אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 8 , 29.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

ה' בחינות שבמסך, אות יט - כא

אות יט

"כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'.

הרצון לקבל שנברא בבחינה א', יצא לאור בבחינה א' אבל נמצא כבר בבחינת שורש. אלמלא כן האור עצמו לא היה יוצא. כלפי מי היה יוצא?! עם איזו משימה?!

האור חייב לפתח את הכלי כדי שירגיש אותו, כדי שירגיש את השורש שלו, מאיפה הוא בא, עם איזו כוונה ואיזה יחס לרצון. לכן רק לאחר שהרצון מרגיש את התענוג, וממי הוא מקבל את תענוג, ולמה נותן התענוג נותן לו את התענוג; רק לאחר שיש ברצון את כל הסיבות והתוצאות מהתפתחותו ולפיכך יש לו קשר הדוק וברור עם הנותן – לא חשוב איזה קשר, לעת עתה לא מדובר על "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע" – רק אז ניתן לדבר על נברא שעומד מול הבורא ומכיר אותו.

רק רצון שהתפתח לדרגה כזו, למצב כזה, נקרא רצון גמור – נברא שנמצא במציאות. כל השלבים הקודמים המתרחשים ברצון עד להבשלתו, עד שהוא מוכן להרגיש תענוג ואת נותן התענוג, הם בבחינת שלבים קודמים לרצון ועדיין אינם נחשבים לנברא.

לכן רק בחינה ד' נקראת נברא. כל הבחינות הקודמות לבחינה ד' הן פעולות הבורא על הנברא העתידי, ובחינה ד' מתרשמת מכל הבחינות הקודמות. למעשה, כל בחינה מתרשמת מכל הבחינות הקודמות לה. בבחינה א' יש בחינת שורש ובחינה א'. בבחינה ב' יש בחינת שורש, א' וב'. בבחינה ג' יש שורש, א', ב', ג'. ובבחינה ד' יש שורש, א', ב', ג', ד'. כל בחינה מתבססת על כל הבחינות הקודמות לה וכוללת אותן בתוכה, אלמלא כן לא הייתה יוצאת ומרגישה את עצמה, את המציאות, את הבורא ואת היחסים ביניהם. מכאן מובן מדוע בחינה ד' כוללת בתוכה את כל הבחינות הקודמות לה המרכיבות את בחינה ד' שלה.

לכן, בשעה שאנו מדברים על בחינה ד', עלינו להביא בחשבון גם את הבחינות הקודמות שבה. גם בחינות שורש, א', ב', וג' שבבחינה ד', שייכות לבחינה ד'. בחינת שורש שבבחינה ד' היא למשל אותה בחינה ד' שכבר מבינה מהי בחינת שורש. בחינה א' בבחינה ד' היא בחינה ד' המודעת לכך שהיא נבראה כרצון לקבל על ידי בחינת שורש, שיש כוונה מסוימת בהתפתחות שלה, וכן הלאה. בחינה ד' משיגה את המאציל ומכירה אותו בתוך כל ג' הבחינות הקודמות לה. מתוך ההכרה הזו נבנית בחינה ד' שבד', שהיא הכלי הסופי.

" עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם."

בחינה ד' היא ההתפתחות הסופית של כלהבחינות. כל הבחינות – שורש, א', ב', ג', – הם בחינות של בחינה ד'. מתוך ההתפתחות הסופית ניתן להבין את הדרגות הקודמות. דומה הדבר לאדם מבוגר וחכם שרואה את הנולד. אדם חכם מבין מנין הוא נולד, מהם המצבים שעבר, איך גידלו אותו, איך חינכו אותו ולמה היה עליו לעבור את כל השלבים כדי להגיע למצבו העכשווי. מתוך החכמה הזו, הוא מביט לאחור ומבין מהי כוונת הבורא בכל ההתפתחות שעבר. כפועל יוצא הוא מבין גם מהי מטרת ההתפתחות.

אלמלא בחינה ד' הייתה מתפתחת על ידי ג' הבחינות הקודמות שבתוכה, לא הייתה בחינה ד' מגיעה לבחינה ד' שבתוכה ומחליטה לעשות צמצום, מסך, אור חוזר והשתוות הצורה. בג' הבחינות הקודמות אין את ההבנה הזו, את ההשגה הזו ואת ההחלטה הזו. בג' הבחינות הקודמות אין הכרה במצב. רק בבחינות שנמצאות בבחינת ד' יש הכרה של הסיבתיות.

"ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."

בעל הסולם חוזר ומדגיש: אלו הן ה' הבחינות הכלולות בבחינה ד'. מדוע? כי רק בהן חכמת הקבלה עוסקת. בבחינות הקודמות אין במה להתעסק, כי אין בהם הרגשה עצמית. בבחינות הקודמות הנברא אינו מבקר את עצמו ואינו מרגיש את עצמו. הוא עדיין אינו מחולק לשני חלקים: "אני" ו"אני" שמכיר ורואה את עצמו. עדיין אין לו את האובייקטיביות הדרושה כדי לצפות על עצמו, על התהליך שהוא עבר ולראות מי העביר אותו את תהליך ולמה. לכן, בדומה לדומם, צומח וחי, ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' קיימות בלא להרגיש שיש סיבה לקיום, תוצאה לקיום ומטרה לקיום.

אות כ

"ומה שה' בחינות הקבלה שבבחי"ד נק' בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה הכלי קבלה על הע"ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד, כי כל העולמות נכללים שם כמ"ש בתע"ס חלק א'. נבחן שם הלבשתה להע"ס ע"פ אותן ה' הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון"

הרצון לקבל שבבחינה ד' התפתח עד כדי כך שהוא מרגיש את יחס המאציל אליו. היכן הוא מרגיש את יחס המאציל? בתוך הרצון לקבל. אין כלי אחר. אין מקום אחר להרגשת יחס המאציל אלינו. איננו יכולים להרגיש את היחס של המאציל אלינו כפי שהוא. אנו יכולים להרגיש את יחס המאציל אלינו רק בתוך הכלי שנהנה, במידה ובאופן שהוא נהנה. כך אנו בנויים.

לעולם לא נוכל להרגיש איך המאציל מתייחס אלינו, אלא רק את המילוי שיש בכלים דקבלה שלנו מתוך היחס שלו אלינו. אנו שופטים את המאציל לפי הרצון לקבל שלנו. לעולם לא תהיה לנו אפשרות אחרת. רק לאחר שנגיע להשתוות הצורה, מתוך שנגיע להשתוות הצורה, נתחיל להכיר איך המאציל מתייחס אלינו לפי התיקון שלנו. שכן אז נגיע לאותן ההבחנות והתכונות של המאציל.

מכאן מובנים דברי הכתוב "כל הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע, ע"א). כלומר כמו שהרצון לקבל מתפעל מהמאציל, כך הוא קובע שהמאציל מתייחס אליו. הרצון לקבל אינו יכול לצאת מעצמו ולומר "אני מרגיש בתוך האגו שלי, או בתוך רצון לקבל שלי, שהמאציל מתייחס אליי כך או אחרת". ההתפעלות הזו חרוטה אצלו בהרגשה. במידה שהנברא קונה רצון להשפיע, הוא יוצא מתוך עצמו, מתוך הכלי שלו, לכלי שונה מעל הרצון לקבל שלו, באמונה למעלה מהדעת, בכוונה למעלה מעצמו. אז הוא מתחיל לצְפות, להשוות ולקבוע את מציאותו בשני כלים, בהרגשה ובכוונה.

הרצון לקבל לפי טבעו אינו יכול להבדיל בין מה שהוא מרגיש ברצון לקבל שלו לבין יחס המאציל אליו. אין הוא מרגיש את יחס המאציל אליו, אלא כפי שהוא מתרשם ממנו בתוך הרצון ליהנות.

לכן התיקון "בעל מנת להשפיע", חשוב כל כך. בתיקון הזה אנו יוצאים להרגשת המאציל עצמו, מתעלים מעל הטבע שלנו ומרגישים את המאציל. עם התיקון "על מנת להשפיע" אנו מרגישים את יחס המאציל אלינו ללא קליטה בתוך רצון לקבל, ללא ההפרעה של רצון לקבל, ללא הדרך שבה הרצון לקבל דן אותו.

[" ... נבחן שם הלבשתה (של בחינה ד')להע"ס ע"פ אותן ה' הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון " ]

"כי בחינת השורש שבבחינה ד' הלבישה לאור הכתר שבע"ס, ובחי"א שבבחי"ד הלבישה לאור החכמה שבעשר ספי', ובחי"ב שבה הלבישה לאור הבינה, ובחי"ג שבה הלבישה לאור הת"ת, ובחינתה עצמה הלבישה לאור המלכות."

חמשת האורות מגיעים כחמש צורות יחס של המאציל לנאצל. רק בחינה ד' מקבלת אותם ומרגישה אותם. בחינות שורש, א', ב' וג' אינן מרגישות את החיים שבהן. הן אינן מבדילות בין "אני" ל"אני חי". אין להם השגה כזו. גם ילדים או בוגרים שאינם מפותחים, חיים ואינם מודעים להבדל בין "אני" ו"אני חי". לאט לאט האדם מתפתח ומתחיל להרגיש ולהבין כי אלה שני דברים נפרדים.

בחינה ד' קולטת בתוך עצמה את אורות החיים, את הקיום שבבחינות שורש, א', ב' וג' ואת מה שמגיע אליה כתוצאה מהם. היא מעבדת את צורות החיים האלה, את כוחות החיים שבהתפתחות הקודמת וכתוצאה מכך מתרשמת כולה מהאור הכולל הזה. ההתרשמות הזו מקנה לה את הרגשת יחס הכללי של המאציל אליה.

נאמר כי האדם כולל בתוכו את כל הבריאה, את הדומם, את הצומח, את החי והמדבר. האדם מתרשם מהכול והכול נכלל בו. כשהאדם מתקן את עצמו, הוא מתקן את כל היתר הבחינות שבבריאה. ואם הן מתקלקלות, הרי זה משום שהאדם עצמו התקלקל ולא בגללן. הסיבה לכך היא שבכל הבחינות הקודמות לבחינה ד' אין הרגשת חיות. רק בבחינה ד' – וליתר דיוק, בבחינה ד' שב-ד' יש הרגשת חיות.

בתיקון ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' שב-ד', אנו רק מכינים את עצמנו לגמר התיקון, להחליט שבחינה ד' שבד' חייבת להיות מתוקנת.

"ולפיכך גם עתה אחר הצמצום א', אחר שהבחי"ד נפסלה מלהיות עוד כלי קבלה, נק' ג"כ ה' בחינות העביות שבה על שם ה' הספירות כח"ב תו"מ."

הבחינות שלפני בחינה ד' נקראות "בחינות". הבחינות שבתוך בחינה ד' נקראות "ספירות". ההבדל ביניהן גדול. הבחינות שלפני בחינה ד' עדיין לא נקלטו בנאצל כמרכיבים שלו, של הטבע שלו, כמרכיבים שמהם הוא בנוי. הבחינות שלפני בחינה ד' הן תכונות הבורא שבונות את הנאצל. מה שאין כן בחינות שורש א', ב', ג', ד' שבבחינה ד' הן ספירות שמאירות בנאצל ככוח החיות, כיוצרות שבאות מתוך המאציל לנאצל .

אות כא

וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו."

בחינה ד' שבד' מתחילה להרגיש עד כמה ג' הבחינות הקודמות שבה מנוגדות לה. זו הסיבה לצמצום ולמסך. בחינה ד' מרגישה את שורש, א', ב', ג' שבתוכה. היא מרגישה את יחס הבורא אליה ומבינה את הסיבה לכך ואת התוצאות. מתוך מכך היא מרגישה את בחינה ד' שבד', כיצד הבורא ברא אותה, ואת הניגוד בֵינה לג' בחינות הקודמות, לתכונות הבורא. כך מתגלה החיוב בצמצום ובמסך ואור חוזר.

ודאי שאין כאן פעולה חופשית או בחירה חופשית לעשות או לא לעשות. אלה נתונים שחָרוטים בטבע של הנברא. הוא חייב להגיב כך. לאחר שהנברא מרגיש את תכונות הבורא הנמצאות ביסודו, את תכונתו עצמו ועד כמה הוא מנוגד לתכונות הבורא, לא נשארת לו ברירה אלא "לסגור" את עצמו ולהחליט להשתוות עם ג' הבחינות הקודמות. לכן יש צמצום והחלטה להשתַווּת שהיא העבודה עם המסך והאור חוזר.

שאלה: האם כבר בבחינת שורש אפשר לראות את כל ההשתלשלות המחויבת של ד' הבחינות אחריה?

בבחינת שורש איננו יכולים לראות דבר. הכול מתגלה לנו בתוצאותשיוצאות ממנה . כל מה שקורה במציאות הוא תוצאה מבחינת שורש. אין גורם נוסף, חיצון, שמתערב במה שמתפתח מבחינת שורש. כדברי הכתוב "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט').

כל שלב בתהליך הוא תוצאה מהתפתחות בחינת שורש. גם הבחירה החופשית וכל ההבחנות שהאדם כביכול עובר כבריאה חופשית כשהוא מתקן את עצמו בהשתוות הצורה עם הבורא, בדביקות לבורא , גם הם מושרשים בבחינת שורש.

כתוב "אני הויה לא שיניתי" (מלאכי ג, ו). שם נמצא הכול ולא משתנה, מושְרָש מתחילה לסוף.אלא אם מדובר על האופן שבו מתגלים הדברים כלפי נברא, הרי שכלפי הנברא אלה הבחנות חדשות. האם יש כאן דבר חדש שפועל במשהו על המציאות האלוקית? ודאי שלא. "אני הויה לא שיניתי". על אין סוף איננו משפיעים כלל.

אנומשנים את הרגשתנו ביחס למאציל. אנו משיגים את המאציל. אנו משנים את עצמנו, את הקליטה שלנו, את ההבנה שלנו, את ההשגה שלנו. איננו משנים את המציאות של ההוי"ה, מכל שכן את בחינת שורש, קוצו של יוד.

[ " ... וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו." ]

"כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות, שהיא בחי"ד, שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו."

מהו כוח המסך? תחילה עלינו לדעת כי המסך אינו בא ישירות מלמעלה, אלא בהחלטה של הנברא. ההחלטה של הנברא מחויבת מהשפעת הדרגות הקודמות. את השפעת הדרגות הקודמות הנברא אינו יכול לשנות במאום. בהשפעות מסוימות הוא מחליט להצטמצם, ובהשפעות אחרות הוא מחליט לעשות מסך. בהשפעות מסוימות הוא עושה מסך מסוים ובהשפעות אחרות מסך אחר. הכול תוצאה מהנתונים הקודמים וההחלטה המחויבת מהמצבים האלה. אין כאן נתון חדש שמופיע לפתע מאיזשהו מקום. הכול תוצאה מהתפתחות הבחינות הקודמות למלכות. מלכות היא אותו החלק או הרצון שמחליט.

עלינו להביא את עצמנו אפוא למצב שבו השפעה מלמעלה תחייב אותנו לעשות החלטה מסוימת. לכן אנו עובדים ביגיעה עד שהאור מקיף ישפיע עלינו כך שנחליט. זה נקרא "יגעתי ומצאתי". ב"פתיחה לחכמת הקבלה" אנו לומדים על הפעולות האלה כפי שהן משתלשלות מלמעלה למטה. בעליה מלמטה למעלה אנו משתדלים להכניס את עצמנו תחת השפעה מסוימת, כך שנרצה ונחליט. יחד עם זאת, הרצון וההחלטה יהיו תוצאה של השפעה מלמעלה.

יש מרכיב מסוים שתלוי בנו והוא הבחירה של האדם. אלא כפי שאנו לומדים על התהליך מלמעלה, הרי שבחינה ד' מתפתחת בהכרח ממצב למצב מתוך השפעת הבחינות ואורות עליה. כך נעשה צמצום א', מסך ואור חוזר, וכו'. בחינה ד' מעכבת את ביאת האור העליון לתוכה ודוחה אותו; היא עושה ממנו אור חוזר, כוונה על מנת להשפיע, עובדת איתו בהשפעה למאציל וכו'. כל אלה הן תוצאות הכרחיות שנולדות בתוך בחינה ד'.

"גם נתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו. ולפיכך נבחנים בהמסך ה' מינים של זווגים דהכאה ע"פ ה' שיעורי עביות שבו, שזווג דהכאה על מסך שלם מכל ה' בחינות העביות, מעלה או"ח המספיק להלביש הע"ס כולן, דהיינו עד קומת כתר."

האור עליון פועל על הנברא ומעורר בו לכל עמקות החומר שלו הבנה, הרגשה והשגה של בורא ונברא. הנברא מרגיש את היחס של הבורא אליו כמו תינוק שגודל ומתחיל להשיג את כוונת אימו, את הרצון שלה ואת היחס שלה כלפיו. בהתאם לכך האור חוזר, שהוא התגובה של הנברא על הגילוי וההרגשה, מגיע עד אותו היחס של הבורא כלפי הנברא.

הנברא מגיב תגובה אוטומטית ומחויבת מהמקום שאליו מגיע אור ישר, כלפי אותו המקור שממנו הגיע היחס שהוא מגלה – כלפי השורש, כלפי המאציל, כלפי אותה הבחינה במאציל שהולידה בו עתה את ההרגשה.

הכול תלוי באור ישר, במידה שבה הוא נקלט בנברא ומגלה בו את המעמד של "אני ומאציל", היינו מה המאציל כלפי ומה אני כלפיו כתוצאה. לכן, במידה שחומר הנברא מפותח על ידי האור ישר, הנברא מגיב בצמצום, מסך ואור חוזר.

"וזווג דהכאה על מסך החסר מעביות דבחי"ד, שאין בו רק עביות דבחי"ג, הנה האו"ח שהוא מעלה, מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת חכמה, וחסר מכתר" (ראה שרטוט מס. 1 בשיעור מס. 9)

זיווג דהכאה על מסך שאין בו רק עביות בבחינה ג' פירושו שחסרה לנברא ההרגשה של בחינה ד'. יחס הבורא אליו אינו נובע מהשורש העליון אלא מתוצאה נמוכה יותר, פחותה יותר. ניתן לתאר זאת כך: אנו רואים שמישהו משפיע לנו טוב, אבל איננו מרגישים כי הוא עושה זאת מתוך אהבתו אלינו. איננו משיגים את האהבה שלו, אלא רק שהוא מטיב לנו.

מכאן חופש הבחירה שלנו להשיג את האהבה בעליה ממטה למעלה. הבורא נסתר מאיתנו בבחינה ד' שב-ד'. הוא מסתיר את היחס שלו אלינו. כדברי הכתוב "אל מסתתר" (ישעיהו מ"ה, ט"ו). עלינו להבין כי הבורא מסתתר מאיתנו כדי שתהיה לנו אפשרות להשיג את היחס שלו אלינו.

לעומת זאת, בהתפשטות מלמעלה למטה, ככל שהבורא מסתיר את היחס שלו, כך נברא מגיב פחות בהכרח ופחות במחויב.

שאלה: מדוע בהשתלשלות ממעלה למטה הנברא אינו מגיב יותר ויותר? הרי עם כל דרגה נוספת של הסתרה נפתח לו פתח לעבודה נוספת?

בהשתלשלות ממעלה למטה הנברא עדיין אינו מרגיש דבר, פעולותיו הן תוצאה ישירה ממה שהאור מגלה. הרצון לקבל אינו יכול לבצע שום פעולה, אלא רק לפי הפעולות שהאור העליון מזמין בו. רק לאחר השבירה, כשהרצון לקבל יכלול בתוכו את שתי האבחנות המנוגדות, רק לאחר שהן ירשמו בתוך הרצון לקבל ויתאפשר המצב המסוים שבו שתי האבחנות האלה יוכלו להתמודד ישירות זו כנגד זו בתוך הנברא – התמודדות שמתרחשת בזמננו בכמה בני אדם – רק אז אפשר יהיה לדבר על בחירה חופשית, על תגובה מצד הנברא. הניגוד בין החלקים השבורים, בין בינה ומלכות, יוצר חלל שלא היה קודם. מה שנקרא שליש אמצעי דתפארת.

בהתפתחות הישירה מלמעלה למטה, האור מחייב את הכלי להגיב. הכול נעשה בהכרח ולנברא אין שום אפשרות להגיב מעצמו. הוא עדיין לא התפתח למצב שבו חלק ממנו אינו מנוהל על ידי האור העליון ובחלק הזה הוא מבקר את האור העליון, את היחס של האור אליו. טרם התגלה בו חלק נפרד ומנוגד לאור העליון. הדבר יתכן רק כשיש מציאות של שבירה ומערכת קליפות שמסייעת לאדם כ"עזר כנגדו".

ממעלה למטה הפעולות והתהליך החלטיים ומחויבים. אם האור יפחת, הכלי יגיב פחות, יבין פחות, ירגיש פחות. אם האור יאיר יותר, הכלי ירגיש יותר. האורות מנענעים את הכלים.

שאלה: האם נכון לומר כי למרות העבודה עם מסך ואור חוזר,האור עדיין מוביל את התהליך ולא הכלי?

בהשתלשלות ממעלה למטה המסך והאור חוזר מתגלים במחויב ברצון לקבל כפעולת האור עליו. אין כאן שום צִדקות או פעולה מצד הכלי. עדיין לא מדובר על נבראים. נברא הוא נקודה שבלב שמתחילה להתעורר ממטה למעלה. ליתר דיוק נברא הוא מ"ן.

" ואם אין בו אלא עביות דבחי"ב, הנה או"ח שלו קטן יותר ואינו מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת בינה, וחסר מכתר חכמה. ואם אין בו אלא עביות דבחי"א, הנה האו"ח שלו מוקטן יותר, ומספיק להלביש רק עד לקומת ת"ת, וחסר מכח"ב. ואם הוא חסר גם מעביות דבחי"א, ולא נשאר בו אלא עביות דבחינת שורש, הנה ההכאה שלו קלושה מאוד, ומספיק להלביש רק לקומת מלכות בלבדה, וחסר מט"ס הראשונות, שהם כח"ב ות"ת." (ראה שרטוט מס. 1 בשיעור מס. 9)

אם כל מה שלמדנו עד עתה הפך לפתע לא ברור, זהו סימן טוב.

הדברים אכן אינם פשוטים. עד עתה עשינו חשבון פשוט של עביות, אולם בהתלבשות האור חוזר בע"ס, האור פועל בכלי בשני אופנים הפוכים. מצד אחד האור מביא לכלי תענוג, מצד שני הוא מפתח את הכלי כך שיתחיל להתייחס לתענוג מתוך עצמו. כתוצאה מכך נרשמות בכלי שתי צורות הפוכות: מצד אחד רצון לקבל, מצד שני יחס למאציל, כמו שמתואר בדוגמה על האורח ובעל הבית. היחס של האורח כלפי בעל הבית בונה באורח חשבון.

בסופו של דבר מדובר בחשבון, חשבון פשוט, לא למעלה מהדעת. גדלות הבעל הבית מתגלה כנגד הרצון לקבל, והכלי ניבנה לפי החשבון של אחד פחות השני. הנתונים מדויקים, כמו בפיזיקה. לפיהם נבנה המסך והאור חוזר. התוצאה ידועה מראש, דבר אינו יכול להיעשות אחרת. הכול קורה לפי האור ישר שיורד ובונה את הכלי. האור ישר מזמין בכלי צמצום ומזמין בו החלטה של השפעה, השוואת צורה, דביקות ואור חוזר. בהתאם לאור שמשפיע על הכלי, הכלי מגלה את העביות עם הרצון להשפיע עם המסך ואור חוזר.

האור בא ובונה את העביות. תחילה הוא בונה את בחינה ד'; משפיע עליה הלאה ומזמין בה את צמצום א'; משפיע עליה הלאה, עמוק יותר, והיא מחליטה שהיא רוצה להשוות צורה. כך, מתוך השפעת האור, מחליטה בחינה ד' על מסך ואור חוזר. בחינה ד' עושה מסך ואור חוזר ואינה רוצה לקבל. היא רוצה להשפיע. האור ממשיך להשפיע עליה ולעורר בה את המסך והאור חוזר שעליה להיות. נמצא כי השפעת האור המתוכננת והבלתי פוסקת לתוך בחינה ד' מזמינה פעולות בבחינה ד'. כך, מתוך השפעת האור, משתווה המסך בבחינה ד' לכתר, בבחינה ג' לחכמה וכן הלאה.

ונשאלת השאלה, מדוע ההשפעה הראשונה של האור מזמינה מתוך הכלי השתוות הצורה עד לכתר שהוא לכאורה הגדול ביותר, והבחינה השנייה מזמינה השתוות הצורה רק עד החכמה? הרי הכלי אמור להתפתח עוד ועוד. לאחר הצמצום הכלי הולך ומתפתח. הוא מבין יותר ומשיג יותר את עצמו, את המאציל ואת הקשר ביניהם. לא ברור מדוע המסך והאור חוזר הולכים מתמעטים וכמוהם גם הדרגות והפרצופים. מדוע האור מתמעט, מדוע אור חוזר הולך ומתקטן והמסך וההשגה בתוך הכלי נחלשים.

התשובה היא שמצד האור ישר כאלה הם פני הדברים, האור חוזר אכן הולך ומתקטן. כך האור ישר פועל בתוך הכלי ומזמין בו הבחנות. אולם אם מדובר מצד האור החוזר, מתוך פעולת הכלי, מתוך ההבנה וההשגה של הכלי, הרי שבדומה לד' בחינות דאור ישר, גם בעבודת המסכים כל בחינה מתרשמת מהבחינות הקודמות.

כך עלינו לראות את כל המציאות. בכל 125 פרצופים, בכל חמשת העולמות, בכל ההתפתחות, נמצאים כל התהליכים הקודמים. ההחלטה בכל פרצוף לבצע את הפעולה שלו, מתקבלת על פני כל התהליכים הקודמים. ל125 הפרצופים המשתלשלים ממעלה למטה חכמת הקבלה אינה מתייחסת כנברא בעל בחירה חופשית, אלא כמכונה שמתרשמת. כל המידע וההבחנות הקודמים נקלטים במכונה כיסודות לתגובה הבאה.

היסודות האלה נקראים בהמשך התהליך רשימות. מכל ההשתלשלות מלמעלה למטה של כל העולמות, הפרצופים, הנשמות ותוצאות השבירה – דווקא לרשימות אנו זקוקים. בסופו של דבר התוצאה מהשפעת הבורא על הנברא הם הרשימות, הגֵנים רוחניים האלה. אלא שהרשימות יוצאות בהכרח ובמחויב מהשפעת האור על הרצון לקבל. בכל הנוגע להם לא מדובר על בחירה חופשית, לא על נברא שקיים בפני עצמו ולא על פעולות רצוניות של האור.

רצון פירושו שאנו מחליטים על הרצון; שאנו נמצאים מחוץ לרצון, מפקחים עליו ומנהלים אותו. כל עוד הפעולות הם תוצאה מהשפעה ישירהשל האור, אין נברא – יש מערכת. דומה הדבר לקופסא שחורה: כמו שמכניסים אליה דבר-מה מצד אחד, כך הוא יוצא הצד שני.

נברא הוא מי שיש לו בחירה חופשית. לנברא יש ספק. נברא הוא מי שמתוך החלל, מתוך מקום ריק, מתוך החושך, הולך ומשלים את החלל ואת החושך. והכול מתוך רצונו החופשי להדמות לבורא. הנברא בונה ומשלים את המערכת. יש מערכת, ויש בה חלק שנסתר מאיתנו, חלל. בחלל הזה "שכחו" אותנו לבדנו בבית, ודווקא בו עלינו להתנהג יפה, כמו שאמא רוצה. לעומת זאת, בהתפתחות ממעלה למעלה אין חלל. הכול מוחלט על ידי האורות שמפתחים את הנברא מלמעלה.