אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (19.7.05) על אות קמ"ד / אות ק"נ - אות קנ"ו

לאחר שהאדם עובר גלגולים בעולם הזה, ללא הכרה מה קורה איתו ומה תכלית מעשיו, וללא השאלה "מהו הטעם בחיי?", הוא מתחיל לראות את חייו בפרספקטיבה מתחילת ביאתו לעולם הזה, ועד שצריך להגיע לאותה מטרה מסוימת, הנקובה לו מראש עוד בעת לידת נשמתו. ולפני שהאדם מכיר ומבין, הוא מתגלגל לעולם הזה כדי לרכוש רצון לקבל גדול, שיאכזב אותו וידחוף אותו לרצון לקבל באיכות אחרת. לא רצון לתענוגים גדולים, אלא רצון לתענוגים שמקורם איננו נמצא במישור העולם הזה, אלא אי שם מעבר לעולם הזה.

והאדם שמרגיש כך, הוא שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, כאמצעי להשיג את המילוי. ואם הוא לומד נכון, הוא מזמין על עצמו כוחות כדברי הכתוב: "המאור שבה מחזירו למוטב". ומתחיל לפסוע בדרגות של הכרת העולם הרוחני. ומהו אותו עולם רוחני? מה שמתרחש עמוק בתוך הנקודה שבלב. אותה נקודה שבלב מתחילה להתרחב בתוכו ולהרגיש תופעות חדשות, שהאדם לא הרגיש קודם לכן, בזמן שהתפתח במישור העולם הזה, משך גלגוליו הרבים.

אלא הרגיש דחף לתענוגים גופניים, לכסף, כבוד, מושכלות. אבל אם האדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, אז מתחילות להיבנות בו עשר ספירות דנשמה, שבהן האדם מרגיש תופעות רוחניות. ובבניית הנשמה מנקודה ועד הרחבתה למבנה אינסופי הנקרא "עולם אין סוף", האדם עובר בתחילה שני שלבים ללא הכרה, ללא הבנה, היכן הוא נמצא, הנקראים "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". ולאחר שעובר אותם, ואוגר בתוכו את כל תרי"ג החסרונות להכרת תכונת ההשפעה, להכרת הבורא, להכרת הרוחניות, אז הוא נכנס לגילוי האור בתוך הרצונות האלה.

והגילוי הזה גם הוא הדרגתי. בשלב הראשון האדם עובר גילוי הנקרא "שכר ועונש". ולאחריו גילוי ההשגחה בבחינת האהבה. וכך האדם מגיע לסוף בישול הכלי, לתיקונו המלא של הכלי, הנקרא "גמר תיקון". ונעשה דבוק לבורא בתכונת ההשפעה, שאימץ וקיבל על עצמו את כל התיקונים, המתחייבים ממעמד המשפיע.

והשלבים הללו, שהאדם מרחיב את הנקודה שבלב עד לגודל של כלי אינסופי, ובהתאם לתיקון הרצונות שלו בא האור העליון על אותן הספירות, וממלא את הכלי בהרגשת הבורא, בהרגשת תכונת ההשפעה, הם נקראים "מדרגות". והמדרגות האלה מתחלקות לחמש קבוצות עיקריות, הנקראות "עולמות".

ובעל הסולם מסביר, מה הקשר בין המדרגות של העולמות לבין ארבעת המצבים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית. באיזה מצב נמצא האדם במדרגות של העולמות לפי הגילוי או ההסתר.

אות קמ"ד

"ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחי' חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.

באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן."

מעולם אין סוף הכל משתלשל דרך העולמות. בעולם אדם קדמון הנקרא "עולם הכתר", השפעת הבורא היא ללא התערבות הנברא. כמו שלומדים מד' בחינות דאור ישר. אבל מעולם האצילות, שהוא כנגד חכמה, מתחיל הנברא. לכן עולם האצילות נקרא "שורש" או "מקור" (מקור של "עַשַ"ן וקיום" - עולם, שנה, נפש וקיום), כי הוא שורש להשגחה ולהנהגה, לקשר בין בורא לנברא

עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הם ירידת הכלים של ההנהגה וההשגחה והנשמות שבתוכם, במדרגות שמהוות המעטה של השפעת האור, על הנשמות. עולם האצילות נברא, נבנה וסודר כמקור לעולמות בריאה, יצירה, עשייה, כולל העולם הזה, ללא שום הבדל בקשרים, במרכיבים, בפרטים ובמספר החלקים. אלא ההבדל בין דרגה למדרגה, הוא בחומר.

ההבדל בין החלקים והמרכיבים של עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, הוא בדומה למה שיורד ומתראה לנו בעולם הזה כהבדל בין מדבר, חי, צומח ודומם. אלא בעולמנו מדובר על חומר של רצון לקבל. חומר שהוא שונה לחלוטין. לא שונה במקצת, אלא בעל איכות הפוכה לחלוטין. ומפני שכולנו נמצאים באותה איכות של רצון לקבל, אין לנו יכולת לתאר לעצמנו את התמונה ההפוכה. כי היא הפוכה עוד למטה מהסתר כפול, עד שאי אפשר לעשות שום היפוך שלה (אינבֶרְסיה) ולדמיין ממנה את העולם העליון. למרות שגם בעולמנו יש עולם, שנה, נפש וקיומם.

שרטוט 1

מעולם אין סוף הכל משתלשל דרך העולמות, ההבדל בין דרגה למדרגה, הוא בחומר.

בעל הסולם מחלק את העולמות מבחינת הסתר וגילוי. תחילה נמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן האדם עובר מחסום ונכנס לגילוי, לתיקון הכלים. כלומר, ככל שהוא מתקן את הכלים שלו בהתאמה להשפעה, מתגלה בתוך הכלים האלה תכונת ההשפעה, אור העליון, בורא. וזה נקרא לעבור מחסום ולהיכנס להשגחת שכר ועונש ולהשגחה של אהבה נצחית. באות ק"נ הוא מסביר איך העולמות מסתדרים לפי הסתר וגילוי.

לפעמים העולמות מתוארים בצורה אחרת, כי קשה להסביר אותם כתמונה אחידה. האם לפי אורות, או לפי כלים, או לפי תיקונים ועביות. אלא תלוי על מה שמים את הדגש, או על קליטת החומר או היכן האדם נמצא בלי ידיעה וכו'. לכן ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם מתאר כמה האדם צריך להשקיע כדי בעצמו לגלות בתוכו, בתוך הכלים שלו, אור הקטן ביותר של נפש דנפש, במלכות דמלכות דעשיה. אבל בהקדמה לתע"ס הוא מתאר את מלכות דעשיה ואת עולם העשיה בכללות כהסתר. וצריך להבין את הקשר ביניהם כדי ולדעת איך זה מסתדר יחד.

אות ק"נ

"כי הנה נתבארו לעיל (ד"ה והנה), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עש"ה. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי ע"כ איתא בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב ג"כ יחד עם הרע, בלי להכירו, עכ"ל. פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנ"ל ד"ה משא"כ) נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנ"ל ד"ה והסתר).

והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", וע"כ איתא בע"ח (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עכ"ל. דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל.

והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל ד"ה הא'), שהיא ג"כ תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנ"ל), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". וע"כ איתא בע"ח (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עש"ה. דהיינו כמ"ש לעיל (ד"ה ואומר) בפירוש הברייתא שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו, (כנ"ל ד"ה ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמ"ש שם, עש"ה. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנ"ל ד"ה הב').

