שיחה (15.7.05) על אות קכ"א - אות קל"ב
"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מדברת על הנשמה. על דרכי תיקון הנשמה, החלק הנצחי שבנו. אם מזדהים עם אותו חלק, רואים את החיים מעל מה שעוברים בעולם הזה, בצורה הנקראת "נצחית". ומסביר בעל הסולם, שמלכתחילה הבורא ברא את הנשמה על ידי שתי פעולות, כשתי השפעות. ברא את הרצון לקבל על ידי התענוג, ולאחר מכן התגלה כנותן התענוג.
וכך הוא מתחיל להזמין מאותו רצון לקבל, מאותה נשמה, פעולות תגובה. כי אם יש תענוג ונותן התענוג, אז נוצר בתוך הרצון לקבל יחס מיוחד, שהוא לא יכול להמשיך רק לקבל תענוג. אלא הופעת הנותן מזמינה בו בושה שמחייבת אותו בפעולות של החלטה איך להיות. להמעיט בקבלת התענוגים ולהסדיר את יחסיו עם הנותן. קודם לרצות להידמות לנותן כהמשפיע, ותוך כדי כך לגלות שלהיות דומה לנותן, אפשר רק אם יהפוך למקבל על מנת להשפיע.
שרטוט 1
הבורא ברא את הנשמה על ידי שתי פעולות, כשתי השפעות. ברא את הרצון לקבל על ידי התענוג, ולאחר מכן התגלה כנותן התענוג.
ואז נבראים העולמות ונשמת אדם הראשון ונשמות, והאדם עובר את כל התהליך של הירידה מלמעלה למטה עד שמתגלגל למציאות העולם הזה. ובמציאות העולם הזה, הוא עובר ברצון לקבל שגדל מרצונות לתענוגים גופניים, לרצונות לכסף, כבוד, מושכלות. עד שמגדיל את הרצון לקבל לא רק לתענוגים, לאותה השפעה ראשונה של הבורא. אלא מתחילה להתגלות בו אותה השפעה שנייה, משהו מהנותן. והיא שמביאה לו רצון לקשר עם הנותן, הנקרא "נקודה שבלב".
שרטוט 2
במציאות העולם הזה, האדם עובר ברצון לקבל שגדל מרצונות, עד שמגדיל את הרצון לקבל לא רק לתענוגים (1). ומתחילה להתגלות בו אותה השפעה שמביאה לו רצון לקשר עם הנותן (2), הנקרא "נקודה שבלב".
והרצון הזה הולך ומתפתח באדם עד למצב, שהתענוג ונותן התענוג ונשמת האדם, הם כאחד. מה שמסיים את מעשה הבריאה. כי אותו התנאי שהבורא הציב לפני הבריאה, לפני הרצון לקבל, שיהיו יחד הרצון לקבל, התענוג ונותן התענוג, מתממש באותו מצב הנקרא "גמר התיקון". אלא כדי להגיע למצב הסופי מתוך בחירה חופשית, נעשה כל התהליך הזה שמתגלה "גוף" בעולם הזה, רצון לקבל עם יחס רק לתענוג. ומשך כל ההיסטוריה הוא עובר את התהליך הזה, עד שמתגלה באדם הנקודה שבלב, והוא נאלץ להסדיר את יחסיו עם הנותן.
שרטוט 3
הרצון הזה הולך ומתפתח באדם עד למצב, שהתענוג ונותן התענוג ונשמת האדם, הם כאחד. מה שמסיים את מעשה הבריאה.
ובתיקון היחס שלו האדם עובר שני שלבים, אבל במקום שמתאים להתפתחות הנקודה שבלב. האדם לא מבין ולא יודע איך להגיע אליו, אלא הכוח הרוחני שטמון בנקודה שבלב, הוא שמביא אותו אליו לפי השתוות הצורה. ואז הוא עובר שלב ראשון של מצבי הסתר, בהסתר כפול והסתר רגיל. ושלב שני של מצבי גילוי, שמגלה את היחס של הכוח העליון, בהשגחת שכר ועונש ובהשגחה של אהבה נצחית. מתחת למחסום שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא נקרא "רשע". ובזמן שעובר מעל המחסום ומגיע לגילוי ההשגחה, הוא נקרא "צדיק".
שרטוט 4
בתיקון האדם עובר שני שלבים (בשלב ראשון מצבי הסתר- רשע, ושלב שני מצבי גילוי- צדיק), אבל במקום שמתאים להתפתחות הנקודה שבלב.
בתוך כל שלב ביניים של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית, ישנם עוד מצבים רבים שצריך לעבור, כדי לפתוח את הנשמה מנקודה שבלב ועד לתרי"ג רצונות, איברים. לעבור מצבי הסתר ומצבי גילוי בכל הרצונות שנבראו על ידי התענוג, עד שהם מקבלים צורה כמו נותן התענוג. ואז התענוג, הרצון לקבל ונותן התענוג, הם כאחד בתוך הנשמה, במצב הנקרא "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". והאדם מגיע לגמר תיקונו.
בשלב האחרון, בשלב של אהבה נצחית, שנמצאים באהבה ובהתפתחות של אהבה, האדם נעשה דומה לבורא באופן מוחלט. כי היחס של הבורא לאדם הוא מלכתחילה "טוב ומטיב לרעים ולטובים", באהבה מוחלטת ללא שום פנייה עצמית או חשבון לעצמו. ואם האדם רוכש אהבה לבורא, הוא זוכה להשתוות הצורה, ואז מגיע לייחוד ולדבקות עם הבורא בכל תרי"ג הרצונות שלו. לכן התיקון הזה של מידת האהבה, הוא נקרא "מצווה אחת".
שרטוט 5
בתוך כל שלב ביניים של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית, ישנם עוד מצבים רבים שצריך לעבור, כדי לפתוח את הנשמה מנקודה שבלב ועד לתרי"ג רצונות.
וכל מה שעוברים לפניו נקרא "נמצא באמצע שנותיו", כי עוברים רק הכנה בחפץ חסד לקנות את תכונות ההשפעה. אבל ממצוות האהבה ואילך, האדם מתחיל להשתמש באותן תכונות השפעה שקנה קודם. לכן כל הדרך עד שמגיעים למצב של אהבה, כל הסיבוב שעוברים משך כל הגלגולים והשנים בצרות וייסורים, הוא נקרא "מצב ההכנה", שממנו ואילך מתחילים במצוות האהבה.
לכן המצב שנמצאים בין יראה לאהבה נקרא "בינוני". כי בקניית האהבה לבורא עולים למעשה האחרון, שהוא "סוף מעשה במחשבה תחילה" לכל מה שצריך להגיע. וכל הדרך לפני כן היתה רק הכנה. זאת אומרת, המצב האחרון איננו רק מצב הטוב. אלא על ידי קיום מצוות האהבה, כל השלבים הקודמים שהאדם עובר כולל הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, הם מקבלים הצדקה.
