אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 10 , 31.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

ה' בחינות שבמסך, אות כ"ג – אות כ"ד

אות כ"ג

"אמנם עוד נשאר לבאר, למה בחוסר כלי מלכות במסך שהוא בחי"ד, הוא נחסר מאור הכתר ובחוסר גם כלי הת"ת נחסר מאור חכמה וכו', ולכאורה היה צריך להיות בהיפך, שבחוסר כלי מלכות במסך שהיא בחי"ד, יחסר בקומה רק אור מלכות, ויהיה בו ד' אורות לכח"ב ות"ת. וכן בחוסר ב' כלים בחי"ג ובחי"ד, יחסרו האורות מת"ת ומלכות, ויהיה בקומה ג' אורות לכח"ב. וכו' עד"ז. (עי' לעיל אות כ')."

לאחר יציאת מלכות דאין סוף נעשה צמצום א', ולאחר הצמצום נעשה מסך. צמצום א' הוא ההחלטה שמלכות, כפי שיצאה לאחר ד' בחינות דאור ישר, לא תקבל לתוכה את האור העליון לעולם. המסך קובע מה יקרה לכלי, באיזה מצב יימצא הנברא לעומת הבורא.

אם המסך עובד עם בחינה ד' דעביות, בכלי מתגלה אור היחידה; אם המסך עובד עם בחינה ג' דעביות, בכלי מתגלה אור החיה; אם המסך עובד עם ב' דעביות, בכלי מתגלה אור הנשמה; אם המסך עובד עם א' דעביות, בכלי מתגלה אור הרוח; אם המסך עובד עם שורש דעביות, בכלי מתגלה אור הנפש. יש ערך הפוך בין אורות וכלים.

בעל הסולם כותב שבעבודה עם עביות הגדולה ביותר, מתגלה האור בכלי הזך ביותר. הכלי הוא המסך. הכלי נקרא מסך, כי במסך תלוי כמה הנברא יקבל. המסך הוא הסיבה. בעל הסולם מסביר אפוא מדוע הכול תלוי במסך ומדוע כשאנו עובדים עם המסך, יש ערך הפוך בין אורות וכלים ולא ערך ישר.

שרטוט מס. 1

אות כ"ד

"והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר ואחריו הכלי דחכמה וכו' עד שכלי המלכות נגדל באחרונה. וע"כ אנו מכנים לכלים בסדר כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, כי כן טבע גידולם. והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחלה בפרצוף, כי מתחילה נכנס הנפש שהוא אור המלכות, ואח"כ הרוח שהוא אור הז"א וכו' עד שאור היחידה נכנס באחרונה."

הכלים כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, גדלים מקטן לגדול: מעביות שורש, לעביות א', ב' וג', עד עביות ד'. האורות מתגלים בסדר הפוך. בעל הסולם מתאר זאת כך: "מדרך הכלים הוא שכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף" – כתר, חכמה וכו', ועל כן הסדר הוא כח"ב תו"מ – "והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחילה". כלומר סדר כניסת האורות הוא נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

השאלה היא איך יתכן שכתר, הכלי העליון ביותר,יתמלא באור התחתון ביותר, אור הנפש? מדוע יש ערך הפוך בין אורות וכלים? כתר הוא הבורא, בחינת שורש, המשפיע, נציג הבורא בכלי. כתר הוא הכלי הזך ביותר, ואילו האור שנכנס בו הוא האור השפל ביותר - אור הנפש. אור שכמעט ואינו מורגש בכלי. מדוע?

שרטוט מס. 2

מי מאיתנו שכבר יודע את התשובה, מבין שיש עניין של כלי דהשגה וכלי דהמשכה. ככלי דהמשכה הכתר נמדד לפי המסך. לכן הוא הקטן ביותר, אף על פי שהוא העליון ביותר. לעומת זאת, כשהמסך יורד למלכות והכתר הוא בבחינת כלי דהשגה, מאיר בו אור היחידה. המסך משנה את כל היוצרות.

שרטוט מס. 3

כלי רגיל, ללא מסך, מרגיש פחות ככל שהוא עב יותר. כלי זך יותר, מבין יותר, מרגיש יותר ומתפעל יותר. בעולם הזה למשל אדם זך הוא אדם רגיש ועדין. לכן הוא מרגיש יותר ונוטה להתפעל יותר. אדם עב לעומתו הוא אדם אטום יותר שמרגיש פחות. נמצא כי בכלי הזך יש אור גדול ובכלי העב יש אור קטן. כך מלמדים אותנו החיים בעולם הזה.