ובחי"ד של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ואע"פ), היא בחינת עולם האצילות, וז"ש בע"ח, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סו"ה לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו ית' הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנ"ל."

שרטוט 2

איך העולמות מסתדרים לפי הסתר וגילוי.

אות קנ"א

"ובזה תבין ג"כ, בחינת ד' העולמות אבי"ע דקליפה הערוכים לעומת אבי"ע דקדושה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. כי המרכבה של הקליפות דעשיה, היא מבחינת הסתר הפנים בב' דרגותיה, שמרכבה ההיא שולטת, כדי לגרום לאדם שיכריע הכל לכף חובה ח"ו.

ועולם היצירה דקליפה, תופס בידיו את כף החובה, שאינה מתוקנת בעולם היצירה דקדושה (כנ"ל ד"ה ולפיכך). ובזה שולטים על הבינונים, המקבלים מעולם היצירה, כנ"ל, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים.

ועולם הבריאה דקליפה, יש בידיהם אותו הכח, כדי לבטל את האהבה התלויה בדבר, דהיינו, רק לבטל את הדבר שבו נתלית האהבה. והיינו, הבלתי שלימות שבאהבה דבחינה ב'.

ועולם האצילות דקליפה, הוא שתופס בידיו אותו מיעוט הרע שאינו ניכר, שיש בבריאה, מכח בחינה ג' של האהבה, שאע"פ שהיא אהבה אמיתית מכח הטוב והמטיב לרעים ולטובים, שהיא בחינת אצילות דקדושה, עכ"ז, כיון שלא זכה להכריע באופן זה גם את העולם כולו לכף זכות, יש כח ביד הקליפה להכשיל את האהבה, מכח ההשגחה על האחרים (כנ"ל ד"ה הב')."

שרטוט 3

חצי טוב וחצי רע, הם חצי קדושה וחצי קליפה. אותם הכלים הלא מתוקנים, שמתעוררים לפני שהאדם עצמו פונה אליהם ומעורר אותם.

אות קנ"ב

"וז"ש בע"ח, אשר עולם האצילות של הקליפות, עומד לעומת עולם הבריאה ולא לעומת האצילות, ע"ש. דהיינו, כמו שנתבאר, כי עולם אצילות דקדושה, שמשם נמשכת רק בחינה ד' של האהבה, הרי שאין שם שליטה לקליפות כלל, היות שכבר הכריע את כל העולם לכף זכות, ויודע כל עסקיו של השי"ת גם בהשגחתו על כל הבריות, מהשגחת שמו ית' הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, אלא בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הבחינה הג', שעדיין לא הכריעה את העולם כולו, ועל כן יש עוד אחיזה לקליפות, אלא שקליפות אלו נבחנות לאצילות דקליפה, להיותם לעומת בחינה ג', שהיא האהבה שאינה תלויה בדבר, כנ"ל. שאהבה זו היא בחינת אצילות."

הקליפות כנגד עולם האצילות, נמצאות למטה מפרסא, כנגד עולמות בי"ע. ואם האדם מתגבר עליהן, הוא נכנס לעולם האצילות. כדי להכין את האדם לכניסה לעולם האצילות, הקליפות כנגד האצילות נמצאות לפני עולם האצילות. כמו בתיאור של בעל הסולם על האנשים שרצים ומטפסים על ההר להיכל המלך, וכל פעם נדחים באכזריות על ידי שומרים קשוחים וחזקים.

"השומרים בדרך", "הקושי לטפס על ההר", אינו אלא הקליפה שמתראה כך לאדם. אלה הכוחות שעדיין לא מתוקנים באדם. הכוחות האגואיסטיים שמחזיקים אותו, ולא נותנים לו להמשיך בדרך, אלא מבלבלים אותו ומסיטים אותו מן הדרך. אותם הרצונות לקבל הלא מתוקנים, שהם כנגד המירוץ להשגת המטרה. אבל בהפרעות האלה הם מכוונים את האדם בדיוק למטרה, ומראים לו את הכיוון, היכן לתקן את עצמו ועל מה להוסיף יגיעה.

התפקיד של הקליפה הוא חשוב מאוד. אם הקליפה לא קמה ומראה את עצמה כלפי הקדושה, והאדם לא מרגיש שנמצאים בו כלים כאלה, אלא הם נותרים בו שקטים, אין לו יכולת להתקדם. לכן בזמן ההכנה, שמתעוררת הנקודה שבלב ונכנסים להסתר כפול והסתר רגיל, צריך להוסיף רצון ומרגישים שאין רצון, כי אין עדיין קליפות. האדם לא מרגיש את האופן של הרצון, מי מבלבל אותו, איזה רצון, באיזה כיוון, כלפי מי, ולא יודע איך להתקדם.

הקליפה היא ההסבר הפנימי שנוצר באדם, שהוא המועיל ביותר להתקדמותו. ולכן "זה כנגד זה ברא אלוקים". כלומר, "חציו חייב וחציו זכאי", חצי טוב וחצי רע, הם חצי קדושה וחצי קליפה. אותם הכלים הלא מתוקנים, שמתעוררים לפני שהאדם עצמו פונה אליהם ומעורר אותם. כי באותם זמנים שלא מתעוררים גם הטוב וגם הרע, יש צורך להשקיע יגיעה רבה, כדי שתהיה באדם התעוררות לרצון כלשהו, טוב או רע.

בזמנים חסרי תועלת, שהוא לא מרגיש לא טוב ולא רע, אלא "נמצא תלוי בין שמים וארץ", וקשה לו להוציא את עצמו ממצב של חוסר הרגשה, חוסר הכרה, חוסר הבנה. כי יש לו חוסר בכל, ובעצם לא חסר לו כלום. אז הקליפות הם הכוחות הטובים, ש"כלבין דחציפין", שמתנפלים על האדם, ומעוררים ומזרזים אותו למהר ולהגיע למטרה. כמו שכתוב על פרעה, שהכביד על עם ישראל את עול העבדות, ולא נתן להם תבן ולבנים לבנות, כדי למרר להם את החיים שיחפשו בעצמם. אבל ה שמוציא את האדם משלוותו, ומכוון אותו נכון למטרה. כדברי הכתוב: "פרעה הקריב (מהמילה "קֵרֵב") את בני ישראל לאבינו שבשמים".

לכן צריך לראות את הכוחות שכביכול מתעוררים כנגד האדם בעולמות יצירה ובריאה, ככוחות המועילים ביותר. אבל רק לאדם שנמצא בסביבה מסודרת ותומכת של ספרים, קבוצה ומדריך, המאפשרת לו לעבור מהר את "השומרים" ולהגיע להיכל המלך.

מהיכן מתחילות הקליפות?

בעולם הזה אין קליפות, אלא רק עולם, שנה, נפש, וקיום המציאות, בחומר שלנו, בחומר של רצון לקבל. האור לא יכול לעבוד בתוך רצון לקבל, אלא בצורה מוסתרת, בהתלבשות בכוחות ובחוקים גשמיים, בהתאם לחומר. ולכן גם הכוחות החיוביים והשליליים שיש בעולם הזה, הם כולם בתוך הרצון לקבל. כלומר, החומר שלהם הוא שונה.