ולכן בגילוי של השגחת שכר ועונש הוא נקרא "צדיק שאינו גמור", ובהשגחת אהבה נצחית הוא נקרא "צדיק גמור". כי הוא מצדיק לחלוטין את כל פעולות הבורא. הוא לומד אותן מרגיש ומבין אותן על כל פרט ופרט שעבר עליו. מתחילת התפתחותו במחשבת הבריאה, שהיה במצב כמו זרע, ללא שום הרגשה עצמית. ועד שמרגיש עצמו קיים, ומבין במחשבה ובהרגשה באיזה מצב הוא נמצא, ועם מי הקשר שלו.
שרטוט 6
כל הדרך עד שמגיעים למצב של אהבה, כל הסיבוב שעוברים משך כל הגלגולים והשנים בצרות וייסורים, הוא נקרא "מצב ההכנה", שממנו ואילך מתחילים במצוות האהבה.
אם האדם חוזר על כל תהליך התפתחותו ומצדיק כל פרט ופרט, אז הוא מגיע לאהבת הבורא. כי לאהוב אפשר רק בתנאי שעוברים את שני המצבים, ומבינים שהכלי נברא מלכתחילה בצורה כזאת, שיוכל לקבל תענוג מהנותן, ובנוסף לכך שיוכל להגיע להשתוות הצורה עם הנותן. רק לאחר שהאדם בודק ורואה מה יהיה לו בכלי, ואיך מלכתחילה הבורא התייחס אליו כבן אהוב, הוא מתחיל להרגיש בתוכו אותה תגובה, אותו יחס לבורא שנותן לו אפשרות להשפיע ולהיות כמוהו.
והיחס הזה נקרא, שעל האדם לתקן את הכלי שלו ולמלא אותו בתענוגים, ועל ידי התענוגים להשפיע לבורא ולהגיע להשתוות הצורה. רק מתוך זה מגיעה האהבה. זאת אומרת, אי אפשר להיות צדיק, אלא מתוך זה שמתקנים את הכלי. רק בתנאי הזה ורק מתוך כלי מתוקן מרגישים אותו יחס, אותו רגש, הנקרא "אהבה לבורא".
שרטוט 7
לאהוב אפשר רק בתנאי שעוברים את שני המצבים, ומבינים שהכלי נברא מלכתחילה בצורה כזאת, שיוכל לקבל תענוג מהנותן, ובנוסף לכך שיוכל להגיע להשתוות הצורה עם הנותן.
ולכן באהבה ה' עוברים שני שלבים עיקריים. כי הבורא שהוא המשפיע, כדי להשפיע לאדם שיגיע לתכונת ההשפעה, לפעולות ההשפעה, לצורות של השפעה, שבר את הכלי הכללי לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף נשמות. וכל אחד מאיתנו הוא נשמה נפרדת, חלק מאותה נשמה כללית הנקראת "אדם הראשון", שהתחלקה לעוד ועוד חלקים רבים.
ואם האדם קובע את היחס של הבורא לנשמתו האחת, הוא קובע רק את אהבתו הפרטית לבורא. אבל עדיין לא מצדיק את הבורא מכל וכל. וכדי להגיע להשתוות הצורה עם הבורא עד לדבקות המליאה, הוא חייב להיות כמו הבורא גם בעוצמת הפעולות וגם באיכות הפעולות. ולכן כל אדם מחויב מֵעֵבר לשלב הראשון, לשלב של תיקונו הפרטי, גמר תיקון נשמתו, להתחבר עם כל יתר הנשמות ולהגיע לשלב השני, לגמר התיקון הכללי.
ואז בשלב השני של תהליך רכישת אהבת ה', כל אדם פרטי נעשה כמו כל הבריאה. הוא הופך להיות כמו אדם הראשון, עומד מול הבורא כבריאה אחת ויחידה. וקובע שהוא שווה לבורא, שהוא דומה לו ונמצא במעמד כמוהו, ובקשר של אהבה הדדית עימו. ובכך זוכה בעצמו לדבקות המלאה.
שרטוט 8
באהבה ה' עוברים שני שלבים עיקריים: שלב הראשון, לשלב של תיקונו הפרטי, גמר תיקון נשמתו, להתחבר עם כל יתר הנשמות. לשלב השני, להגיע לגמר התיקון הכללי.
אות קכ"א
"ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת" כנ"ל, "אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות", כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות. פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה כמו שהשיג לעצמו, וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'.
ואע"פ, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך" האמור כלפי העושה תשובה מיראה, שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי, כנ"ל (ד"ה ואע"פ) עש"ה. וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו ית' עם כל אחד ואחד מבני העולם. וז"ש ר"א בר"ש, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, שמעתה נמצא יודע, את כל דרכי השגחתו ית' עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר (לעיל ד"ה מידה).
וכן ר"א בר"ש כמו הת"ק, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מ"מ אל יאמין בעצמו עד יום מותו, ואם ח"ו יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמ"ש, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכו', כנ"ל בדברי תנא קמא.
והנה נתבאר ההפרש מהת"ק לר"א בר"ש, כי הת"ק, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו. אמנם, ר"א בר"ש מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר, אלא עדיין יש להבין, במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות."
האדם חייב להרגיש את עצמו בפועל במקום כל העולם. רק מתוך הרגשה כזאת הוא מכריע את יחס הבורא לכל העולם ומצדיק אותו. ומתוך זה מגיע להרגשה של אהבת הבורא ולגמר התיקון. אבל איך אדם אחד יכול להגיע לדרגה הזאת, בזמן שכל העולם עדיין לא מרגישים כך, הרי כל אחד בודק איך הבורא מתייחס אליו, כלפי ההיסטוריה של עצמו, על ידי שמעלה את כל מה שיש לו, את כל הכלים והרשימות שבו?
אמנם האדם נמצא בדרגת האהבה. אבל מדרגת האהבה הוא בודק את עצמו, איך הוא היה בהסתר כפול. ורואה עד כמה הבורא התייחס אליו באהבה, למרות שהרגיש את היחס הזה כמכות וייסורים. ומתחיל להצדיק אותו. ואז כל הזדונות הופכות לו לזכויות, ומתוך כך הוא מגיע לאהבה. אבל רק כלפי עצמו. שהוא עצמו עבר את כל התהליך של הקלקולים והתיקונים, והגיע מהסתר אחד להסתר שני, לשכר ועונש ולאהבה. ומהיחס הנוכחי של אהבה הוא מודה לבורא.
ואיך אפשר מאותו מצב פרטי, להגיע לראות ולהרגיש ולדעת ולחתום, שכל הנשמות נמצאות באותו מצב, אם הן עדיין לא הגיעו לשלבים הללו, אלא נמצאות בהתפתחות של כסף, כבוד, מושכלות, או כבר הגיעו להתפתחות בתיקון הנשמה, לבנייתה מנקודה עד תרי"ג איברים בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן בתיקון של שכר ועונש ואהבה? אם העולם עדיין לא נמצא בגמר תיקון, איך נשמה אחת יכולה להרגיש מצב של גמר תיקון של כל העולם, ולהצדיק את הבורא מתוך הרגשתה?
ואומר רבי אלעזר בן רבי שמעון (הוא מדבר על זה תמיד, כי יחודו מכל בעלי "הזוהר", תלמידיו של רבי שמעון, שהוא מדבר על הדרגה האחרונה, על מדרגת גמר התיקון, מתוך השלב האחרון של התיקון. ולכן הוא נקרא "בן" רבי שמעון. ומוזכר רבות במאמרי בעל הסולם "הערבות", "מתן תורה" "השלום" ועוד), שהאדם חייב להגיע לגמר תיקונו השלם, זאת אומרת, לראות את כל העולם במצב מתוקן.
ואיך יכול להיות שהאדם יראה את העולם מתוקן, אם מצב העולם לא מתוקן, והנשמות עדיין לא מרגישות אותו? איך אפשר להיות במצב שעדיין לא התממש בנשמות? כי מדובר על מצבים ממשיים. על חקירה שהאדם עושה בטבע, היינו, ברצון לקבל שלו ושל נשמות אחרות. ומתוך זה הוא מתקן את הטבע. ומתוך התיקון הזה קובע מהו יחס הבורא לנבראים.
אות קכ"ב
"וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וז"ל, תניא אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות. מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים, אבל במידת רשעים מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כתיב בתריה, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו' זוכה ורואה בנחמת צבור. עכ"ל."
בעל הסולם מתאר בשפתנו ולא בשפת המקרא, אותו מצב שהאדם הוא אחד מתוך מיליארדי חלקים, נשמות פרטיות. והוא לא יכול לקבוע איך הבורא מתייחס לכולם, אם הוא לא נמצא במקומם. כלומר, סופג את כל הנשמות, מכסה אותן, ומתוכן מרגיש את יחס הבורא אליהם. כי כל אחד ואחד שמגיע לשלב האחרון, חייב להיות כמו אותה נשמה אחת הנקראת "אדם הראשון".
איך הוא עושה זאת? על ידי מצוות האהבה, שמפתח כלפיהם יחס של אהבה. אבל להתקשר אליהם הוא יכול אם יספוג כל מה שיש בהם, את הרצונות, את הכאבים, את החסרונות, כאילו הם היו כלי שלו. ולכן הוא מחויב לרדת לצער הציבור ולשרות בו ולחיות איתו כאילו היה צער שלו. ואז "זוכה לנחמת הציבור". לוקח את כל הצער הזה, את הכלי הגדול שלהם, ומעביר אותו דרך שלבים של הסתר וגילוי. ואז יכול לזכות בכל הכלי של הרגשת האהבה לבורא. זאת אומרת, לא מספיק לאדם לתקן את הנשמה הפרטית שלו, אלא הוא חייב לתקן את העולם כולו.
אות קכ"ג
"ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור, ואם כן מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים. ועוד, מהי הלשון שמדייק: מידת בינונים, ומידת רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי. ועוד, מאין משמע, שהכתוב מדבר, בעון שאינו מצטער עצמו עם הצבור. ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במ"ש, הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו', ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש. ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף."
בעל הסולם מקשה לכאורה היכן הצדיקים והרשעים, האם מדובר באנשים שונים או באדם אחד. בקבלה אומרים שכולנו חלק מנשמה אחת, ולכלל ולפרט חוק אחד. וכך "רשעים", "צדיקים", "בינוניים", הם לא אנשים שחוטאים או עושים מצוות, כי יש רק "אדם" אחד בעולם שאיתו נעשה חשבון כזה, וכולנו חלקים ממנו. אלא הם מצבים בתוך נשמת האדם, שהאדם צריך לעבור.
"רשעים" ו"צדיקים" הם מידות בתוך האדם, שלבים בהכרת הכלי שלו, בהכרת הטבע שלו, שכל אחד ואחד חייב לעבור, ולהיות "רשע גמור", "רשע רגיל", "צדיק שאינו גמור" ו"צדיק גמור". להכיר עד כמה הוא רשע, ולקבוע על עצמו שהוא רשע גמור, כי מתגלה בכלים שלו הסתר כפול, והוא לא מסוגל להצדיק את הבורא. לא להצדיק אותו על זה שנותן לו, כי מרגיש שמקבל מהבורא ייסורים. ולא על גילוי ההשגחה, כי ההשגחה נסתרת ממנו ונראה לו, שהבורא לא פועל ולא קובע משהו בעולם.
וגם בהסתר רגיל, שמסובב את הרע במידת מה לצד הצדק, כי חושב שמתוך הרע הזה ייצא לו טוב, או הרע הזה מגיע לו על מעשיו בעבר. הוא לפחות מצדיק את הבורא שמסובב לו את הרע, ולכן נקרא "רשע שאינו גמור", כי בכל זאת מרגיש רע. הוא נקרא "רשע" בגלל החיסרון שלו, בגלל הרצון שלו. זאת אומרת, האדם נקרא לפי מה שהוא עובר, לפי טוב או רע שהכלים המקולקלים או המתוקנים שלו מרגישים. לא שמישהו אחר קובע ואומר עליו. אלא רק הוא מתוך הבנת מצבו, לפי המדרגה שבה הוא נמצא, קובע מי הוא, אם הוא צדיק או רשע.
ועל השאלה מה הם רשעים וצדיקים, עונה בעל הסולם, שהם מידת רשעים ומידת צדיקים. זאת אומרת, שלבים באדם של גילוי קלקול הכלים ושלבים של גילוי תיקון הכלים.
אות קכ"ד
"אמנם תדע, שאלו המידות של בינונים ושל רשעים וצדיק שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. כי בכל אדם יש להבחין ג' המידות הנ"ל, כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים. ואח"כ, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל, ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור. ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר."
מדובר לא על אנשים שונים, אלא על שלבים שחייבים להתבהר בזה אחר זה, ולהיות מוכרים ומורגשים בכל אחד ואחד. אי אפשר להגיע לשלב מתקדם אם לא עוברים את השלב הקודם, מפני שהשלב הקודם מהווה בניית הכלי, בניית היסוד, למצב הבא. ולכן אין אדם שיכול להתלונן, למה הוא לא נמצא עדיין בדרגת גילוי פנים של צדיק שמרגיש את הבורא, או בהזדהות מוחלטת עם הנשמה עד שחי בתוכה ומרגיש את עצמו בעולם עליון. כי "עולמות עליונים" נקרא מה שמתגלה בנשמה. אותם מצבים פנימיים מתוקנים שמתגלים באדם על ידי זיווג דהכאה. לכן בעל הסולם אומר (במאמר "הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה"), שכל העולמות נמצאים בתוך האדם.
שרטוט 9
כי "עולמות עליונים" נקרא מה שמתגלה בנשמה.
מחוץ לאדם, מחוץ לנשמה, נמצא רק אור עליון מופשט הנקרא "עצמותו", וכל ההבחנות הם בתוך הנשמה. והאדם שמתקן את עצמו מגלה, שהוא והבורא נבדלים זה מזה על ידי העלמות, הסתרות. עד שמתקן את עצמו, והעלמות האלה נעלמות. במידה שהוא מתקן את עצמו ומעתיק את העולמות האלה על הכלים שלו, זאת אומרת, רוכש מסכים מבדילים בין הרצון לקבל לבין האור העליון, נעלמת בינו לבין הבורא אותה מחיצה הנקראת "עולם". ואז נקרא שהאדם עולה מהעולם הזה ועד עולם "אין סוף", שאין משהו שמבדיל בינו לבין הבורא.
וכוונתו של בעל הסולם במשפט: "כל העולמות נמצאים בתוך האדם", שכל השלבים האלה נמצאים בתוך הנשמה, וכל שלב ושלב הוא כהכנה וכיסוד לשלב הבא. ולכן האדם חייב לעבור אותם ולהיות תחילה רשע ולאחר מכן צדיק. כי לפני מחסום וגילוי נמצאים במידת הרשעים, ולאחר מחסום וגילוי, במידת הצדיקים.
אות קכ"ה
"עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם להשיג לבחינת גילוי פנים העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי ר"א בר"ש הנ"ל. וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל (ד"ה ולפיכך) עש"ה. ומכיון שכן, יש לשאול אדם כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים שהיו לו בשעת הסתרת הפנים, לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים כאמור, אך כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם בהכרעת עצמו, לעיל (ד"ה ולפיכך).
וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור."
האדם לא יכול לזכות לקביעת המצב, אם הוא לא נמצא באותו מצב. ובמצבים האלה אין עניין של אמונה. אלא מתחילת הדרך ועד לסיומה, האדם מתקן את היחס שלו. זאת אומרת, מרגיש ומגלה את העולם, מרגיש את יחס הבורא כלפיו ומגלה את הבורא. ורק מתוך זה, מתוך "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", הוא קובע מי הוא, מיהו הבורא ומה היחס ביניהם. ולפי זה יכול למדוד את עצמו, באיזו מדרגה הוא נמצא.
וכדי להגיע לכל אחד מהמצבים, חוזר ואומר בעל הסולם, האדם צריך לתקן את עצמו, להרגיש ולבדוק את מצבו, ולפי זה לדעת היכן הוא נמצא. ולכל זה מגיעים רק על ידי התגלות האור כלפי הרצון לקבל. כי הכלי שלנו, הנשמה, היא חומר של רצון להנות. והאור העליון, כמו שברא את הרצון להנות, אם הוא בא ומופיע בתכונת ההשפעה שלו כלפי הרצון הזה, הוא מתקן את הרצון ומשנה את הרצון. ורק בלחץ, בהשפעת האור על הכלי, הכלי עובר שינויים.
לכן קיימת לאדם בחירה חופשית, רק במידה והוא יכול למשוך אור ולסייע שישפיע עליו ביתר עוצמה ליתר תוצאה. כמו שבעל הסולם מסביר (אות ק"ז), איך האדם עובר מהסתר לגילוי ומתקדם בדרך: "ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה", כל זמן שהיה בהסתר פנים עד המחסום, "אפילו אותן שעבר במזיד," שעשה זדונות, "היא נהפכת ונעשית לו למצוה," לזכויות, לכלים מתוקנים. כלומר, הכל רק על ידי הארת הפנים של הבורא.
זאת אומרת, התגלות הבורא כלפי האדם, היא שמתקנת את האדם. אבל בזמן שנמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל, הבורא לא יכול להתגלות בצורה ברורה. כי האדם יקבל את גילוי הבורא לעצמו וזה יכשיל אותו. הוא ייכנס לקליפה שלא יוכל לצאת ממנה, אלא יישאר כל הזמן נעול על קבלת התענוגים. לכן הבורא מתגלה רק במצבים ובהזדמנויות שהאדם מסוגל להתקדם לצורת ההשפעה. אבל התיקונים נעשים כולם רק על ידי האור העליון. רק המאור שנמצא בלימוד הקבלה, ובמעשים שעושים למען הפצת הקבלה ובניית החברה הרוחנית, הוא המחזיר למוטב.
אות קכ"ו
"ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני כנ"ל (ד"ה ונקרא), אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו, "והנה ששון ושמחה"".
האדם שעבר גילוי שכר ועונש, וקנה לעצמו את מידת היראה במלואה, עליו מוטל להגיע למידת האהבה. ולדרגת האהבה אפשר להיכנס רק בתנאי, שהאדם לא מתקן את עצמו ואת עצמיותו, אלא מתקן את היחס שלו כמו היחס של הבורא לנבראים. כך האדם צריך לראות את עצמו מתייחס לנבראים, כי באהבה הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
שרטוט 10
האדם שעבר גילוי שכר ועונש, וקנה לעצמו את מידת היראה במלואה, עליו מוטל להגיע למידת האהבה.
במידת היראה הוא רק מתקן את עצמו בחפץ חסד ורוכש את תכונת הבינה. אבל לאחר שרוכש את תכונת הבינה, הוא צריך להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שמתייחס לכל הכלי של אדם הראשון, כמו שהבורא מתייחס לכלי הזה מהצד. כך האדם המתוקן, שמזדהה בחלק הפרטי שלו עם הבורא, מתייחס כמוהו לכל יתר הנשמות.
ובכך הוא מגדיל את המגע, את הקשר, את הדבקות שלו עם הבורא, פי תר"ך פעמים. כי רוכש את כל הנשמות, ועובד על החסרונות שלהם, ועל ידי זה משפיע לבורא. זאת אומרת, לא מספיק להגיע לדבקות בכלי הפרטי. אלא צריך לרכוש את כל הכלים של הנשמות כולן, ובכלים שלהן להידבק בבורא. ולכן חייבים לעבור שני שלבים. קניית הכלים של כל הנשמות ותיקון הכלים של כל הנשמות. ואז מתוך הכלים המתוקנים להגיע לדבקות.
שרטוט 11
חייבים לעבור שני שלבים. קניית הכלים של כל הנשמות ותיקון הכלים של כל הנשמות. ואז מתוך הכלים המתוקנים להגיע לדבקות.
וכך האדם עובר שלב מיוחד, שכלל לא שייך לו ולא היה בטבע שלו. הוא מתייחס לכל הנבראים מצד הבורא. קונה את החסרונות שלהם, וכביכול בורא בהם אותם החסרונות במקום הבורא. ומתחיל לתקן אותם. וכך עובר את כל הדרך שעל הנשמות לעבור מתחילת הבריאה ועד סופה. ויודע דרכה של כל נשמה, על כל השלבים שעליה לעבור, מתיקון עצמה ועד שהיא מגיעה לדבקות. כי עד שהאדם לא מתוודע ליחס הבורא לכל נשמה ונשמה, מתחילת התהליך ועד סופו, הוא לא יכול לקבוע מתוך כל נשמה ונשמה, שהוא נמצא עם הבורא באהבה הדדית. ואז לא נקרא שהגיע לגמר התיקון הכללי.
מכאן רואים, עד כמה הדרך שלנו בקבלה היא דרך מעשית, שקביעת כל מצב בה נעשית בצורה ממשית מתוך הכלים. ולא איזו אמונה, או איזה "כך אמרו", או "יש להניח". אלא מדובר בה על חקירת הטבע. האדם חוקר בתוך החומר של הטבע ורק בצורה מלובשת בחומר. ה"חומר" הוא הרצון לקבל ו"צורה מלובשת בחומר" היא הרצון להשפיע. ומתוך שהאדם מכניס את הצורה לתוך החומר, הוא מבין וחוקר וקובע שכך זה. בקבלה מדברים רק על מה שמשיגים. ומשיגים כמו שכתוב: "כי תשיג יד". כלומר, דבר שהוא ברור לחלוטין. שמתבהר בתוך החושים כקיים לבטח, ואין שום ספק לגביו שכך הוא.
"פירוש, שהאדם שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעוה"ב, וזה שאומר בשמחה רבה "כי מחר נמות" ואגבה את חיי העוה"ב שלי משלם לאחר מיתתי.
אמנם מאי כתיב בתריה "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו, כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה הזדונות נהפכות לו רק לשגגות כנ"ל (ד"ה ולפיכך), וא"כ, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, א"כ הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו לא תהיה שום כפרה, בחיים חיתו, ואיך יוכל לשמוח בחיי העוה"ב שלו. וז"ש הכתוב "אם יכופר לכם העון הזה", דהיינו השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה."
כמו שבהסתר רגיל, במצוות יראה, בכלים שמתקנים למידת בינה, מתקנים הסתר כפול ומעבירים את הזדונות לדרגת שגגות, שבחלק יכולים להצדיק פעולות הבורא, ובחלק עדיין לא. כך כשמגיעים למצוות האהבה, כל החלקים האלה, כל הכלים שבונים בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, מעבירים אותם לתיקונם המלא.
לכן חייבים לעבור בקפדנות את כל המצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. להיכנס ללימוד בקבוצה ולעבור תהליכים פנימיים. להימצא בכל מיני מצבים שמורגשים כטובים או כרעים, עם יחס רע או יחס טוב כלפי הבורא, בלי לדעת בדיוק מה עוברים ובאיזו מערבולת נמצאים. כי יש חשיבות עצומה לֵמה שעוברים במצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. מדוע? כי דווקא במצבים הללו יוצרים את הכלים.
אי אפשר לעלות מעולמות בי"ע לעולם האצילות, לאהבה, ולקבוע בעולם האצילות את תיקון הנשמה, אם לא מכינים את הזדונות והשגגות בהסתר כפול והסתר רגיל. שרוצים בכל הכוח להתקדם, ולמרות זאת כל הזמן נופלים ומתייאשים ומתאכזבים. ועד שהאדם לא עובר את כל המצבים הללו, ומכין לעצמו תרי"ג רצונות ריקנים, לא מתוקנים ומקולקלים, אין לו כלי להמשיך איתו לדרגות שכר ועונש ואהבה נצחית.
לכן המצבים הללו שעוברים בהסתר, למרות שלא מרגישים את חשיבותם, ולא היכן נמצאים, ואיך מתקדמים, ועם מי יש לנו עסק, אבל הם שנותנים יסוד לכל מה שלאחר הגילוי, פוסעים והולכים ומתקדמים עימו בעולמות רוחניים. כי בעולם הרוחני עובדים עם הכלים שהתהוו בנו בזמן הסתר כפול והסתר רגיל. בדומה לילדים קטנים. גם אם הם לא מחשיבים את המשחקים ואת התהליכים שהם עוברים, חשיבותם היא ללא שיעור. כי בזמן שנמצאים כמעט באין סוף, בקיום מצוות האהבה, עובדים עם הכלים שמכינים באותם המצבים של הסתר כפול.
המצבים האלה עולים באדם בזמן שעובר מדרגת רשע גמור עד לדרגת צדיק גמור. אז הוא מעורר את הכלים הללו ונזקק להם, כדי שיהיה לו מה לתקן, ועל ידי מה להמשיך ולהתרומם. אבל אין זה אומר שצריך בכוונה לרדת ולהיות יותר ויותר רשעים. אלא "רשע" הכוונה, שבאור הבורא שמושך על עצמו, האדם רואה את עצמו רשע כנגד הבורא. מתוך מצב של הסתר, הסתר כפול או הסתר רגיל, האדם קובע על עצמו שהוא רשע. והמצבים האלה שעוברים לפני המחסום, לפני גילוי, הם הכלים שצריכים להם אחר כך, בזמן שנמצאים בדרגות הגבוהות ביותר של העולמות הרוחניים.
אות קכ"ז
"ואומרת עוד הברייתא, זו "מידת בינונים", כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני כנ"ל, "אבל במידת רשעים מה כתיב", פירוש, מה יהיה מאותו הזמן שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנ"ל. ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו מטרם שעשה תשובה, ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנ"ל, שנקרא "מידת רשעים", הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק לאחר מיתה בעוה"ב, להיותם מידתם של רשעים. ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העוה"ב, הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעוה"ז לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעוה"ב, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון אלא על ידי תשובה מאהבה."
להיות בדרגת "בינוני" נקרא, חלק מתרי"ג הרצונות הלא מתוקנים, לתקן מדרגת "רשע גמור" לדרגת "רשע שאינו גמור". כי "מצוות יראה" נקרא, שנמצאים במצב של גילוי ראשון, שמתקנים את הזדונות ומעלים אותם לדרגת השגגות. מעלים אותם מזמן של רשע גמור, לדרגה של רשע שאינו גמור. אבל עדיין לא מתקנים אותם בדרגת האהבה, אלא נמצאים עדיין על העבר בשגגות. ומתוך שחלק מהרצונות נמצאים ב"שגגות", בכלים דקבלה, אי אפשר להרגיש בהם את האהבה לבורא, כי חושבים על העבר שבכל זאת היו בו שגגות.
אלא האדם צריך להגיע למצב, שרואה את כל העבר שלו, כולל הזמנים הגרועים ביותר, שהיה במצבים נוראיים, תחת ייסורים שלא יכול לשכוח, והוא לא טוען שהכל יתרחש כדי שאחר כך יהיה לו טוב, או כעונשים על מעשיו הרעים. אלא הוא קובע מתוך תיקון הכלים הכללי, שהמצבים הללו כלל לא עברו עליו כרע. למרות שאם פעם בחיים מרגישים רע, אי אפשר למחוק שמקבלים הרגשה רעה מהבורא, ולקבוע פתאום שהבורא צדיק גמור, והאדם עצמו איננו צדיק גמור, כי לא היה מסוגל להצדיק את הבורא. אבל האדם מגיע לראות ולהרגיש שלא סבל אף פעם. לא כאשליה, לא בשקר ולא מתוך שיכחה.
כרגע כלל לא מובן לנו איך אפשר בזמן שסובלים, להרגיש שלא סובלים. הרי בלתי אפשרי שיקרה מצב כזה, אלא אם כן סובלים ממחלת השיכחה או נעשים מכורים לסמים. אבל אפשר להבין מעט את המצבים הללו, מתוך המאמר "גילוי והסתר של הבורא יתברך". במאמר הזה בעל הסולם מנסה לתאר לנו עד כמה העולם של האדם משתנה, שהוא רואה לגמרי אחרת. הוא מבין עד כמה המצבים שעבר, לא הוא עבר. אלא כל המצבים האלה של מידת הרשעים ומידת הצדיקים, הם עברו על אותו גוף שהיה לו, אבל שאיננו שלו. זאת אומרת, האדם כבר מרגיש כלא מזדהה עם הגוף ההוא.
לכן בעל הסולם מדגיש במאמר את המצבים "מידת רשעים" ו"מידת צדיקים". כי בקביעת המצבים האלה האדם משייך אותם לבורא ולא לעצמו. ואז מרגיש שלא הוא סבל, אלא הבורא סבל. שהיה עליו למנוע מהאדם את כל הטוב והעונג, מפני שלא היה ראוי עדיין לקבל ולהרגיש את הטוב. ולכן אם משייך לבורא את כל הסבל הקודם, נקרא שמגלה את "צער השכינה". כי הנותן שלא יכול לתת, סובל הרבה יותר ממה שהמקבל. כדברי הכתוב: "יותר מהעגל שרוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק".
לבורא יש רק רצון להשפיע לכל הנשמות במידה השלימה. אם הוא לא יכול להשפיע ולוּ במעט, הוא שרוי בסבל גדול הרבה יותר מחיסרון ההשפעה, מהאדם שלא מקבל מילוי לכלי הקטן שלו. כי לבורא אין הסתרה על הכלים הריקניים, כמו אותה הסתרה שיש לאדם. ההבדל בין הייסורים שלנו לייסורים של הבורא, דומה להבדל בין הסבל שסובל ילד אוטיסט, לבין הסבל שסובלים ההורים שלו, שיודעים בדיוק מה מצבו של הילד, וסובלים עבורו.
הילד עצמו לא סובל, כי הוא לא מבין את מצבו. וזה משמש לו כעין הסתרה. אבל ההורים סובלים מאוד, כי הם מרגישים ומבינים את המצב לאשורו. עד כמה הוא מפגר מהמצב הטוב, ועד כמה הטוב לא מתגלה בו. לכן המידות האלה צריכות לעבור על כל אחד ואחד. ומתוך מה שנגלה לו, האדם קובע שאף פעם הבורא לא עשה שום דבר רע לו ולאף נשמה. ומתוך זה מגיע לאהבה. ומשום כך הדרך שעוברים, היא דרך של עליות וירידות. כי האדם מעורר את הכלים מזמן העבר שגילה בהם זדונות ושגגות ביחס שלו לבורא. ובדרגות הגבוהות ביותר, הוא מעורר את הכלים הגרועים ביותר.
אות קכ"ח
"וזה שמסיימת הברייתא, מה כתיב בתרי', "הצדיק אבד", כלומר בחינת הצדיק הגמור, שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנ"ל, אלא כל השגגות והרעות שסבל, מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת מדת רשעים, המרגישים רעות מהשגחתו ית', ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור. וזה שהכתוב אומר, "ואין איש שם על לב", כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו ית', "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנ"ל באריכות."
כל המונחים האלה, "ימות" או "יחיה", "צדיק" או "רשע", "נאבד הצדיק" או "בחינת צדיק", מדברים על מצבים שהאדם עובר. אבל לא בגוף הגשמי, הפיסי, אלא מצבים שהאדם קובע מתוך הנשמה, מתוך הכלי של הרצון, כלפי הבורא. ואז אין לו ברירה, אלא חייב להתכלל עם כל יתר הנשמות ודרכם לקבוע מיהו הבורא.
ואם הוא יודע בבירור גמור, שהבורא מתייחס לכולם "טוב ומטיב לרעים ולטובים", בכל שלבי התפתחותם ועד גמר התיקון העתידי שעוד לא זכו לו, שמוכרח להשיג להם את גמר התיקון שיהיה עבורם לעתיד לבוא. רק אז מתוך ההתגלות הברורה הזאת, הוא יכול לומר על הבורא שהוא צדיק גמור, שפעולותיו נעשות בצדק מוחלט. ומתוך כך לקבוע על עצמו שהוא צדיק.
אות קכ"ט
"והנה מכל האמור עד הנה זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנ"ל, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים."
"מידת רשעים" שנחלקת ל"רשע גמור" ו"רשע אינו גמור" היא מידה שמגלים בהסתר כפול ובהסתר רגיל. "מידת בינוני" מתגלה בהשגחת שכר ועונש, שעולים מעל המחסום וקונים את תכונות הבינה. ו"מידת צדיקים" מתגלה בדרגת האהבה, שיכולים להצדיק את הבורא. במידת בינוני האדם אמנם נקרא "צדיק", אבל "שאינו גמור". ואם הוא עובר את שלבי האהבה ומתקן את הכלים דקבלה בתכונת ההשפעה, אז הוא מגיע למצוות האהבה, ומתחיל להצדיק את הבורא מתוך הטבע שלו, מתוך הכלים שלו, ולכן נקרא "צדיק גמור".
"ונקראות בשם מידות, להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו ית'. וע"ד שאמרו ז"ל, במידה שאדם מודד מודדים לו (סוטה ח') כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים: או רשעים שאינם גמורים שמצד ההסתר האחד, או רשעים גמורים שמצד ההסתר הכפול (כנ"ל ד"ה אמנם).
ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה ח"ו, דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו ית' יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה ח"ו".
האדם שמרגיש רע ברגש או בשכל, או בשניהם, ההרגשה והתפיסה שלו, הן שקובעות את היחס שלו לבורא. ולפי היחס הזה נקבעת המדרגה שלו. האדם לא יכול לקבל מכות ולשמוח בהן, כי החומר שלו איננו שמח ממכות, אלא רוצה להנות. האדם לא יכול לקבל מכות ולחשוב שהבורא צדיק. כי ההרגשה עצמה שמקבל מכות, היא שמעידה על היחס שלו לבורא, והיא בעצמה מרשיעה את הבורא. אבל אם היינו מרגישים את יחס הבורא כמתנות ולא כמכות, אז היינו מצדיקים את הבורא ואומרים שהוא טוב, שהוא צדיק.
לכן האדם חייב לשפר את היחס שלו להשגחה הבורא עליו, עד שירגיש טוב בכל הכלים הרגשיים שלו, ויגיע להצדקה והבנה בכל הכלים השכליים שלו. הוא חייב ברגש ובשכל, במוחא ובליבא, להרגיש מילוי. כי רק מידת המילוי בכלים, שנמדדת בדייקנות לעומקה, על כל גודלה ומשקלה בקילו תענוג, היא שקובעת את דרגת האדם. ולא שהאדם עצמו מדמיין שנמצא במצב אחר, או מצדיק את הבורא למרות שמרגיש רע. כמו שנהוג בשיטות לא אמיתיות למיניהן שמושתות על דמיונות. בקבלה אין אפשרות כזאת. בחוכמת הקבלה לא מסתכלים על מה שהאדם אומר. אלא מידת התיקון של הנשמה, היא שאומרת באיזו דרגת שלימות האדם נמצא. כדברי הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה".
לאורך כל סולם המדרגות, לפני שהאדם מתחיל לחשוב ולהגדיר מה מצבו, המצב עצמו קובע את דרגתו של האדם. כי במדידה של רמות רוחניות לא נלקח בחשבון הגוף הביולוגי, על כל המערכות שלו והתופעות שתרחשות בו, כולל כל הדמיונות שהוא מביא, וכל הבלבולים שנגרמים בזמן שמתפעלים מהסביבה. אלא הרמה הרוחנית של האדם נמדדת רק לפי מידת התיקון ומידת המילוי של הנשמה. לכן אם האדם סובל, ואפילו אם הוא חושב שהסבל הזה מגיע לו, אין טעם שיצדיק את הבורא, ויאמר בפה שהבורא הוא טוב. כי אם האדם מרגיש סבל אפילו מועט, הוא כבר מרשיע את הבורא ואומר "בורא רע".
"ולפיכך משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה, ובאבנתא דלבא תלוי",לפני השכל. האדם לא בעל הבית על מה שהלב מרגיש. ואם הוא מרגיש רע, זה נקרא שהבורא רשע בעיניו. מתוך ההרגשה עצמה. כי הקשר הוא פשוט וקצר לפי מה שמקבל הרצון לקבל.
"ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו ית', בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה. ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף חובה כנ"ל בדברי ר"א בר"ש עש"ה, שהוא מטעם האמור להיותם מדמים לעצמם שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה ח"ו, כראוי לשמו ית' הטוב ומיטיב לרעים ולטובים."
לנו לא מובן עדיין, איך אנחנו רואים את העולם. עד כמה תפיסת העולם ותפיסת המציאות תלויה בכלים שלנו. לכן כשקוראים את המאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך", לא מבינים איך יכול להיות שתלוי רק באדם עצמו, איך העולם נראה לו. איך האנשים שנראו לו קודם טיפשים ולא מוצלחים, או נמצאים בייסורים גדולים ומחלות, נראים לו פתאום ההפך. הרי מדובר על משהו שנמצא מחוץ לנו, שאפשר לקבוע כלפיו כעין קביעה אובייקטיבית, בלתי תלויה במצב של האדם עצמו. אבל אין קביעה בלתי תלויה באדם. כי האדם מתוך הכלים שלו בלבד, מצביע על העולם.
וההיפוך הזה באדם איננו שייך לחינוך או לדעת קהל שיכולה לשנות את יחס האדם לעולם. אלא לשינוי הטבע של מה שקורה באדם. שהוא לא מסתכל מתוך החלק המקולקל של הנשמה, אלא מהחלק המתוקן שלה, שרואה את כולם ואת כל העולם בעיניים של הבורא, מצדו של הבורא. ואז הכל משתנה. כי יש לו תוכנה אחרת לראות את המצב. ואותם רשעים ואומללים או צדיקים ומוצלחים, נראים לו בצורות אחרות לחלוטין.
ואין מקום לומר אז, שזה רק נראה לו. שהמצב שלהם נשאר אותו מצב, ורק הוא שופט אותם ההפך, כי יש לו כלים אחרים, חדשים ומתוקנים. קודם חשב שטוב לאדם שהרוויח מיליון דולר ב"פיס", ועכשיו הוא רואה שזה רע. אבל העובדה עצמה נשארת בעינה, שאותו אדם קנה כרטיס והרוויח. אלא הוא רואה בצורה הפוכה גם את המתרחש בתוך העולם. הוא לא מודד בערכים שונים את האנשים האחרים. אלא רואה בעולם, שמתרחשות פעולות אחרות לחלוטין. הכלי שלו מתעלה מעל הטבע של העולם הזה.
הכלי הזה של העולם הרוחני עוד לא מוכר לנו. אבל האדם רואה כמו שמתאר הכתוב: "עולם הפוך ראיתי". לנו אין אפשרות להשוות בין שתי התפיסות הללו. אבל הן שונות עד כדי כך, שמצד אחד אי אפשר לדמיין מהעולם הזה איך נראה העולם הבא, העולם הרוחני. ומצד שני, אי אפשר לתאר איך מצבנו נראה בעיניים שמתוקנות במידת ההשפעה.
אות ק"ל
"והזוכים להשיג ולהרגיש השגחתו ית' מבחי' גילוי פנים במדרגתו הראשונה, המכונה תשובה מיראה כנ"ל (ד"ה והנה), נבחנים במידת בינונים, משום שרגשותיהם מתחלקים לב' חלקים, המכונים "ב' כפות המאזנים": כי עתה שזוכה ל"גילוי פנים" מבחינת "עולמך תראה בחייך", כנ"ל (ד"ה ואומר), הרי, כבר השיגו לכל הפחות מכאן ואילך, את השגחתו יתברך הטובה כראוי לשמו יתברך הטוב, ויש להם על כן "כף זכות". אמנם כל הצער והיסורים המרים שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר מטרם שזכו לתשובה האמורה, הרי כל אלו עומדים בעינם ונקראים "כף חובה". וכיון שיש להם ב' הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, באופן: שמרגע תשובתם ולפניהם ערוכה ועומדת בעינה כף החובה. ומרגע תשובתם ולאחריהם, ערוכה ומובטחת להם כף הזכות. הרי עת התשובה נמצאת להם "בין" החובה ו"בין" הזכות, וע"כ, נקראים "בינונים"."
מי שמקיים מצוות יראה, נקרא "בינוני". כי הוא "עולה ממלכות לבינה". זאת אומרת, מתקן את עצמו על ידי שרוכש תכונות הבינה, תכונות של השפעה. אבל המלכות שלו איננה מתוקנת עדיין. אלא רק עושה צמצום על המלכות שלו, ומעל המלכות רוכש את תכונות הבינה. והאדם שרוכש את תכונת הבינה ונקרא "בינוני", הוא שמתחיל לעורר את תכונות המלכות. ועל ידי תכונות הבינה מגיע לכתר ומקבל על מנת להשפיע. "מקבל" מצד המלכות ו"על מנת להשפיע" מצד הבינה. וכך מגיע להיות כתר, להיות המשפיע כמו הבורא. כי הכתר הוא שמהווה כלפי הנבראים את יחס הבורא, תכונת הבורא.
שרטוט 12
האדם שרוכש את תכונת הבינה ונקרא "בינוני", הוא שמתחיל לעורר את תכונות המלכות. ועל ידי תכונות הבינה מגיע לכתר ומקבל על מנת להשפיע. כי הכתר הוא שמהווה כלפי הנבראים את יחס הבורא, תכונת הבורא.
כך עוברים ממלכות לכתר. הקביעה מהי המלכות עצמה ועד כמה היא גרועה, נקראת "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". ההתעלות מעל המלכות כדי לרכוש תכונת הבינה, היא הגילוי הראשון שנקרא "שכר ועונש". וההתעלות מבחינת הבינה לבחינת הכתר, שמקבלים על מנת להשפיע ועוברים תחיית המתים, זה הגילוי השני שנקרא "מצוות האהבה". ומהי אהבה? אהבה נמדדת לפי הנתינה. ומתי האדם יכול לתת? רק אם הוא מקבל על מנת להשפיע. רק בצורה כזאת מתבטאת אצלנו הנתינה. האדם חייב לקבל ולהנות, ואז הוא שולח את תענוג שלו. הוא מקבל את התענוג רק כדי שהבורא ירגיש אותו. כמו ילד שמוכן להרגיש את הטוב, מפני שכך הוא מהנה לאמא.
שרטוט 13
כך עוברים ממלכות לכתר. המלכות נקראת "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". ההתעלות מעל המלכות כדי לרכוש תכונת הבינה, היא הגילוי הראשון שנקרא "שכר ועונש", הגילוי השני נקרא "מצוות האהבה", עד לכתר, לבורא.
אות קל"א
"והזכאים, לבחי' גילוי פנים ממדרגה ב', המכונה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים להם אז כזכויות כנ"ל (ד"ה ולפיכך), נבחנים, שהכריעו את "כף החובה" הנ"ל ל"כף זכות", דהיינו, שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו ל"כף זכות", כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ, כנ"ל (ד"ה וזה דומה), ונקראים עתה "צדיקים" על שם שמצדיקים השגחתו ית'."
הצדיקים עומדים בבינה. והבינה מהווה בשבילם עמידה על כף המאזניים. כף אחת זה הרצון להשפיע שהם רוכשים. כף שנייה זה הרצון לקבל שהם יכולים לעורר מזמן העבר, מהסתר כפול והסתר רגיל, כשגילו על עצמם שהם רשעים. ואז הם מתקנים את עצמם בלקבל על מנת להשפיע. כי הרצון לקבל הופך להיות כלי עזר להשפעה.
שרטוט 14
הבינה מהווה בשביל הצדיקים עמידה על כף המאזניים.
וכך עולה כף ההשפעה כלפי מעלה. וזה נקרא "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". עד שלאט לאט כל הרצון לקבל הופך להיות להשפעה, והם מגיעים לגמר התיקון. כי כל הכלים מהסתר אחד והסתר שני, האדם מכניס לתיקון מעשי ומקבל בהם על מנת להשפיע.
שרטוט 15
כך עולה כף ההשפעה כלפי מעלה. עד שלאט לאט כל הרצון לקבל הופך להיות להשפעה, והם מגיעים לגמר התיקון.
אות קל"ב
"וצריכים לדעת, שמידת הבינונים האמורה נוהגת ג"כ, בשעת היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים". בעל הסולם מסביר על דרגת בינה משהו חדש. קודם הוא הסביר איך מִדרגת בינוני, דרגת יראה, גילוי שכר ועונש, יכולים לעבור לדרגת האהבה. שצריך לעבור מצבים קשים ולא מציאותיים, לעשות "תחיית המתים", לעורר את הכלים דקבלה ולהתחיל לקבל בהם בעל מנת להשפיע. אבל דרגה של חפץ חסד, השפעה, רצון להיות שייך לתכונת ההשפעה, לבורא, היא דרגה מיוחדת מאוד. במה? מי שנמצא בה, נעשה מנותק מהמלכות, מהרצון לקבל.
אלא לעיתים קורה שהאדם, למרות שנמצא במצב של הסתר פנים כפול או הסתר פנים רגיל, הוא בהרגשה שלו מצליח לקפוץ לבינה ולהזדהות איתה. או שמלמעלה מעבירים אותו פתאום להרגשה הזאת, או שהוא בעצמו מתאמץ מלמטה ונכנס למצב הזה. אבל באותם רגעים, אפילו שלא מגיע לאדם לפי הכלים שלו, כי לא תיקן את עצמו, לא עבר עדיין בכל תרי"ג הרצונות הסתר כפול והסתר רגיל, ועוד לא נכנס לדרגת בינוני, לדרגת בינה. ולמרות שעשה כברת דרך מסוימת בלבד, התאמץ ובנה סביבה תומכת לעצמו, או למד עם החברים, הוא בכל זאת יכול להרגיש פתאום שייך לדרגת בינה, לדרגת בינוני.
מדוע? כי "דרגת בינוני" נקרא, שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו, ומצמצם אותו כאילו הוא לא נמצא. או שמסוגל לעשות מאמץ כזה בעצמו, או שמלמעלה מגיע אור וגורם לו להתעלות כזאת. זאת אומרת, גם במצב שנמצאים בהסתר יכול לקרות מצב כזה בצורה מקרית. ולא מן הסתם בעל הסולם כותב על זה. לכן רצוי להתכונן ולהשתוקק למצבים האלה. לא בצורה דמיונית, לרחף כאילו מעל הכלים, אלא שיבוא האור ביגיעה, ויעשה בנו את הפעולה הזאת.
שרטוט 16
"דרגת בינוני" נקרא, שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו, ומצמצם אותו כאילו הוא לא נמצא. או שמסוגל לעשות מאמץ כזה בעצמו, או שמלמעלה מגיע אור וגורם לו להתעלות כזאת.
"כי ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש," שהאדם עושה אפילו מתוך הסתר כפול, "מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בהשי"ת", כי הכל תלוי באור. כמה שהאור מאיר על הרצון לקבל, באותה מידה, באותו מקום, נמצא הרצון. "וזוכים לשעתם, במדרגת גילוי פניו ית', במידתם של בינונים. אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה מיראה, כנ"ל (ד"ה והנה)." שאז "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", זאת אומרת, שלא ייפול חזרה מדרגת הבינה.
גם אם האדם לא הגיע לכל התנאים האלה, ולא עבר עדיין על כל המצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. אלא משתוקק לזה, מתאמץ באמונת שכר ועונש, רוצה להיות כבר בדרגה יותר גבוהה, אז מתוך ההשתוקקות הזאת, הוא מקבל עליו הארה הנקראת "הארת המקיפים", שמאירה לו לשעתו.
"לשעתו" לא נקרא זמן בהכרח מוגדר, כמו רגע אחד או חודש, אלא יכול להיות זמן רב. אבל שיש בו לפעמים הפסקות, מפני שהאדם חייב לעבור עוד ועוד הסתרות. אבל לא צריך להשתוקק לעבור הסתרות ולהיכנס להסתרות, אלא תמיד לעבור את ההסתרות בלייחס את עצמו לדרגה עליונה. כי מי שרוצה לעבור את המצבים מהר, צריך תמיד להדביק את עצמו לדרגה יותר גבוהה, כאילו הוא נמצא בה. כמו שילד מדמה את עצמו לגדול ועל ידי זה גדל. ולא יושב ובוכה למה הוא קטן. אלא צריך ללמוד מהטבע איך לגדול נכון.