אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 4 , 14.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

מחשבת הבריאה. ד' בחינות של אור ישר, אות י"א – אות י"ד

אות י"א

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז."

מכל העולמות ומכל המקומות שאפשר לתאר, רק בעולם הזה נשאר הרצון לקבל בצורתו הגשמית. במילים אחרות, העולם הזה הוא רצון לקבל בצורתו הגשמית. בכל יתר המקומות (מקום פירושו "רצון לקבל"), בכל יתר האופנים של הרצונות, הרצון לקבל נמצא כולו בכוונה על מנת להשפיע ונקרא "רוחני".

"וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."

כמקובל, בעל הסולם אומר שככל שתכונת ההשפעה שולטת יותר המקום גבוה וטוב יותר, וככל שתכונת הקבלה שולטת יותר המקום נמוך ותחתון יותר. זו החלוקה היחידה בין רוחני לגשמי. כלומדי קבלה, חשוב לנו מאוד להבין זאת.

כל מה שקורה נתפס רק ברצון של האדם. רק בתוך הרצון אנו קובעים את המקומות, העולמות, המצבים. בתוך הרצון אנו קובעים את כל המציאות. הרצון לקבל שלנו נחלק להרבה הבחנות, ומכאן ריבוי המצבים שאנו עוברים. בנו תלוי כיצד נקבע אותם ונקרא אותם.

כשאנו לומדים בספרי הקבלה, עלינו לקבל את ההגדרות שהמקובלים קבעו. במיוחד את הגדר בין גשמי לרוחני.

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

מה רע ברצון לקבל שעלינו לזכותו, לתקנו ולשנותו? הרי הוא נמשך מהאור שברא אותו כבריאה יחידה. כל המציאות שלנו, כל התפיסה שלנו, כל החיים שלנו, כל החיות שלנו – כולם בתוך רצון לקבל. אין כלום חוץ מהרצון לקבל. אסור לנו להתרחק מתפיסת המציאות שלפיה חיינו, הצורה שבה אנו מרגישים את עצמנו קיימים, מתרחשים רק בתוך הרצון לקבל.

מה רע אפוא ברצון לקבל שעלינו לשנותו? מדוע דווקא הרע הזה נברא והוכן לנו בצורה כזאת? מה הטעם בתיקון הרצון ומהי היגיעה והעבודה שאנו חייבים לעשות כדי לשנות את הרצון לקבל? מיהו שמשנה את הרצון לקבל?

אם יש "מישהו" שמשנה את הרצון לקבל, המסקנה המתבקשת היא שהנברא מתחלק לפחות לשני חלקים. לא זו בלבד שהוא חי בתוך המציאות, בתוך הרצון לקבל, אלא שעליו גם להכיר את העכירות שלו, את עביותו, את הרע שלו, ולהיות מחוץ להם כדי לקבוע זאת. אם כך, אם הנברא נמצא מחוץ לשני החלקים האלה וביחס אליהם קובע טוב ורע, הרי שלא בשני חלקים מדובר, כי אם בשלוש: הנברא שצופה על שני החלקים האחרים וקובע זה מול זה, טוב ורע. ולאחר שהנברא מבחין בין טוב ורע, עליו לרכוש כוח הבנה והשגה כיצד לשנות ומה לעשות.

מדובר בהתפתחות של משימה מיוחדת מאוד: הבורא הכין והנברא משנה.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב."

אם בבורא ובנברא עסקינן, הרי שהנברא חייב להיות הפכי לבורא, שונה ממנו לגמרי - שונה בדעותיו, ברצונותיו, בהבחנותיו, באהבותיו ובשנאותיו. כל מה שחיובי כלפי האחד, צריך להיות שלילי לגבי האחר.

כיוון שהנושא לדיון הוא הנברא, השאלה אינה האם אפשר או אי אפשר לברוא נברא הפוך עד כדי כך מהבורא, אלא מהו המצב שבו הנברא צריך להיות מחוץ לבורא, אם הבורא הוא טוב ומיטיב, נצחי ושלם? האם הבורא כטוב ומיטיב יכול לבנות נברא מחוץ לו? לכאורה נדמה כי הבריאה אינה יכולה לצאת מהבורא, שכן כל בריאה הפוכה מהבורא, והבורא אינו יכול לברוא דבר-מה הפוך לו. הבורא הוא "טוב ומיטיב". "טוב ומיטיב" הוא העיקרון הגבוה מכול. לכן עולה השאלה האם הבורא מסוגל לברוא איזשהו מצב שלא שולטים בו נצחיות ושלמות?

"ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל."

חומר הבריאה, הרצון לקבל, הוא בהכרח העתקה מהאור, מהרצון להשפיע. כך הוא קיים. אמנם החומר נמצא בהפכיות הצורה לאור, אולם אין בכך להוכיח כי החומר עצמו הוא רע. בטרם נקבע זאת, עלינו לברר האם חומר הבריאה הוא שנקרא נברא, האם הוא נמצא מחוץ לבורא ואם כן באיזה מובן. מכל מקום, הרצון לקבל כחומר הבריאה, הפוך בוודאי בכל תכונותיו מהאור.

שאלה: מדוע השוני בין הבורא לנברא מוגדר מיד כהפכיות?

אם יש שניים ואחד מקבל, הרי שהשני חייב להיות משפיע. אלמלא כן, לא היו שניים. יחד עם זאת, העובדה כי אחד מקבל והשני נותן עדיין אינה מעידה כי הכרת הבורא והכרת הנברא מפרידה ביניהם.

דומה הדבר לאם ולתינוקה. האם כולה נותנת, והתינוק כולו מקבל. מצידה של האם התינוק אינו מקבל כלל, שכן האפשרות לתת לו היא כל החיים בעבורה. גם מצידו של התינוק הוא אינו בבחינת מקבל, שכן כך הוא בנוי, זה החומר שלו. החומר מחליט, והוא מקבל. אין לו הכרה בכך, הוא והחומר הם היינו הך.

אם מדובר על תכונות הבורא והנברא, ללא הכרה של בורא ונברא וללא האישיות של הנברא, הרי שהנברא הפוך מהבורא. יחד עם זאת, על אף שביחס לנברא החומר שהבורא ברא הפוך מהבורא, אין בכך כדי להעיד על נבזות או פגם בנברא, כי זה החומר שלו. זה הוא.

החומר עצמו אינו מוגדר כרע וכמפריד - לא מצד הבורא ולא מצד הנברא. להפך, הוא מקשר ביניהם. יכולתו של התינוק לקבל, מאפשרת לאימו לתת. דווקא משום כך, יש ביניהם קשר. אלמלא הייתה לתינוק אפשרות לקבל מאימו, היה ביניהם נתק. איזה קשר יכול להיות בין בורא לנברא, אם לא יקבלו זה מזה?! כל אחד מהם חייב לקבל ולתת, או לכל הפחות אחד מהם צריך לקבל והשני לתת. בכל מקרה הקשר בנוי רק על העברה מאחד לשני.

מכאן מובן כי הרצון לקבל והרצון להשפיע הם שתי תכונות שמקיימות זו את זו. אי אפשר לאחת ללא השנייה. אין בורא ללא נברא. רק לאחר שמתהווה איזשהו רצון יש מאין באור העליון, מתחיל הדיבור על הבורא. רק בגלל הרצון לקבל שנעשה באור, יוצא האור מעצמותו ומתחיל להתפשט ברצון.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור."

באותה ההבחנה שבה הנברא מרגיש את עצמו כמקבל מהנותן, ושהקבלה מפרידה ביניהם ומרחיקה אותו מהנותן, הנברא מצמצם את עצמו. שם הוא פועל. בכל יתר החלקים הנברא אינו מבחין שהוא מקבל. בחלקים אלה הרצון לקבל קיים כחומר. עם החומר הזה אין לנברא אפשרות לעשות דבר, אין לו אפילו דחף או התחייבות לכך. בכל החלקים האלה הנברא אינו נפרד מהבורא.

בהתפתחות הרצון בבחינות שורש א', ב', ג', וליתר דיוק בשלושת הבחינות הקודמות לבחינה ד', הרצון לקבל אינו נגלה כהפכי לבורא. (בחינת שורש אינה נחשבת כבחינה בהתפתחות, כי האור והרצון לקבל עדיין כרוכים בה יחד). בשלושת הבחינות הקודמות לבחינה ד' הרצון לקבל אינו נגלה כמקבל שמושך ומקבל בעצמו מעבר לרצון שנברא על ידי האור. עדיין אין לו תוספת שהוא ממשיך מצידו, ולכן אינו נפרד מהאור.