בעולם הרוחני לרצון לקבל יש תכונות מתוקנות ותכונות לא מתוקנות. בתכונות המתוקנות משתוקקים להשפעה, ובתכונות הלא מתוקנות משתוקקים לקבלה. והאדם יודע מהי קבלה ומהי השפעה. "קבלה" נקרא כמו פרעה לרצות שהבורא ישרת אותי. האדם רואה את התענוגים הרוחניים שיש בכוח העליון, בהתגלות האלוקות, בהשפעה, ורוצה שהתכונה הזאת תמלא את הכלים דקבלה שלו.

בדומה בעולם הזה לאדם שצובר ידע, כוח וממון רב, ומתחלק עם כל העולם. ולכן בכל העולם מכבדים אותו ומודים לו ומשבחים אותו. אבל מקנאים במעמדו, לא משום שחילק את הכל ונתן לכולם, כי זה איננו מובן לאיש, אלא מבינים ורוצים את הכבוד והערכה שהוא מקבל מכולם. אבל הרצונות האלה נקראים "להשפיע על מנת לקבל". בעולמנו זה מתבטא בצורה חומרית בלבד, אבל ברוחניות הקליפה עצמה היא ממש כנגד הקדושה.

אות קנ"ג

"ונתבארו היטב, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, והקליפות שהן בחינת הלעומת של כל עולם ועולם שהם מבחינת החסרון שיש בעולם שכנגדו בקדושה, והם שמכונים ד' עולמות אבי"ע של הקליפות, כמבואר."

עניין העולמות איננו חלוקה מלאכותית של תיקון הכלים, אלא כל אחד מהעולמות כולל תרי"ג כלים. זאת אומרת, מנקודה שבלב הנשמה של האדם רק מתרחבת. באותן עשר ספירות או תרי"ג רצונות, היא עולה ומתקנת את עצמה לרמה אחת, אחר כך לרמה שנייה, לרמה שלישית ולרמה רביעית. לכן מחלקים לרמות, וכל שחזור של תיקון ברמה יותר גבוהה, מכנים אותו כעולם אחר, כי תרי"ג הרצונות מקבלים תוספת מהותית לעומת מצבם הקודם.

בנקודה שבלב, תרי"ג הרצונות גלומים כמו גנים בזרע, שנמצא בהם כל המידע העתידי והתכונות העתידות להתפתח באדם. הכל מוגדר ונמצא בלי צורך לשנות, למעט בחירתו החופשית של האדם, שאותה על האדם עצמו להוסיף. ומהי אותה בחירה? הבחירה בסביבה. זאת אומרת, במידת האור מקיף שיצליח להאיר עליו, כדי שיתקדם יותר מהר. ותרי"ג הכלים האלה של עשר ספירות, הם שנמצאים כל פעם בתיקון מהותי אחר ושונה.

מצד הכלים, אלה מצבי תיקון הנקראים: "הסתר כפול", "הסתר רגיל", "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית". מצד מהות התיקון הם מוגדרים: "כולו רע", "רובו רע", "חציו טוב וחציו רע", "כולו טוב". ומצד ההשגחה, מצד גילוי הבורא, קוראים להם: "הסתר כפול" "הסתר רגיל", "השגחת שכר ועונש" ו"השגחה של אהבה נצחית". אבל הכל רק כינויים שונים של יחס בין אור לכלי ולא עוד.

שרטוט 4

כל אחד מהעולמות כולל תרי"ג כלים. זאת אומרת, מנקודה שבלב הנשמה של האדם רק מתרחבת. באותן עשר ספירות או תרי"ג רצונות, היא עולה ומתקנת את עצמה.

ויש ביחס הזה הבחנות פנימיות רבות ושונות. כי הכלים מיתקנים לא רק מפני עביותם, אלא מפני הקשר בין תרי"ג האיברים שבתוך הנשמה. קשר של חשיבות, כמו שיש בין איברים בגוף האדם. שאיברים פנימיים כמו, טחול, כבד וכליות, הכרחיים לקיומו של האדם יותר מאיברים חיצוניים כמו ידיים ורגליים. וכך הכלים לא מסודרים בהכרח לפי עביותם, אלא יש ביניהם יחס של חשיבות אחרת. מפני שהכלים העבים בהצטברות מיוחדת ביניהם, מתפקדים ברמה אחרת, ונעשים חשובים יותר מכלים זכים. זאת אומרת, הם מגיעים לתיקון מהר יותר מכלים זכים, למרות שהכלים הזכים צריכים להגיע לתיקון לפניהם. ההבחנות האלה מסודרות גם לפי היחס בין ג' קליפות הטמאות לקדושה, ולקליפת נוגה שביניהם.

כל זה איננו מתברר לאדם מתוך לימוד בספרי קבלה המעטים שכתבו המקובלים, אלא מתוך ניסיון שהאדם רוכש בדרך. כי המדרגות הן דומות כולן. וכל אדם שנכנס לגילוי ולו הקטן ביותר, הוא כבר מתחיל להבין את העקרונות לפיהם הכלים מגיעים לתיקון, וסדר סיבה ומסובב שבהם. והניסיון שהאדם רוכש, הוא נקרא "תורה". הוא עובר על כל תרי"ג הכלים שלו ומתקן אותם, וזה נקרא "מקיים תרי"ג מצוות". ומהתהליך הזה הוא "לומד תורה". זאת אומרת, את כל הדרך שעוברת בתרי"ג הכלים. ולכן תורת הקבלה לומדים תחילה בסוד, ורק לאחר מכן בדרוש, רמז ופשט. כי האורות הולכים ומתגלים באותם הכלים.

והאדם רואה את הסדר בין הכלים, באיזו צורה הם מתחברים, באיזה חוקים הם מתנהגים ומונהגים. ומתוך זה הוא רוכש את התוֹכְנַה הנכונה של הכלים שלו, של תרי"ג הרצונות שבתוך הנשמה. וזה נקרא "לרכוש תורה", "להבין את התורה". זאת אומרת, איך הבורא ברא את הכלים, איך הוא סידר אותם בתוך גוף נשמת האדם. ואיך הם מלכתחילה מחוברים כך להיות בעל מנת להשפיע, מותאמים להפליא להשפעה לא מוגבלת מצד האור. והאדם לאט לאט משיג איך אפשר במספר מוגבל של כלים, ובחיבור קבוע ביניהם שנקרא "עולם, שנה, נפש", להגיע לקיום של המציאות שכולו רק להשפעה.

"והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים."

מקריאה ועיון בספרי הקבלה נוכחים לדעת, שהם אינם מיועדים לאנשים שמתחילים בדרך, או שמבינים קצת. אלא צריכים לשלוט היטב בשתי שפות, בארמית ובעברית, ולפתח גישה נכונה לספר. האדם חייב היה לקבץ את הידיעות שלו, ולהעמיד אותם על עקרונות ברורים ויסודות מוצקים, כדי להיות מסוגל להבין קצת. כי בספרים האלה קופצים ישר מעולם לעולם, בלי שום הקדמות, בהסברים מרומזים, בחצאי מילים, מתוך כוונה להסתיר. רוצים לגלות, אבל עושים זאת בהסתר ובחשאי. בצורה שבעל הסולם מגדיר כ"גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

משך כל ההיסטוריה, עד בעל הסולם, לא היה מקובל שכיוון את ספריו, לאלה שאינם בעלי השגה. אלא כל אחד ואחד מהם ידע, שהוא כותב למישהו שנמצא לפחות בעולם היצירה, או בדרגות למעלה ממנו, בעולם הבריאה וכל שכן בעולם האצילות, שבו האדם מבין מתוך עצמו את כל התהליך. אבל הכתיבה שלהם אחד לשני, העשירה כל אחד מהם והעבירה אותו הבחנות נוספות, כי הנשמות נכללות זו מזו. ומקריאת ספרים אחד של השני, הם יכלו להתחבר ולהגיע לתופעות יותר ויותר נעלות. ואין חשיבות אם המקובל חי או נפטר מן העולם, כי הקשר מתקיים בין הנשמות. הנשמות מתחברות בכלים נצחיים, ואז מוסיפים תיקונים.