אילו יכולנו לדרג את בני האדם בעולם הזה לפי רמת העביות שלהם, מעביות שורש עד עביות ד', היינו מוצאים כי אנשי תרבות וחינוך למשל, זכים יותר ורגישים יותר, ולכן גם ההתפעלות שלהם גדולה יותר. פועלי בניין לעומת זאת או סוחרים בשוק, רגישים פחות. ההבחנות שלהם אינן דקות כל כך. הם עבים יותר. הרגישות שלהם שונה.

שרטוט מס. 4

בעולם הזה יש רק עביות. לכן בכלי הזך ביותר מאיר האור הגדול ביותר ובכלי העב ביותר מאיר האור הקלוש ביותר. ברוחניות, לעומת זאת, התמונה שונה לגמרי. ברוחניות הכול נמצא תחת המסך. ברוחניות הכלי אינו עובד עם עביות שורש, א', ב', ג' וד', אלא עם המסך. בהתאם למסך הוא מצרף לעצמו את דרגות העביות.

כלי שעובד עם מסך בעביות שורש, משיג אור קטן מאוד. זאת בניגוד לעולם שלנו שבו האור הגדול ביותר נכנס בכלי בעביות שורש, כי הוא הזך ביותר. ברוחניות ככל שהעביות גדלה, האור גדל. כלי שעובד עם מסך בעביות א', משיג אור גדול יותר מהכלי בעביות שורש. הכלים עובדים עם המסכים, ולכן יש ערך הפוך בין אורות וכלים. ככל שהעביות גדולה יותר, הכלי משיג יותר ומרגיש יותר.

שרטוט מס. 5

בעולם הזה, הזך מרגיש יותר מהעב. ברוחניות, העב מרגיש יותר מהזך. כדברי הכתוב "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב, ע"א). ברוחניות העביות מתהפכת לזָכוּת על ידי המסך. לכן יש ערך הפוך בין אורות לכלים.

שאלה: מה פירוש האמרה "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"?

יצר נקרא הרצון לקבל. יצר מלשון רצון. אין הכוונה ליצר רע או יצר טוב. ככל שהיצר גדול יותר, האדם עבה יותר. ברוחניות עבה אין פירושו גס, העביות דווקא הופכת לזכות. ברוחניות העב יותר מבין יותר ומרגיש יותר. זאת משום שהוא עובד עם הכלים שלו לצרף אותם בכוונה על מנת להשפיע. אדם שתיקן רצונות גדולים בעל מנת להשפיע, יכול להרגיש בהם יותר ממי שתיקן פחות.

בעולם הזה האדם אינו מתקן את האגו שלו, את העביות שלו, את היצרים שלו. לכן במידה שיש לו פחות יצרים הוא זך יותר, ובמידה שיש לו יותר יצרים הוא עב יותר. יש ערך הפוך בין גשמיות לרוחניות. תלוי איפה האדם נמצא.

הבעיה היא שבמצבנו הנוכחי איננו יכולים לדעת אם אדם הוא זך או עב. אדם שנמצא בעולם הזה הוא בוודאי עב ואדם שנמצא ברוחניות הוא זך. אלא שאיננו יודעים היכן האדם נמצא. איננו רואים את הכלים של האדם ואיננו רואים את האורות שלו. בעולם שלנו רק החיצוניות של האדם גלויה לעיננו. ולפיכך "כל הפוסל פסול, במומו פוסל" (קידושין ע, ע"א).

אדם שנמצא בעולם הזה, יפרש קרוב לודאי נכון את התנהגותו של אדם אחר בעולם הזה. אבל את התנהגות של אדם שנמצא ברוחניות הוא לא יוכל להסביר. המקובל יראה לו כבעל עביות גדולה וכלים גסים. לכן המקובלים היו בדרך כלל צריכים להסתיר את עצמם. התנהגותם לא הייתה מובנת לציבור. הציבור חושב שהמקובל צריך להיות מלאך. אלא שהמלאך הוא עביות שורש, ואילו האדם הפוך מהמלאך. האדם הוא עביות ד'.

מכאן נובע כל הבלבול בין העבודה עם המסכים לעבודה ללא מסכים. הבלבול הזה נקרא "דעת תורה", היינו עבודה עם המסכים, "הפוכה מדעת בעלי הבתים". לפי תורת בעלי הבתים האדם צריך לשבת בשקט, להתפלל, לאכול מעט ולהיות נעים הליכות – בקיצור עליו לא להתפתח. רק כך יהיה לו טוב. ברוחניות ההפך הוא הנכון. ברוחניות האדם צריך להיות גדול. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". ברוחניות על האדם להוציא את הרצונות הגדולים לתיקון.