דומה הדבר לבחינות דומם, צומח וחי בעולם הזה הנמצאות בשליטה מוחלטת של האור, בשליטת החוק, בשליטת הבורא, בשליטת הטבע. "אלקים" בגימטרייה "הטבע". הדומם, הצומח והחי בעולם הזה נמצאים בשליטתו המוחלטת של הטבע. לכן אין בהם טוב ואין בהם רע, אלא רק קיום של חוק הטבע. אין בהם בושה ואין להם שום תיקון.

מה שאין כן לאדם יש לו רצון משלו, תוספת על הרצון שקבל מלמעלה. תוספת זו מעוררת באדם את הרגשת החופש, את הבחירה החופשית, את ההרגשה שהוא קיים, פועל ויכול לעשות כך או אחרת. לבחינות דומם, צומח וחי שבבריאה אין מחשבה כזו. בניגוד לאדם, היצורים בבחינות דומם צומח וחי דבוקים לאותו הרגע שבו הם חיים, ולא יותר.

האדם מרגיש שהוא קיים, יש לו חיים פרטיים, אישיים. הוא שואל את עצמו מי אני ומה אני? וכשהשאלות הולכות ומתפתחות בו, מתגלות בו הבחינות א', ב', ג' וד' שבתוך הבחינה ד'. שם, בבחינה ד' שב-ד', הוא מתחיל להרגיש את עצמו הפוך מהבורא.

ההפכיות הזו מהבורא היא ה"נקודה שבלב" או כפי שהיא נקראת בחכמת הקבלה, "אחוריים דנפש דקדושה". מתוך הנקודה שבלב האדם כבר יכול להתחיל לפעול. כל השלבים הקודמים להתגלות הנקודה שבלב, אינם מקנים לאדם כוח והבנה ואינם מכוונים אותו נכון לדעת מה לעשות עם עצמו - אפילו לא הבחינות א' ב' וג' שבבחינה ד'.

אמנם גם בבחינות א', ב' וג' שבבחינה ד'האדם מרגיש את עצמו כמי שנמצא בניגוד לטבע ולחברה האנושית ומגלה את הרע, אבל גילוי הרע בבחינות אלה אינו מספיק - לא בהרגשה ולא בהבנה - כדי לתקן את הרע. רק גילוי הרע בבחינה ד' שב-ד' מספיק כדי לתקן את הרע.

כשהאדם מגיע לבחינה ד' שב-ד', כבר יש לו את שלושת המרכיבים הנקראים: ישראל, אורייתא וקוב"ה - או "אני", "הטבע שלי" ו"הבורא שברא את הטבע". ה"אני" כבר יכול לקבוע מה לעשות עם הטבע שלו כדי להתקרב, להידמות ולהידבק לבורא. לפני כן אין נקודה שלישית, אין "אני" שנקרא הנקודה שבלב.

שאלה: ג' הבחינות הראשונות הן בשליטת הטבע והבחירה של בחינה ד' היא להיכנס תחת שליטת הטבע. אם כך, מה ההבדל בין שליטת הטבע על הבחינה ד' לבין שליטת הטבע על הבחינות האחרות?

בחינה ד' אינה רוצה להיכנס תחת שליטת הטבע. הנברא רוצה להידבק בבורא, אבל דבקותו בבורא אינה מבטלת אותו. הנברא אינו מתבטל כדי שהבורא ישלוט בו. הנברא אינו נעלם מתמונת המציאות. להפך, הנברא הוא שקובע כי על צורתו להידמות לבורא. הוא עושה זאת משום שבהידמותו לבורא הוא מפסיק להפר את החוק של הסדר הכללי. מתברר לו כי מכל המצבים האפשריים, הידמותו לבורא היא המצב הנעלה ביותר.

אדם שמשווה צורתו לבורא הוא נברא. לכן הוא מסתכל על עצמו מהצד. הוא נעשה ליוצר של תכונות ההשפעה מהחומר שנמצא ברשותו. הוא אינו מתייחס לחומר, לרצון לקבל, כאל עצמו.

כשתהליך מסוים מתרחש בגוף שלנו, הגוף פועל ולא אנחנו. לכן כפי שאנו מביטים על הגוף כמכונה שעושה איזו פעולה ומשפיעים עליה בדרכים שונות כדי לסדר אותה, כך הנברא מסתכל על הרצון לקבל. רצון לקבל נברא על ידי הבורא.

אדם שמשווה את צורתו לבורא מסתכל על רצון לקבל מצידו, כמו שהבורא ברא אותו מצדו. זהו החומר שניתן לו. עם החומר הזה הוא יכול לעשות את מה שיבחר לעשות. הוא אינו מזדהה עימו. להפך, הוא רואה את עצמו כעצמאי מחוץ לרצון לקבל. הוא "מפסל" בחומר ונותן לו את הצורה שבחר.

בטרם בחרנו בבחירה חופשית, אנו דומים לילד קטן שמושך את אימו למקום שאליו הוא רוצה להגיע. אנו מקבלים כוחות ומבקשים עזרה, עדיין חסרות לנו הבחנות. כל עוד לא נתפתח ולא נקבע כי אנו רוצים להידמות לבורא בבחירה חופשית, לא נידמה לבורא בבחירה חופשית.

את החומר, את הרצון לקבל, הנברא ודאי שאינו רואה כחומר שלו. זהו החומר של בריאה. המפגש עם הבורא אינו מתרחש ברצון לקבל, אלא בידיעה וברצון מה לעשות עם החומר. בכך אנו נדמים לבורא. יש "אני" שרוצה, "אני" שמחליט, "אני" שחושב ו"אני" שמרגיש. בנוסף לכך יש ביטוי שלנו בחומר. לפי ה"אני" שרוצה ומרגיש וכו', אנו מתקרבים או מתרחקים מהבורא.

עלינו להתייחס לחומר הבריאה כפי שהבורא מתייחס אליו. חומר הבריאה נמצא מחוץ לנו, מחוץ לנברא ומחוץ לבורא. כשעושים צמצום ועובדים עם מסך ואור חוזר, החומר של הבריאה הוא רק אמצעי שעליו בונים את הבניין. הכלי נקרא "מסך ואור חוזר", וגם המילוי נקרא "מסך ואור חוזר". הרצון לקבל הוא בסך הכול החומר שעליו אפשר לבנות. לכן הכול מתחיל מהצמצום ומעלה.

[" ... ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור." ]

"כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון"

לנברא יש אפשרות לעשות פעולות על גבי הרצון לקבל. את הרצון לקבל ניתן להמשיל למכונית שבה אנו נוסעים להיכן שאנו רוצים. כל שנדרש מאיתנו הוא לתת לה חומר דלק, ולנסוע. לאן ניסע? זה נקבע על ידי מסך ואור חוזר. הנברא יכול לסובב את ה"מכונית" לאן שהוא צריכים. כל העבודה היא מעל לרצון לקבל ולא בתוכו. כל העבודה היא בשימוש ברצון לקבל למטרה שאנו קובעים.

לכן, לפני שהנברא מקבל כוח לעבוד עם הרצון לקבל, מעל הרצון לקבל, ולא לשקוע בו, הוא אינו נקרא נברא. הוא עדיין נמצא בתוך הרצון לקבל ואינו נבדל ממנו. הוא עדיין אינו נקרא "אדם", כי אין לו במה להידמות לבורא. הוא נמצא בתוך הרצון לקבל – הוא אינו הפוך מהבורא, אינו טוב ואינו רע.

בטרם מי שמכונה אדם בעולם הזה מגיע להתפתחות הבחינה ד' שב-ד', לא מתחשבים בו כקיים, כמי שאפשר לדרוש ולצפות ממנו למשהו, כבעל אישיות משל עצמו. הוא עדיין רצון לקבל. הרי גם לטיפת זרע איננו מתייחסים כאדם. אין בה אישיות. רק אם נכניס את טיפת הזרע למקום שבו היא יכולה להתפתח נכון, יתפתח אדם. אם לא נעשה זאת, לא יתפתח אדם.

ברוחניות, טיפת הזרע הופכת לולד לאחר "ארבעים יום יצירת הולד". בעולם שלנו לא ברור מתי אפשר להתחיל להתייחס לולד כקיים, כשהוא מרגיש? כשהוא מגיב? כשיש לו מרכז עצבים שבו הוא מרגיש כאב? כשהוא מתחיל להבין, כשיש לו אישיות משל עצמו? כיצד נקבע מאיזו נקודה מתחיל ה"אני"? ואולי ה"אני" שייך לחומר בלבד, לטיפת זרע, הרי גם בה יש את כל המידע? בטיפת הזרע יש הכול, ובכל זאת איננו מתייחסים אליה כנפרדת מהמקור.

כאמור, ברוחניות טיפת הזרע הופכת לולד לאחר "ארבעים יום יצירת הולד". ארבעים הם מ', תכונת הבינה. כשמלכות עולה לתכונת הבינה ומתחילה להתפתח בחינת הבינה בתוך המלכות, כבר יש אישיות. מדוע? כי מתחילה ההידמות לבורא בתוך הרצון לקבל, הבינה נמצאת בתוך המלכות.

לפני כן יש רק חומר, רצון לקבל. ועם הרצון לקבל אין שום חשבון. הרצון לקבל פועל כפי שהוא צריך לפעול. חפצים שמרגישים ומדברים קיימים רק באגדות הילדים. לנו מובן כי החומר צריך להתפתח כדי לפתח אישיות. ילדים לעומת זאת אינם מודעים ל"אני" שמנותק מהחומר וחושב ומחליט. לכן, בהתאם לדרגתם, אנו יכולים לספר להם על עט שמדבר או על כלב שמחליט. עדיין אין להם אישיות.

הכול נקבע לפי התפתחות הבחינה ד' שב- ד'. אם הנברא הגיע לדרגת התפתחות זו, הרי שהוא נפרד מהבורא. מי שטרם הגיע לכך, עדיין אינו נחשב נברא.

בעולם יש שבעה מיליארד אנשים. רק כמה אלפים הם נבראים. כל היתר הם כמו חומר על פני האדמה. עדיין אי אפשר לשפוט אותם כנבראים בפני עצמם, שכן חסרה בהם ההבחנה הנקראת נברא. הם עדיין לא יצאו לבחינה ד' שב- ד'. הם עדיין אינם עושים חשבונות מסוג זה. החשבונות שלהם הם בתוך החומר. הרצון לקבל קובע, ובהתאם לכך הם מחליטים כיצד לנצל את רצונותיהם בצורה הטובה ביותר. הם מתפתחים בתוך הרצון לקבל מתוך מחשבה כיצד למלא ולשרת אותו כפי שהוא דורש. אין בהם שום דבר מצידם, אלא חשבונות ופעולות שהחומר דורש מהם לעשות כדי להפעיל את עצמם. הם אינם נבדלים מהחומר. הם אינם יוצאים ממנו ומתייחסים אליו כאמצעי לבנות על פניו את דמות ה'. לכן הם אינם נקראים נבראים. חשוב לציין כי הדברים אינם נאמרים לגנאי. זהו פשוט שלב מוקדם בהתפתחות, בדומה לימי הילדות.

נמצא כי אין שכר ואין עונש – לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. יש רק שלבי התפתחות של הרצון לקבל. אמנם בעולם שלנו אנשים הורגים זה את זה, יש בעולם אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, אבל מה שהחומר עושה הוא שנעשה. כדברי הכתוב "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו ).

התורה מתחילה לדבר רק אל מי שיש בו את נקודה השלישית, את ישראל – הנקודה מחוץ לאנושות ולבורא. הנקודה הזו, הנקודה התחלתית של ה"אני", כבר נמצאת בו במצב שמאפשר לו להיות עצמאי ולפתח אותה עד לגובהן ולגודלן של כל ההבחנות בבורא.

את נקודת "ישראל" שבנו ניתן להמשיל לזרע שהושם בידנו. עתה עלינו לקבוע לפרטי פרטים כיצד יצא ממנו אדם שלם. הבעיה היא שאיננו יודעים מה עלינו לעשות, שכן הזרע הוא רק חומר שממנו האדם יכול להתפתח. לכן אנו לומדים את חכמת הקבלה. בחכמת הקבלה אנו לומדים כיצד לקבוע את כל שלבי ההתפתחות, כדי שהחומר יקרֵא אדם.

אלא מה, את שלבי ההתפתחות עלינו לקבוע מתוך מצב של אי ידיעה. מכל האפשרויות עלינו לברר את הדבר הנכון. לפני שאנו קובעים ואומרים: "כך אנו רוצים שיעשה", הדבר לא יעשה. ברגע שנגיע לקביעה הנכונה, נגלה מיד שהכול קיים, אלא שלא ידענו זאת. כדברי הכתוב "אכלתם ישן נושן" (ויקרא כ"ו, י). כך נפתחות לנו המדרגות ממטה למעלה. אנו רק צריכים להסכים שכך עלינו להתפתח – זו כבר העבודה שלנו. אנו, כלומדי קבלה, מגלים את שלבי התפתחותנו. והכול נעשה מחוץ לחומר שהבורא ברא.