אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הרבלה - שיעור 6 , 16.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

מחשבת הבריאה. ד' בחינות של אור ישר, אות טז

הבורא ברא רצון לקבל. הרצון לקבל נמצא בהפכיות הצורה לבורא. בצורה כזאת הרצון לקבל אינו יכול להרגיש יותר מאשר את הקיום שלו, יותר מאשר נפישה, כי הרצון לקבל והתענוג מנטרלים זה את זה בהרגשה המשותפת. לכן, על אף שהמצב הזה נקרא עולם אין סוף, הרגשת האין סוף היא הרגשה קלושה מאוד.

בעולם אין סוף הנברא נמצא תחת שליטת האור ואינו מרגיש את עצמו כנברא. חסרה לו ההרגשה של חיסרון ותענוג יחד, שדווקא היא מעוררת בנברא את כל הרגשת המילוי. אמנם זה אין סוף, אך הוא מורגש מתוך שליטת העליון ולא בהרגשת התחתון כמו שצריך להיות לפי הטוב ומטיב, כפי שמושרש במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

הבריאה אינה נגמרת אפוא בבריאת הרצון לקבל. הכוח עליון עוד צריך להביא את הנברא למצב שהוחלט עליו מראש, כי ה"טוב ומטיב" יכול לעשות רק פעולת הטבה שלמה. לפיכך הנברא ממשיך להתפתח על ידי הכוח העליון שמחייב אותו. מטרת ההתפתחות היא להביא את הנברא להשתוות הצורה, לאותו מצב ומעמד כמו הבורא.

כיצד עושים זאת? מצד אחד צריך לשמור על צביון הנברא ההפוך מהבורא כך שיהיה לו קיום, שיהיה עצמאי, שיהיה אישיות בפני עצמו. מצד שני על הנברא להיות כבורא, כי ברוחניות שני חלקים זהים, אינם שניים אלא אחד. איך הנברא יכול להישאר מחוץ לבורא?

כדי שהבורא והנברא יוכלו להיות שניים ובכל זאת אחד, בורא הבורא את היסוד של הנברא, את הרצון לקבל, כהפכי לבורא, ומביא את הנברא למצב שבו הרצון לקבל מקבל את צורת ההשפעה המלאה, כמו הבורא. לפי טבעם המקורי הם מנוגדים זה לזה, ולפי הפעולה הם נעשים כאחד. כך שניהם קיימים, ושניהם נמצאים באותה הדרגה, באותו המצב השלם, המושלם.

כיצד ניתן להביא את הנברא למצב המושלם? בעל הסולם מסביר זאת בדוגמה על בעל הבית והאורח. האורח מתבייש מבעל הבית, אבל משתוקק מאוד לכל הכיבוד שבעל הבית הכין בעבורו. בעל הבית הכין את הכיבוד מתוך אהבה. האורח מתייחס לכיבוד ומרגיש מתוך הכיבוד את הבעל הבית, את האהבה של בעל הבית כלפיו. כתוצאה מכך מתנגשים בו הרצון הטבעי שלו לכיבוד והיחס שלו לבעל הבית שנתהווה זה עתה.

במידה שהאורח מכיר בגדלות הבעל הבית, בבושה של עצמו ובתענוג שיש בכיבוד כנגד הרצון שלו, הוא מתחיל לראות את היחס לכיבוד ולבעל הבית כשני מערכות נפרדות:

• ביחס לכיבוד יש לו רצון לקבל עם תענוג. את הרצון לקבל הוא יכול לצמצם ולעשות בו פעולה של קבלת התענוג.

• בקשר עם בעל הבית יש עניין של בושה מבעל הבית.

הרצון לקבל מרגיש לפתע כוח בתוכו, שמנטרל בו את התענוג מהכיבוד. כתוצאה מכך ניתנת לו האפשרות לשנות את הכלי שלו, להפוך אותו. הוא אינו מנטרל את התענוג משום שהוא מתבייש לקבל את הכיבוד ובכך שומר על האגו שלו, אלא דווקא כדי להתחיל להשתמש עם האגו לטובת הבעל הבית. הוא אינו מסרב בגלל שהוא מתבייש, אלא בגלל שהוא רוצה לֶהַנות לבעל הבית. גם את האגו שלו, את הרצון לקבל האגואיסטי, הוא הופך לנתינה.

הנברא בונה שתי מערכות. מערכת אחת עובדת עם הרצון לקבל, יותר או פחות, מערכת אחרת היא הכוונות של הנברא ביחס לבעל הבית. כך יוצא הנברא מחזְקָת מקבל למשפיע.

הדוגמה של בעל הבית והאורח היא דוגמה בסיסית. עלינו לראות בה את התכנית של הבריאה כולה. אין זה סיפור יפה, צדדי. המימוש של הדוגמה הזו, כלומר כיצד הנברא מגיע לתכלית, בא לידי ביטוי בבניית כל העולמות והפרצופים והספירות ומה שעובר בהם. לכן, בלמדנו על כל הפעולות שנעשות עם הנברא לאחר הצמצום, עלינו לחזור פעם אחר פעם לאותו המשל על בעל הבית ואורח ולראות כיצד התהליך שמושרש בו מיושם צעד אחר צעד.

יש במשל על בעל הבית והאורח דברים עמוקים מאוד שאין מילים לפרשם. הדברים אמורים בעיקר לגבי הרגשת הבושה של האורח והעבודה עם הבושה כמנוף. למרות הבושה, האורח מוכן להתבייש; לא חשובה לו הבושה ביחס לעצמו. הוא הופך אותה לאהבה כלפי בעל הבית.

מכאן מובן שיש כמה שלבים בתהליך. האורח, הנברא, צריך להכיר את כל הטבע שלו, את כל הרצון לקבל שלו, עד לצורתו הנבזה והשפלה כמקבל. הנברא אף צריך להכיר את הבושה הגדולה. הוא מכיר אותה במידה שבעל הבית מתגלה לו בהפכיות הצורה כמשפיע, ואילו הוא, האורח, מתגלה לו כמקבל שלפי טבעו משתוקק רק לקבלה. עליו להבין שההשתוקקות לקבל אינה מגיעה מבעל הבית. אילו הגיעה מבעל הבית, הייתה ההשתוקקות על חשבון הבעל הבית, בדרגת חי. על הנברא להבין שאת ההשתוקקות הזו הוא פיתח בעצמו, בדרגת המדבר. לכן יש לו בושה על ההשתוקקות.

הבושה היא עניין מאוד מיוחד. בעל הסולם כותב שהבושה היא הרגשה שניתנה רק לנשמות גבוהות ומיוחדות. רק כך אפשר לעבוד איתה והפוך אותה לאהבה.

נמצא כי הדרך הפוכה, וישרה, וכלולה משלבים שונים שכולם מנוגדים לשכל האנושי. אנו איננו מבינים את העולם הרוחני, את כל התהליכים שעובר הרצון שלנו. הם נסתרים מאיתנו. כיוון שאיננו נמצאים בהתפתחות הרוחנית, העולם הרוחני נעלם מהשכל ומהרגשה שלנו. ברוחניות, שלא כמו בעולם הזה, אין הסתרה בזמן תנועה ומקום, אלא רק בהתאם להתפתחות הנברא.

מכאן מובן מדוע ההתקדמות ברוחניות תיתכן רק באמונה למעלה מהדעת, בהשגת הרוחניות בניגוד לקביעת המצב הנוכחי. בחכמת הקבלה, אמונה נקראת הרגשה, הרגשת המציאות הרוחנית. למעלה מהדעת פירושו שהמצב נגלה כל פעם בצורה ההפוכה, הבלתי רצויה ובלתי מזוהה מראש לנברא.

כך או אחרת, כל מה שנלמד בהמשך בכל ה"פתיחה לחכמת הקבלה" ובכל חכמת הקבלה, הוא מימוש המשל על בעל הבית ואורח.

אות טז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור."

כתוב כי האור העליון, היינו אור ישר, מתפשט לנברא ורוצה להיכנס בו. אולם לפי המשל דווקא הרצון לקבל הוא שמרגיש בתוך עצמו שהוא רוצה את האור העליון, את הכיבוד, והוא שמושך אותו. כלומר לא האור העליון מתפשט ולוחץ על הרצון, אלא הרצון רוצה את האור העליון, את התענוג.

במילים אחרות, הכול מתרחש בתוך הנברא. הנברא מתפעל בתוכו, אבל בדרך שבה הוא מפרש את הדברים נדמה לו שמשהו פועל עליו מחוץ לו. הרצון מרגיש את התענוג כנמצא מחוץ לו, כלוחץ עליו. אבל לאמיתו של דבר הרצון הוא שמתעורר אל התענוג, שמורגש בתוך הרצון.

בעל בית אינו לוחץ. אלמלא היה לנו רצון, לא היינו מרגישים את הלחץ של בעל הבית. רק הרצון שלנו נותן לנו את ההרגשה שבעל הבית לוחץ עלינו. הוא הדין לגבי כל דבר בעולם הזה, לגבי היחסים בינינו או כל דבר אחר. אלמלא רצונותינו, לא היינו מרגישים שמישהו מתייחס אלינו כך או אחרת. הרצונות שלנו קובעים תמונת המציאות.

"וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'."

הבדל בין אור ישר לאור חוזר הוא שבאור חוזר יש עביות. אור חוזר הוא אור ישר ועביות של הכלי - רצון של הכלי להשתמש עם העביות כדי להתייחס בחזרה לבעל הבית. אור חוזר אינו סירוב סתם. סירוב פירושו "איני רוצה מפני ש...". השאלה היא מפני מה. וזו הכוונה.

שרטוט מס. 1

הנברא יכול לדחות את התענוג מפני שהוא מרגיש בושה ואינו יכול להרשות לעצמו שבעל הבית יפגע בכבודו. גם בחיים שלנו בעולם הזה, אם אנו מתביישים, משמע שיש לנו כבוד עצמי. ובמידה שהוא מרשה לנו, אנו עושים חשבון. אפשר לעשות החשבון כלפי בעל הבית כדי להיטיב לו. ואפשר לעשות חשבון כלפי בעל הבית, מפני שאוהבים אותו. כמקבלים, אנו עושים הרבה חשבונות כלפינו, על מנת שלא נפגע מכך שאנו מקבלים. ויש חשבונות שבהם אנו מפסיקים לחשוב על עצמנו, שלא נפגע, אלא מתייחסים לבעל הבית וחושבים כיצד להיטיב לו.

החשבונות בין המקבל לנותן הם שקובעים: אם החשבון הוא כלפי המקבל – ביחס לבושה שלו, לתענוגים שלו או לייסורים שלו – זה נקרא "גשמיות". בגשמיות המקבל מרגיש רק את עצמו ונמצא בעולם הזה. אם החשבון הוא כלפי בעל הבית, אם המקבל אינו מתחשב בעצמו אלא משתמש בעצמו ככּלִי נתינה והשפעה לבעל הבית, כדי לגרום לו תענוגים בלא לקחת בחשבון את הרווח שלו, זה נקרא "ללא תועלת עצמית". במצב כזה המקבל נמצא מעל הצמצומים ולא חשובים לו הייסורים או התענוגים הפרטיים שלו. התענוגים או הייסורים נקבעים רק ביחס למה שיקרה לבעל הבית כתוצאה מהפעולה שלו. אם אדם יכול לחשב את פעולותיו כך, הוא נמצא בעולם העליון, בעולם הרוחני, מעל הטבע שלו.

אדם שנמצא בעולם העליון אינו מרגיש את עצמיותו בבחינת העולם הזה, אלא הוא מרגיש את בעל הבית, את המצב של הבעל הבית, את הבורא, את העולם העליון. היחס הזה הוא שקובע באיזה עולם האדם נמצא: בעולם הזה או בעולם הרוחני. רק ביחס הפנימי שלנו למצב שבו אנו נמצאים, אנו קובעים באיזה עולם נחיה, נרגיש ונתקיים.

שאלה: האם המקובל חי בו זמנית בשני העולמות?

המקובל אינו יכול לחיות בשני העולמות. עלינו להבין באיזה עולמות מדובר: עולם אחד הוא "להתחשב רק בעצמי", עולם אחר הוא "להתחשב רק בבורא".

הגוף שלנו אינו משתנה, הוא דומם. הגוף שלנו אינו עולם, אלא צורה של קיום. המצבים של הגוף שלנו אינם שייכים לעולם הגשמי והרוחני, לעל מנת לקבל או לעל מנת להשפיע. הם קיימים בפני עצמם. הגוף שלנו נמצא באותה דרגת הקיום של החיות והבהמות, אין לו שום עדיפות על החי. כמו כל חי, גם הגוף שלנו חי מתוך הרגשת עצמו והרגשת הסביבה. בתפקוד שלו כלפי עצמו וכלפי הסביבה לא יכולים להיות לגוף חשבונות על מנת לקבל או על מנת להשפיע שמשתנים בהתאם לבורא. כל החשבונות של הגוף הם חשבונות גופניים, כמו של בהמה. הם אפילו אינם נקראים אגואיסטים.

הרצון שלנו בעולם הזה הוא רצון גופני בחמישה חושים. מעליו יש קליפה וקדושה (ראה שרטוט מס. 2). הקליפה והקדושה הם הרצונות על מנת לקבל ועל מנת להשפיע ממש, היינו הכוונות. התהליכים שמתרחשים ברצון הגשמי בחמשת החושים, הם מעין דרגת קיום שאינה משתנה.

בשעה שהאדם בונה את עצמו ברוחניות עד גמר התיקון, המצב שבו נמצא הגוף שלו אינו משתנה. עד גמר התיקון האדם חייב להתגלגל ובכל גלגול להימצא בגופו. כל מצב שהוא מתקן, מתגלה לו כמצב חדש. עליו להתחיל אותו מאפס עד שיממש אותו במאה אחוז. לכן כשהאדם מתחיל מדרגה מסוימת מאפס, הוא חייב לעמוד בה כ"נולד דָמי", רק ברצון הגופני. בכל מדרגה נקרא המעמד הזה "שמעון מן השוק".

לכן עלינו להיות גם בגוף. בין המדרגות הרוחניות יש נתק. כל מדרגה מתחילה בכך שאנו נמצאים בגוף שלנו בלבד.

שרטוט מס. 2

["... כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'." ]

"אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

שאלה: על פי מה האדם קובע שהבורא מסוגל ליהנות מהשפעה?

הכול מתרחש בתוך הנברא. כשהרצון לקבל מתפתח, כשכתר, מלכות וח' הספירות שביניהם מתחילים להיות מורגשים בתוכו, הוא מרגיש את סך כל המציאות, שנקראת עשר ספירות. יש משפיע שהוא כתר, יש מקבל שהוא מלכות ויש את מה שביניהם – האמצעים שעל ידם אפשר להשפיע מכתר למלכות וממלכות לכתר.

כל התהליכים שבכלי נמצאים בעשר הספירות שלו. בכלי נמצא כל עולמו של האדם. מתוך הכלי האדם קובע מיהו הבורא, מיהו הנברא ומה היחסים ביניהם. מחוץ לכלי אין כלום, אפילו לא אור ישר. אמנם הנברא מרגיש שבא תענוג ורוצה להיכנס בו, אך הוא מרגיש זאת מתוך שהרצון שלו מתעורר להרגיש את התענוג. התענוג מורגש בו כמי שעדיין עומד מלפניו. התענוג עדיין לא נכנס לגמרי לתוך הרצון כמילוי, אבל הוא כבר נמצא בכלים של הנברא, בכלים שלפני הבחינה ד'. לכן אנו אומרים שהתענוג בא מבחוץ.

כך, בתוך הנברא, מתרחשים כל התהליכים. בהמשך הדרך נראה לו שהוא נותן לבורא, מחוץ לו. אבל גם הבורא הוא הבחנה בתוך הכלי. מהבחינה ד' שמרגישה את עצמה כקבלה, הנברא מפתח יחס כלפי הכתר המשפיע, וזו דמות הבורא בכלי. את זה הוא נותן לבורא. הכול מתרחש בתוך הנברא. כל העולמות, כל הפרצופים, כל ההבחנות, כל המעשים - שום דבר אינו יוצא מחוץ לנברא.

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. יש דבר-מה מחוץ לנו שמזמין בנו פעולות שונות, אך כל הפעולות מתרחשות בתוך הכלי ונרשמות בתוך הכלי כרשימות, כמסכים וכרצונות.

לכן הבורא נקרא "בֹא וראה". הבורא הוא השגה בתוך הכלי. ראיה היא השגה ממשית בתוך הכלי. כמו כל השגה אחרת היא אינה יכולה להיות מחוץ לכלי.

שאלה: אם כך, מה משתנה?

הכול משתנה, אבל בתוך הנברא. מחוץ לנברא זה "עצמותו", ועל עצמותו איננו יכולים לומר דבר. האור עליון נמצא במנוחה מוחלטת. איננו יכולים להשפיע עליו במאום, איננו יכולים להפעיל עליו שום דבר. הכול קורה בתוך הנברא.

אין בכך להפחית מחשיבות העבודה שלנו. מתוך העבודה שלנו אנו מרגישים מה האור העליון עשה ומה הוא רוצה. אף על פי שהאור העליון עצמו נמצא במנוחה מוחלטת. יש כאן דברים שעדיין אי אפשר לפרשם, אין מילים. דברים שאין לנו תפיסה בהם. יחד עם זאת, בין שאנו מבינים ובין שלא, העיקרון הזה של תפיסת מציאות חשוב לנו מאוד. הוא מעמיד אותנו נכון ביחס לעבודה שלנו, לתיקונים, לשינוי הפנימי.

אולי מאכזב מעט לגלות שכל מה שמשתנה זו רק ההרגשה פנימית, החשבון פנימי, המחשבה. ובכל זאת, ההרגשה והחשבון הפנימי הם הכול – זה מה שחשוב ואין שום דבר פרט לכך. איננו יכולים לצאת מחוץ להרגשה הפנימית ואיננו יודעים עד כמה השינויים בה חשובים.

עם כל זאת עדיין עולה השאלה איפה נמצא מי שאנו נותנים לו? האם אנו רק מתארים אותו לעצמנו? ובכן, התשובה היא כן. הבורא הוא מה שאנו מתארים בתוכנו. איננו יכולים להוציא יד רגל או עין מחוץ לנו ולראות את הבורא באיזשהו מקום. אנו קולטים אותו בפנים.

איננו יודעים מה זה "בחוץ". הדמות של הבורא נמצאת בתוך הנברא. אם הנברא מתחיל להרגיש מתוך המבנה שלו מדוע הוא בנוי כפי שהוא בנוי, הוא משיג בסופו של דבר את השורש. כתוצאה מכך הוא מבין את הכוונות של מי שברא אותו כשורשו. אפשר לקרוא לו גם כתר.

שאלה: האם הבורא זה אני במדרגה הבאה שלי?

אם מדובר על ההדרגתיות בהתפתחות האדם, הרי שהבורא הוא תמיד הדרגה הבאה. איננו יכולים לתאר לעצמנו יותר מכך. הבורא הוא הנעלה, הטוב, המשפיע, החזק. הבורא הוא מה שמעלינו. אם נעבוד על עצמנו ונקבל עזרה ותמיכה, נתקדם למצב הבא, נזדהה עימו ונדבק בו, נשתווה אליו.

לאחר שנשתווה עם הבורא, כשנגיע לדביקות עימו וכל תכונותינו ישתוו לתכונותיו, נגלה מדרגה גבוהה עוד יותר, בורא חדש, גבוה עוד יותר.

שאלה: אם כך, מה זאת אומרת "להשפיע נחת רוח לבורא"?

להשפיע נחת רוח לבורא פירושו לרצות להשפיע למדרגה העליונה שבראה אותנו - למדרגה שנקראת הבורא שלנו. בכך נרגיש שאנו גורמים לו תענוג. הכול נמצא ביחס שלנו, בקשר שלנו, בהבנה שלנו, בתפיסה שלנו. את הכול אנו מתארים לעצמנו בתוכנו. בהגיעו לבורא, לדביקות ולחיבור, האדם מרגיש את הבורא ואותו כשני אהובים.

עלינו להבין כי אנו פועלים מתוך הרגש. אנו רצון ליהנות שנברא יש מאין וכל החשבונות שלנו נעשים מתוך הרצון לקבל. כשמגלים זאת, אין זה גילוי של מה בכך. החשבון הזה הוא כל החיים שלנו. לעת עתה נדמה לנו שמדובר בחשבון פשוט, אבל מדובר בנצחיות ושלימות בתוך ההרגשה שלנו. מחוץ להרגשה שלנו איננו נמצאים לעולם.

אמנם המקובלים מרמזים לנו כי יש עוד מצבים, אך איננו יכולים לתאר אותם. איננו יודעים מה נמצא מחוץ להרגשה, מחוץ לרצון שנברא מלכתחילה. אנו מדברים רק מתוך "ממעשיך הכרנוך".

שאלה: איך הרצון משתנה על ידי האור והופך להיות רצון בכוונה על מנת להשפיע?

כדי להבין זאת, עלינו לחזור שוב לד' בחינות דאור ישר. המשפיע מתגלה בתוך הרצון לקבל. הרצון מתחיל להרגיש. מה הוא מרגיש? מילוי. זו בחינה א'. כיוון שיש בחינה א' ומילוי שממלא אותה, הרצון לקבל מרגיש שיש גם מי שממלא אותו. הוא מגלה שיש בחינת שורש. (האמת היא שכל ההשגות האלה הן ממטה למעלה, כפי שהשיגו אותן המקובלים. אבל לעת עתה, די לנו בכך).

ובכן, הרצון מרגיש שיש בו תענוג. הרצון והתענוג כרוכים יחד. מדוע? כי התענוג ברא את הרצון. מנקודה זו והלאה, דבר לא היה צריך כביכול להשתנות. הלוא יש רצון "יש מאין", ויש תענוג שמורגש ברצון. בזאת כל תהליך הבריאה היה צריך להיגמר. התענוג נקרא "בורא" או "אור". הנברא נקרא "רצון", או "כלי". לכאורה אין צורך בשום דבר נוסף.

אלא שבצורה כזאת הכלי, היינו הנברא, הוא המקבל והבורא הוא המשפיע. כלומר הבורא הוא העליון, הנברא הוא התחתון, והנברא תלוי בבורא. זה לא "להטיב". לא זו הייתה כוונת הבורא כשחשב "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו". זו אינה שלימות.

הבורא ברא נברא לפי רצונו ומקיים אותו. יש בנברא את כל מה שהבורא יצר. הבורא נותן. הוא ברא חיסרון ומילא אותו. נמצא כי החיסרון שהבורא ברא לעולם לא הרגיש חיסרון. מיד הוא התמלא בתענוג. הוא נברא על ידי התענוג. במילים אחרות, לא היה אפילו רגע אחד שהנברא סבל בו מריקנות, מחוסר מילוי.

אין אי שלמות בפעולות הבורא. הבורא ברא רצון על ידי התענוג ונותן לו תענוג. אבל הרצון הוא השני, המופעל, והבורא הוא העליון, המפעיל. מצד הבורא זו פחיתות, על אף שהרצון עצמו אינו חש בכך. זו אינה "שלימות פעולותיו". אם הבורא שלם, עליו לברוא בפעולתו היחידה נברא כמוהו. לא יכול להיות שלם, אם מתרחש בו דבר שאינו שלם.

לכן, בתוך ההשפעה של האור יש השפעה נוספת, אחרת, ההשפעה של מהות המשפיע. בתוך התענוג הבורא מוסר לרצון לקבל מסר נוסף. הוא כביכול אומר לו "אני הנותן, אני המשפיע". כתוצאה מכך מתחילה לצאת בחינה ב' מסוף בחינה א'. בחינה ב' רוצה להידמות לבורא.

שרטוט מס. 3

הכלי בבחינה ב' רוצה לתת. מדוע? כי תכונת ההשפעה שבתוך התענוג היא כמו בעל הבית שעורך שולחן מלא כל טוב לכבוד האורח ומכניס את עצמו מכל הלב בתוך הפעולה. אלמלא כן לא היינו מרגישים בושה.

הבורא נסתר. לכן איננו מתביישים. אנו מרגישים שכל העולם שלנו. אילו הבורא היה נגלה לנו כמו בעל הבית ליד השולחן, היינו נכנעים מיד. כשבעל הבית יוצא מהחדר, אנו יכולים לקחת כיבוד מהשולחן. כשבעל הבית נכנס לחדר, אנו מתביישים. ההשפעה של בעל הבית עלינו ברורה והחלטית.

אם הנברא מרגיש את הבעל הבית, הרי שהרגשת בעל הבית גבוהה יותר וחזקה יותר מהרגשת התענוג. בעל הבית הוא הראשון וקודם למחשבת הבריאה להטיב. לכן הרגשת ההשפעה שלו חזקה יותר מהרגשת הרעב של הנברא. כתוצאה מכך הנברא כבר אינו רוצה ליהנות מהאור, אלא להיות כבעל הבית.

הרצון לקבל רוצה להיות כבעל הבית, כי בהידמות לבעל הבית הוא מרגיש יותר תענוג. הרצון לקבל אינו יכול להרגיש דבר פרט לתענוג. הוא שוקל האם ליהנות מהכיבוד שעל השולחן או ליהנות עוד יותר מלהיות כמו בעל הבית, ורוצה כמובן להיות כבעל הבית.

יהיה מי שיאמר שזו השפעה על מנת לקבל. לעת עתה נקרא לזה כך. מכל מקום החשבונות הם חשבונות הפנימיים של הרצון לקבל.

כך האור פועל על הרצון. שתי התכונות שבאור, תכונת הנותן התענוג עצמו, מעוררות ברצון יחס כפול: יחס לכיבוד ויחס לבעל הבית. מתוך הרצון שלו, הנברא כבר מבדיל בין שני המקורות שלפניו. ובהתאם ליחס ביניהם, הוא מתפתח.

חיות מרגישות רק את הכיבוד שעל השולחן. כלב או חתול יכולים לפחד מבעל הבית – בתנאי שהם יודעים כי הוא יכול להכותם – אבל הם אינם מפחדים ממנו בגלל היחס שלהם אליו. לחיות אין יחס של כבוד לבעל הבית, הן אינן מרגישות שהוא נעלה עליהן, שהוא חשוב ועדיף. אם אין קשר לבעל הבית, אין בושה. חיות, בהמות או בני אדם ללא קשר עם בעל הבית, לוקחים מהעולם הזה הכול לא בושה. זהו חשבון טבעי. כל עוד לא נראה את בעל הבית, נוכל לעשות רק חשבון בהמי.