לכן מי שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, מרגיש את עצמו בהדרגה מקולקל יותר. כל רצונותיו מתגלים. הוא מרגיש את עצמו ריקן יותר, אכזר יותר ועצבני יותר. אם לא די בכך הוא מתחיל לשפוט את העולם, את החברים ואת כל היתר דרך הכלים שלו, ובמומו הוא פוסל.

נמצא כי תפיסתנו את המציאות בדרגות שלפני הרוחניות וברוחניות, בלי מסך או עם מסך, היא שני עולמות שונים.

שאלה: מה זה "מסך"?

מסך פירושו כוונה. כוונה היא הקשר והיחס שלנו לנותן.

העבודה בעולם הזה, היא עבודה ללא קשר עם בעל הבית. בעולם הזה איננו מרגישים את בעל הבית, איננו מענישים אותו ואיננו מכבדים אותו. אין לנו כל קשר אליו. בעולם שלנו אפשר לומר "אני מאמין" – ואמנם כך אומרים רבים – אבל זו אינה זו אמונה.

בעולם שלנו האמונה היא הסכמה. אמרו לנו ואנו מסכימים, בלא לבדוק, בלי ידיעה. לעומת זאת ברוחניות יש לנו קשר עם בעל הבית והאמונה היא הרגשה. מדוע היא נקראת "אמונה"? כי היא כלי של בינה. ברוחניות עלינו לזַכות את עצמנו עד לדרגה שנהיה מתאימים לתכונת האור המשפיע. או אז נרגיש את הבעל הבית, את הבורא, את הנותן, ולפי ההרגשה שלנו, לפי הכלים, נדון אותו, נשיג אותו. לכן ההרגשה הזו נקראת אמונה או תכונת הבינה. זו רוחניות.

בעולם הזה, לעומת זאת, מלמדים אותנו בגן הילדים ובבית הספר על מעמד הר סיני ועל משה רבנו, ואנו מאמינים. בעולם הזה די לנו באמונה הזו כדי לעשות פעולות. אלא שהן נעשות ללא כל קשר לבעל הבית.

העבודה בקשר עם הבעל הבית היא עבודה דרך המסכים. היא נעשית במידה שאנו מתקשרים לבעל הבית לפי השתוות הצורה, לפי היחס שלו אלינו ושלנו אליו – במידה שאנו דומים זה לזה. העבודה בעולם הזה היא עבודה ללא שום קשר עם בעל הבית. זו עבודה הפוכה, הרגשה הפוכה ויחסים הפוכים לגמרי. כדברי הכתוב, "דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה".

תורה נקראת אור. לכן ההולכים לפי דעת תורה, לפי תפיסת האור, מתנהגים אחרת מבעלי הבתים, אחרת מכל בעלי האמונה בעולם הזה.

ההפכיות הזו נובעת מהמסך. עִם מסך, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ללא מסך, כל הגדול מחברו, עב ממנו, נמוך יותר. בעל הסולם כותב כי במידה שהמסך עובד עם כלים עבים יותר, הנברא מגלה בתוכו תיקונים גדולים יותר ואורות התיקון שבו עליונים יותר. זה נקרא שהוא מרגיש את הבורא גדול יותר והקשר שלו עם הבורא חזק יותר.

על פי עקרונות היסוד של תפיסת המציאות לפי חכמת הקבלה, הנברא אינו מרגיש את מה שנמצא מחוץ לו. את התיקונים שלו הוא מרגיש כאור פנימי. המסך והאור חוזר פועלים בתוך הכלי, ולכן יש ערך הפוך בין אורות וכלים.

"וע"כ אנו מכנים לאורות בסדר נרנח"י ממטה למעלה, כי כן סדר כניסתם מתתא לעילא. באופן, בעת שעוד לא נגדל בפרצוף רק כלי אחד, שהוא בהכרח כלי העליון כתר, כנ"ל, הנה אז לא נכנס בפרצוף אור היחידה המיוחס לכלי ההוא, אלא רק אור התחתון מכולם, שהוא אור הנפש, ואור הנפש מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדלו ב' כלים בפרצוף שהם ב' העליונים כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשנגדל כלי ג' בפרצוף שהוא כלי הבינה, אז נכנס בו אור נשמה, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדל בפרצוף כלי ד' שהוא כלי דת"ת, הנה נכנס בפרצוף אור החיה, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת"ת ואור הרוח לכלי דבינה ואור הנשמה לכלי דחכמה ואור החיה בכלי דכתר. וכשנגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי מלכות, נכנס בו אור היחידה. ואז באים כל האורות בכלים המיוחסים להם, כי אור הנפש יורד מהכלי דת"ת לכלי דמלכות, ואור הרוח לכלי דת"ת ואור הנשמה לכלי דבינה, ואור החיה לכלי דחכמה, ואור היחידה לכלי דכתר."

שרטוט מס. 6

מחוץ לכלי יש אור עליון. אור אחד. האור העליון אינו נבדל לאלפי אורות. הכלי הוא שמבדיל אותו לפי דרגות עביותו. לפני הכלי יש מסך, כוונה על מנת להשפיע. לפי הכוונה על מנת להשפיע שהכלי מאמץ כעיקרון, העביות שבכלי נמצאת תחת צמצום א'. הכלי אוסר על עצמו לעשות כל פעולה ומשתמש בעביות בהתאם למסך שיש לו. כך הוא מגלה את התיקונים, במידה שהאור נכנס בתוכו.

סימן להתקדמות

אם אתמול הכול היה מובן והיום כבר לא, זהו למשל סימן להתקדמות. אתמול נכנס אור הנפש בכלי כתר, והכול היה פשוט וברור. אדם שרק התחיל ללמוד את חכמת הקבלה, אינו מגלה קשיים מיוחדים. אדם שנמצא קצת יותר בתוך הלימוד, כבר יש בו אור הנפש ואור הרוח. באור הרוח הכול זז. דבר אינו נמצא במקומו והדרך אינה ברורה כל כך. הכול יכול להשתנות, ולא בדיוק כפי שחשבנו – מחרתיים יתכן שהשינוי יהיה גדול עוד יותר.

דוגמה מובהקת לכך היא המחקר המדעי. מדענים נזהרים מלהסיק מסקנות נחרצות. הם נוהגים לסייג את דבריהם באומרם שהמסקנות התקבלו לפי חשבון מסוים, והן ניתנות לשינוי. הניסיון מלמד אותנו שאין דבר מוחלט במציאות. הכול זמני, הכול לפי התיקון לפי הכלים והאורות, לפי התפיסה. לכן אם מתעוררים ספקות ואיננו יודעים כיצד לקשור את הדברים, זהו דווקא סימן טוב. מצד אחד אנו משתנים ורוכשים ניסיון בשינויים, מצד שני הדברים זזים בתוכנו וכבר איננו מבינים את מה שלפני כמה דקות היה פשוט כל כך. זהו סימן לשינויים טובים. גם כאן יש הבדל גדול בין דעת בעלי הבתים ודעת תורה. התורה היא רוח חיים משתנה, ואילו אצל "בעלי הבתים" הכול מוחלט ונמצא במקום. הכול יושב בתוכם, בבחינת "זה הרכוש שלי".

מי שאין לו כוח להתקדם ולסבול את השינויים, נמצא במצב של "בעלי בתים". בזאת הוא לכל הפחות בטוח שהוא שומר על עצמו ונמנע מבעיות. כל אחד מאיתנו נסוג לפעמים למצב של "בעלי בתים". טוב לנו להישאר דוממים, עם פחות בעיות. הלוא כתוב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" ( קהלת א, י"ח ). ולשם מה לנו מכאוב?!

כאן נמצא ההבדל העיקרי בין רוחניות לגשמיות. בצמצום וקבלת המסך על עצמו, הכלי מעולם אין סוף מקבל על עצמו את הנהגת המסך, ובזאת הכול משתנה. ההתפרצות תהייה לאחר השבירה, בעולם הזה.

באין סוף הכול מותר. באין סוף יש רצון לקבל, אבל עדיין אין כוונה על מנת לקבל. הרצון לקבל באין סוף עובד בצורה פשוטה – כלי ואור. לאחר אין סוף יוצאים ה' העולמות. בה' העולמות עובד מסך עם רצון לקבל. מתחת לה' העולמות נמצא העולם הזה. בעולם הזה עובד רצון לקבל, אבל בעל מנת לקבל. הוא עובד על מנת לקבל דברים פעוטים וחסרי ערך, אך המהות שלו היא על מנת לקבל.

אם נוכל לוותר על ה"על-מנת לקבל", נעלה לעולם הרוחני. הנקודה שבלב תעזור לנו בכך.

שרטוט מס. 7

שאלה: לכלי דכתר נכנס אור הנפש. מחוץ לו נשארים האורות רוח, נשמה, חיה, ויחידה. מה דינו של האור שטרם נכנס לכלי?

האור שטרם נכנס לכלי נמצא מעבר לתפיסתנו. לפנינו יש אור אין סוף, אבל איננו יודעים זאת.

אנו עובדים עם הכלי הקטן שלנו. לפני הכול אנו מצמצמים אותו. החלטנו שהקשר עם בעל הבית הוא מעל הכול, הערך הגדול ביותר. החיים שלנו הם הקשר עם בעל הבית, ולא מה שיש לנו בכלים שלנו. כדברי הכתוב "טוב מותי מחיי" (יונה ד, ג').

ודאי שזו תוצאה מעבודה קודמת. האדם אינו יכול להחליט כך סתם, והדבר יקרה מעצמו. זו עבודה שצריכה להיעשות על ידי האור. האור מתקן את האדם כך, שהוא מחליט שהוא רוצה להיות כמו האור, בקשר עימו. לאחר ההחלטה להידמות לאור, ובהתאם לה האדם מצמצם את עצמו. הכול כתוצאה מהאור. רק המ"ן תלוי באדם, בהכנה שלו ובעבודה שלו.

האור עשה פעולה שגרמה לנו להחליט. החלטנו כי אנו רוצים להיות בקשר עם בעל הבית בכל תנאי. איננו מתנתקים מהחיים הקודמים למען הקשר עם בעל הבית. אנו מבטלים את עצמנו, אבל איננו מנתקים את עצמנו מהחיים הקודמים, מהרצונות על מנת לקבל. אנו רוצים להיות בתוך בעל הבית. זה נקרא "עוּבָּר". גם זו כמובן תוצאה מהשפעת האור. הרצונות שבנו משתנים כי האורות מנענעים את הכלים, ולא להפך.

כשאנו מגיעים למצב של עיבור, אנו מרגישים את בעל הבית כדומם שאינו משתנה. זו מידת התיקון שלנו. אנו רק מנטרלים את עצמנו, ומוכנים להיות דבוקים בו, יהיה אשר יהיה. זה התנאי שהגענו אליו וקבענו בעצמנו: "להיות בו". איננו מסוגלים ליותר מכך ואיננו רוצים יותר מכך.

הכלים מתגלים בהדרגה, לפי המבנה שלהם. תחילה מתגלה הכלי בעביות שורש ואחריו הכלים בעביות א', ב', ג' וד'. כשמתגלה הכלי הראשון, האדם מבין, חושב, שופט וקובע כי הוא רוצה להיות רק בתוך בעל הבית, בתוך העליון. הוא אינו מרגיש רצון לחקור את העליון, להבין אותו ולהיות איתו בקשר. אין לו הרגשה של "הוא לי ואני לו". אין לו רצון להתחבק עימו. הוא טרם מבין זאת.

דומה הדבר לקשר בין דומם, צומח, חי ומדבר בעולם הזה – כל דרגה מבינה רק את דרגתה עצמה ולא את הדרגות האחרות. כזהו האדם במצב העיבור. הוא מרגיש שמתגלה לו אור, אלא שזהו אור נפישה כולל, ללא חלקים, ללא פרטים, ללא שינויים. אור שאינו משתנה. מה משתנה? העביות שבאדם. על פי העביות שלו האדם מוסיף במידת הדביקות. זה נקרא בחינות שורש, א', ב', ג', ד' של העוּבָּר.

כשהאדם מסיים את שלבי העיבור, נעשה בו שינוי פתאומי. הוא מתחיל להרגיש כי הוא יכול להיות בסוג מסוים של יחסים משתנים עם העליון, מה שנקרא "רוח". כך, בהתאם ליגיעתו, הוא גודל בכל דרגה. בדרגת רוח האדם מוכן לבטל את הרצון ואפילו לעבוד איתו בצורה הפוכה, רק עם המסך. בהתאם לכך הוא מרגיש את התיקונים שלו בדרגת רוח.

בדרגת נפש הוא רק נטרל את הרצון. בדרגת רוח הוא כבר עובד עם הרצון בנתינה כלשהי לבעל הבית, ובהתאם לכך הוא מרגיש. במוּמו האדם פוסל ובמומו הוא מצדיק. במידה שהוא יכול לתת לבעל הבית, הוא קובע מי הוא בעל הבית ומה בעל הבית נותן לו. מיהו בעל הבית עצמו, האדם אינו יודע. במידה שהוא יכול לתת לבעל הבית, הוא מתחיל להרגיש בתוך עצמו את הדמות של בעל הבית שבנה בעצמו.

מכאן מובן מדוע הבורא נקרא "בוא ורֵאֵה". האדם בונה את הבורא בתוך עצמו. לבורא אין דמות. על התכונות או הדמויות המתקדמות יותר שעדיין איננו מוכנים לגלותם, נאמר "ויסתר משה פניו" (שמות ג, ו). זהו כבר משחק הדדי בין כלים מתוקנים יותר לבין כלים שאינם מתוקנים. משחק שבעזרתו האדם נמשך ליתר תיקונים.

שאלה: האם אור הנפש שנכנס תחילה משפיע במשהו על כניסת אור הרוח?

ירידת אור הנפש לכלי בדרגה נמוכה יותר, היא יותר מאשר סתם ירידה. בירידת אור הנפש לכלי בעביות א' אנו משיגים בו יותר מכפי שהשגנו בו בעביות שורש.

את אור הנפש בכלי דכתר ואור הנפש בכלי דחכמה ניתן להמשיל לשני אחים, קטן וגדול. האח הגדול מבין את המעשים של אחיו הקטן. מדוע? כי אותו אור הנפש שנמצא באח הקטן בעביות שורש, נמצא באח הגדול בעביות א'. הגדול מבין את הקטן, הקטן אינו מבין את הגדול. אור הנפש בדרגת שורש אינו אותו אור הנפש שאנו דנים מדרְגָת רוח. רק בדרגת הרוח אנו מבינים את אור הנפש. אנו מבינים שהיינו קטנים, כיצד התנהגנו ומדוע.

אור הרוח לעומת זאת עדיין נמצא בכלי דשורש – אותו אנו חיים, אבל איננו מכירים אותו ואיננו מבינים. איננו יכול להתייחס אליו כמו שהעליון מתייחס לתחתון. אנו מתייחסים רק לדרגות הקודמות, לדרגות שבהן האורות נמצאים שלא לפי הכלים. רק אז אנו מבינים אותם. בדרגה ד' דעביות ההבנה שלנו את אור הנפש היא העמוקה ביותר. או אז אנו מבינים כל הפרטים שבו.

רק בדרגה ד' דעביות, בהימצאנו באור היחידה, אנו מבינים את סוף המעשה במחשבה תחילה: למה כל התהליך התחיל ולמה עבר בנו כפי שעבר. זה אותו אור הנפש שנמצא אצלנו בהכרה, אבל בעמקות אחרת לגמרי. אנו צופים עליו מאור היחידה.

שאלה: האם כל תוספת של אור "טעימה" יותר?

בעולם הרוחני, ככל שהאור גדול יותר הוא מיוחד יותר, כי דנים אותו על ידי המסך. האור נותן את הטעם שלו, מפני שהוא קשור עם המאציל. אלמלא המאציל, היה מורגש רק האור הקטן ביותר, שנקרא "כיסתא דחיותא". כל תוספת האורות נרנח"י, היא תוצאה מהקשר עם בעל הבית. אפילו אור הנפש הוא תוצאה מהקשר עם בעל הבית, כי הנברא מבטל את עצמו כעובר. הטעמים מתגלים מתוך הקשר עם בעל הבית, לפי תכונת ההשפעה. אנו נהנים מאהבה.

בעל הבית מגיש לנו חמש מנות, הוא נותן לנו הכול. אולם ללא קשר עם בעל הבית איננו יכולים להוציא מהן יותר מאשר טעם של כיסתא דחיותא. את הטעם של כיסתא דחיותא אנו מקבלים רק כדי לחיות, כדי שמנקודה זו והלאה נתחיל לקבוע את היחס שלנו אל בעל הבית. העולם הזה הוא כיסתא דחיותא.

כל יתר הטעמים מתגלים מגדלות בעל הבית. תחילה הם מתגלים בגלגלתא ועיניים, ולאחר מכן מהמידה שבה אנו יכולים לתת לבעל הבית, מגילוי האהבה. נמצא כי האורות שמתפשטים בתוך הכלים, הטעמים והנקודות, הם אינם האורות שהתגלו בכלי לפני צמצום א'. לפני צמצום א' אין אורות של דביקות.