כל המקובלים, מלבד בעל הסולם, כתבו ספרים לבעלי השגה בלבד, כי משך כל ההיסטוריה עד אמצע המאה העשרים, חל איסור לגלות את חוכמת הקבלה. אמנם היו מקובלים שניסו לגלות אותה, אבל הם ידעו שטרם הגיע הזמן להתפתחות כללית, ולא ניתן לגלות את חוכמת הקבלה. אלא רק לכלים שמשתוקקים אליה, שמאוכזבים מהתפתחותם האגואיסטית, ובתוכם כבר קיימת הבנה פנימית אפילו ללא הכרה, שבכלים על מנת לקבל, היינו, בקיום לעצמם, אי אפשר להמשיך. ורוצים אף מעבר לכך, להתעלות מעל כלים דקבלה, מעל הטבע שלהם. למרות שאינם מודעים לאותו רצון, אבל ישנה בהם הכנה לזה.

וכך מימי הביניים ואילך, היו מקובלים שחשבו להקדים ולגלות את חוכמת הקבלה, כפי שעשו רמח"ל, בעל שם טוב, האר"י, אבל לא מתוך שהכלים היו מוכנים. אלא מפני שעל ידי ההארה הזאת, אפשר היה לעודד ולזרז את התפתחות הכלים, עד למצב של נקודה שבלב. זאת אומרת, שהאור העליון ישפיע עליהם בצורה כזאת, שהנקודה שבלב תתחיל להראות את עצמה. אבל להבין בצורה ברורה מה כתוב בספרי הקבלה, אפשר רק בתנאי שהאדם נמצא בדרגה רוחנית, שמתקן את כְּלֵי ההרגשה וההבנה שלו, ויודע לבצע בתוכו מה שכתוב בספר.

כי ספר קבלה הוא כמו ספר בישול. שלא מועיל לשבת ולקרוא אותו סתם כך, אלא צריך לקחת מצרכים ולהתחיל לבשל. ואז אפשר לדעת על מה מדברים. אם לא יודעים מה עושים עם הקמח, עם הביצים, עם החמאה ועם המלח והפלפל, אי אפשר לתאר איזה מאכל יצא. אלא מי שנמצא בדרגה רוחנית, ויודע מה הם המרכיבים, הכוחות והכלים המתוקנים, הוא יכול לתאר לעצמו על מה מדובר. ואם הוא מבצע את ההוראות כמו שכתוב בספר, הוא עובר ופוסע בתוך התהליך, ואז מתקן ומרחיב את עצמו. כך בנויים כל ספרי הקבלה, כי חוכמת הקבלה היא לימוד מעשי מאוד.

ספרי הקבלה, שהם המדריך הרוחני של האדם, מיועדים לשני סוגי אנשים. לאלה שעדיין לא מסוגלים לבצע ברצונות מה שכתוב בספר. אין להם מסכים, והם לא יכולים לבצע זיווגי דהכאה כמו שהספר מורה לעשות, כדי להמשיך אורות ולעשות פעולות רוחניות, פעולות השפעה. ולאלה שמבצעים על עצמם בפועל פעולות רוחניות, ונמצאים בהשגתם מעולם היצירה ומעלה. ספרי הקבלה נכתבו בעיקרם רק לאנשים האלה, כדי שיזרזו את עצמם ויקצרו את זמני ההתפתחות והתיקון.

אבל החל מזמנו של האר"י, המקובלים ראו צורך לפתוח את חוכמת הקבלה לאנשים אחרים. כדי לזרז את התפתחות הנקודה שבלב, מתוך התענוגים דעולם הזה, תענוגים גופניים ותענוגים לכסף, כבוד ומושכלות. במטרה שהעולם כולו יגיע מהר יותר לנחיצות לפתח את הנקודה שבלב. וירגיש חובה להתרומם מעל העולם הזה, כי אחרת ישקע בריקנות וחוסר אונים. לכן המקובלים של הדורות הללו, כולל בזמננו בעל הסולם, כתבו ספרי קבלה במבנה מיוחד שמכוּוַן לעורר את הנקודה שבלב, ולפתח אותה בזמני הסתר כפול והסתר רגיל. עד שהאדם מגיע לדרגות שמבין ורואה, כדברי הכתוב: "נשמת אדם תלמדנו".

ולכן ייחודם של ספרי בעל הסולם איננו בכך, שהם מובנים יותר ומהנים יותר לקריאה מיתר ספרי הקבלה. כי הם כתובים בסגנון מדעי, בהברה קלה, קרובה יותר לשפה המדוברת, כולל התרגום מארמית לעברית של ספר ה"זוהר". אלא דווקא משום שבעל הסולם כיוון את ספריו להתפתחות הנקודה שבלב, לעזור לתלמיד המתחיל לחצות את תקופות ההסתרה. אבל אין זה מפחית את ייחודיות ספריו, בכל מה שקשור להתקדמות בדרגות עולם האצילות. עוד נצטרך להכיר בייחודיות הזאת ולהודות לו עליה. אבל המיוחד בספרים האלה, שיש בהם הכנה למתחילים.

ואין להם תחליף בכל ספרי הקבלה שנכתבו בעבר, כולל ספר ה"זוהר" וכתבי האר"י, לסייע למתחיל לעבור טוב את כל התהליך הרוחני עד הכניסה לגילוי. לכן אין חשיבות ללימוד קבלה מספרים אחרים, "ספר הבהיר", רקנאטי, רמ"ק, או אפילו ספרים שנכתבו לאחר האר"י. כי האדם המתחיל לא יכול לקבל סיוע מספרים אחרים, למעט מספרי בעל הסולם. בגלל אופן הכתיבה הייחודי שלהם, שמכוון למתחיל, שנמצא בדרגות ההסתרה.

"אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר."

האדם שנמצא כבר בגילוי עולמות עליונים ורואה ומרגיש אותם בעצמו, מה הטעם הוא מוצא בקריאה בספרי קבלה? בדומה לאדם בעולם הזה, שלא יכול לגלות בעצמו את כל העולם. אלא אנשים שונים מסתובבים בעולם, חוקרים ומגלים כל מיני תופעות טבע וחוקים מיוחדים. והם כותבים ומספרים לכולם על אותן תופעות. ומעצמו האדם לא יכול לדעת על העולם הזה שבו הוא נמצא. מעצמו הוא יכול לדעת רק על המקום שבו הוא חי, איך להתנהג עם הסביבה הקטנה שלו. כי כמה שיטייל ברחבי העולם ויתבונן בחמישה חושים, הוא לא יגלה את כולו.

לכן עלינו לקבץ עוד ידיעות. וידיעות לוקחים מקריאה ועיון בספרים. מה הם "ספרים"? אנשים גדולים מרגישים וחוקרים תופעות בעולם הזה, ומספרים בצורה תמציתית ומֵמֵצַה, מה שהם עוברים ומרגישים ומלקטים משך שנים ארוכות. הם מקבצים את כל הידיעות במבנה שנקרא "ספר". וממנו האדם יכול לשתות את החוכמה שלהם, ולקבל בכמה שעות את כל הניסיון שצברו משך שנים. והדרך הזאת היא מועילה מאוד להתפתחות.

לכן מדור לדור נעזרים יותר ויותר במידע שבא מאחרים, כי רק כך גדלים ומתפתחים. אי אפשר לבוא ולהיוולד לעולמנו בלי ספרים, בלי לקבל איזה מטען מהדורות הקודמים. וגם מי שנכנס לעולם הרוחני מרגיש את עצמו כנולד. ולכן זקוק לספרי המקובלים כספרי הדרכה, שיסייעו לו וידריכו אותו בהליכה בנתיבי העולם הרוחני. בשבילים הרוחניים עוברים אנשים רבים שיכולים לספר עליהם. אבל הם כותבים סוגים שונים של ספרים. יש מקובלים שכותבים ספרים מתוך התרשמותם האישית. ויש מקובלים שהם נשמות מיוחדות, שכוללות את כל המציאות, שיחד עם זאת יכולים להיכנס למחקר פנימי של ההשגחה. זאת אומרת, הם מסוגלים לעסוק גם בהשגחה כללית וגם בהשגחה פרטית.

התועלת מהספרים שלהם גדולה מאוד, כי היא פותחת לאדם את כל היקף תכונת ההשפעה, שפועלת בכללות על מבנה הנשמות, ובפרטות על כל אחד ואחד. כמו הגורמים המשפיעים על האדם שמתחלקים, למצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה, כך ההשגחה שמשפיעה על האדם, מתחלקת להשגחה חיצונית והשגחה פנימית. והנשמות האלה יכולות לכלול יחד את שני סוגי ההשגחה, ולהביאם לידי מצב בתוך האדם המתפתח, שבכל שלב ושלב הוא יודע איך להתנהג בין הפנימיות שלו לחיצוניות. איך להסדיר במהירות את שני חלקי הכלים שלו, הפנימיים והחיצוניים, שנראים לו כרגע כעולם חיצון והוא בפנים בתוכו. כדי להתקדם למצב ששתי צורות ההשגחה האלה יתחברו לאחת, יחד עם הכלי שלו שיתחבר כאחד, הכל ככלי פנימי.

הספרים שמתארים כך את ההשגחה, ספרי האר"י, בעלי הזוהר ובעל הסולם (וכמובן משה רבנו, והנביאים), הם הספרים שצריך להסתייע בהם במיוחד. יתר הספרים פחותים מהם בחשיבותם. כי כתבי בעל הסולם מספיקים לאדם מתחילת הקו ועד סופו, כדי להגיע לגמר התיקון. הספרים שלו, פירוש הסולם על ספר הזוהר, ופירוש כתבי האר"י ב"תלמוד עשר הספירות", מספיקים לאדם כדי לעבור "בֵּבִטְחוֹ"', במהירות, את כל דרכי התיקון.

"כן הענין שלפנינו, אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה."

האם האדם יכול להתקדם ללא עזרת הספרים, אלא רק מ"נשמת אדם תלמדנו"?

בעיקרון, האדם יכול להתקדם בלי ספרים ובלי סיוע. הוא נמצא בעולם הזה, עומד באמצע העולם וסביבו עצים, ציפורים, עם או בלי בני אדם, והוא חי. וכאשר הוא חי, הרצון שלו מתפתח ודוחף אותו לכל מיני מעשים ומקרים, לקבץ אותם, להבין אותם, יותר לנצל אותם לטובת עצמו. הוא נעשה פתאום זקוק לזולת, כי הרצון שגדל בו צריך עוד דברים, שרק הם יכולים לעזור לו להשיג. ומאין ברירה הוא עוזר להם.

הרצון דוחף את האדם להתפתחות, להבין יותר את העולם, לבנות משפחה ועוד. הרצון הוא זה שמפתח את האדם. הרצון גדל על ידי הגן הרוחני, הרשימות, שכל הזמן מתפתחות ויוצאות לגילוי. ומתוך זה מתעוררת באדם יותר דרישה להבנה והרגשה במוחא ובליבא. אבל בלי צורך בסיוע מאף אחד. אלא הרצון דוחף את האדם להתפתחות מבלי שיזדקק לספרים, או להורים שילמדו אותו. כמו האדם הראשון, שגילה בעצמו לפני 5765 שנה, בלי שאף אחד לימד אותו. או אברהם אבינו, שתחילה האמין כמו תרח אביו בכל מיני כוחות.

ומה היתה האמונה הזאת בכל מיני כוחות? כמו הפיסיקאי של היום, שמאמין בכל מיני כוחות, כוח המשיכה, כוח אלקטרוסטאטי, כוח אלקטרומגנטי, כוחות של ואקום, לחץ ועוד, שהם מנהלים את העולם. ומהי אותה אמונה? המחשבה שכל הכוחות האלה, הם השולטים בעולם. והם אכן שולטים. המדע שלנו, הוא לימוד השליטה של הכוחות האלה, שהאדם משתדל לנצל אותם לתועלתו. אבל הוא לא מצליח לעקוף או לכופף או לשבור את הכוחות האלה. כי מדובר בכוחות הטבע שאין בכוחנו לעשות איתם משהו, אלא רק להשתמש בהם לטובתנו ברמה מסוימת.

ובכוחות האלה בדיוק האמינו גם האנשים בעבר, ללא שום הבדל. אבל אם מתפתחת באדם נקודה שבלב, אז הוא מוכן בצורה טבעית לגלות את הכוח העליון. כי הכל תלוי ברצון. וללא נקודה שבלב, לא יעזור לאדם לקרוא תלי תילים של ספרים, או לשמוע אלפי מורים, שיספרו לו מהבוקר עד הערב על חוכמת הקבלה. אלא הוא יישאר בעולם הזה כמו חתול מנומנם, שרובץ למרגלותיו של המקובל שנמצא בעולם האצילות.

הרצון הוא חומר הבריאה היחיד. ורצון שלא גדל לנקודה אחת שקשורה להשפעה, לא מרגיש שיש עולם של השפעה, מהות כזאת, יכולת של השפעה, ונשאר אדיש כלפיה. כי אם אין רצון לרוחניות, האדם מנותק מלראות ולהרגיש אותה. לכן הכל תלוי ברצון. וכל מה שהמקובלים מורים עליו בספרים, נועד לזרז את התפתחות הרצון. ולהוות אמצעי לזירוז התהליך ביתר הצלחה וללא כישלונות. אבל כולם יבואו לתיקון, כי "לא ידח ממנו נדח". אלא הכל יתגלגל ויבוא לשורשו ו"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם". הרצון יתפתח ובהכרח ידחוף את האנשים. אבל ההבדל הוא במידת הייסורים, אם מעט או הרבה, במהירות או לאט לאט.

ואם האדם נכנס לקבלה, הוא מתחיל לברר את שני הנתונים הללו, יותר מהר או יותר לאט, ייסורים או תענוגים, ולבנות בתוכו עולם חדש שלם. ומתוך המחקר הזה של מה כדאי ומה לא כדאי, מתחילה להתפתח בו תכונה אחרת, תכונת ההשפעה. בועה הולכת וגדלה שרק מושתתת על רצון לקבל, שמרגיש הרבה או מעט, תענוגים או ייסורים. אבל האדם מתחיל להתעלות לערכים אחרים, לערכים של השפעה. לא איכפת לו, מהר או לאט, ייסורים או תענוגים, שכר או עונש, אלא הוא רוצה להיות דבוק להשפעה. וההתעלות הזאת נקראת "אהבה בלתי תלויה".

