצונות המקולקלים שלו, במאמץ להצדיק את השגחת הבורא, את יחס הבורא כלפיו, דרך הרצונות האלה?
למה התורה מקשה כל כך על האדם, עד שהבורא מסתתר בה. והאדם שמשקיע בלימוד, ככל שמשקיע ולומד, הולך מחושך קטן לחושך יותר ויותר גדול? למה נותנים לו תחילה כלים קטנים, אכזבות קטנות, קושיות קטנות, ואחר כך כלים הולכים וגדלים עד ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה"? מה טעם מצא הבורא להעביר את האדם מכשולים כאלה? מה הנחיצות לבנות לנו תהליך התפתחות כל כך קשה ונוקשה, הרי מדרך הטוב להטיב?
ובעל הסולם רוצה להרחיב את ההסבר שלו ולומר עוד יותר מזה. אם התורה לא נעשית סם חיים, היא הופכת להיות סם המוות. זאת אומרת, העיסוק בתורה הוא עניין מסוכן, כמו לקחת ליד נשק קטלני, שמאותו רגע עובד ופועל או לטובת האדם, או כנגדו. ולכן אי אפשר להשתמש בו באדישות, בחוסר תשומת לב, ברשלנות, כי אז הוא פועל כנגד האדם. אלא צריך התאמצות ויגיעה רבה של בירורים נוקבים ועמוקים, כדי לדעת היכן פועלים ועובדים עם "הנשק הזה" הנקרא תורה, אור המחזיר למוטב. כי במקום אור החיים, הוא יכול להיות סם המוות ולהביא לאדם חושך.
ובמצב כזה, אומר בעל הסולם, "שב ואל תעשה עדיף". אלא שזה קשה מאוד. כי האדם שמגיע סוף סוף להתפתחות רוחנית, מגיע אליה מתוך אומללות, לאחר הרבה זיעה וכאב ועם מרירות על כל החיים. ובמקום להיכנס להתפתחות טובה וברורה, עם אמצעי שמוכן סוף כל סוף להשקיע בו, מתגלה לו פתאום דרך קשה וכואבת, מבולבלת ולא מובנת לחלוטין. שעוד יתכן וממש תמית אותו, אם יעסוק בה ביגיעה לא נכונה. ועלול לקנות סם המוות במקום תרופה, במקום סם חיים.
אות ק'
"ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה שהקב"ה מסתיר את עצמו כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר (כנ"ל ד"ה אמנם)."
הבורא נסתר "כדי שיבקשוהו". אבל "יבקשוהו" לא נקרא, שהאדם צועק לבורא כשרע לו, ומבקש ממנו שיתקרב אליו ויציל אותו, ייקח אותו אליו. אלא "יבקשוהו" נקרא, שהאדם משך תהליך של הסתר כפול והסתר רגיל, מתחיל לברר לעצמו למי עליו לפנות, מיהו הבורא, שהבורא הוא תכונת ההשפעה. ולא שהוא מבקש מהבורא "תן לי", "תביא לי", "תמלא אותי", "תעשה שיהיה לי טוב".
המצב המיוחד הזה להתפתחות, מסביר בעל הסולם, נוצר תודות לחכמי התלמוד. כי עד לזמנם, ההתפתחות הרוחנית נעשתה על ידי ייסורים של "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", שהאדם היה מדכא את הרצון לקבל שלו, ועל ידי מאור התורה קונה כלים דהשפעה. הוא היה מפיל על עצמו חיים קשים ממוות, כדי לדכא את הרצון לקבל שלו. ועל ידי האור מוסיף רצון להשפיע. וכך היה מתקדם. אבל בזכות חכמי התלמוד הגענו לצורת התקדמות אחרת.
האדם על ידי ההסתרה שבאה אליו, ועושַה לו חיים קשים ומלאי חיפושים, מתחיל לברר לעצמו מי הוא. ולהבין שהוא, זה הרצון לקבל שלו. ועד כמה הרצון לקבל הזה הוא כלי פגום, שלא מסוגלים לעמוד איתו לנצחיות, למלא אותו לַנֶצַח ולהשפיע על ידו. ואילו הבורא הוא תכונת ההשפעה, שאליה צריך להשתוקק, ולהצדיק אותה על פני כל הרצון לקבל. כלומר, לקבוע שהיא הנעלה ביותר מכל הרצון לקבל שבו.
הבירור הזה שנעשה בעבר, על ידי שהאדם סיגף את עצמו, ישב בתוך חבית ומירר את חייו, נעשה היום על ידי אור התורה המחזיר למוטב. האדם לומד מן האור איך לפנות אליו, מי הוא הכוח העליון, שהכוח העליון הוא תכונת ההשפעה. שכדי לפנות אליו צריך לקבל תכונת השפעה, להתחבר עם תכונת ההשפעה על פני הרצון לקבל, כנגד הרצון לקבל. האדם לומד את עצמו, את הכלי שלו, ומתוך ההפך מהכלי שלו, מתחיל לתאר מיהו הבורא. כי מצדיק אותו, כלומר, מעלה את תכונת ההשפעה מעל תכונת הקבלה.
וכך האדם בונה מערכת משלו, שרוצה את הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ולכן כאשר בעל הסולם אומר: "שהקב"ה מסתיר את עצמו כדי שיבקשוהו", הכוונה איננה שהבורא צריך מהאדם, שיצעק אליו ויבקש ממנו ויתחנן בפניו, כמו ילד קטן שמבקש מאמא. אלא "יבקשוהו" נקרא, שידעו למי הם פונים, מה הם צריכים להשיג. עם מה יש לפנות לבורא ומה יש לקבל ממנו. וכך האדם מתחיל ליצור ולבנות את קו הקשר בינו לבין הבורא.
אם האדם שנמצא בחושך, בינתיים ששניהם בתכונות שונות, בונה על פני תכונת הלקבל שלו, את קו הקשר עם הבורא, זה נקרא "יבקשוהו". ועד שהאדם לא מגיע בכל תכונותיו למצב שמבקש, שהיה רוצה להיות בתכונת ההשפעה, כנגד תכונת הקבלה שנמצאת בו, עדיין לא נקרא שפונה ומבקש.
מהי נקודת הנגיעה בבורא בשעת הלימוד?
רק האדם עצמו צריך לבדוק. להיות בבלבול, אם עדיין לא מגיע לו לדעת. ומתוך ההסתר הזה להמשיך ביגיעה.
"ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשי"ת רוצה להשאר ח"ו, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם שמסתיר את עצמו בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו, כן השי"ת, בשעה שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו. כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים, באופן, שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל (ד"ה והנה)."
הבורא נסתר, כלומר, תכונת ההשפעה נסתרת כלפי הרצון לקבל בצורה כזאת, שהאדם בחיפוש אחרי תכונת ההשפעה, מפתח בתוכו יחס מיוחד לאותה תכונה. ומתחיל להבין את ההפכיות בין תכונת הקבלה לתכונת ההשפעה. ואותה הפכיות היא הקניין היקר ביותר שעלינו לרכוש. כי מתוך ההפכיות הזאת מקבלים את אותיות העבודה, את הפער בין בורא לנברא, את גובה הקומה שאליה עולים ומתחברים עימו. הגובה שאליו האדם בונה את עצמו.
לכן אותה צורה מתוחכמת וערמומית שבה הבורא נסתר כלפי הרצון לקבל, ומסובב את האדם במוחא ובליבא, דרך חוסר קשר בין המאורעות והמצבים שמתגלים לו, מלמדת את האדם מי הוא כלפי הבורא, כדי שירכיב את הכלי הכללי הנקרא "הנשמה המתוקנת". שבה נמצאים יחד בורא, נברא והאמצעים, שהם היגיעה. כלומר, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה משלימות זו את זו, והיגיעה פועלת ביניהן כמגבר. ואז שתי התכונות המנוגדות האלה גם מתחברות יחד, וגם עובדות בניגודיות אחת לשנייה. כי הרצון לקבל, הרצון להנות, לא מתבטל. והרצון להשפיע של הבורא, הוא רצון להשפיע בלבד שאין בו חומר אחר.
ואם שני הרצונות הללו עובדים בצורתם הטבעית, והיגיעה בתורה מקשרת ביניהם כמסך ואור חוזר, אז נוצרת מערכת גדולה, שהאדם מחבר את כל הקשרים בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, בצורה עצמאית. מוצא איזה הקשר בין שתי המערכות האלה של הרצון לקבל והרצון להשפיע פועל בצורה הטובה ביותר ביניהם. לפי איזו נוסחה כדאי להפעיל אותם, כדי להגיע למה שנקרא "ישראל אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא", שכל המערכת מתפקדת כמערכת השפעה.
האדם רוכש נכס בל ישוער בכך, שהוא מגלה בעצמו וכמו מוליד את תכונת ההשפעה ממצב כנגדה. כי הוא מחבר בעצמו לראשונה מה שלא היה קודם, את תכונת הקבלה עם תכונת ההשפעה, ומוצא בעצמו את הנוסחה איך עליהן להתחבר ובאיזו צורה לעבוד זו מול זו. וכך האדם שמגיע לעצמאות, לבנות את עצמו לקומה שלימה, שבתוכו גם תכונותיו, גם תכונות הבורא וגם אותו הרכב בין שתי התכונות שהקים מיגיעתו, הוא נעשה עצמאי במלוא מובן המילה. וכך יוצא שרק החומר התחלתי בא מהבורא, והאדם שהופך לחלק הפעיל, שיודע ומבין ברגש ובשכל, הוא הנברא החדש שלא היה קודם.
ובכך מתגלה שלימות הפעולות מצד הבורא. כי היה יכול לברוא מצבים והסתרות כאלה בדרך ולעשות תרגילים כאלה עם האדם, שגידלו אותו להגיע לשלמות כמוהו בצורה עצמאית. ורק לשם זה נועדו כל דרגות הסתרה.
אות ק"א
"וז"ש, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים, כי הראשון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו. משא"כ השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך, ולא עוד, אלא שרואה שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, עד"ה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי. ומכאן תראה, אשר כל עוד שהאדם אינו זוכה להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים במידה מרובה. וז"ש, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה, ודו"ק כאן. ובאמת, כל הכובד הזה שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו אלא, כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו עי"ז, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה', והבן מאד."
הבורא פותח בפני האדם עולם חשוך, כדי שהאדם ישתדל לראות דרך העולם הזה, דרך חוסר ההרגשה וחוסר ההבנה, את פעולות הבורא המכוונות דווקא אליו, ויצדיק את הבורא. שישתדל להתעלות מעל חוסר ההרגשה הטובה, מעל חוסר ההבנה, ויצדיק את הבורא כאילו קיבל מהבורא את ההרגשה וההבנה בגילוי פנים. שלא יחסר לו גילוי פנים, אלא יסתפק בחפץ חסד, בקבלת התעלות מעל הרצון לקבל, מעל הטענות והדרישות שלו.
כך צריך להשתדל ולעשות בהסתר כפול ובהסתר רגיל. אבל בתהליך ההסתר האדם לא יכול לדבר בצורה כזאת מתוך ההסתר, אלא רק לאחר שמצדיק את ההשגחה העליונה. ולפני שמצדיק אותה, הוא נמצא בצער וביגיעה גדולה. ומצדיק אותה ברמה פחותה מהצדקת הבורא בחפץ חסד, כי רואה את העולם מתוך כל הנגעים והליקויים שיש לו בכלי. כמו בתמונה פוטוגרפית, הם מקרינים לו כלפי חוץ את כל השליליות שלהם, ואז תמונת עולם שלו היא "כל הפוסל במומו פוסל".
האדם לא מסוגל עד כדי כך לראות את המצבים שלו, אלא רק לאחר מאמץ גדול להצדיק את עצמו. ולכן נמצא בדרגות הצדקה אחרות שמצדיק את עצמו שאחרי זה יבוא הגילוי, ובדיוק באותם הכלים יהיה לו שכר. ומתאר את השכר שיקבל בצורות שונות: שימלא את עצמו, שיהיה מבין, שירגיש, שישלוט וידע יותר מכולם. אבל אלה רק שלבים של התפתחות הכלי, התפתחות האדם בשלבי ההסתרה.
ואין חשיבות מהי צורת ההצדקה שהאדם נותן לבורא, אפילו אם היא כוללת ציפייה לקבלת תשלום. כמו בדוגמא של בעל הסולם, על אותו יהודי שבזמן העדרו של בעל הבית קיבל מכות מהמנהל הגוי, וכשחוזר בעל הבית, הוא משלם לו עבור כל מכה ומכה שקיבל. ואז היהודי מצטער שקיבל מעט מכות. הדוגמא הגשמית והאגואיסטית הזאת, שמציירת את האדם בצורה לא ישרה, באה להמחיש שהצדקה נובעת מדרגות נמוכות מאוד. מתוך הבנה פשוטה מהו שכר ועונש, שיש נכונות לקבל עונש, בגלל שאחר כך מקבלים שכר.
בעל הסולם בכוונה נותן דוגמא שאפשר להבין משני הצדדים, גם מצד ההשפעה. כי מיהו היהודי שעובד אצל בעל הבית? מי שרוצה להגיע לבחינת ההשפעה, ולכן הוא עובד אצל בעל הבית. והגוי שנותן לו מכות בזמן העדרו של בעל הבית, הן המכות שמרגיש אז ברצון לקבל הלא מתוקן שלו. וכאשר בעל הבית חוזר, כלומר מתגלה, האדם רץ לפניו ורוצה לקבל ממנו תמיכה.
ואז בעל הבית משלם לו על המכות פי כמה וכמה. והאדם מסתכל אחורנית ומבין, שכל הסבל שלו היה מוצדק. שדווקא בגלל הסבל, ולא סבל כדי לקבל שכר, אלא אותו כלי שנברא ונבנה בו על ידי המכות, איתו הוא מגיע. שדווקא החושך, הוא שבונה בנו את הכלים. לכן אפשר לראות את הדוגמא הזאת משני הצדדים. אבל האדם חייב לעבור את כל סולם המדרגות בהסתר כפול ולאחר מכן בהסתר רגיל. לא חשוב באיזו צורה, אלא העיקר כל רגע ורגע בהתפתחותו להצדיק את הבורא.
"להצדיק" נקרא לרצות להיות קשור לבורא בתכונת ההשפעה, כמה שמסוגלים לתאר אותה, שהיא זה הבורא. כי זו צורת ההצדקה הטובה ביותר. ואם לא, אז האדם נופל לצורות הצדקה אחרות, שיהיה לו טוב או שאפשר גם אחר כך, ועובר את כל המצבים מאין ברירה.
אות ק"ב
"וז"ש שכל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות, כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו להתייגע ולזכות לו, הנה עוד התורה שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל ח"ו להסתר תוך הסתר. שהוא בחי' מות, להיות מנותק לגמרי משורשו, ונמצא שתורתו נעשית לו סם המות."
ההסתר הזה הרבה יותר קשה. הבורא מסובב את האדם לפי מבנה נשמתו, כדי להראות לו את כל הליקויים שיש בנשמה, כל התכונות הרעות והטובות. ובהסתרה שמביאה לחוסר הרגשה וחוסר הבנה לעזור לאדם ולדחוף אותו קדימה. כי כל עניין הכרוזים הוא לזרז את התפתחות האדם ולדחוף אותו למטרה. אבל למה הבורא מבלבל את האדם ומסובב אותו עד כדי כך, שהוא מגיע למוות, לצורות הפוכות לחלוטין, שלא יכול לקום מהן. אלא לאחר זמן מה שעובר מאורעות או גלגולים, כי "לא לנצח יריב".
למה הבורא משחק עם האדם כמו גדול עם קטן, אבל בחשבון הסופי לא בא לטובת האדם ולא נותן לו לנצח, כמו שאב עושה עם בנו. אבא שמשחק שחמט עם ילדו, נותן לו לנצח למרות שמשחק הרבה יותר טוב, כדי לתת לאגואיסט הקטן שלו חומר דלק, שיהיה כדאי לו להמשיך, כי עוד מעט הוא מנצח. ולמה הבורא לא מאפשר לאדם, לאחר כל הקשיים והבלבולים והקושיות מכל ההסתרות, להגיע בביטחה לדרך הנכונה. אלא מכשיל אותו בירידה לסם המוות, לקליפות, שאין מהם שום מוצא, כדברי הכתוב: "ונמצא שתורתו נעשית לו סם המות."
אות ק"ג
"ובזה מתבארים ב' השמות הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר, שיש להבין ענין תורת הנסתר למה לי, ולמה אין כל התורה מגולה. אמנם יש כאן כונה עמוקה, כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השי"ת "מסתתר בתורה", כמבואר לעיל, ועל שם זה נקראת תורת הנסתר. ו"נגלה" נקראת, משום, שהשי"ת מתגלה על ידי התורה, כנ"ל. ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד ומסיימת בפשט, דהיינו כאמור, שעל ידי היגיעה הרצויה שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת הנגלה שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב, הרי שמתחיל בנסתר שנקרא סוד, וכשזוכה מסיים בפשט."
באות ק"ב בעל הסולם אומר, שהאדם חייב להגיע למצב שתורת הנסתר מביאה אותו לתורת הנגלה. ואם קורה לו ההפך, שהחושך הולך וגדל ונעשה הסתר כפול, אז האדם לא הולך בדרך הנכונה. כי אז הסתר כפול נקרא "הסתר תוך הסתר", שהאדם אפילו לא מרגיש, שהוא טועה בדרך. אלא נראה לו שהוא עוסק נכון בחוכמת הקבלה ומתקדם יפה. כי הוא מוסיף בלימוד ובהבנה, ומרגיש משהו בהרגשה. מדובר, לא על מה שמתרחש בתוך הכלים דמוחא ודליבא, אלא על ההסתרה שיש בכלים הללו.
האדם לא מבין את מה שנמצא בהרגשתו ובהבנתו, שזה איננו תורה, איננו תורת חיים, שמביאה להשפעה. אלא מדובר על אותם דברים נרכשים שדווקא מרחיקים אותו מהמטרה. העניינים האלה גדולים, גבוהים וקשים להבנה ולבירור לאדם שמתחיל את דרכו. אבל אם יודעים בעלמא, כפי שבעל הסולם מציין, שהדרך יכולה להיות מסוכנת עד כדי כך, שהאדם נמצא בהסתר ולא יודע שהוא טועה (אם הוא יודע, זה כבר לא הסתר). זה צריך להביא את האדם "לדרשני", מה קורה איתו בדיוק, באיזה מצב הוא נמצא בכל רגע ורגע בחייו. כי הגילוי שהאדם צריך לזכות בו, הוא גילוי הבורא, גילוי תכונת ההשפעה.
ובתוך תכונת ההשפעה, האדם מתחיל לראות את כל אופני ההשפעה שיכולים להיות. אם הוא מחבר לתכונת ההשפעה את הרצונות שלו, אז על ידי הרצונות שלו הוא יודע איך להשפיע. תרי"ג הרצונות שלו, הם תרי"ג הכוחות, הפעולות. ותכונת ההשפעה שרוכש, היא שהופכת את הפעולות הללו להשפעה. כי האדם מתחיל לקבל אותה כגילוי, כפשט, כיציאה מהסוד. יציאה מ"סוד" ל"פשט" איננה לדעת, להבין, לשלוט בכל, להסתכל מלמעלה על כל הבריאה ובעל הבית שלה. אלא "גילוי" הכוונה למה שהיה לו נסתר, מתגלה כעת איך ובאיזו צורה הוא יכול להגיע להשפעה, ובאיזה צורה הוא יכול להשפיע. כי "תורה" נקרא תוכנית ההשפעה.
ורק אז האדם מסוגל לבצע אותה. לכן אם מתורת הנסתר, שנסתר מהאדם איך להגיע למצב המתוקן ולהיות כבורא, הוא מגיע לתורת הנגלה, לגילוי איך בכל תרי"ג הרצונות הוא יכול להשפיע, הגילוי הזה נקרא "חיים". ואחרת ההתפתחות שלו, היא לסם המוות.
מה זה נקרא "כל רגע להצדיק את הבורא"?
כל רגע בחיים, זהו המקרה. ולא צריך לחכות לאיזה מקרה מסוים כדי להצדיק. כי כל רגע בחיי האדם, הוא נקודה שהבורא מייצב אותה בו, שיבין וירגיש שהוא נמצא באיזה מצב. אבל הוא נמצא בתוך הבורא, שמסדר לו בהרגשה ובהבנה, את כל מה שהוא מרגיש ורואה ושומע ונושם וחי, ובשביל מה ולמה, ושהוא הבורא סידר אותו ואת הכל. כל מה שיש לאדם וכל מה שרק אפשר לתאר, בא לאדם מהבורא. וזה נקרא "מקרה". ולא צריך לחכות לאותו מקרה, כי נמצאים בו
אלא האדם שוכח ונזכר. ולשכוח ולזכור תלוי עד כמה האדם מכין את עצמו, להיות כל הזמן ער לעובדה, שכל רגע ורגע בחייו הבורא מייצב לו. ובאותם הרגעים שהוא נזכר (בתקווה שלא יהיו רק רגעים, אלא הכרה בלתי פוסקת שהכל מיוצב על ידי הבורא), הוא צריך לקבוע את היחס שלו, כלפי כל המצבים באותה מגמה שבאה מהבורא. מה הוא בפנים, מה יש בחוץ, מה מתגלה בו, מה הוא רוצה. ומתוך זה, מה היחס שעליו לקבוע. במה הגילוי ובמה הסתר, מה היה רוצה, מה כדאי לו לרצות בשעה שלומד, על ידי מה הוא יכול לקרב את הרצוי למצוי, מי הוא, ומה כדאי שהוא יהיה.
ומתוך זה מתחילה עבודת הבירור, איך לא להידרדר לסם המוות ולהגיע לסם החיים. מהי אותה נקודת הדבקות הנקראת "ישראל, קודשא בריך הוא, אורייתא, חד הוא". כל המחשבות והחשבונות והבירורים האלה, הם העיסוק בלממש את המצב. ואיך האדם עושה זאת? מצד אחד מחפש ביגיעה תמיכה מקבוצה, מדריך וספרים. ומצד שני פועל בהתאם לחסרונות שהבורא מעורר בו. אבל צריך להבדיל ביניהם. אלא שבינתיים הוא לא יכול להעריך כמה עליו להתקדם על ידי תכונת עצמו, וכמה על ידי מה שהוא מקבל מבחוץ.
ואם הוא רוצה להתקדם בצורה איכותית למצב של יותר משפיע, אז האדם צריך להגיע לאחר בירור מעמיק ומחקר פנימי, שכל הכוח והדחף להתקדמות מתקבל רק מהסביבה, ואחרת אין מהיכן לקבלו. ואם הבירור הזה נעשה ונמצא בתוך האדם, הוא לבטח לא יתקדם לכיוון סם המוות. למרות שעליו להגיע לעוד הבחנות מהי סביבה. אבל אם האדם מרגיש את עצמו בלתי תלוי בבורא, ובלתי תלוי בתכונת עצמו, אלא הכל תלוי רק איך הוא יעורר את הסביבה וימשוך ממנה כוחות, הוא לבטח נמצא בדרך הנכונה.
רק התנאי הזה מבטיח התקדמות, וכל היתר לא. למרות שיש לאדם הרגשה והבנה, אבל הן לא על חשבון האדם, אלא הבורא מוסיף ומעורר אותו ונותן לו. כי מלמעלה יש מטרות נוספות לקידום האדם, ששייך ליתר הנשמות ויש לו אולי תפקיד מיוחד בעולם, ועוד עניינים שלא נכנסים עדיין לתוך מערכת הלימוד הזאת. אבל בעל הסולם קובע (מאמר "בחירה חופשית"), שהיגיעה לקבלת כוח התקדמות מהסביבה, היא היגיעה הנכונה.
ואם הכוח להתקדמות מגיע מהסביבה, זה הכוח הנכון והקדוש, שהאדם מתקדם על ידו נכון. אבל אם הכוח והתעוררות לא מגיעים מהסביבה, אז הם לא על חשבון האדם. וגם אם מקבלים אותם מהסביבה, צריך להבדיל אם הכוח מהסביבה בא כתוצאה מהשקעה של האדם בחברה, או מפני שהוא נופל כנטל על החברה שמספקת לו התעוררות. וגם במצב הזה יכולה להיות התפתחות שלילית, שמקבל כוחות והתעוררות מהסביבה, אבל שואב את הכוחות האלה מהסביבה, ולא מוסיף מעצמו. ויכולה להיות התפתחות חיובית, אם מסדרים את מערכת היחסים בין החברים, כמו שכתוב במאמרי רב"ש על החברה.
וכפי שכותב בעל הסולם (מאמר "החרות"), יכול להועיל להתפתחות האדם רק כוח אחד, מה שהוא מקבל מהסביבה. ואם הוא מתפתח כביכול על ידי כוח אחר, זה לא על חשבונו. כי התפתחות רוחנית היא רק בהקדם חיסרון מצד האדם. והחיסרון הזה מתבטא בכך, שהוא מגיע לחברה ודורש מהחברים כוח להתפתחות. וכוח ההתפתחות מתבטא בשני נתונים, חיסרון בכלים וגדלות בבורא, באור. ואז נעשה ברור לאדם מה הם סם המוות וסם החיים, והוא מצליח לשמור על עצמו מהתפתחות לא רצויה.
אם גורמים לחברה נפילה במקום התעוררות, אם לא מסוגלים להוציא מהחברה כוחות התעוררות, אם לא בונים חברה שיכולה לספק כוחות, אז אין כוחות. כי "חברה" נקרא מכלול כל הנתונים, האפשרויות והזדמנויות שנמצאים סביב האדם. גם אם הוא צופה בטלוויזיה בשיעור בוקר או בתוכנית על קבלה. "סביבה" נקרא מה שמחוץ לנו. אותם שלושת הגורמים, ספר, מדריך וחברה. אבל סביבה משפיעה על האדם באופנים רבים ושונים. ועל האדם לדאוג ולדרוש שהיא תשפיע עליו, ולהכין לעצמו את האמצעים האלה שיהיו סביבו כל העת. ואז המקום שנמצאים בו, הוא קובע על מה מדברים ומה חושבים, ומחבר בתת הכרה לכיוון הנכון. ואז יכולים לעבור מתורת הנסתר לתורת הנגלה.
האם האדם יכול להבחין ממי הוא מקבל חומר דלק?
על האדם לברר האם הוא מקבל חומר דלק נכון, ממקום נכון ובמידה מספקת להתפתחותו. כל העניין הזה שייך לעצמאותו של האדם. הוא חייב לברר אותו לעצמו, ולפי זה להתקדם. כי הבירורים האלה הם בניית הכלי שלו. ואף אחד מבחוץ לא יכול לומר לו, אם הוא נמצא במקום הנכון או אם קיבל את מנת הכוח המדויקת שתעזור לו לתקן את עצמו. אף אחד לא יודע במקומו אם החברה משפיעה עליו נכון, ומה חסר לתקן בחברה כדי שהכל יסתדר כנגד זה בתוך תיקון הכלים שלו. אף אחד לא יכול לדעת את זה במקומו, אלא הכל על חשבונו.
האדם עצמו צריך לחטט ולדרוש קשר והבנה, אבל כל הבירורים והבלבולים האלה, הם בתנאי שיש מעליהם הצדקה. קודם האדם צריך ללכת ולהצדיק את הבורא. כמו בסדר תיקון הכלים, שקודם עושים צמצום, ומעל הצמצום עולים בחפץ חסד. כך בעניין ההצדקה. קודם כל מצדיקים את הבורא. לא סוגרים עיניים וסתם כך מסכימים, מחוסר כלים, מחוסר השתתפות, אלא צריך לגלות את הכלים ועל פניהם להסכים. אבל קודם ללכת להסכמה, להידבק לצורת ההשפעה, ומתוכה להתחיל להיכנס ולחבר את הכלים.
לבירורים האלה צריך להגיע עם שני קווים. ללכת עם קו ימין וכמה שאפשר לחבר אליו קו שמאל. אבל השלבים האלה הם שלבי הסתרה, שהאדם לא יודע היכן הוא נמצא, ועל ידי מה בדיוק לפעול. אבל ההסתרה איננה לגריעותא. אלא הבורא מסתיר מהאדם את ההבחנות בדיוק באותה מידה, שהוא צריך למלא אותם ליקויים בחסדים. אחרת הוא לא משלים את הכלי ולא מתקן אותו. אבל כדי להשלים את הכלי בחסדים, האדם צריך לדעת מה חסר לו, למה הוא לא מצדיק, מה קורה. אבל על פני זה לשמור ולהיות בחסדים, בחפץ חסד, בלהצדיק.
ואם האדם מתקדם בהתפתחות דרך מצבים של משיכה הולכת וגדלה לבורא, לתכונת ההשפעה, ורוצה להיות באותה תכונה, ללא התחשבות עם מה שקורה למטה ממנה בעולם הזה ובכלל, זה נקרא שהוא מתקדם לגילוי פנים ב"חולת אהבה אני", עד שמגיע לגילוי. והגילוי האמיתי אינו בדרגת שכר ועונש, אלא בדרגת האהבה. אז האדם שמשפיע לבורא, מתחיל להבין איך הבורא משפיע לו. כי עושה אותה פעולה כמוהו, ואז "ממעשיך הכרנוך".
מתי מתחיל שלב "ממעשיך"? רק בשלב האהבה מתחיל "ממעשיך הכרנוך". כי רק שם האדם עושה פעולה של נתינה לבורא כמו שהבורא נותן לו, ואז הוא מתחיל להבין את הבורא - "הכרנוך", להבין את השכל שלו, את התוכנית שלו, את מחשבת הבריאה, מה הוא עשה מלכתחילה, כי שם "סוף מעשה במחשבה תחילה". ורק בצורה כזאת האדם מגיע להצדקה ולתיקון.
איך אפשר לדעת מתי מתעורר רשימו?
בזמן ההסתרה אי אפשר לדעת כלום, אלא רק 'לתת גז', לתת יגיעה, כמו שכתוב: "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה".