שיחה (18.7.05) על אות קמ"ב - אות קנ"א
חומר הבריאה הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, שנברא על ידי האור העליון. ולכן רק בכוחו של האור העליון להשפיע על הרצון לקבל ולשנות את חומר הבריאה. אבל "לשנות" לא נקרא לשנות את הטבע שנברא בו, אלא להוסיף לרצון את תכונת ההשפעה. וכך הרצון לקבל מתחיל לעבוד עבור מטרה אחרת מבלי להשתנות. הוא משתמש עם בחינת ההשפעה, או מתוך הבנה שיכול להרוויח לעצמו כפל כפליים מהשפעה לשני, שזה נקרא "קליפה". או שרואה רווח לעצמו במימוש ההשפעה כלפי הזולת.
וצורת השימוש בתכונת ההשפעה המצורפת לרצון להנות, היא בחירת האדם. וכל אחד ואחד שרוצה, הוא עובר שלבים רבים של אפשרויות לתקן את עצמו. כלומר, לצרף נכון את תכונת ההשפעה לטבע דלקבל, דלהנות. והאפשרויות האלה מתגלות על ידי האור העליון, שנותן לאדם את ההבנה איך להשתמש נכון בתכונת ההשפעה. הוא מראה לרצון לקבל של האדם מהי תכונת השפעה מקולקלת הנקראת "קליפה", ומהי תכונת השפעה מתוקנת הנקראת "קדושה".
וכולם חייבים לעבור הכרת הרע. היינו, לראות שהכוונה לעצמו, לנצל את הזולת ולחשוב רק על עצמו, היא כוונה פסולה שפועלת לרעתנו. ומתוך הכרת הרע להתייגע כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, שיסדר לנו תיקון על תכונת השפעה. מצורה מקולקלת של ניצול הזולת על ידי השפעה, לצורה מתוקנת של השפעה לזולת ללא שום פנייה לעצמו. לכן נאמר: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כי המאור שבה מחזירו למוטב". כי בפנייה לבורא נכון לתאר אותו רק ככוח שבא ומתקן את האדם, ולאחר מכן כשפע אור שבא וממלא את האדם בהתאם להשתוות הצורה.
וכל תיאור אחר של הבורא איננו נכון. לכן נכתב "הלוואי אותי עזבו". כי אין טעם להתייחס ישירות לכוח העליון ולבקש ממנו איזה הטבה או מילוי. הטבה ומילוי נמצאים ממנו בשפע. האור העליון נמצא "במנוחה מוחלטת", כלומר, אין שינוי בכוונתו להטיב לנבראים. אלא להרגיש את הטבתו תלוי בהתאמה בין הנבראים לאותו אור העליון. הנבראים צריכים לתקן את עצמם ולהתאים את עצמם לאור העליון, ואז הוא ממלא אותם. ולפני שהם מגיעים להשתוות הצורה, הם יכולים לדרוש מהאור העליון רק לתקן אותם.
וגם אותה דרישה איננה לאור שיבוא ויתקן, אלא לרצון. שבתוך הנברא יתייצב הרצון שיתקן אותו. כי האור נמצא במנוחה מוחלטת. וכמו שאומר הכתוב: "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין", המאור שלה מחזירו למוטב. המאור מוכן ומזומן לתחתונים רק בתנאי שהם רוצים אותו. זאת אומרת, כל הבחירה, כל היגיעה, כל המעשים, שהאדם יכול לעשות במציאותו, הוא להגדיל את הרצון לתיקון. להבין בדיוק במה הוא מקולקל, מה אצלו נקרא קלקול וכנגדו מה יהיה התיקון. ולפי הדרישה שמצטברת בלב האדם, האור בא ומתקן אותו. והדרישה הזאת שמצטיירת בתוך האדם, היא נקראת "תפילה", "בקשה". ורק עליה האדם צריך לדאוג. זאת אומרת, לדאוג שתהיה לו נחיצות לתיקון.
ואם האדם דואג לרצון עם תביעה להיתקן, אז נקרא שהוא מתפלל תפילה נכונה. כי "להתפלל" נקרא, לשפוט ולבדוק את עצמו, האם יש לו בלב רצון נכון. ואז מגיע השינוי. ולפי השתוות הצורה שלו עם האור העליון, האור העליון חוץ מלתקן באדם את הרצון לקבל לכוונה נכונה, הוא גם ממלא את הרצון לקבל. ובהתאם למידת המילוי של הרצון, האדם מודד את עצמו, באיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא מתוך 125 מדרגות. מפני שבתוך הרצון של האדם יש 125 (חמש כפול חמש כפול חמש) מדרגות של עביות הרצון לקבל. והאדם שמתקן אותן שלב אחר שלב, הוא בהתאם לכך ממלא אותם.
והטבע מסייע לנו בכך, שמביא את האדם לסביבה של ספרים, מורה וקבוצה. הבורא מסדר אותם לכל אחד בהתאם לרצון ולנכונות של האדם להגיע לתיקון. ועל ידי הסביבה הזאת האדם יכול להגביר את הרצון שלו. במיוחד על ידי אותו אמצעי חיצון לו הנקרא "ספרים". ספרים אמיתיים שהשאירו לנו המקובלים. האדם קורא בספרים האלה על המצבים המתקדמים שלו, על המצבים היותר מתוקנים שלו, וזה מעורר בו רצון להיות במצבים הללו. הרצון הזה הוא שמעורר מהמצבים המתוקנים שמתאר לעצמו, אור מקיף שבא ולאט לאט מתקן אותו ומשנה אותו.
האדם אפילו לא יודע איך זה קורה. אלא דרך קשר חיצוני עדיין, דרך השכל, דרך קריאה בלבד או שמיעה בלבד, האדם נקשר למדרגה יותר עליונה. דרך הספר, דרך שמיעה של מורה או חבר, הוא מעורר על עצמו מאור ממדרגה עליונה הנקרא "אור מקיף", שמשפיע עליו מרחוק. והמאור הזה לאט לאט מתקן את הרצון של האדם ומביא אותו לדרישה להיתקן. ואז מתקנים לו את הרצון וממלאים אותו באור העליון, שנקרא "התגלות הבורא לנברא".
לכן חשוב מאוד לעסוק בספרים אמיתיים שמתארים נכון את המדרגות העליונות. ולהיזהר מספרים שקוראים להם "קבלה", אבל מתוארים בהם סגולות ורפואות למיניהם, ניסים על טבעיים, צירופי אותיות או פתרונות לחלומות, שהמציא האגו של אדם כדי להטיב לחייו בעולם הזה. ואין בהם יותר מהרגעה פסיכולוגית, שאז נראה לאדם, שהוא נעשה מוגן ומושלם.
כל הספרים הקדושים, הם ביסודם ספרי קבלה. מספר היצירה דרך תורה, נביאים וכתובים, תלמוד בבלי, ספר הזוהר, ספרי האר"י הקדוש ועד ספרי בעל הסולם. אבל המיוחד בספרי בעל הסולם, שהוא פרש בתוכם את כל הקבלה שקדמה לו. נטל ממנה אותם מרכיבים שבהם המאור המחזיר למוטב מאיר בתוקף. וסידר את הספרים בהתאמה לכלל הנשמות שהגיעה שעתן להיתקן. ולכן מכל הספרים הקודמים נשאר רק העיסוק בספרי בעל הסולם.
אות קמ"ב
"ועתה אפשר לבאר, מהות חכמת הקבלה באפס-מה, באופן שיספיק למושג נאמן בטיב החכמה ההיא, שלא להטעות את עצמו בדמיונות כוזבים, שההמונים למרביתם מדמים לעצמם, וצריך שתדע, שהתורה הקדושה, מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות, כי ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעוה"ז, שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחי"ד היא, דרכי קיומם של אותם ג' חלקי המציאות, דהיינו, הזנתם והנהגתם וכל מקריהם."
שרטוט 1
ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעולם הזה שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחינה ד' היא, דרכי קיומם של אותם ג' חלקי המציאות.
אות קמ"ג
"פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם". והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנ"ל לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות"."
שרטוט 2
החיצוניות של המציאות מכונים בשם "עולם", והפנימיות של המציאות מכונים "נפש".
אות קמ"ד
"ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחי' חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.
באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן."
שרטוט 3
במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, שיתקיים ויעבור את כל שלבי ההתפתחות, כדי לקבוע מתוך המצבים הרעים, מה הם המצבים הטובים.
במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו הכוונה היתה על נפש, על רצון לקבל,שיתקיים ויעבור את כל שלבי ההתפתחות, כדי לקבוע מתוך המצבים הרעים, מה הם המצבים הטובים. והנפש הזאת צריכה לעבור את כל שלבי ההתפתחות הנקראים "שנה", בהתפתחות סיבה ומסובב, על ידי תכונותיה הפנימיות הנקראות "רשימות", ועל ידי השפעות חיצוניות עליה הנקראות "עולם", סביבה, ולהגיע למטרת הבריאה.
שרטוט 4
הנפש צריכה לעבור את כל שלבי ההתפתחות הנקראים "שנה", בהתפתחות על ידי תכונותיה הפנימיות הנקראות "רשימות", ועל ידי השפעות חיצוניות הנקראות "עולם", סביבה, ולהגיע למטרת הבריאה.
המרכיבים "נפש", "עולם", "שנה", הם בעצמם לא משתנים. אלא לתוך נפש נכנסת תוכנה הנקראת "קיום המציאות", שמעוררת רשימות מבפנים. היא מעוררת את "עולם", את הכלים החיצוניים, להשפיע מבחוץ על הנפש. ועל "שנה", היינו, על כל סדר סיבה ומסובב שיתקיים בצורה נכונה מתחילתו ועד סופו. "קיום המציאות" היא עצם מחשבת הבריאה, אותה מחשבה, תוכנה, שפועלת על כל המרכיבים האלה של עולם, שנה, נפש, ומעוררת ודוחפת אותם למטרה, למצב הסופי הנקרא "גמר התיקון".
וכך כל עולם ועולם מאותה מחשבת הבריאה, מורכב מאותם ארבעת המרכיבים הנקראים "עולם", "שנה", "נפש" ו"קיום המציאות". ומעולם האצילות ולמטה, כל עולם ועולם מתחלק לאותם חלקים של הנבראים ושל כלים פנימיים וחיצוניים. ומעל עולם האצילות, בעולם אדם קדמון שהוא כעולם הכתר, שפועלת בו המחשבה הזאת ועדיין אין חומר לפעול עליו. ורק מטבור דעולם האצילות, אותה תוכנה של קיום המציאות מתחילה להיות מוכנה לפעול על הנבראים.
ואז קיום המציאות שנמצא בעולם האצילות, מקבל צורה שמתאימה לתחתונים. כי עולם האצילות נברא מכל החסרונות של התחתונים, מכל הכלים השבורים, שהם נותנים לו את צורתו המיוחדת. ובצורה כזאת התוכנה שבאה מלמעלה, מתלבשת בצורה של התחתונים שנמצאים למטה. וכך עולם האצילות נעשה העולם המוביל את קיום המציאות בכלים הלא מתוקנים, ובו נמצאת כל תכלית הבריאה.
ובעולמות בי"ע קיימים הכלים, היינו, הנפשות, שצריכים לתקן את עצמם. ועליהם פועל עולם האצילות, שמסדר את כל העולמות הללו, ואת כל הנשמות שבתוך העולמות, בצורה המתאימה. כך שמשך "שנה", היינו, משך השינויים הללו ("שנה" מלשון "לשנן", "להמשיך", ולא תקופה מסוימת) הכלים מסודרים כלפי השפעת קיום המציאות עליהם, בצורה נכונה, בדרגות נכונות של עשיה, יצירה ובריאה. ונשמה שמקבלת כל פעם השפעה מתאימה יותר למצבה בהתאם להתקדמותה, זה נקרא שהנשמה עולה בדרגות הללו.
ובעולם הזה בין ה"נפש", הנקודה שבלב, ובין השפעת הסביבה הנכונה הנקראת "עולם", נמצא הגוף שמהווה מחיצה בין האדם לבין העולם. אם מסדרים את כל ההשפעות בצורה נכונה, אז מתקיים באדם "קיום המציאות" ומביא אותו לאט לאט לתיקון. אבל ארבעת המרכיבים הללו תמיד פועלים על האדם ותמיד מוכנים לקראתו. אלא על האדם לסדר אותם בצורה שישפיעו עליו ביעילות מירבית לצורה הנכונה, ויקצרו לו הדרך. כי ההבחנות הנכונות יבואו בזמן, והאדם יקבל החלטות נכונות ומהירות, ויזדרז ויגיע למטרת הבריאה.
לכן מעולם האצילות דרך עולמות בריאה, יצירה ועשיה, פועל על העולם הזה עולם, שנה, נפש וקיום המציאות. והאדם שעולה נמצא תמיד בתוך מציאות שכוללת את ארבעת המרכיבים הללו.
שרטוט 5
אם מסדרים את כל ההשפעות בצורה נכונה, אז מתקיים באדם "קיום המציאות" ומביא אותו לאט לאט לתיקון.
אות קמ"ה
"ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנק': אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה"."
בעל הסולם אומר, שהעולם שלנו ועולם העשיה, הם היינו הך. בקבלה ההגדרות משתנות לעיתים לכאן או לכאן. למשל ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם מסביר איזה תיקון צריכים לעשות כדי להגיע למלכות, למלכות דמלכות דעשיה, ולאחר מכן אפילו ליסוד דמלכות דעשיה. איך לאט לאט האדם מקבל את התיקון על הכלי שלו, ובהתאם לזה עולה במדרגות העולמות. אבל במאמר הזה הוא אומר שעולם העשיה ועולם הזה, הם אותו עולם.
והתלבשות "התורה", המאור המחזיר למוטב, הקיום הזה של המציאות, הכוח שמתקן ומוביל את כל המציאות של עולם, שנה, נפש, בכלים של עולם הזה, היינו, בכלים שהם עדיין בעל מנת לקבל, היא נקראת "תורת הנסתר". כי האדם לא מרגיש איך הוא פועל מתוך הכלים האלה. אלא הכלים שלו, הרצונות, ההבנות, ההשגות, התפיסה, ההרגשה, המוח, השכל, חמשת החושים, הם כולם פועלים רק לפי הכוונות איך לקבל, איך למלא את עצמם.
וכמו הרצון גם השכל של האדם. כי השכל נולד כתוצאה מהרצון, ותמיד נמצא לידו, לשרת את הרצון. ולא יכול להיות הפוך מהרצון. ולכן עולם, שנה, נפש, וכל המרכיבים שבהם כולל מוחא וליבא, וכלים פנימיים, וכלים חיצוניים שהם כל הסביבה של האדם, למרות שהם משתנים על ידי קיום המציאות, בכולם יש ציור של רצון לקבל שבא ודורש מילויים, ורק בצורה כזאת מתקיים. ואז רואים את תוכנית הבריאה הפוכה מאמיתיותה. העולם נמצא בשליטת הרשעים ודוחה את הצדיקים. ואין צדק של שכר לפי היגיעה, אלא האמצעים המוצלחים למלא את הכלים, הם גניבה וגזילה.
וכל ההיפוך הזה בא, מפני שהכלים והשכל שליד הכלים, הם פועלים עדיין בעל מנת לקבל, ולא מסוגלים לאבחן משהו אחר. ואז נראה לאדם שהעולם וכל תפקודו של העולם הוא על ידי תוכנה רעה (כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך"). שהעולם רע, וההתקדמות שלו רעה ולרעתו, וכך "כל הפוסל במומו פוסל". ולכן התורה, היינו, כל התוכנה שמתלבשת בחומר כזה, היא נקראת "תורת הנסתר". כי היא לא מגלָה לאדם שנמצא בדרגה כזאת את אמיתיות ההתקדמות ואת המטרה האמיתית.
אות קמ"ו
"באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך". מעולם היצירה ואילך, לאחר שהאדם מתקן את הכלים שלו בדרגת עולם העשיה, ועולה בתיקון הפנימי שלו, בכלים הפנימיים, וכל תרי"ג הכלים מקבלים שכבת תיקון ראשונה, אז הוא מתחיל לגלות באותה שכבת רצון לקבל המתוקן, את הגילוי הנכון של קיום המציאות. למה הוא בעצמו בנוי כך. למה העולם סביבו בנוי כך. ומהי ה"שנה", הסיבתיות, של מה שקורה לו. למה זה עובר עליו בצורה כזאת. וכבר יכול להצדיק במשהו את הבורא, למרות שעדיין נמצא בעולמות דפרודא. במצבים שלא מאפשרים לו להרגיש טוב, זאת אומרת, להרגיש נכון את המילוי בכלים. אבל הם מביאים לו בהארה מסוימת את היחס הנכון ל"תורה", לסיבתיות ולמטרתיות. לָמָה הוא נברא ולאיזו מטרה.
ואז האדם, מתוך השגה שכלית חיצונית ולא מתוך רגש, מתחיל להצדיק את הבורא, את התורה, את כל התכלית, את התוכנה שסובבת עולם, שנה, נפש. ולכן מעולם היצירה ואילך אפשר לדבר על תורה הנגלית, שהיא נקראת "חוכמת הקבלה". חוכמת הקבלה לא נקרא שהאדם לומד ועוסק בספרי קבלה. אלא "חוכמת הקבלה" נקראת החוכמה של צירוף נכון בין עולם, שנה, נפש, שהאדם מרגיש על עצמו איך זה עובר עליו, אם הוא נמצא במצב של קיום המציאות בדרגת עולם היצירה. אם מרגיש שהתוכנה והכוח שממלא אותו ומלווה אותו בכל התהליך הזה, הוא האור העליון הנקרא "תורה הנגלית". לכן חוכמת הקבלה ותורה הנגלית, הם היינו הך.
והאדם זוכה לחוכמת הקבלה או לתורה הנגלית, רק אם הוא עובר בתיקון הכלים שלו שלב כלשהו בגובה של עולם העשייה. ולפני כן לא חשוב מה הוא קורא. הוא יכול לקרוא חומש עם פירוש רש"י, או לקרוא ספרים לגמרי סתומים כמו ספר הזוהר או ספרא דצניעותא. כי מה שקובע את העיסוק של האדם בתורת הנסתר או בתורת הנגלה, הוא מצבו של האדם ולא מה שהוא קורא. אבל לא כל אחד עוסק בתורת הנסתר, אלא רק מי שרוצה לגלות על ידי העיסוק בתורה, שהוא נמצא בתהליך של תיקון ועליו להגיע למטרה. רק האדם שנמצא עם הנקודה שבלב בעבודה מול האורות המקיפים, הוא נקרא שהבורא נסתר ממנו, שמרגיש את הכנפיים שמסתירים ממנו את הבורא. ואז בשבילו זה נקרא "תורת הנסתר".
מה שאין כן, אם הוא לא נמצא בהרגשה של הסתרה, ולא בכיוון להגיע לתורת הנגלה, אז קריאה בספרים הקדושים לא מהווה בשבילו הסתרה או גילוי, למרות שהם קדושים. וכלל לא נקרא שהוא עוסק בתורה. כי "תורה" נקרא על שם "המאור שבה מחזירו למוטב". ורק אם האדם נמצא במאור שעוד לא הספיק להחזיר אותו למוטב, אז זה נקרא "תורת הנסתר". ואם המאור עושה עליו את העבודה ומחזיר אותו למוטב בדרגה ראשונה, שהאדם כבר מגיע לתפיסת המציאות במאור הזה, אז כל המציאות בשבילו היא תורת הנגלית.
לכן בחוכמת הקבלה מודדים את האדם לפי אמיתיות המצב, לפי אמת מדידה של הכוונה שלו, מה הוא רוצה מהעיסוק בעולם הזה. ולא אם למד שבעים שנה ונחשב תלמיד חכם וגדול, ומבין על פני השטח מה כתוב בכל הספרים, ויודע אותם בעל פה, ומסוגל לקשור את העניינים, ונראה כלפי העולם כאנציקלופדיה מהלכת או כלפי האחרים כזך וצדיק בתכונות החיצוניות. בכך האדם אפילו לא הגיע לתורת הנסתר, למצב שמרגיש שהכל נסתר ממנו. ולא כל שכן לתורת הנגלה. אלא מתעסק בתורה כ"מצוות אנשים מלומדה", כמו שאמרו לו להתעסק.
אלא כל העיסוק בתורה, הוא רק כלפי המאור המחזיר למוטב, כלפי קיום המציאות, ונמדד מתוך הנקודה שבלב. בהתאם לגודלה ולמידת התיקון שלה באדם, נקבע מיקומו של האדם בסולם המדרגות ונמדד מיהו אותו אדם.
"אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחי' השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנ"ל (ד"ה והנה), אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה"." תלוי באיזה הבחן מסתכלים על ג' העולמות הללו. זאת אומרת, אם מסבירים מהנקודה הזאת, אז אומרים שהמחסום נמצא בחזה דעולם היצירה.
"ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל, שאז נעשו בבחינת איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כנ"ל."
בהתאם לשלבי התיקון, האדם שמגיע לעולם האצילות, במידת יכולתו מתקן את רוב הכלי למעט ל"ב האבן, בהשתוות הצורה לבורא. והתיקון הזה מאפשר לו להידבק בבורא, להתייחד עימו, "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", הנקרא "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא". זאת אומרת, סיבת הבריאה, והתוצאה מהבריאה, והאדם שעבר עם הנפש שלו בכל התנאים החיצוניים הנקראים "עולם", בסיבה ומסובב הנקראים "שנה", על ידי "קיום המציאות", על ידי התורה, שהאירה לו וקבעה לו את כל דרכי ההתפתחות, הם מתחברים יחד באותו אדם שהגיע לתיקון. כי אם מגיעים לאותו מצב של מחשבת הבריאה, שהפעילה את ארבעת הגורמים האלה, עולם, שנה, נפש וקיום המציאות, אז היא מתחברת כולה יחד בתוך אותם ארבעה גורמים.
ולפני כן, ארבעת הגורמים האלה מתחלקים באדם, להוא עצמו, לעולם סביבו, למצבים שהוא עובר, ולקיום המציאות שמפעיל אותם. ונראים לאדם כשונים ונפרדים זה מזה, שצריך כוח שפועל על העולם, וכוח פנימי שפועל מתוך האדם, ויש דרגות התפתחות שונות זו מזו, והסיבה היא לא המסובב, והמטרה היא לא המצב כמו בהתחלה. ולאחר שהאדם מגיע לסוף התיקון, מתוך הכלים המתוקנים בלבד, הוא קובע שהכל אחד לא משתנה. וכלל לא היה שוני בין עולם, שנה, נפש וקיום המציאות, אלא כך נראה היה לו מתוך הכלים המקולקלים שלו. ואז האדם מייחד את עצמו עם הבורא, ועם התהליך, ועם התכלית, ועם כל מה שעבר, לאחד שלא השתנה אף פעם.
אלא מחוסר הכרה ובלבול עלו בו כל הדמיונות האלה של מציאות המחולקת לעולם, שנה, נפש וקיום המציאות. שיש הוא עצמו ומשהו מחוץ לו, סביבה, עולמות ועוד. אבל כעת הוא מקבל את הצורה האמיתית, שאין חוץ מהאדם והכוח עליון שנמצאים בדבקות. אותה תמונה שהיתה בו כבר מלכתחילה, אלא היא היתה נסתרת ממנו. כדי שיגלה אותה וירצה לגלות דווקא אותה, ויראה את המצב הזה כטוב ביותר מכל יתר המצבים האפשריים. ומתוך עצמו יקבע את מידת הדבקות שלו באותו מצב הסופי. לכן עולם, שנה, נפש, וקיום המציאות, שנראים לנו בינתיים כנתונים שונים, נתפסים באדם משך העלייה בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, ובכניסה שלו לעולם האצילות, כהרכב אחד שכולו נקרא "המציאות".
איך שנה, נפש, עולם וקיום המציאות, באים לידי ביטוי בתפקוד שלנו בעולם הזה?
אם האדם מסדר את עצמו נכון כלפי הסביבה, ורואה לפי מה שמתגלה לו מתוך החקירות והמעשים שלו, שהוא והסביבה הם שני מרכיבים משתנים, אז הוא רוצה להשתנות על ידי הסביבה. הוא רוצה לשנות את הסביבה כדי שהסביבה תשנה אותו, ורוצה להשפיע לסביבה כביטוי לרצון שלו להגיע להשפעה לבורא. ואז על ידי המאמצים שהאדם מפעיל, הסביבה והוא עצמו מתחילים להיות מסודרים נכון בתוך האדם.
רק באותם רגעים, זמנים, או מצבים, שהאדם מסדר נכון את היחס שלו לסביבה, הוא מיד נכנס וכביכול קופץ על סרט נע, שמביא אותו ממצב למצב, הנקרא "שנה". כי אז הוא משפיע על הסביבה והסביבה משפיעה עליו, וקיום המציאות פועל להזזת הסרט נע, והאדם עובר למצב יותר מתקדם. שיכול להיות מורגש בו לעת עתה כמצב יותר גרוע. אבל האדם עצמו מפעיל את המרכיבים האלה של עולם, שנה, נפש וקיום המציאות.
ואחרת הוא לא מפעיל אותם, אלא עולם, שנה, נפש וקיום המציאות, פועלים על האדם בצורה קבועה. אלא מפני שהרשימות מגדילות את הרצונות שבתוך האדם, הם גורמים לנו הרגשה של התפתחות הרע בעולם, בהשפעת העולם עלינו. לכן הבחירה של אדם היא רק לסדר את היחס בין עולם, שנה, נפש וקיום המציאות, בצורה הטובה ביותר להתקדמותו למטרה. כי האדם הוא המרכיב האקטיבי, הפעיל, בכל התהליך הזה.
כך גם בכל העולמות הרוחניים. למרות שיש בהם כוחות למיניהם של מלאכים, שרפים, שדים ורוחות, נשמת האדם היא החלק שמפעיל את כולם. כמו הצמחים והחיות והבהמות בעולם הזה, שנועדו רק לשרת את האדם. ואנחנו שמפעילים את כל העולם, בהפעלה נכונה שלו נהנים בעולם ומתקדמים איתו יחד. אבל מחוסר ידיעה איך להפעיל נכון את העולם ולהתייחס אליו בצורה נכונה, גורמים עוונות לכל העולם שחוזרים אלינו.
גם בעולמנו וגם בעולמות רוחניים, רק נפש האדם היא שמפעילה את כל המציאות. והכל נמצא בהמתנה, במצב הכן, ועל האדם רק להפעיל אותו. לכן האדם יכול לעבור גלגולים אחר גלגולים של חיים, אבל הם רק שלבים בהבשלת הרצון לקבל, של רצון הולך וגדל ללא תיקון. וכך מגלגול לגלגול הוא מביא לאדם משך שנות חייו יותר ויותר רע, ייאוש ואכזבה. אבל לא באותם מצבים שהאדם כבר מתחיל להתייחס נכון לסביבה. כי כל הביטוי של היחס הוא כלפי הסביבה.
"סביבה" נקרא ספרים, מורה, קבוצה. אבל הכוונה היא בעצם לעולם. המטרה השלימה היא שכל העולם יהיה "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", שכל העולם יבוא לדבקות עם הבורא. לפיכך צריך לדאוג לעולם, כמו בדברי בעל הסולם, שהאדם המפותח דואג לכל העולם. כי מתוך התפתחות הרצון, האדם מרגיש שהכלים שעוד לא מסודרים בעולם, הם כלים שלו, שקשורים לגופו, רוצה או לא רוצה. והוא לא יכול לברוח מהמערכת הכללית, אלא חייב לדאוג להם.
אות קמ"ז
"וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל, ע"י הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחי' לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל (ד"ה ולפיכך) עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל."
מהנקודה שמתגלה בלב האדם, על האדם להתחיל לגלות את כל הכלים "הרעים" שלו, הלא מתוקנים. ולראות עד כמה הוא נמצא בהפכיות הצורה מן האור המקיף שמאיר עליו. כי זה אפשרי רק "באוֹרך נראה אור". רק אם מעוררים את האור מקיף, אז רואים עד כמה נמצאים בהפכיות ממנו. וכל פעם ופעם שהאדם רואה את העביות שלו יותר ויותר גסה, נקרא שהוא עובר זמני הסתר. וכשמתגלה לו ההסתר בכל העביות, אז הוא מתחיל לגלות את האור, את תכונת ההשפעה.
לגילוי מגיעים על ידי שמתחילים לתקן את ההסתר שכבה אחרי שכבה. יש כבר מסך, וכשמגיע אליו האור העליון, הוא יכול להשתמש על ידי מסך בשכבה זכה, ולאחר מכן בשכבה יותר ויותר עבה. וככל שמשתמש בשכבות עבות יותר, יש לו יותר גילויים. וכך מגיע לגילוי עולמות עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. כי ככל שמתקנים עביות יותר גדולה, זוכים להשגה יותר גבוהה. לכן גודל העביות נקרא "מידת הדבקות בבורא", כי אותה עביות הופכים לזַכות.
שרטוט 6
לגילוי מגיעים על ידי שמתחילים לתקן את ההסתר שכבה אחרי שכבה. ככל שמתקנים עביות יותר גדולה, זוכים להשגה יותר גבוהה.
ואז "הכנפיים" שהסתירו לו את הבורא, שהיו מסכים מסתירים על הבורא, האדם לוקח את ההסתרות הללו על עצמו, כדי להיות מעל ההסתרות, ומתייחס לאותן הסתרות כהזדמנות להשפיע לבורא. ובאותם מסכים שהבורא הסתיר את עצמו, האדם מסתיר את הרצון שלו, את הכוונות לעצמו, את הכוונות על מנת לקבל. ויכול להתייחס לבורא ולהיות כמשפיע. לכן כתוב ואז "לא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך". כי "עיניים" נקרא אותו האור חוזר שהאדם מפעיל. ובאור חוזר הזה הוא רואה את היחס הנכון של הבורא כלפיו.
"הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב."
העיסוק בתורה לא תלוי בספר שקוראים, בשפה או במילים שמדברים, או בהצטיינות בידיעות שכתובות בספר. וגם לא בתכונות שהאדם נולד איתן, אם הוא חכם ויש לו זיכרון טוב או לא. אלא רק בכוונה של האדם, מה הוא רוצה מהעיסוק שלו בתורה. והכוונה הזאת, היחס הזה, הוא שקובע אם האדם עוסק בתורה או בקריאה.
"תורה" נקרא לדרוש את המאור המחזיר למוטב. ותוקף המאור שמגיע אליו תלוי בדרישה של האדם. וכמה שמאור הזה ישפיע עליו, בהתאם לזה הוא מביא לו תיקון. והאדם שנמצא בתורה, בתחילה נמצא בתורת הנסתר, שהכל נסתר ממנו, ולאחר מכן הכל נגלה.
בעל הסולם אומר בתחילת ההקדמה, שהכל תלוי ביגיעה של האדם בזמן הלימוד. עד כמה הוא דורש בזמן הלימוד, שהמאור ישפיע עליו ויחזירו למוטב. וזה נקרא "איכות היגיעה". איכות היגיעה היא הגורם שקובע כמה מהר מתקדמים ומקדשים את הזמנים.
אות קמ"ח
"ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת כמבואר."
ההסבר מהו פרד"ס הוא רק מתוך האדם. כי אנו תופסים את כל המציאות רק מתוכנו. האדם הוא קופסה שחורה עם חמישה פתחי חושים, שדרכם הוא תופס את העולם שלו, הנקרא "העולם הזה". וכך על ידי חמישה חלקים של הרצון לקבל שעליהם מותקן מסך, האדם תופס את המציאות העליונה, היינו, את מידת השתוותו עם האור. עד כמה המסך שלו משתווה עם האור לפי מידת ההשפעה לאור.
כך הוא מתאר לעצמו את העולם העליון. כי העולם העליון, כמו העולם הזה, הוא רק ציור של מה שמהווים החושים שלנו. האור מסביב לא ידוע, כי הוא מופשט. אבל בחמישה חושים של האדם, שהם על מנת לקבל, האדם מרגיש את השפעת האור עליו באותה מידה הנקראת "עולם הזה". והאדם שמתחיל לתקן את עצמו, הוא מתחיל להעמיד מסך כנגד הרצון לקבל, שמחלק את הרצון לקבל שלו לחמישה חלקים, לחמש דרגות עביות.
וכך האדם מודד את עצמו, את המסך שלו, אם הוא דומה לאיזו צורת השפעה של האור. ולפי זה מצטייר בו ציור של העולם העליון. אבל מהו אותו ציור של העולם העליון? אותם חמשת חלקי הרצון לקבל, דרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד', שנמצאים בתיקון יחסי על ידי המסך. וכל אחד מהם שמגיע לצורת השפעה על ידי המסך, משפיע על הרכב ההשפעה הכללי ביניהם, שמצייר בתוך האדם את התמונה הפנימית. עד כמה כל תרי"ג הרצונות שלו נמצאים בצורה יחסית מתוקנת זה עם זה וקשורים זה לזה.
האדם מרגיש את עצמו, את מידת התיקון שלו. ומידת התיקון הזאת היא נקראת "תמונת העולם הרוחני". לכן כל הפוסל, במומו פוסל. וכל המצדיק את הבורא, מצדיק מתוך הכלים המתוקנים שלו. ומחוץ לאדם אין תמונה של עולם, אלא רק אתלון, קניי מידה מעולים, של השפעה מוחלטת. שכלפיה, הצורות שהאדם לא גמר עדיין לתקן בתוכו, הם מהווים לו תמונת העולם. אבל לאחר שהאדם גומר לתקן את הכל, אותו עולם נעלם, והוא מזדהה עם אותו כוח עליון של השפעה מוחלטת. לכן "עולם" בא מהמילה העלם והסתר, כי אחר כך הוא נעלם מהרגשתנו.
שרטוט 7
האדם הוא קופסה עם חמישה פתחי חושים, שדרכם הוא תופס את העולם שלו. על ידי חמישה חלקים של הרצון לקבל שעליהם מותקן מסך, האדם תופס את המציאות העליונה, היינו, את מידת השתוותו עם האור.
ולכן מתחילים מעולם של הסתרה ומגיעים לעולם של גילוי. כפי שאומר הגאון מוילנא. שתורה מתחילה מתורת הנסתר, ומגיעה לתורת הנגלה. עולם האצילות הוא פשט, עולם היצירה הוא רמז ועולם העשיה הוא סוד. כי בו האדם מרגיש הסתר. ורק מבין צללים, מבחין הבחנות של צורות הסתרה, בתוך האור העליון שמאיר לו מרחוק. והוא לא יכול לעבור הלאה, עד שלא קובע אותם בהסתר כפול ובהסתר רגיל. אותו הסתר שבא כתוצאה מהעיסוק בחוכמת הקבלה, בכוונה להגיע לגילוי, לאצילות, לפשט.
אות קמ"ט
"ואחר שבאנו לכאן, אפשר ליתן איזה מושג והבחן, בד' העולמות הנודעים בחכמת הקבלה, בשמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, של הקדושה. ובד' העולמות אבי"ע, של הקליפות, הערוכים בסוד זה לעומת זה, לעומת אבי"ע דקדושה הנ"ל. ותבין כל זה, מהביאור הנ"ל, בד' הבחינות של השגת השגחתו ית', ומד' המדרגות של האהבה. ונבאר מתחילה את ד' העולמות אבי"ע דקדושה ונתחיל מלמטה מעולם העשיה.
אות ק"נ
"כי הנה נתבארו לעיל (ד"ה והנה), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עש"ה. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי ע"כ איתא בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב ג"כ יחד עם הרע, בלי להכירו, עכ"ל. פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנ"ל ד"ה משא"כ) נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנ"ל ד"ה והסתר).
והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", וע"כ איתא בע"ח (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עכ"ל. דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל.
והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל ד"ה הא'), שהיא ג"כ תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנ"ל), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". וע"כ איתא בע"ח (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עש"ה. דהיינו כמ"ש לעיל (ד"ה ואומר) בפירוש הברייתא שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו, (כנ"ל ד"ה ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמ"ש שם, עש"ה. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנ"ל ד"ה הב').
ובחי"ד של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ואע"פ), היא בחינת עולם האצילות, וז"ש בע"ח, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סו"ה לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו ית' הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנ"ל."
בעל הסולם חוזר על דבריו הקודמים, כדי לסדר בהתאם למדרגות העולמות את ההסתר והגילוי, את מידות התיקון של האדם מ"רשע" ל"צדיק", מהשגחה שנראית רעה ועד להשגחה טובה. ומספר לנו באיזו תורה האדם עוסק - בתורת הנגלה או תורת הנסתר, בפשט, רמז, דרוש או סוד - בהתאם למקומות שבהם הוא נמצא בהשגתו, בתפיסתו, בקשר שלו עם הבורא.
שרטוט 8