הקבלה מפתחת באדם כלי שונה לחלוטין. אבל כלי שמתבסס על הרצון הקודם. על רצון לקבל שבצורה כזאת מתפתח. עד דרגה אחרונה של התיקון, הוא מעורר את האדם כקליפה שדוחפת אותו להתפתחות. הרצון לקבל הוא לבדו מספיק לאדם. והסביבה מתחילה להועיל לו, רק לאחר שהאדם מתחיל להבין ולקבל את הסביבה. ומה שכתוב בספרים על הצורך בסביבה, לא מעיד שמרגע זה ואילך, האדם הולך ומממש את מה שכתוב. אלא רק אם יש לו רצון, הכרה, הבנה, שהוא חייב להתחבר, אחרת הוא מפסיד, אז האדם בא ומוכן להשקיע את עצמו בסביבה. כמו פועל שיודע, שאם לא ישקיע את עצמו בעבודה, לא יהיה לו בערב מה לאכול.

לכן, אפילו לאחר כל העיון בספרים, ההתקדמות שלנו תלויה ברצון. אבל הספרים, הם באים כדי לסייע. כמו שהאדם עובר בצורה חופשית התפתחות לא מודעת כל הגלגולים משך ההיסטוריה. כך הוא יכול להמשיך ולהתפתח לאחר שמתגלה בו הנקודה שבלב. אלא יעברו עליו גלגולים רבים, עד שהוא בכל זאת יגיע לספרים, כדי לזרז את עצמו. כי כמעט בלתי אפשרי להתקדם, בלי האור המקיף שמגיע מהספרים. אבל רק "כמעט", כי הספרים הם בכל זאת רק לצורך זירוז והבנה, ואותו דבר אפשר להשיג גם מתוך הייסורים. אלא ההשגחה מסודרת סביבנו בצורה כזאת, שהיא מסדרת לאדם הזדמנות להגיע לסביבה נכונה של ספרים וחברה. ולפי הרצון שמתפתח בו, האדם קובע את היחסים בינו לבין הסביבה.

כמו שלומדים ב"מאמר החרות", שכל היכולת של האדם לזרז את התפתחותו, טמונה בהשפעת החברה. כי הסביבה משפיעה לו כוחות להתקדמות, הכרת הרע והכרת הטוב, וגדלות ההשפעה. אלא צריך לראות בזה סיוע בלבד. לכן נאמר בקבלה, שאין כפיה ברוחניות. אם אין לאדם רצון, אסור ללחוץ עליו. אלא בחינוך נכון, בהתפתחות נכונה, כל אחד צריך לשפוט את עצמו אם הוא מוכן או לא מוכן. ואסור בקבלה ללכת לאדם ולחייב אותו. אלא אם הוא עצמו בוחר להשתייך לחברה רוחנית, ואז החוקים שלה מחייבים אותו. אבל אם באים בצורה מחייבת לאדם, שאין לו לאן לברוח, אין זה חינוך, אלא דיכוי.

ובעל הסולם מסביר, שבצורה כזאת הורסים את הנשמה של האדם, ויהיה עליו לחזור ולהתגלגל מספר רב של פעמים, כדי לתקן את מה שנכפה עליו. וכך גם מי שגרם לכפיה הזאת. לכן אסור לכפות על האדם, אלא ללכת איתו לפי הרצון. כי גם ללא ספרים, האדם יכול להגיע לגילוי עצמו. או מתוך רצון כמו אברהם אבינו, או מתוך ייסורים, כמו אותו רוסי שהגיע יום אחד לרב"ש, עם ספר שירים על עולמות בי"ע ואצילות, שכתב בעברית רהוטה ופיוטית במחנה כפיה בסיביר, למרות שלא ידע מילה בעברית. אלא מתוך צער גדול וייסורים מרים וגם מתוך בשלות הנשמה מגלגולים הקודמים, הוא הגיע לגילוי בזמן הכתיבה, והחל לתאר אותו בעברית, בלי סביבה, בלי ספרים, בלי בעל הסולם ורבי שמעון. אבל אין לאחל דרך ייסורים כזאת לאף אחד. ולכן המקובלים מסדרים לנו ספרים.

אות קנ"ה

"ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."

לעורר אור מקיף אפשר רק מתוך חשק ורצון. ואם אין חשק ורצון, אפשר לקרוא בספרי המקובלים, אבל בלי להיות קשור לטקסט. אלא לחקור את הטקסט כמו היסטוריונים למיניהם, שעוסקים בחקירת טקסטים של המקובלים, אבל לא ניכרת עליהם השפעתו. "להבין מה שלומדים" נקרא "הלב מבין", שרוצים להרגיש. והבנה שסתם מחברים זה עם זה בצורה שכלית בלבד, לא עוזרת. כי לחוכמת הקבלה חייבים להגיע מתוך רצון, מתוך דחף, מתוך חיסרון, מתוך הרגשה שחסרה לו הרגשה.

ולכן יש שתי גישות כלפי העיסוק בקבלה. גישה מדעית קרה של מחקר פילוסופי, וגישה שבאים לעיסוק בקבלה עם הרצון, שרק היא נקראת "ללמוד קבלה". ההבדל הוא עצום, בין מה שאומרים על הקבלה חוקרים באקדמיה, ומה שאומרים המקובלים על כל עניין בקבלה, החל ממי כתב את ספר הזוהר ועד מהי קבלה. ולכן למרות שחיצונית לומדים כביכול מאותו מקור, למקובלים כמעט בלתי אפשרי להתקשר איתם, כי בחקירה אקדמית סורקים כביכול את הטקסט, ולא מגיעים לפנימיות הכתוב, לרצון להיות בתוך אותו מצב, אותו עולם, שעליו נכתב.

האם האדם עלול לגנוב מעצמו התפתחות אישית אם הוא לא מגלה בעצמו?

העולם קיים עשרות אלפי שנים. ומשך ההיסטוריה הארוכה גובש בו ידע רב. ואף אדם לא מסוגל מיום לידתו ועד יום מותו, לעבור את כל מה שאחרים עשו, למרות שמעשיהם מזרזים את התקדמותו. והאדם גם לא צריך לגלות את כל הגילויים האלה בעצמו, כי כולנו נשמה אחת. והעולם הזה לא נועד כולו לאדם אחד בלבד, אלא בתנאי שאותו אדם מתחבר עם יתר הנשמות, ויחד עם כל הנשמות רוכש בהשפעה הדדית את העולם כולו. הוא יכול להגיע לבדו להכרת חוכמת הקבלה ולהתעלות לעולם הרוחני. אבל גם בדרך הזאת הוא יצטרך להתקשר לנשמות האחרות, כדי לקבל מהן הדרכה בלתי כתובה ולהחליף ביחד השגות. ואין לנו ברירה אחרת, כי רק כך חייבים להתקדם.

"פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." מי שמשתוקק למטרה נקרא "ישראל". אבל גם אם הדרך שלו קשה ומייגעת, אם הוא הולך "ישר" ל"אל", אז הוא יגיע למטרה. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." כי כל אחד ואחד נמצא בגמר התיקון, ורק צריך לגלות אותו לעצמו. והגילוי הזה כלפי כל אחד ואחד, זו הדרך שאנו עוברים.

"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים".אותו האור שממלא את כולם בסוף הדרך, במצב שמסודרים כבר בנשמה אחת כאיש אחד בלב אחד, יכול להאיר לכולנו כבר עכשיו. כי כולנו באותו מצב של נשמה כללית הנקראת "אדם הראשון", סכום של שש מאות אלף נשמות. אלא שמרגישים מחולקים ונפרדים, מבלי לדעת או להרגיש שנמצאים במערכת אחת, קשורים זה לזה, במצב שאיש אינו חופשי, אלא קשור לכולם. כלומר, מקושר לעוד 599,999 חלקים, שמקושרים גם הם אליו. ובעצם מחזיקים בידם את נשמתו. ואין מה לעשות.

המבנה הזה מסודר כמבנה קשיח. הוא לא נשבר במובן שמתארים, אלא נשבר הקשר כלפי יתר הנשמות. שהאדם מרגיש את עצמו מבודד מיתר הנשמות, ולא שייך אליהם. לכל היותר, שיכול להשתמש בהם ולנצלם. אבל לא ששייך אליהם, והם שייכים לו כגוף אחד. וזה נקרא "שבירה". השבירה איננה מבנה שקרס ולא קיים. מבנה הנשמה הכללית קיים ומתפקד לעד. רק "האני" של האדם, הוא נקרא "שבור". כי הוא לא מתפקד במבנה של הנשמה הכללית כחלק אינטגראלי ופעיל. אלא הוא כמו תא סרטני בגוף, ש"אוכל" את כל התאים שנמצאים סביבו. זאת אומרת, לוקח מהסביבה הכל לתועלתו, ובכך גורם מוות והרס לעצמו. כוח ההסתרה, כוח השבירה הזה, קיים בכל נשמה ונשמה. ועל האדם להכיר בכך. ובעצמו לתקן את ההשתתפות שלו עם כל יתר הנשמות.

כל הנשמות מתקיימות באותו מבנה במלוא ההשפעה ההדדית. וכלפי השפעה הדדית הן נמצאות במה שנקרא "העולם הזה". או ב"הסתר כפול", או ב"הסתר רגיל", או ב"התגלות שכר ועונש", כלפי אותו מבנה של "אדם הראשון", שבו כל הנשמות נמצאות בייחוד אחד, בכלי אחד, עם אור אחד. לכן צריך לראות תמיד לנגד עינינו את התמונה הזאת, ולכוון את עצמנו בכל פעולה ופעולה, שהוא יתגלה לפנינו. ואז הפעולות של האדם כלפי הקבוצה, כלפי הספר, כלפי המדריך וכלפי עצמו, הן נכונות תמיד ביחס לחוקיות שפועלת עליו, כדי שחוקי העולם ("עולם" נקרא כלי של סכום הנשמות) יפעלו עליו בצורה היעילה והטובה והנוחה ביותר.

שרטוט 5

אותו האור שממלא את כולם בסוף הדרך, במצב שמסודרים כבר בנשמה אחת כאיש אחד בלב אחד, יכול להאיר לכולנו כבר עכשיו.

צריך לקחת בחשבון רק חוקים מאותו מצב שנמצאים בנשמה הכללית. חוקי עולם האצילות שכולם נמצאים בכלי אחד מלאים באור אחד "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא" או "איהו דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". כי רק המצב הזה פועל במציאות. והמציאות שאנו רואים ומרגישים כעת היא הסתרה, שאיננה מבטלת את החוקים והפעולות שפועלים במציאות. כי כמו שמתואר במאמר "גילוי פנים של ה' יתברך", הכל כלפי המקבלים בלבד. לפיכך מעוררים מלמעלה רק אותו אור מהמצב, שבו כולם מחוברים ונמצאים בהשפעה הדדית. ואז אותו האור שמתגלה בכלים, הוא נקרא "אור פנימי". אבל מחוסר תיקונים כולנו נבדלים מהמצב ההוא. ולכן כלפי הכלים הנוכחיים שבהם אנו נמצאים, האור הזה נקרא "אור מקיף".

שרטוט 6

מעוררים מלמעלה רק אותו אור מהמצב, שבו כולם מחוברים ונמצאים בהשפעה הדדית. ואז אותו האור שמתגלה בכלים, הוא נקרא "אור פנימי".

מהו התנאי להשיג חשק ורצון חזק?

התנאי היחידי להשגת חשק ורצון חזק, הוא יגיעת האדם כלפי הסביבה. כי חשק ורצון ראשוני מתעוררים בנו מבפנים, לפי התפתחות שרשרת הגן הרוחני. אבל להוסיף עליהם, תלוי כבר באדם עצמו.

"שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו," מאותו מצב אמיתי, היכן שנמצאים בייחוד, האורות המקיפים מאירים לאותו מקום שנמצאים בו בפירוד. אותו אור פנימי שנמצא יחד כלי עם אור, מאיר למצב השבור "מרחוק", זאת אומרת, בצורה חלשה, שמורגשת מעט חיות. אבל האור הזה נותן כיוון מהיכן הוא בא. ואז האדם לא רק מרגיש שיש לו משהו ממקום יותר גבוה, יותר טוב, אלא מרגיש שהמקום הזה מושך אותו, שהוא מביא עימו מגמה מסוימת.

שרטוט 7

יכן שנמצאים בייחוד, האורות המקיפים מאירים לאותו מקום שנמצאים בו בפירוד. אותו אור פנימי שנמצא יחד כלי עם אור, מאיר למצב השבור "מרחוק".

"אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." מה הם "אורות מחכים"? האדם מרגיש בתוך החסרונות שלו, שעליו להזדרז כדי להגיע לתיקון, ואז האור שמיועד לגרות אותו ולעמוד לפניו, נעשה מורגש בו. וכך האור הזה "מתלבש" בו, ממלא אותו. כלומר, האדם מבין אותו ומרגיש אותו. האור הזה נותן לו מילוי רגשי ושכלי. וכאשר האור הזה ממלא את פנימיותו, האדם נמצא במצב אחר, בעולם אחר.

מהו היחס הנכון כלפי האור שעומד ומחכה?

העיקרון הוא, שהאדם מתקדם רק מתוך חיסרון. אמנם "נשמת אדם תלמדנו" פועל גם לפני הגילוי. אבל לאחר שהאדם משפיע לחברה, ומעורר על עצמו השפעה מהחברים והספרים, אין לו מה לשאול מה עוד לעשות. אלא רק דרך סביבה הנקראת "ספַרים וסופרים", הוא יכול לקבל כוחות נוספים שיעזרו לו להתפתח. חוץ מזה אין לו יותר אמצעים.

מהי הבקשה מהאורות לבוא ולתקן?

האדם פונה לרצון שלו שישתנה ויהיה לרצון אחר. זה נקרא "רצון שיהיה רצון". בפנייה הזאת הוא מזרז את תיקונו. הוא לא פונה לחוק חיצוני ודורש שישתנה. הוא לא צועק ומבקש מחוק המשיכה להתבטל, ומקווה להצליח לעוף בשעה שהוא קופץ מגג בניין. אלא הוא דורש מהכלים שלו שישתנו. כלומר, משהו שלא קיים בעולם שלנו. הוא כאילו "לוקח מצנח" או "מפעיל מנוע" כדי בעזרתם לעוף באוויר. "תיקון הכלים" לא נקרא לשנות את החוקים, אלא תוספת על מה שיש כדי להסתדר באותו החוק.

"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."

אם יש לאדם חשק ורצון והכנה לכיוון הנכון, שבאים בהדרכה נכונה, עם ספר נכון וחברה נכונה, אז אפילו שהוא קורא סתם כך בלי להבין מה ולמה, אבל מתייחס למה שכתוב בספר, שזה מדבר על מצבו היותר מתוקן והיותר מתקדם, ויש לו דחף להיות באותם מצבים מתקדמים (אם הדחף שלו להתקדמות מתחבר יחד עם מה שכתוב בספר, והוא מבין במידת מה שמדובר על השפעה, על להיות למעלה מהרצון האגואיסטי, על להתחבר לחברה כביטוי נוכחי לקשר עם יתר נשמות (שעליו מדובר בספר) שהן נמצאות בהשפעה הדדית), אז הרצון שלו משתווה עם אותו האור שנכנס לכלים המתוקנים, ונוצר ביניהם יחס מסוים, שמאפשר לאור להשפיע עליו כאור מקיף.

זאת אומרת, אור מקיף, האור שמחזיר למוטב, לא פועל על מי שיושב וסתם כך לומד בספרי קבלה, ויודע או לא יודע את השפה, ורוצה להיכנס לתוך הספר עם שכל חריף או רפה ולא מפותח, אלא ההצלחה תלויה בכיוון הרצון למטרה הנכונה. אם בזמן הלימוד, שהוא הזמן החשוב ביותר, האדם בנוסף לעבודה בחברה, ללימוד ועיון קודם בספרים, ולהקשבה נכונה לדברי המדריך, מכוון את עצמו נכון, אז פועל עליו האור ממצבו היותר מתוקן, כי הוא מתכוון לאותו מצב מתוקן, ממצבו האגואיסטי שהוא מבולבל ולא מבין מאומה.

כל המצבים האלה כבר נלקחו בחשבון וקיימים בתוך מערכת. כי המערכת הרוחנית בנויה בצורה כזאת, שהיא מבינה את כל הקלקולים, ויש בה כנגדם את כל התיקונים. ועל האדם רק לבחון מהו הכיוון הנכון, ומאותו קלקול להגיע לתיקון. יש בכוחו ובאפשרותו לעשות זאת, כמו בחיים שלנו, שיש מקום לכל אחד, לא חשוב כמה הוא טיפש או חכם, חרוץ או בטלן. המערכת הרוחנית בנויה בצורה כזאת (בעולם שלנו מקלקלים אותה), שלא חשוב באיזה מצב האדם נמצא, אם הוא מבצע מה שהוא צריך מתוך בחירה חופשית, הוא תמיד נמצא במצב הנכון שמכוון אותו בדרך הקצרה והנוחה ביותר לגמר התיקון.

אין פשרות, כי מדובר על חוקים. אבל מצד האדם אין לו שום פתחון פה לבוא ולומר, שכל התהליך הזה לא בשבילו. כי כמו שנאמר "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". וכל המערכת מסודרת מראש עם ה"תורה תבלין" שבה, שנכללים בה כל החוקים.

מהיכן מגיע האור מקיף - מאח"פ דעשיה או מזו"ן דאצילות?

אם אור מקיף היה מגיע לאדם ממדרגה של פרצוף עליון הסמוך אליו, אז הכל היה קרוב וטוב. אבל האור משתלשל ובא אליו דרך כל המדרגות מהשורש שלו. מאותו מצב שבו האדם נמצא בעולם האצילות, כנקודה שמשפיעה לכולם ודואגת רק להשפיע. האדם שמנסה לתאר לעצמו את ההשפעה הזאת, נתקף פחד מוות מהמחשבה שלפתע פתאום יבוא חוק ויחייב אותו רק לתת ולהשפיע. שמרגע זה ואילך הטבע שלו ישתנה, והוא רק ייתן, ולא יוכל לעשות משהו אחר, אלא יהיה אנוס כל הזמן רק לתת ולחשוב על נתינה. מאותה נקודת חוקיות של השפעה טוטאלית, מגיע אלינו האור מקיף. אבל לא שמאבדים שם את הראש, ומשהו שולט על האדם ללא שום פתחון פה מצדו. אלא האדם בא לשם ברצון, מתוך דחף, ומחייב את הבורא שיעשה בו את התיקון הזה. וזה נקרא "נצחוני בני".

אות קנ"ו

"אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כי אז אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל, שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב וכדומה מהזהירות. וכל זה הוא מהטעם האמור.

ולפיכך, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה, מקבץ אני הספר "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי האריז"ל כל המאמרים העיקריים הנוגעים לביאור עשר הספירות, בפשטות ובלשון קלה, עד כמה שיכולתי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים. "וחפץ ה' בידו יצליח"."

"הגשמה" נקרא כיוון לא נכון כלפי המטרה. ולא אם אנשים מדמיינים שיש כוח רוחני בחוטים אדומים, במים קדושים, בפתקים שכותבים עם שמות וגימטריות, או בקעקוע על מצח של אותיות א' ב'. אלא כל סטייה מהקו הישר למטרה, כל תוצאה מהסטייה הזאת, כל הופעה חיצונית של אותה טעות, היא נקראת "הגשמה". ומהי אותה הגשמה? במקום לתאר תכונת נתינה טהורה מתארים משהו אחר קצת. ואז נמצאים בהגשמה. כי אין חוץ מקבלה או השפעה. ואם במקום לתאר את כוח הנתינה, מתארים משהו שאיננו נתינה, מיד נמצאים משתחווים לפסל ותמונה, לדמות, ועושים את כל הטעויות האפשריות.

לכן בעל הסולם מתאר בחומרה את ההליכה בסולם הרוחני ("פרי חכם - איגרות" מכתב בדף ס"ג): רק בתנאי שהאדם מכוון את עצמו להיות "ישראל", כלפי כל התהליך שעליו לעבור הנקרא "אורייתא". וכלפי אותו מצב של דבקות עם הבורא שאליו צריך להגיע, ובינתיים בהעדר הדבקות נקרא "קודשא בריך הוא", רק במידה והוא מתאר כבר עכשיו אותו מצב של "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא" מחוברים יחדיו, אז הוא לא טועה בכיוון ולא סוטה מקו התיקון.

וגם בספר "תלמוד עשר הספירות", שבעל הסולם סידר אותו כך, שאי אפשר לטעות בו, יכולים לטעות בו כמו בכל יתר הספרים. כי ספר לבדו לא מבטיח התקדמות. אלא התקדמות תלויה בכמה האדם נמצא בנקודה הנכונה, ומסוגל על ידי עצות המקובלים לסדר את היחס שלו כלפי הסביבה כך, שהיא תכוון אותו נכון למטרה. ולכן, חוץ מספרים שמתאימים להתקדמות, יש לקיים עוד כמה תנאים, שעליהם כותב בעל הסולם במאמרים אחרים. כי ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא נוגע רק במה ששייך ללימוד.

התנאים שהאדם צריך לקיים אותם כדי להגיע למטרה, הם שייכים לסביבה. והסביבה המתאימה לבניית הנשמה, נשמת אדם, היא נקראת "ספרים, קבוצה, מדריך". ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מדבר במיוחד על האמצעי שנקרא "ספר". איך להיות מכוּוַן נכון כלפי הספר. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מדבר במיוחד על היחס לרב. ובמאמרים "מתן תורה", "החירות", "השלום", "הערבות", הוא עוסק במיוחד ונקווה באמצעי של קבוצה.

יש לקוות שבעזרת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" נגיע לנקודת החיבור "ישראל קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא".